פרס מפעל חיים למשפחתו של משה ארנס

משפחתו של שר הביטחון לשעבר, משה ארנס ז"ל שנפטר בספטמבר 2018, קיבלה הערב פרס מפעל חיים על פועלו רב השנים למען מדינת ישראל. 

ביתו של ארנס, עליזה, קיבלה את הפרס מד"ר מרים אדלסון ואמרה כי "ישראל וביטחונה היו נר לרגליו של אבי. הוא תמיד היה גאה בישראל ובאנשיה וראה ביחסים עם ארה"ב חשיבות עליונה. אמא נפטרה כחודשיים לאחר מותו של אבא, ולא מזמן הם היו אמורים לחגוג 70 שנות נישואים. כבוד גדול לי לקבל בשם המשפחה את אות ההוקרה בעיר ירושלים, שבה אני ובעלי נישאנו ובחרנו לבלות את חיינו המקצועיים. אנחנו מודים מקרב לב ומאחלים לכם בריאות טובה. אם אבא מסתכל עלינו מלמעלה הוא ודאי מחייך בסיפוק ואומר : המשיכו את העבודה הטובה". 

בחודש ספטמבר 2018, כשלושה חודשים לפני שהלך לעולמו, העניק משה ארנס ראיון נרחב למוסף "ישראל השבוע". ארנס דיבר על הסוגיות הביטחוניות הבוערות, על המצב הפוליטי, על עברו כשר הביטחון ועוד נושאים. הערב, במסגרת "פורום 'ישראל היום' ליחסי ישראל וארה"ב", תעניק ד"ר מרים אדלסון למשפחתו אות הוקרה לכבודו על תרומתו הייחודית למדינת ישראל ולביטחונה. אנו מביאים קטעים מתוך אותו ריאיון - שהיה האחרון שלו בטרם מותו.

"בסך הכל המצב של ישראל טוב", אמר ארנס, "יחסי ישראל וארה"ב מעולם לא היו טובים יותר; הנשיא טראמפ מזהה את איראן כאיום הגדול, וזה לא איום סרק - מדינה על סף יכולת גרעינית. האצבע של האייתוללות תקועה בכל מקום. אין ספק שהטיית הזרם הבינלאומי נגד איראן היא הישג".

על המצב בעזה וסבבי ההסלמה, אמר כי "באופן כללי, כל עוד חמאס והג'יהאד האסלאמי שולטים בחבל עזה, קשה לי לראות שאפשר להגיע להסדר כלשהו שיביא שקט גם לתושבים שלנו בעוטף עזה וגם ל־2 מיליון הפלשתינים שעל הגב שלהם רוכבים ארגוני הטרור. אז יכול להיות שהגיעו עכשיו לאיזו הפוגה, לא הייתי בונה על זה. אנחנו לא היחידים שמעוניינים לשים קץ לשליטה של ארגון טרור בעזה, שמביא לסבל גדול מאוד לאוכלוסייה של 2 מיליון אנשים. אז אולי זו פשוט התפתחות היסטורית, הנסיבות שנוצרו. אנחנו יודעים שגם המצרים לא אוהבים את חמאס. לא חושב שהם היו מתאבלים אם שלטון חמאס והג'יהאד האסלאמי היה מסתיים בעזה. מובן מאליו שגם הרשות הפלשתינית לא אוהבת את חמאס, ויכול להיות שהיתה רוצה לבוא במקומו".

אחת המטרות של נתניהו והממשלה היא למנוע את חזרת הרש"פ לעזה. להשאיר את זה כשתי ישויות נפרדות.

"לדעתי המטרה שלנו, לטווח הנראה לעין, היא להבטיח ביטחון לתושבי הדרום ולהביא לקץ הסבל של הפלשתינים. כל השיקולים שהם מעבר לזה, לטווחים ארוכים יותר, משניים לעומת היעד הזה. הרש"פ ומחמוד עבאס, צריך להודות, מצהירים נגד השימוש בטרור ובאלימות. אני מניח שהיו מבצעים מדיניות בהתאם, לו היו שולטים ברצועה. לכן אני רואה בזה מצב עדיף מאשר המשך שלטון חמאס והמשך הסבל בשני הצדדים".

אם נחזור לעבר, אתה טוען שיצחק שמיר בעצם היה ראש ממשלה הססן.

"היה זהיר, בוא נגיד. אדם מאוד זהיר. אין ספק".

משה ארנס ז"ל ומזכירת המדינה מדלן אולברייט, אוקטובר 2010 // צילום: עמוס בן גרשום / לע"מ

אתה מתאר בפירוט איך ישראל בראשותו נמנעה מלפעול במערב עיראק ב־91'. אנחנו רואים שם את האמריקנים בשיא פעילותם בבחישה שלהם בתוך הצמרת הישראלית, כדי למנוע מאיתנו לצאת לשם.

"היינו חלוקים בנושא. עיקר הבעיה של שמיר היתה בתחום של שיקול הדעת. הוא חשב שהוא רוכש לעצמו קרדיט רב בממשל האמריקני כתוצאה מכך שהוא נענה לבקשות החוזרות ונשנות של בוש האב שלא להתערב. הוא סבר שאת הפירות הוא יקצור לאחר מכן, ביהודה ושומרון, במדיניות של הממשל לאחר המלחמה. הוא לא הכיר את אמריקה, כמו לא מעט מראשי הממשלה שלנו.

"אמרתי לשמיר אז, 'אותו קרדיט שאתה חושב שאתה בונה - תהיה פה אינפלציה כזאת שהקרדיט יהיה שווה לאפס. שום דבר לא יישאר מזה'. בזה צדקתי; המדיניות האמריקנית השתנתה לגמרי, והם לא הרגישו חובה לשלם לשמיר את התמורה לזה שהוא קיבל את בקשתם. שמיר גם הבין שאם ייפול סקאד שיגרום לאבידות רבות, ולחלופין יפגע טיל עם ראש קרב כימי - מבחינת הציבור לא תהיה לו ברירה והוא יצטרך לפעול. הוא הימר. היינו מוכנים לפעולה ולא ביצענו אותה, ואני אומר - חבל. זה לא נזק היסטורי, אבל פשוט חבל".

החמצה על מסלול ההמראה

נושא היסטורי שאתה כותב עליו בפירוט בספר הנוכחי (ספרו האוטוביוגרפי האחרון של ארנס, "למען ביטחון ישראל", הוצאת ידיעות ספרים) הוא טרפוד פרויקט הלביא. אתה חושב שהיינו במצב טוב יותר אם היה לנו הלביא, או שהיום המטוס כבר לא היה מחזיק?

"הלביא היה מקדם אותנו לשורה הראשונה של תעשיית מטוסי הקרב בעולם. מטוס קרב זו המכונה הכי מורכבת שבני אנוש יודעים לתכנן, ואנחנו הגענו ליכולת הזאת. עובדיה הררי ז"ל, שעמד בראש הפרויקט, היה בשורה הראשונה של מתכנני המטוסים הגדולים של התקופה, עם ג'ונסון, מיקויאן ומרסל דאסו. הוא היה ברמה הזאת. לצידו עבדו אלפי אנשים שלמדו אווירונאוטיקה ועמדו בדרישות הרבות שדורשים כדי להרכיב צוות שכזה. ונוסף על כך, הצלחנו להשיג את הדבר שנראה בלתי אפשרי - תמיכה אמריקנית.

"האמריקנים עשו דבר שלא קיים עד היום הזה - הם פתחו בפנינו את כל הטכנולוגיות שלהם. הפרויקט היה למעשה פרויקט ישראלי־אמריקני. המנוע של הלביא היה אמריקני, וחלק מהמערכות היו אמריקניות. לכל דבר קיבלנו רישיונות ייצור. חלק גדול מהכסף היה אמריקני".

ביטול הפרויקט היה נקמת ויינברגר (מזכיר ההגנה) על פולארד ואיראן־גייט?

"ויינברגר לא אהב את ישראל במיוחד, ולא אהב את הפרויקט. כשר ההגנה הוא דאג קודם כל לתעשייה האמריקנית... והוא גם מצא לו שותפים בישראל. בלי השותפים פה, זה לא היה הולך. למעשה, בסוף רבין היה שותף שלו, ומי שהפך את זה למערכה פוליטית היה שמעון פרס. הוא גייס את כל אנשי מפלגת העבודה, הוא כפה עליהם להצביע בעד ביטול הפרויקט, ברוב של קול אחד. לא ייאמן". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו