כמו אצנים על קו הזינוק הסתדרו אתמול ראשי המפלגות לקראת היציאה למרוץ חייהם. שני השחקנים הראשיים, בנימין נתניהו ובני גנץ, ערכו אתמול עד הדקה ה-90 את הסידורים האחרונים לפני היציאה, וגם שחקני המשנה במפלגות הקטנות המשיכו להתרוצץ עד השעה עשר, המועד האחרון והסופי לרישום רשימות המועמדים לכנסת הבאה.
מהיום כל אחד יוצא לקרב עם מה שיש לו. אין יותר שחקני חיזוק ואין הפתעות. ההפתעה הבאה לא תתרחש לפני 9 באפריל בשעות הלילה, עם פרסום תוצאות האמת.
לסידור הרשימות, הן מימין והן משמאל, אחראי בעיקר ראש הממשלה. אחרי שדחף בכל כוחו לאיחוד הימין, למעשה לא הותיר ברירה למפלגות השמאל ואילץ אותן להודיע על חיבור משלהם. הריצה המשותפת של גנץ ולפיד אמורה להלחיץ אותו, שהרי בסקרים מפלגתם משתווה לליכוד ואף עוקפת אותה, אבל נתניהו רגוע. עד כמה שאפשר להיות רגוע במערכת בחירות. זה בדיוק התרחיש שלו ציפה. וכאמור אף חולל אותו במידה מסוימת.
נתניהו מעוניין במתח הזה. באמצעותו ינסה לדרבן את מצביעי הימין להתגייס בכל כוחם להצביע לליכוד. לראש הממשלה יש שתי משימות בבחירות האלה: לוודא שגוש הימין זוכה ב־61 מנדטים לכל הפחות, ולפעול לכך שהליכוד תהיה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת. לעניין הראשון הוא זקוק כדי להיבחר מחדש, ולעניין השני כדי לשמור על שלטונו מאוחר יותר, אם וכאשר יוגש כתב האישום נגדו.
אבל העובדה שהתרחיש שבו היה מעוניין נתניהו אכן התרחש, לא מבטיחה ניצחון. גם לא יתרון. המרוויחים הגדולים של איחוד לפיד וגנץ הם בראש ובראשונה לפיד וגנץ. לא רק כי נחלצו מביקורת קטלנית של אנשי מחנותיהם שהיו סופגים אלמלא היו עושים זאת, אלא מפני שלראשונה במערכת הבחירות יש אפשרות כלשהי למהפך. גוש חוסם של 61 ח"כים נגד נתניהו, בשיתוף סיעות השמאל והסיעות הערביות, נמצא בהישג יד.
לפיד גילה אחריות כשהסכים להרכין מעט את ראשו ולהעניק לגנץ את הבכורה. הוא עשה זאת כשאף אחד לא האמין שהוא מסוגל. ולמרות היתרון הפוליטי, זה לא מובן מאליו. לפיד הוא ראש המפלגה הוותיקה יותר, שכבר גידלה שורשים וצימחה ענפים. כשבוחרי מפלגת העבודה נטשו אותה ועברו לסטארט־אפ הבוהק של גנץ, פעיליו של לפיד ברובם נשארו.
צירופו של גבי אשכנזי למהלך לא יוסיף לו כפי שמקווים קברניטיו. אשכנזי אינו נכס אלקטורלי, לא מוסיף מנדטים, ובוודאי אין בכוחו להעביר קולות מהימין לשמאל. הוא מעולם לא היה בימין, ועדת מעריציו - אם ישנה - לא שייכת למחנה הלאומי. לו היתה - נתניהו היה מקדים את גנץ ומצרף אותו לליכוד הרבה לפניו. בהקשר הזה, ובבחירה שבין אשכנזי ליואב גלנט, העדיף נתניהו את גלנט.
אתמול התכנסה רשימת "כחול לבן" לישיבתה הראשונה. חבורת גברים עטורי דרגות (וסמל במיל' אחד), ללא נשים, ועם זיכרונות עמומים למפלגת ארבעת הראשים האחרונה שניסתה לאתגר את נתניהו, מפלגת המרכז. כחול לבן לא תסיים כנראה כמו מפלגת המרכז עם שישה מנדטים, אבל בעיקר משום שאין אלטרנטיבה אחרת להנהגת מחנה האנטי־ביבי. אבי גבאי בעצמו כבר הבין, אם כי באיחור רב, שהוא לא באמת מועמד רלוונטי, אפילו לא לתפקיד יו"ר האופוזיציה.
מי שמפסידים הם בעיקר כל היתר. כשהקרב הבין-גושי יתרכז במפלגות הגדולות, כל הקטנות בסכנת קריסה. זה קרב איתנים בין מחנה נתניהו למחנה אנטי-נתניהו. אין כמעט מקום לאג'נדות אחרות. לא הנושא הכלכלי, ולא האזרחי. גם לא השחיתות, מדד הדמוקרטיה או יחסי דת ומדינה. תומכי נתניהו ימצאו את עצמם תומכים בו בכל דבר ועניין, ומתנגדיו יזעקו בקולי קולות על כל צעד ושעל של האיש. העמדות בנושאים שעל הפרק ייגזרו לפי מיקומו של נתניהו על הסקאלה. גם נושא אזוטרי כמו יחסי ישראל־פולין ייקבע על פי מדד האהבה־שנאה לראש הממשלה. בזמן שחלק יראו איך לראשונה מאז קום המדינה נוסדה רכבת מהירה לירושלים, אחרים יראו בעיקר את התקלות בקו.
תמר זנדברג קראה נכון את המפה. מרצ בראשותה עוד עלולה להימחק בקדנציה שלה. לשווא ניסתה להתחנן לאבי גבאי שיתחבר איתה. הפחד של כל אחד מראשי המפלגות להתחבר עם מי שיותר שמאלני ממנו חוצה את המערכת הפוליטית לאורך ולרוחב. כשיבינו את גודל הטעות, כבר יהיה מאוחר מדי.