"ההיסטוריה בירושלים לצדכם"

ב־20 באוגוסט 1980, ברוב של 14 קולות וללא וטו של ארה"ב, קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 478, שלפיה הכרזה על ירושלים כולה כבירת ישראל - שעברה כחוק בכנסת שלושה שבועות לפני כן - נוגדת את החוק הבינלאומי, מבטלת את תקפותם של כל הצעדים שננקטו על ידי ישראל כ"כוח כובש" לשנות את אופייה של "העיר הקדושה ירושלים", וקוראת לכל המדינות שהחזיקו אז שגרירויות בעיר להעבירן אל מחוצה לה. החלטה זו מהווה את הבסיס ל"קונצנזוס הבינלאומי" שמונע מרוב המדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל להעביר את שגרירותן לירושלים. אלא שאם תשאלו את ד"ר ז'ק גוטייה, מומחה קנדי לחוק בינלאומי, יש בעיה עם אותו קונצנזוס: לטענתו, הוא מהווה הפרה בוטה ביותר של החוק הבינלאומי, שעליו לכאורה הוא מתבסס.

עבודת הדוקטורט של גוטייה עוסקת בסוגיית הבעלות והקניין המשפטיים על ירושלים. 20 שנה מחייו הקדיש לחקר סוגיה משפטית סבוכה זו, שבמהלכן ביקר פעמים רבות בירושלים ובאתרים אחרים ובהן התקבלו החלטות היסטוריות שקיבעו בחוק הבינלאומי את הריבונות של ישראל על ירושלים כולה, כמו גם על כל יהודה ושומרון. 

"כדי להבין זאת חייבים לחזור בהיסטוריה לאירועים שהובילו להענקת זכות הקניין לעם היהודי", הוא מבהיר בראיון ל"ישראל השבוע", "ההחלטה האחרונה של חבר הלאומים, הגוף הבינלאומי שקדם לאו"ם, אשר התקבלה באפריל 1946, הדגישה שהמדינות החברות שמחזיקות עדיין במנדטים על שטחים שהועברו לניהולן, צריכות להמשיך לנהל אותם לטובת ולרווחת העמים שגרים בהם, בהתאם להתחייבויות שלקחו על עצמן במנדט. עם היעלמות חבר הלאומים - מחויבויות המנדט על פלשתינה נותרו בתוקף, ועבור העם היהודי העובדה הזו מאוד רלוונטית. באמנת האו"ם, שהיא הסכם בינלאומי המחייב את כל האומות, מודגש שאף סעיף בה אינו יכול לשנות את הזכויות שניתנו לעמים לפני אשרורה. הסעיף הזה נועד לשמר גם את הזכויות שניתנו לעם היהודי בארץ ישראל. לכן כל מה שנעשה באו"ם מחויב לסעיף הזה". 

אור ירוק מפייסל

לפי אמנת האו"ם, מדגיש גוטייה, החלטות העצרת הכללית - בכלל זה החלטת החלוקה מ־1947, לעולם אינן בעלות תוקף מחייב, למעט בהקשר לעניינים פנימיים של האו"ם. "עדיין", הוא מוסיף, "מועצת הביטחון הושפעה מכך שהעצרת אימצה החלטות שגינו את ישראל. גם חלק מועט מאוד מההחלטות של המועצה נחשב כמחייב לפי החוק הבינלאומי. לכן, עמדתי היא שגם החלטה 478 אינה מחייבת לפי החוק הבינלאומי".

כדי לגבש את חוות דעתו המשפטית חיפש גוטייה את המסמכים ההיסטוריים המקבעים את זכות הקניין על ירושלים, כמו על "פלשתינה" כולה. "הסכם סייקס־פיקו על חלוקת המזה"ת היה הסכם סודי בין צרפת ובריטניה, בניגוד להצהרת בלפור שפורסמה פומבית", הוא אומר. "אסור לשכוח את העיקרון שלא ניתן לתת את מה שאינו שלך. כך, שלצרפת ולבריטניה אז לא היתה בעלות וזכות קניין על השטחים הללו, אלא לאימפריה העות'מאנית. כמשפטן הייתי צריך לבדוק באיזו נקודת זמן המעצמות הללו קיבלו החלטות שהיתה להן זכות לקבל. הצהרת בלפור היתה ללא ספק רגע חשוב מאוד. באמצע המלחמה, בנובמבר 1917, הבריטים היו מודאגים מדרך התפתחות המלחמה, והממשלה הבריטית החליטה לתמוך בהקמת בית לאומי יהודי בפלשתינה. זו החלטה פוליטית חשובה מאוד, גם אם אין לה תוקף משפטי. ב־1917 לא היתה מדינה בשם פלשתינה. ארץ הקודש היתה חלק מהאימפריה העות'מאנית והיתה מחולקת למחוזות. פלשתינה נתפסה כארץ הקודש של היהודים. הבריטים כבשו את ירושלים רק מאוחר יותר. כך שהצהרת בלפור אינה מהווה בסיס לזכות הקניין של היהודים". 

בינואר 1919 כונסת בפריז ועידת השלום, שהיתה אמורה להכריע, בין היתר, בסוגיית חלוקת השליטה על שטחי המדינות שהובסו במלחה"ע. בפני נציגי המעצמות המנצחות הופיעו גם משלחות ערבית וציונית, ששטחו את דרישותיהן לקבלת שטחים מהאימפריה העות'מאנית המובסת. "זה היה אחרי ההסכם שהושג בין ויצמן ופייסל בינואר 1919", מבהיר גוטייה, "פייסל ההאשמי הבהיר שיתמוך בדרישות היהודים על פלשתינה. הוא מנסה לגייס את תמיכת היהודים להשגת שליטה על שטחים עצומים מהאימפריה העו'תמאנית - עיראק, סוריה, לבנון. בפריז לא מתקבלות החלטות בעניין המזה"ת. גרמניה ואוסטריה־הונגריה מוותרות למעצמות המנצחות על זכויות הקניין שלהן על שטחים. זו התפתחות המפתח שחיפשתי בחוק הבינלאומי - הרגע שבו המעצמות המנוצחות מוותרות על זכויות הקניין שלהן".

לא גנבים ולא מתנחלים

נקודת המפנה ההיסטורית עבור העם היהודי מתרחשת בסן רמו האיטלקית באפריל 1920. גוטייה: "במשך יומיים דנים נציגי המעצמות המנצחות מה לעשות עם שטחי האימפריה העות'מאנית ואיך להגיב לדרישות הערבים והיהודים. ב־25 באפריל הם מקבלים את ההחלטה: בריטניה, צרפת, איטליה, יוון, בלגיה ויפן מסכימות לדרישות היהודים להקמת בית לאומי בפלשתינה. התומך הכי נלהב היה לויד ג'ורג' הבריטי. הוא נשאל על ידי הנציג הצרפתי: 'מה היא פלשתינה שתינתן ליהודים?' ובתגובה הוציא מפה שמראה את גבולות ארץ הקודש בתקופות המלכים דוד ושלמה".

כלומר, בוודאות גם ירושלים, יהודה ושומרון?

"אכן. בסן רמו מתקבלת לראשונה ההכרה בזכות ההיסטורית לבעלות יהודית על א"י. המעצמות שקיבלו את כל הסמכויות הכירו בקשר ההיסטורי הזה. ההחלטות של סן רמו מעוגנות בהסכם סוור שנחתם עם טורקיה בקיץ 1920, שלא אושרר על ידי הטורקים. אבל ב־1923, בהסכם לוזאן, הטורקים מוותרים על זכויות הבעלות שלהם על השטחים במזה"ת, ותוכנו של הסכם סוור כלל לא שונה. בהסכם הזה נאמר באופן מאוד ברור, שזכות הקניין מועברת למעצמות שניצחו.

"ההבדל היחיד בין ירושלים ליהודה ושומרון הוא שישראל - המדינה היהודית - ניכסה לעצמה את זכותה על ירושלים. כשהאו"ם מפרסם החלטות שמתייחסות לשטחים הפלשתיניים הכבושים, זה אינו מונח תופס מבחינת החוק הבינלאומי, מאחר שהשטחים הללו מעולם לא היו פלשתיניים. המונח 'כבושים' יכול להיות נכון, אם משתמשים בו כדי להבהיר שמעמדם ייקבע בעתיד". 

גוטייה מבהיר כי אינו מבקש לנקוט עמדה פוליטית, "אך כמשפטן אני קובע שלא נכון מבחינת הצדק לטעון שיהודים־ישראלים בכל חלק של ירושלים הם גנבים או מתנחלים שהשתלטו באופן לא חוקי על משהו שלא שייך להם. זכות הקניין ניתנה לעם היהודי בנקודת זמן מסוימת בהיסטוריה. זה רלוונטי בכל מו"מ ובכל הסדר עתידי על מעמד ירושלים. הבעיה היא שנרטיב פוליטי מסוים תפס את מקומם של טיעונים משפטיים". √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו