בחודש שעבר פרסם משה (מישה) ארנס טור לזכרו של אחרון הלוחמים במרד גטו וארשה, שמחה רותם (קאז'יק), שהלך לעולמו. רק לפני חודש־חודשיים עוד הזכירו באחד מהאתרים את שמו כמי שנמצא בסל המועמדים לתיק הביטחון. ידענו שהוא חולה, אבל כשראיינתי אותו לפני כחמישה חודשים, פגשתי אדם ששמר על הופעה מוקפדת, ובעל לחיצת יד איתנה.
המפגש איתו, בייחוד בביתו בסביון, יצר רושם של אווירה ספרטנית, שלא בדיוק מזוהה עם הסביבה של השכונה היוקרתית. ארנס האמין בכלכלה חופשית ובהפרטה, אך חי לו כמו נזיר ציוני, בבית שנראה יותר מכל כדירה בשיכון ותיקים קיבוצי.
במבט לאחור, הליכוד הפסיד מכך שהתייחס למישה ארנס כאל פקק בתיקים הבכירים, ולא איפשר לו לאחוז בתיק החוץ או בתיק הביטחון ברצף של שנים. היה בו משהו ישר ואידיאליסטי עד סוף ימיו. לא חשת שהשנים והניסיון הפוליטי והמדיני המצטבר הפכו אותו לציני; הוא לא הבין התחכמויות ולא הבין חוכמות.
משה ארנס, הרמטכ"ל אהוד ברק והאלוף יצחק מרדכי // צילום: עופר לפלר, דובר צה"ל, אוסף ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
אם יש בעיה ביטחונית לתושבי הדרום - תפקיד המדינה, תפקיד צה"ל ותפקיד שאר הזרועות לפעול כדי להסיר את הבעיה בכל דרך. ואם אבו־מאזן לא עוסק בטרור, כפי שארנס הבין, אז מוטב לחסל את חמאס, ושאבו־מאזן יקצור את עזה. כך הבנתי ממנו בראיון האחרון שלו, שהתקיים ביום שבו סוכמה סוף־סוף ההסדרה. הסדרה שתוסדר כאשר הקו ירושלים־תל אביב יופעל כמתוכנן.
ארנס, יליד קובנה שבליטא, שהספיק להגר עם הוריו לאמריקה ערב השואה, לא השתקע בעסקים אחרי שתמו שנותיו בשירות המדינה. הוא עסק הרבה במחקר והתרכז במרד גטו ורשה. הוא האיר את הצד האפל של הירח. גאל את זכר הקרבות שניהל הארגון הצבאי היהודי, והראה שעיקר הדו"חות ועיקר הפרסום של המרד באו מהקרבות שמיוחסים לאצ"י. תוך כדי המחקר נתקל בתופעה המכוערת שמלווה את היישוב היהודי בארץ ישראל עד היום: כל ארגון ימני, כולל ארגון של לוחמים יהודים נגד הצורר הנאצי, נחשב לפשיסטי. לקח זמן רב עד שחוקרים שקידמו את הנראטיב של הארגון היהודי הלוחם בהנהגת מרדכי אנילביץ', היו מוכנים להעניק הכרה מסוימת לספר החשוב של ארנס, "דגלים מעל לגטו".
ארנס האמין בכל ליבו בדמוקרטיה הישראלית, וחשב שהטענה של גורמים מסוימים, כי ישראל מאבדת את צלמה הדמוקרטי, היא קשקוש חסר כל בסיס. הוא העריץ את ז'בוטינסקי, אך לא היה לו יחס מיוחד למנהיגי הליכוד ההיסטוריים בגין ושמיר. אדם שזכה אצלו להערכה עצומה היה אלוף (מיל') דוד עברי, מפקד חיל האוויר לשעבר, שאותו הגדיר "איש גדול". ארנס לא היה מנהיג מוביל. מנהיגותו היתה כשל עמוד שמחזיק את הבניין. השיקולים הפוליטיים והמפלגתיים מנעו ממנו את התפקיד הרם שהתאים לו כל כך, נשיא המדינה.
