כל מה שאני רוצה זה לסיים את החיים שלי בכבוד, ולא פה ברחוב", אומר ריבי (74). גופו מכופף מעט, זקנו הלבן מרכך קצת את דמותו המחוספסת. את אחת מאצבעות ידיו מעטרת טבעת כסף, שעליה מוטבעת דמות של אריה. "זה כדי להזכיר לי שאני לוחם, גם אם אני נמצא כאן עכשיו".
חמש שנים חלפו מאז שהרחוב הפך לביתו. הכתובת שלו היא רחבת הבטון של מרכז מסחרי קטן ליד עיריית אור יהודה ומשרד הרווחה של העיר. חדר השינה שלו הוא ספסל העץ האמצעי, שעליו הוא פורש בלילה את שמיכת הצמר הכחולה, שקיבל מאחד התושבים. מזיז הצידה את מעט הבגדים שלו, המקופלים בתוכה, נשכב ומנסה להירדם.
לפעמים, הוא מספר, באים לרחבה בני נוער ומציקים לו. "הם חושבים שזה מצחיק להציק לאדם מבוגר. בעבר הייתי קם אליהם ומלמד אותם לקח, שיידעו איך מתנהגים. היום כבר אין לי כוח".
על הספסל נשענים האופניים שלו, שאותם הצליח לקנות בשקלים בודדים. כשרגליו בוגדות בו, הוא נעזר בהם כדי להתנייד. כשהוא רוצה לעשות את צרכיו או להתקלח, הוא הולך אל המקווה, או אל הקניון הסמוך.
כשמזג האוויר מתקדר, או כשהוא רוצה למצוא מחסה מפני הגשם או השמש, הוא הולך כמה צעדים אל האזור המקורה, שם מחכה לו כיסא משרדי אפור, שעליו הוא יושב ומביט בעוברים ושבים. את מרביתם הוא כבר מכיר.
בקיוסק הסמוך הוא קונה מדי יום בקבוק וודקה קטן, במעט הכסף שיש לו. "אני רגיל לשתות מגיל צעיר, זה עוזר לי לסדר את המחשבות. אני אף פעם לא משתכר, לא מקיא ולא מאבד את ההכרה".
עוברת אורח דואגת להביא לו שאריות של לחם יבש, עבור היונים שהוא כל כך אוהב. ריבי מדדה עם מקל ההליכה אל מרכז הרחבה, משליך את חתיכות הלחם על הרצפה בזו אחר זו, ועשרות יונים מתייצבות לארוחה היומית. "כל יונה היא נשמה של בן אדם, שעדיין מסתובב בינינו", הוא אומר, ועיניו מחייכות לעבר היונים. "זאת זכות גדולה בשבילי לדאוג להן".
הוא מזמין אותי לשבת לידו, על כיסא משרדי נוסף. לידו שקית עם מעט בגדים וקופסת פלסטיק עם אורז, שקיבל מאחד התושבים. בעל המסעדה הסמוכה מגיש לו צ'יפס עטוף בנייר. זו תהיה ארוחת הצהריים שלו.
ג'אנה כהן, המשנה לראש העיר ויו"ר התאחדות עולי בוכרה, שעוברת במקום במקרה, מספרת כי במשך תקופה ארוכה ניסתה לסייע לריבי, אבל הוא לא משתף פעולה. "ניסיתי לקחת אותו לבית אבות, אבל הוא לא רוצה. הוא לא מוכן ללכת למשרד הפנים להוציא תעודת זהות, כדי שיוכל לפחות לקבל את התנאים שמגיעים לו, כמו הבטחת הכנסה וסיוע לשכר דירה".
אז פשוט ויתרתם עליו?
"אני לא מוכנה להגיד שוויתרנו, אני אנסה שוב לסייע לו, ואגייס את כל מי שזה תפקידו, כדי שעוד בחורף הזה הוא ייצא מהרחוב. אבל אולי את צודקת, אולי לא התאמצנו עבורו מספיק. לי אישית כואב מאוד המצב שלו".
"לקחתם אותי למקום שבו יש אנשים סיעודיים, ואין לי מה לחפש שם", אומר ריבי בזעם. "אני לא צריך מקום כזה. אני לא יכול להיות במקום שיש בו אנשים כי הם מעצבנים אותי, ואז נעשה בלאגן. אני צריך רק חדר אחד לעצמי, והכל יהיה בסדר".
"נשארתי בלי כלום"
הוא נולד באוזבקיסטן, שירת שם בצבא כטבח, ואחר כך עבד כמכונאי, נישא והביא לעולם שני ילדים. ב־1974 עלתה המשפחה ארצה והתמקמה באשקלון. ריבי מצא עבודה כשומר בדיסקוטק בתל אביב ("הייתי גדול וחזק, והעבודה הזאת התאימה לי").
ב־1979 עברה המשפחה ללוד, והוא למד מכונאות מטוסים בתעשייה האווירית. "המשכורת ההתחלתית שלי היתה 700 לירות. כשסיימתי לעבוד שם, אחרי תשע שנים, השכר שלי כבר עמד על 23 אלף שקל".
במהלך השנים נולדו לו עוד שישה ילדים. ב־1988 הוא נקלע לריב אלים בדיסקוטק שבו עבד בלילות, ונשלח ל־16 חודשים לכלא. עם שחרורו גילה שאיבד את מקום עבודתו, ושאשתו עזבה אותו. מאותו רגע, ניתק מגע עם כל מכריו, כולל הילדים, שאיתם הוא לא בקשר עד היום.
"נסעתי לארה"ב בעקבות אחי הצעיר, שניסה לחפש שם את מזלו. גם שם העברתי חלק מהזמן ברחוב, וחלק מהזמן עבדתי בבלדרות של יהלומים וזהב. כשחזרתי לארץ, גיליתי שכל הרכוש שהיה לי והפנסיה שלי מהתעשייה האווירית נלקחו על ידי ההוצאה לפועל כדי לכסות חובות גדולים. נשארתי בלי כלום".
ריבי הוא רק אחד מתוך אלפי חסרי בית המוכרים לרשויות, שמציאות חיים קשה הותירה אותם בלי כלום, עד שהתגלגלו לרחוב. רובנו חולפים לידם כמעט מדי יום ואפילו לא חשים בקיומם, כאילו התרגלנו כבר למראה הזה של אנשים מוזנחים, לבושי סחבות, ששוכבים על ספסל או על המדרכה.
הומלס ("דר רחוב"), כפי שהוא מוגדר בתקנות עבודה סוציאלית (תע"ס 3.33), הוא "אדם מעל גיל 18 הגר ברחוב, בבתים נטושים, גנים ושטחים ציבוריים ואתרי בנייה. דר הרחוב שרוי בדרך כלל בהזנחה גופנית ו/או נפשית, נמצא לרוב בניתוק או ניכור ממשפחה תומכת, ואינו נאבק לשינוי מצבו".
התופעה של חסרי הבית מוכרת בעולם זה שנים, אך בישראל החלה להתפשט בעיקר בשנות ה־90 של המאה הקודמת, עם העלייה הגדולה ממדינות בריה"מ לשעבר. בעקבות קשיי הסתגלות לחברה הישראלית וקשיי השתלבות בשוק העבודה, מצאו את עצמם חלק מהעולים ברחוב. בשנים האחרונות ניתן לראות בין ההומלסים גם ילידי הארץ, שחוו התרסקות כלכלית, גירושים ומחלות נפש לא מטופלות.
על פי ספירה של משרד הרווחה, בשנת 2016 חיו בישראל 1,872 דרי רחוב, מהם 1,680 שהתגוררו באזור המרכז, בעיקר בתל אביב. אולם ד"ר שמוליק שיינטוך, עובד סוציאלי ומרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר, אומר כי מספרם האמיתי נע בין 11 אלף ל־32 אלף.
הסיבה לפערים הגדולים במספרים נובעת מההגדרה הצרה של דרי הרחוב בתקנון העבודה הסוציאלית, שאינה מכלילה את חסרי הדיור - כמו אסירים משוחררים שאין להם בית לחזור אליו, משפחות שנזרקות לרחוב בגלל חובות, חיילים משוחררים ונשים שעוסקות בזנות. הומלסים רבים אינם מטופלים על ידי רשויות הרווחה, ולכן אינם נכללים בספירה.
ברחוב נווה שאנן בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב אני פוגשת את מולי (44), שעלה לארץ מאתיופיה בגיל 15, לבדו. הוא שירת בצה"ל כחייל בודד ואומץ על ידי משפחה מאחד הקיבוצים בדרום, אבל עם שחרורו התגרשו בני הזוג במשפחה המאמצת, ומולי נשאר לבד.
הוא התמכר לטיפה המרה, עבר כמה טיפולי גמילה, אבל כמו רבים אחרים, הרגיש על בשרו את אפקט הדלתות המסתובבות: דלת אחת מכניסה אותו לגמילה, והדלת השנייה מוציאה אותו נקי בחזרה אל הרחוב, שם הוא שוב מתחיל לשתות. וחוזר חלילה.
אבי (54), שעלה מאיראן בגיל 27, יושב על קרטון על המדרכה ליד תחנת האוטובוס ברחוב נווה שאנן. גם אצלו ההידרדרות לרחוב נבעה מבעיות הגירה קשות ומהיעדר רשת חברתית תומכת.
הוא נראה בהכרה מעורפלת, רגליו נפוחות מאוד. אני שואלת אם הוא רוצה שאקח אותו לבית חולים, אבל הוא מסרב. "אין טעם. נותנים לי שם טיפול של עזרה ראשונה, ושולחים אותי בחזרה לרחוב".
"רואים, אבל לא עוזרים"
ההומלסים שאיתם שוחחנו מדווחים על הצקות חוזרות ונשנות מצד פקחים, שמחרימים את ציודם האישי. הצורך הכי חזק שלהם, שעולה אפילו על הצורך בדיור, הוא לכבוד וליחס חם.
"בחמש השנים שאני גר ברחוב, הפקחים זרקו את הציוד שלי כבר 24 פעמים, בניסיון לסלק אותי", אומר ריבי. "המשרד של עובדי הרווחה נמצא ממש כאן ממול, הם רואים אותי כמה פעמים ביום ויודעים על המצב שלי, אבל לא עוזרים".
ניגשת אליהם כדי להתחיל טיפול מסודר?
"כל הניירת והביורוקרטיה גורמות לי להרים ידיים עוד לפני שהתחלתי. יש לי שבר בבטן, שאני צריך לטפל בו ולעבור ניתוח. כשהלכתי לבית חולים, אמרו לי להביא טופס 17. עד שחזרתי אליהם עם הטופס, הוא כבר לא היה בתוקף, אז שלחו אותי בחזרה לקופת חולים. אחרי שלוש פעמים כאלה, ויתרתי.
"ההוצאה לפועל לקחה לי את קצבת הזקנה כדי להחזיר את החובות שלי. בשביל סיוע בשכר דירה והבטחת הכנסה אני צריך להתחיל להתרוצץ בין כל הרשויות. למי יש כוח לעשות את כל זה בגיל 74, כשאני נאבק כל יום רק כדי לשרוד?"
"בחמש השנים שאני גר ברחוב, הפקחים זרקו את הציוד שלי כבר 24 פעמים". ריבי על ספסל באור יהודה // צילומים: יהושע יוסף
עו"ד גיל גן מור, מנהל היחידה לזכויות חברתיות ושוויון באגודה לזכויות האזרח, אומר כי פקחי העירייה אינם מורשים להחרים להומלסים את הציוד המועט המשמש אותם לקיום בסיסי, גם אם הם נמצאים במרחב ציבורי. "בשנת 2012 הגשתי עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד החרמת הציוד של דרי רחוב מצד פקחי העירייה. בית המשפט קיבל את העתירה וקבע שיש לעשות הפרדה בין אדם שזורק ציוד למרחב ציבורי לבין אדם שאין לו מרחב אחר לקיום, ואסור לשלול ממנו את הזכות להתקיים.
"עיריית תל אביב ערערה לביהמ"ש העליון, אבל השופטים קיבלו את עמדת האגודה לזכויות האזרח והיועץ המשפטי לממשלה, וקבעו שאין להחרים ציוד אישי של חסר בית, אלא במקרים שבהם הוא מונע כליל מהציבור להשתמש במרחב הציבורי.
"מאוד מצער לראות שכאשר מערכת הרווחה לא נותנת פתרונות, הולכים לפתרון הקל - הדרת חסרי הבית מהמרחב הציבורי. דרי הרחוב הם כישלון של המערכת, ולהיאבק בהם באמצעות חוקי עזר או דין פלילי זאת התעמרות לשמה".
אין גג לכולם
ברחבי הארץ פועלות 16 יחידות לדרי רחוב. תפקידן לאתר את ההומלסים ולתת מענה לצורכיהם - ממיצוי זכויות מול ביטוח לאומי, ועד לשליחה לגמילה מסמים ואלכוהול. עיריית תל אביב מפעילה שלושה "שלטרים" ("גגונים"), המספקים להומלסים מקום שינה. יש בהם פחות מ־100 מיטות בסך הכל.
הגגונים נפתחים מדי ערב ב־19:30 ונסגרים למחרת ב־7:30 בבוקר. הכניסה אליהם מותרת רק למי שמחזיק אישור מעובדת סוציאלית או מהיחידה לדרי רחוב, שהוא אכן כזה. תנאי נוסף הוא שעליו להיות נקי מסמים ואלכוהול.
בגלל ההתניות הללו, רוב ההומלסים מעדיפים לא ללכת לגגונים. כמה מהם, שישנו בעבר בגגונים, מספרים כי יש בהם מקרים רבים של קטטות וגניבות, והתחזוקה בהם ירודה. מבדיקה שערכנו בערים נוספות מצאנו תמונה זהה.
"לטפל לאט". ד"ר שיינטוך // צילום: אוריין מיכאלי
לדברי ד"ר שיינטוך, "מדיניות הטיפול בדרי הרחוב צריכה לכלול ארבעה מרכיבים: מניעה, טיפול מוקדם, טיפול בשעת חירום וטיפול והפניה לסיוע בהמשך. בישראל אנחנו חזקים בטיפול בשעת חירום, אבל אין לנו מענה לטיפול מקדים. לא משקיעים מספיק משאבים כדי לאתר אותם רגע לפני שהם יוצאים לרחוב, וכל המחקרים מוכיחים שככל שאדם נמצא זמן רב יותר ברחוב, יותר קשה לשקם אותו".
"עבודה סיזיפית"
רונן (שם בדוי), עובד משרד הרווחה, שנמצא בשטח זה חמש שנים, מודה שהמדינה ורשויות הרווחה אינן עושות מספיק כדי לסייע להומלסים. "לא פעם אנחנו יוצאים לרחוב ביום סוער, נתקלים בהומלס, ועומדים מולו חסרי אונים. ברוב חלקי הארץ אין מקום אחד ראוי, שבו אני יודע שאני יכול להלין אותו לאורך זמן ולהתחיל לשקם אותו לאט־לאט.
"הגמילה מהתמכרויות היא חלק חיוני בטיפול, אבל עדיין חלק קטן. אם גמלתי אדם, ואחר כך החזרתי אותו לרחוב, אל אותו המקום שבו הייאוש גובר על הרצון לחיות, מה עשיתי בזה? כשאני נתקל באנשים כאלה, שעברו גמילה וחזרו לרחוב ולהתמכרויות, אני מבין שנכשלתי. עם כל הכבוד לעבודה שלי ושל החברים שעובדים איתי, לצאת לרחוב ביום קר ולחלק להם שמיכות ותה זה לא מספיק. מה תעזור שמיכה חמה ברחוב מוצף במים?"
רבים מאנשי המקצוע שעימם שוחחנו טענו שדרי הרחוב הם אוכלוסייה קשה, שלא משתפת פעולה.
"נכון, הם איבדו אמון במערכת ובחברה. זאת גם הסיבה לכך שרבים מהם לא מממשים את זכויותיהם, ולא גובים את הבטחת ההכנסה שמגיעה להם או את הסיוע בשכר דירה.
"הטיפול בהם צריך להיעשות לאט־לאט, עם הרבה סבלנות, עד לרגע שבו מחזירים להם את האמון וגורמים להם לרצות לשתף פעולה. זאת עבודה סיזיפית, שלוקחת זמן ודורשת הקצאה של עוד מטפלים ומשאבים. בראש ובראשונה חייבים להוציא מייד את ההומלסים מהרחוב. כל אחד מהם צריך לקבל פתרון שהולם את מצבו.
"אדם כמו ריבי, שמתעקש על דירת חדר לבד, לא עושה את זה מתוך פינוק. הוא עושה את זה מתוך ידיעה שבמצב הנתון, הוא לא מסוגל לחיות בשיתוף עם עוד אנשים, כי זה יכול להוביל אותו להתנהגויות אגרסיביות, שהוא מנסה להימנע מהן".
תוכיח שאתה הומלס
הסיוע בשכר דירה, שמקבלים הומלסים שעומדים בקריטריונים, עומד בשנתיים הראשונות על 1,170 שקלים. בשנה השלישית יורד הסכום ל־1,004 שקלים, ובשנה הרביעית - ל־883 שקלים בלבד. הסכומים הללו לא עודכנו זה כעשור.
לדברי שיינטוך, "החל מהשנה החמישית, דר רחוב שוב צריך לפעול מול מערכת הרווחה והביטוח הלאומי, כדי לנסות לקבל עוד קצבה שתסייע לו. ונניח שהוא כבר הצליח למצוא עבודה, שבזכותה יוכל לשכור דירה - רוב בעלי הדירות דורשים ערבויות ופנקסי צ'קים, וזאת דרישה שאף דר רחוב לא יכול לעמוד בה".
"היו תקופות שאירחנו שבעה הומלסים למשך מספר ימים". מיכל שפר והומלס שישן בדירתה
במחקרו גילה שיינטוך כי 62 אחוזים מדרי הרחוב אינם מנצלים את הקצבאות המגיעות להם. "הבטחת הכנסה היא קצבה שאינה מחייבת את דרי הרחוב להתייצב בשירותי התעסוקה, והיא עומדת על סכום של 1,735 שקלים. אחד המכשולים שעומדים בפניהם הוא הצורך להוכיח בכל חודש את העובדה שהם גרים ברחוב".
עמיחי שיין (39) מתל אביב יודע בדיוק על מה שיינטוך מדבר. במשך תשעה חודשים, מספטמבר 2014 עד מאי 2015, הוא התגורר במאהל ארלוזורוב בגלל חובות כספיים, שגרמו לו לייאוש מהמרדף חסר התכלית לסגירתם. במשך כל התקופה הזאת חווה על בשרו את יחס החברה והרשויות לאדם שגר ברחוב, וראה מקרוב את האטימות.
היום, אחרי שכיסה את חובותיו ושילם את שכר הדירה, הוא מקדיש את זמנו הפנוי לעזור להומלסים לקבל את מה שמגיע להם על פי חוק.
"אני נחשב לאדם נורמטיבי, עם משפחה תומכת ורשת חברים רחבה. אבל אחרי שנקלעתי לחובות בפעם השנייה בחיי, לא רציתי להפוך שוב לעול על ההורים שלי. יש גבול עד כמה אדם בן 35 יכול לבקש עזרה מהוריו, או ללכת לישון בכל לילה אצל חבר אחר. החלטתי שהפעם אני עושה את זה לבד, גם אם זה אומר לגור במאהל ארלוזורוב.
"כולם חשבו שהשתגעתי, אבל הבינו שהם צריכים לתת לי לעבור את זה לבד. הם היו בטוחים שתוך שבועיים אני נשבר וחוזר לגור אצל ההורים. בהתחלה זה נתפס אצלי כסוג של קמפינג, שבו אני חי בלי לשלם שכר דירה. ככל שהזמן עבר, הבנתי עד כמה טעיתי.
"היו שם נרקומנים ואלכוהוליסטים, אנשים בלי תקווה ובלי עתיד. הם היו רבים ביניהם על כל דבר ומגיעים לאלימות ולסכנת חיים. זה יכול להיות בגלל מבט שנראה להם עקום, או בגלל קרב על אוכל או על 50 שקל. אתה חייב להיות כל הזמן בדריכות, ואתה מרגיש כמו חיה פצועה.
"כשאתה מנסה לשקם את החיים ולהמשיך לעבוד, אתה חוזר בסוף היום לאוהל ומתחיל לרדוף אחרי המקלחת או ארוחת הערב. הייתי מוצא את עצמי מתגנב למחלקות באיכילוב כדי להתקלח.
"כשהחורף הגיע, הכל בחוץ היה מלא בבוץ וברטיבות, לא היה מקום אחד יבש שבו יכולתי להניח את עצמי. דבר פשוט כמו למרוח משחה על זיהום ברגל, ולדאוג שהיא תישאר יבשה, הפך למשימה בלתי אפשרית. כשפניתי לרשויות כדי לקבל סיוע בשכר דירה, אמרו לי שאני צריך קודם להפסיק לעבוד, כי סיוע בשכר דירה מגיע רק למי שלא עובד. במקום שהמדינה תעודד אותי לעבוד ולנסות להשתקם, היא שמה לי מקלות בגלגלים.
"לשבת מול עובד סוציאלי מהיחידה להומלסים ולשכנע אותו שמגיע לך לקבל סיוע, זה כמו לשים נכה מול ביטוח לאומי, שינסה למצות את מה שמגיע לו. קודם כל חושבים שאתה משקר. זה מייאש, ואני יכול להבין את כל ההומלסים שלא מצליחים לצאת מהמעגל הזה".
"הפכתי לאגרסיבי"
שיין נזכר באחד מימי החורף במאהל, שבו התעורר בבוקר ויצא לעבודה שלו כשליח. "אחרי שעתיים הרגשתי שהיד שלי מתנפחת מאוד ונרדמת לי. הגעתי לאיכילוב כשאני כבר לא מרגיש את היד בכלל.
"בבית החולים זיהו מייד שמדובר בעקיצה של עכביש ארסי. אחות נתנה לי נוגדן, ואמרו לי לחכות לרופא. הייתי עם חום של 39 מעלות, ואחרי כמה שעות שאלתי מה קורה עם הרופא שצריך לבדוק אותי. ניגשה אלי אחות ואמרה לי שאני יכול ללכת.
"אין לי ספק שאם לא הייתי הומלס, בחיים לא היו משחררים אותי בלי בדיקת רופא, כשאני עם חום כל כך גבוה ועם יד חצי משותקת. רק כשהקמתי צעקות וקראתי לחברים שלי מהמאהל להגיע ולצלם הכל, הם התרצו והשאירו אותי עד הבוקר.
"אני לא הראשון שמקבל יחס כזה מגורמי הרפואה או מכל אדם שצריך לטפל בהומלס. כולם רוצים מהר להיפטר ממנו ולהוציא אותו מתוכם. זה נראה לך הגיוני לשחרר אדם במצבי, כשאת יודעת שאני חוזר לרחוב ולא לבית חם, שבו אני יכול להחלים בשקט?"
החיים במאהל שינו אותך?
"למרות שחייתי שם רק תשעה חודשים, אני מרגיש את ההשפעה עד היום. אם פעם הייתי אדם סובלני, שיודע להעניק שירות, היום אני הרבה יותר אגרסיבי ופחות סובלני. פתאום יש תהיות על החיים, ואתה אפילו נכנס לסוג של דיכאון.
"בגלל שבאתי מתחום של בריאות וכושר לא הידרדרתי לסמים, אבל שתיתי יותר אלכוהול. אין לי מושג מה היה קורה אם הייתי נשאר ברחוב תקופה ארוכה. לכן יש משמעות עצומה לאיתור מהיר של אלה שעומדים לצאת לרחוב.
"מעבר לכך, חייב להיות שיקום ארוך טווח. לי היתה רשת חברתית ומשפחתית שתמכה בי, אבל לרוב ההומלסים אין.
"הפתרון היחיד של העיריות הוא גגון, אבל גם שם יש אלימות וגניבות". הומלס בתל אביב
"הדבר הכי חשוב שכולנו צריכים לזכור הוא שאין אדם שחסין מפני זה. זה משהו שיכול לקרות לכולם. לא חייבים להיות נרקומנים או אלכוהוליסטים כדי להגיע לרחוב. מספיק להתרסק כלכלית ולאבד את כל מה שיש לך".
שיין מספר כי בסערה האחרונה הוא התקשר למוקד 106 של עיריית תל אביב, "כדי לשאול אם דאגו להכין מקלט למאות חסרי הבית שפזורים ברחובות העיר. המוקדן אמר לי שהם יכולים לגשת לגגונים.
"הסברתי לו שהגגונים האלה נמצאים תמיד בתפוסה מלאה, ומשמשים בעיקר כמקלט זמני לאלכוהוליסטים ומכורים. זה מקום שלא הייתי מעז לשלוח אליו קשיש, ולמעשה, שום חסר בית ממוצע, שבסך הכל קרס עליו עולמו הכלכלי.
"תביני, זה לא שחסר כסף לעיריית תל אביב. כבר שלוש שנים שהם משקיעים 300 מיליון שקל בטיילת. אם היו רוצים, היו יכולים לבנות מקלט מקורה ענק לחסרי בית, כולל מגרש גולף. חוסר האכפתיות הזה מייאש".
המנהלת של המאהל
מיכל שפר (54), אם לבת וסבתא לארבעה, מכירה את שיין מימי מאהל ארלוזורוב. מאז הם פועלים ביחד לסייע להומלסים מול הרשויות. שפר עובדת היום כמנהלת אירועים במסעדה ברמת גן ומתגוררת בדירה שכורה בעיר, שם היא מלינה כל הומלס שזקוק לקורת גג, עד שהוא מחליט לעזוב. בימים אלו נמצאים בדירה שלה שני הומלסים, "אבל כבר היו תקופות שאירחנו שבעה למשך מספר ימים".
שפר היתה בעברה בעלים של רשת חנויות למכירת מזון 24/7, עד שזו קרסה בשנת 2002, והיא נותרה חסרת כל. "החנויות שלי היו פתוחות גם בשישי ובשבת, וזה מאוד הפריע לציבור הדתי. חלק מהחנויות היו מול בית כנסת. הם נלחמו בי, ואני לא הסכמתי לוותר, עד שיום אחד, בית משפט הורה על סגירת כל העסקים שלי.
"התרסקתי. ביום בהיר אחד הפכתי להיות כלום. מצאתי את עצמי עם חובות של עשרות מיליונים. תמיד האמנתי שחובות יש להחזיר, ולכן מכרתי את כל מה שהיה לי כדי לסגור את החובות".
בשנת 2012, לאחר שהמחאה החברתית ברחוב רוטשילד הסתיימה, נפתח המאהל ברחוב ארלוזורוב ליד תחנת רכבת מרכז (סבידור), שבא לתת מענה לחסרי הבית שאין להם היכן לגור.
"כששמעתי שחסר לאנשים שם אוכל, החלטתי לבשל להם את ארוחת החג של ראש השנה. כשהגעתי לשם, זו היתה הפעם הראשונה שהכרתי אנשים שחיים ברחוב. ישבתי איתם עד הבוקר, וכשחזרתי הביתה נפל לי האסימון, שאין שום דבר שונה ביני לבינם. העובדה שאני עוברת כל פעם מבית של חבר אחד לבית של חבר אחר, לא עושה אותי שונה מהם.
"החלטתי לעבור לגור שם, לנסות להשפיע וליצור שינוי. נשארתי לגור שם במשך שנתיים, עד שהפכתי למנהלת הבלתי רשמית של המאהל. היו שם בין 50 ל־70 איש בכל רגע נתון. מכורים, אלכוהוליסטים, אסירים משוחררים, וכאלה שהתרסקו כלכלית. במשך כל התקופה, אני הייתי זאת שדואגת לכולם, מתרומות של אוכל ולבוש ועד סיוע מול רשויות הרווחה, בתי המשפט והמשטרה".
"אין להחרים". עו"ד גן מור // צילום: אסף פינצ'וק
כולם הכירו אותה, וידעו שאם יש משהו שהיא רוצה, היא תשיג אותו. שפר לא פחדה להתעמת עם שוטרים, ואף נעצרה כמה פעמים, אך מעולם לא הוגש נגדה כתב אישום.
באוקטובר 2014, כשעיריית תל אביב רצתה לפנות את דיירי המאהל משטח הגן בארלוזורוב, איגדה שפר 11 חסרי בית, ובאמצעות עו"ד חגי קלעי הם הגישו עתירה מנהלית, שבה דרשו מבית המשפט להורות לעירייה לבטל או לעכב את פינוי דיירי הגן עד למציאת פתרון חלופי.
"בזכות השמעת קולם של דרי הרחוב, שהתייצבו לראשונה בבית המשפט ועמדו על זכויותיהם, פינוי מאהל ארלוזורוב נדחה עד יוני 2017, וכל מי שיצא קיבל מהעירייה סכום חד־פעמי של 7,500 שקל, וממשרד השיכון עוד 3,500 עבור שכר דירה".
מה זה אומר להיות אישה דרת רחוב?
"זה אומר שאת הופכת להיות אגרסיבית, את מקבלת הצעות מגונות כל היום, ואת חשופה בכל רגע לאלימות פיזית ומינית. רוב הנשים שמגיעות לרחוב בוחרות לישון במקומות כמו בתי חולים, עד שהאבטחה מגלה אותן ומגרשת אותן. חלקן ישנות אצל גברים, גם במחיר של אינוס, אלימות והשפלות.
"למעשה, הפתרון היחיד שהעיריות מעמידות לרשות הנשים הוא גגון, בדומה לזה של הגברים, אבל זה לא באמת מקום שבו אפשר להוריד קצת את הדריכות. גם שם יש אלימות, גניבות, ונשים מכורות או אלכוהוליסטיות".
גם היא עצמה היתה קורבן של תקיפה אלימה מצד שלושה גברים שהיו במאהל. "רק בנס יצאתי משם בחיים. הלכתי לאיכילוב ואמרתי שהותקפתי. חיכיתי שייגשו אלי לטפל בי. כשראיתי שעובר זמן רב, ואף אחד לא ניגש אלי, פשוט עזבתי, והלכתי לתחנת המשטרה להגיש תלונה נגד התוקפים שלי. כשחזרתי לגן, עמיחי כבר היה שם. הוא ראה שכולי חבולה ולקח אותי שוב לאיכילוב.
"בצילום שעשו לי גילו שברים בחוליות של הגב, שברים בצלעות וקרע בגיד של יד שמאל. למרות התקיפה החמורה, אף אחד לא הציע לי טיפול נפשי או שיחות עם אנשי מקצוע להתמודדות עם הטראומה שעברתי. זה הרגע שבו הרגשתי עד כמה אני שקופה ולא קיימת. סוג של מטרד, שצריך לטפל בו מהר ולהעיף".
יש בך כעס?
"הכעס היחיד שיש לי הוא על הרשויות, שלא עושות מספיק כדי לעזור לאנשים שמתרסקים ומוצאים את עצמם ברחוב. אם רק היו נותנים לי בניין שבו אוכל לשכן הומלסים ולהעניק להם טיפול, הייתי עושה זאת. אין לי ספק שעם טיפול נכון הייתי מצליחה להרחיק אותם מהרחוב".
"פתאום הם מטופלים מרצון"
הרעיון להעניק לדרי הרחוב קורת גג קבועה ונאותה, ולא בית מחסה ארעי, כבר מיושם בעולם. בניו יורק הבינו הרשויות כבר ב־1992 שכדי להוציא את חסרי הבית מהרחוב, יש להעניק להם דיור בלי להתנות אותו בגמילה או בטיפול.
"לתת קורת גג". דוד אגייב // צילום: אילון פולמן
הפרויקט, שנקרא "דיור תחילה", יוצא מנקודת ההנחה שדיור הוא הצורך הבסיסי שיש לספק לאדם, ולכן צריך לפני הכל להוציא את האדם מהרחוב ולשכן אותו בדירה ללא שותפים. במקביל, הוא מקבל סיוע של צוות רב־מקצועי מ־א' ועד ת' שנותן מענה מלא לכל מה שהוא זקוק לו בכל שעות היממה.
"דרי הרחוב שקיבלו את השירות של דיור תחילה, לא חוזרים לרחוב", אומר ד"ר שיינטוך. "בטווח הרחוק, זה גם חוסך למדינה עלויות של בתי מחסה ואשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים. היום המודל הזה התפשט לעוד מדינות, כמו קנדה ואוסטרליה, וגם באירופה הוא עובד באופן מיטבי".
למה לא עושים את זה בארץ?
"מי שאמורים לקחת חלק בפרויקט הם משרדי השיכון והרווחה. הטיעון המרכזי הוא שהתוכנית יקרה, אבל אם היו מבינים שטיפול בדרי רחוב הוא לא זבנג וגמרנו, ובודקים את העלויות של טיפול רפואי וסוציאלי, אשפוזים בבתי חולים וטיפולי גמילה חוזרים, לעומת העלויות של הקצאת דיור ומערכת שיקומית כוללת - היו מגלים שבטווח הארוך, גם חוסכים כסף וגם מצליחים לשלב אותם בחברה. במקומות שבהם התוכנית פועלת, מדווחים על חיסכון כספי לטווח הרחוק".
עד שמדינת ישראל תאמץ את תוכנית "דיור תחילה", יש מי שהחליטו ליישם אותה באופן פרטי בעזרת מתנדבים. דוד אגייב (35), מרצה פרטי בנושא דרי הרחוב, בעל תואר ראשון בחינוך ותואר שני בקרימינולוגיה ובפסיכולוגיה חברתית, הוא אחד מהם. לפני חמש שנים הקים את עמותת "אכפת", עמותה ללא כוונת רווח, וזו מפעילה מיזם חברתי למען הומלסים בשם "לופט".
"זה התחיל כשנפגשתי בחתונה עם יהודי עשיר מאוד שמתגורר בחו"ל. כשהוא שמע שאני עובד עם נוער בסיכון, סיפר לי שהיה הומלס בצעירותו, ושעכשיו, כשהוא מבוסס ובעל רכוש רב, הוא מעוניין להקים בית להומלסים.
"באותה תקופה לא ידעתי כלום על הנושא, והוא הצליח לסקרן אותי. התחלתי לחקור לעומק מה קורה עם הומלסים בארץ ובעולם. גיליתי שבטיפול בהתמכרויות ישראל היא הכי טובה בעולם, אבל בטיפול תומך אנחנו לא ממש מבינים. מה גם שמי שלא הולך לגמילה, נשאר ברחוב בלי טיפול בכלל".
אגייב, תושב בת ים, פנה למחלקת הרווחה בעירייה ולמנהל היחידה לדרי רחוב, וסיפר להם על הפרויקט שהוא רוצה להקים. "הם אמרו שזה נשמע מעניין, אבל שאין להם תקציבים בשבילי, וכל מה שיוכלו לעשות זה להפנות אלי את האנשים שמגיעים ליחידה".
צילומים: יהושע יוסף
את הבית הראשון הקים אגייב בעירו לפני חמש שנים, ועד היום כבר יש שבעה כאלה, שמאכלסים 74 דיירים. בכל דירה מתגוררים 15-10 איש, לרוב שניים בחדר, והם שוהים במקום ללא הגבלת זמן, "עד שהם מרגישים שיוכלו לעמוד על הרגליים".
כל בית מאופיין באוכלוסייה אחרת. "יש לי בית אחד לאלכוהוליסטים, בית לנרקומנים, בית לקשישים, בית לחולי נפש, בית לצעירים, בית לצעירים שעוסקים בזנות, ובית לכאלה שמשתמשים בתחליפי סם, כמו אדולן וסבוטקס.
"הבתים מתוחזקים כולם מהקצבאות של הדיירים, שעד שהם נכנסים לדירה, אינם מממשים אותן. בכסף שנשאר אחרי התשלומים השוטפים אנחנו מחזיקים שישה אנשי מקצוע - רכזי מתנדבים, רכז תעסוקה, מדריכים ופקידות. כל השאר מושתת על מתנדבים בכל מיני נושאים, שתורמים מזמנם למען הדיירים. מעין חונכים אישיים".
איך אתה מתגבר על הסרבנות שלהם ללכת לטיפול?
"אנחנו קודם כל נותנים להם קורת גג, בלי לדרוש שום דבר. הדבר היחיד שהם מתחייבים לו הוא להתקלח פעם ביום, לקום בכל בוקר בשעה 8 בבוקר ולחזור לדירה עד 11 בלילה - כדי ליצור להם סדר יום ולמנוע מהם שוטטות ברחובות בשעות הלילה.
"הומלס חדש, שיושב בבית ולא עושה כלום, רואה סביבו אנשים שהיו במצבו יוצאים לעבודה וחוזרים מאושרים לבית עם קהילה תומכת. אנחנו מתחילים לדבר איתו ומציעים לו ללכת ליחידה להתמכרויות, שמסובסדת על ידי העירייה ומשרד הרווחה. רק שילך למפגשים. הכל נעשה בצורה מאוד עדינה, בלי לעורר אנטגוניזם.
"בשלב הזה ההתנגדות שלהם יורדת כמעט לאפס. תוך כדי גמילה, אנחנו מנסים לברר מה מעניין את אותו בחור. אחד אומר שאין לו פייסבוק, והוא מתעניין במחשבים. אז אנחנו מצמידים לו מתנדב עובד הייטק. אחד מבקש לטפל בכל החשבונות שלו, אז מצמידים לו מתנדב מתאים. פתאום, בלי שהם ירגישו שחייבו אותם לעשות טיפול, הם עושים אותו מרצון". √
Michali100@gmail.com