ראלף הופ, "דר שפיגל"
כשלוחמי דאעש כבשו את אזור הגבול שבין עיראק לסוריה, נפל לידיהם גם הכפר היזידי קושו. נאדיה בת ה־20 היתה אחת מעשרות הנשים הצעירות שנחטפו כדי לשמש בנות ערובה ושפחות מין. במהלך הלילה התשיעי לשבייה, ניצלה נאדיה הזדמנות בלתי צפויה ונסה על נפשה.
"הוחזקנו בבית עם חדרים רבים, והועברנו באופן תכוף מחדר לחדר", היא אומרת. "לא היו שום היגיון או סיבה נראית לעין להעברות התכופות, מלבד הגחמות של החוטפים. הנעליים שלנו נלקחו מאיתנו כבר ביום הראשון, ובריחה ברגליים יחפות היתה בלתי אפשרית: השטח מסביב היה סלעי.
"אבל באחד החדרים שבהם שהינו היה ארון, ובתוכו מצאתי זוג נעלי טניס ורודות, מתחת לכמה סמרטוטים. למרות שהנעליים היו קטנות עלי בכמה מידות, הן היו הסיכוי היחיד שלי".
שישה גברים שמרו עליהן מדי יום. אבל בלילה התשיעי, נאדיה הבחינה כי ארבעה מהגברים נעדרים, אולי ישנו במקום אחר. רק שניים ישבו במטבח באותו לילה - ודעתם היתה מוסחת. היה נראה כאילו הם מתווכחים.
באותו לילה, הגברים נעלו אותה בחדר לבדה, והיא לא ידעה היכן נמצאות הנשים האחרות. המנעול של הדלת היה מקולקל, והיא הצליחה לפתוח אותה, הוציאה את נעלי הטניס שהחביאה, תחבה לתוכן את רגליה, החליקה אל מחוץ לחדר והצליחה לפתוח גם את דלת המרפסת.
היא חמקה מהבית בחסות החשיכה ורצה דרך הגינה, שהיתה מלאה בשיחים ובעצים יבשים. היא חששה שכלב יתחיל לנבוח, אבל למזלה, זה לא קרה. במרוצתה הגיעה לחומה, שהיתה גבוהה מדי עבור זרועותיה הפשוטות כלפי מעלה. "הייתי חייבת לטפס ולעבור את החומה", היא אומרת. "ולא היה לי הרבה זמן".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
נאדיה מוראד־פסה נולדה בקושו שבאזור הכורדי של סוריה. שערה ארוך, חום כהה. כתפיה צרות, קולה צרוד. מאז ילדותה יש על שתי ידיה ועל סנטרה שלושה קעקועים בצורת נקודה בצבע סגול: נקודה על גב כל יד, ועוד אחת על קצה הסנטר. "התפקיד שלהם הוא להגן עליך מפני רוע, בנקודות מפתח של הגוף", היא מסבירה. "על הידיים, שבהן משתמשים כדי לגעת בדברים, ועל הפה, כדי שלא ייצאו ממנו דברי שקר".
היא פוכרת את ידיה, מדברת לעיתים בהיסוס ולעיתים בשטף, כמעט בצעקה. במהלך הראיון היא פורצת שוב ושוב בבכי, אבל היא כבר לא רוצה לשתוק. היא נחושה לספר את סיפורה, עדות חיה ומפורטת לסיוט שעברה בתשעת ימי השבי. חודש וחצי חלפו מאז בריחתה, אבל נאדיה מתעוררת בלילה בדמעות, מספרים הקרובים שאספו אותה לביתם - לא הרחק מהעיר דוהוק שבעיראק.
היא באה ממשפחה יזידית. זו דת מונותיאיסטית בעלת מעטה מיסטי, שמקורה כנראה בימי הביניים. עיירת הולדתה, שבעבר התגאתה באוכלוסייה בת 1,700 נפשות, נמצאת קרוב להרי סינג'אר, סמוך לגבול עיראק־סוריה. על פי ההערכה, כ־40 אלף יזידים, בערך 5 אחוזים מהאוכלוסייה הכורדית, חיים באזורים האלה.
אביה, מוראד, מת לפני 11 שנה, אבל הותיר למשפחה בית רחב מידות, עם ארבעה חדרי שינה גדולים שבהם גדלו הילדים: נאדיה, תריסר אחיה ושתי אחיותיה. היא אהבה ללכת לבית הספר, והיתה תלמידה מצטיינת. "סיימתי בין שתי הטובות ביותר בכיתת הבוגרות", היא מודה בביישנות. "הנושא החביב עלי ביותר היה היסטוריה, וחלמתי על לימודים באוניברסיטה, אולי אפילו קריירה כמורה ורכישת דירה משלי, עם מדפים עמוסי ספרים".
המשפחה שלה לא היתה עשירה, אבל הצליחה להחזיק מעמד. "היו לנו 50 כבשים, 25 תרנגולות וכמה עיזים. האחים המבוגרים שלי עבדו כפועלי יום, ואמי מכרה חלב, יוגורט, ביצים וגבינה. לפעמים, מוסלמים מהעיירות הסמוכות הגיעו כדי לרכוש מוצרים. הם הסתדרו טוב עם הנוצרים, אבל אימא שלי תמיד הזהירה אותי לא לבטוח בהם לעולם".
בחלק מהבתים, כולל בביתה שלה, היה מכשיר טלוויזיה. היא אהבה במיוחד לצפות בתוכניות מוסיקה ובסרטי אימה, "כל עוד הטובים מנצחים בסוף". בקיץ האחרון אפילו ראתה את שידור משחק הכדורגל בין גרמניה לברזיל בחצי הגמר של המונדיאל, שבו הובסו הברזילאים 7:1. "ריחמתי עליהם", היא אומרת, "אני לא מבינה למה האחים שלי לעגו להם".
בקיץ האחרון, הלוחמים הכורדים באזור הזה של צפון סוריה וצפון עיראק נסוגו, עקב ההתקדמות המהירה של כוחות דאעש. לוחמי ארגון המדינה האיסלאמית, חמושים ומצוידים היטב, השתלטו על חלקים נרחבים של האזור. מינואר ועד סוף ספטמבר נפצעו 17,386 אזרחים ו־9,347 נהרגו. יותר מ־1.8 מיליון בני אדם נמלטו מבתיהם. אלפי נשים צעירות נלקחו בשבי. במהומה שנוצרה, העיירה של נאדיה נותרה לפתע נטולת כל הגנה.
לוחמי דאעש רואים ביזידים עובדי אלילים ועובדי השטן - "חלאה אנושית", כפי שהם לא חדלים לומר לאסירים שלהם. הנשים היזידיות, מבחינתם, מופקרות ומותרות לכל.
"הם הגיעו לקושו כמה פעמים, במרווחי זמן של יום או יומיים. כולם חבשו משקפי שמש כהים, פניהם עטויות בצעיפים שחורים, ובחגורות שלהם אקדחים ופגיונות. נכנסו לעיירה בנהיגה מהירה והכריזו שהם השליטים החדשים של האזור. בהתחלה הם גרמו לנו להאמין שלא יקרה לנו כלום אם כל התושבים ימסרו את כלי הנשק שברשותם, לרוב רובי ציד עתיקים וסכיני מטבח. אחרת, ירצחו את כולם.
"אחרי שכלי הנשק נאספו ונערמו על גבי משאית, הם דחפו את התושבים, כמו עדר עיזים, לתוך בית הספר. שם הפרידו את הגברים מהנשים, ואז לקחו את הגברים מבית הספר, בקבוצות קטנות. במשך כל אחר הצהריים שמענו את קולות הירי מבחוץ. היינו משותקות מאימה.
"אחר כך הופרדו הנשים המבוגרות מהצעירות. ברגע האחרון, אמא שלי, שאמה, הורידה את טבעת הזהב מהאצבע שלה, נתנה לי אותה ולחשה, 'קחי, למקרה שתצטרכי'. זה הזיכרון האחרון שיש לי ממנה". היא מראה לי תמונה של האם בטלפון הסלולרי שלה. מאז אותו יום, לא שמעה ממנה. גם תשעת אחיה ושתי אחיותיה רשומים כנעדרים.
• • • • •
לוחמי דאעש העלו 64 נשים צעירות, ובהן נאדיה, על מיניבוסים ורכבי שטח, והסיעו אותן אל מוסול, העיר שכבשו באמצע יוני. "במהלך תשעת ימי השבי שהינו בחמישה מקומות שונים. הבית הראשון היה שייך לשופט שברח מהאזור, כך סיפר לנו אחד השומרים שלנו. התמונות של השופט ורעייתו היו עדיין תלויות על הקירות, והיו שם אפילו ספלי תה עם תמונותיהם. בבית הזה שהינו שלושה ימים. אחר כך עברנו מקום כמעט בכל יום".
תשעה ימים יכולים להיות ארוכים יותר מאשר חיים שלמים, היא אומרת, אבל היא יכולה לזכור כל שנייה מאותם תשעה ימים. "היו ימים שלא קיבלנו שום דבר לאכול, ולעיתים נתנו לנו רק ביצה מסריחה אחת לשש נשים צעירות. היו גם יומיים שבהם לא קיבלנו אפילו מים לשתייה. מזג האוויר היה לוהט, והם נתנו לנו רק כוס אחת של תה, לכולנו. העברנו בינינו את הכוס - שתי לגימות זעירות לכל אישה. הם אמרו לנו: 'אם תתאסלמו, תקבלו כמה מי שתייה שתרצו'. נשארנו נאמנות לדת שלנו".
פליטים יזידים. "היו לנו 50 כבשים, 25 תרנגולות וכמה עיזים" צילום: אי.פי
באירוע אחר שעליו היא מספרת, שוב מנעו מהן מי שתייה, והניחו ביניהן דלי של מי אמבט משומשים. "טעמם היה כטעם סבון והם הסריחו משתן, אבל לא היתה לנו ברירה. לא היה לנו שום דבר אחר לשתות".
לדבריה, היו שתי קבוצות של לוחמי דאעש: כאלה שנראו דתיים מאוד, היו מעין מנהיגים ודיברו ערבית - ואחרים שדיברו תמהיל של ערבית וכורדית, שדבקותם בדת נראתה מזויפת, והמבטא שבפיהם חשף את העובדה שהם הגיעו מהאזור שבו התגוררה נאדיה. הם כנראה היו תושבים שהצטרפו למנצחים כדי לקבל גישה לכסף ולנשים.
השובים היכו אותן ללא כל סיבה, לעיתים כמה פעמים ביום. "אחד מהם, גבר מזוקן, נהג להשתמש בכבל חשמל, ושניים אחרים העדיפו מקלות עץ. לפעמים ספגנו גם אגרופים ובעיטות, ותקפו אותנו מינית פעם אחר פעם".
על מקרי האונס היא לא מסוגלת לדבר. עצם השיחה על הנושא מנוגדת למוסכמות התרבות שלה. "לקחו כל אחת מאיתנו לחדר אחר, אל אחד הגברים", היא לוחשת ומשפילה את ראשה. אחרי דקה ארוכה של שתיקה היא מוסיפה: "מה עוד יכולנו לעשות? הם היו נטולי רחמים. חלק מהנשים השליכו את עצמן לרגליהם, נישקו להם את הברכיים והידיים בבכי והתחננו לרחמים. אבל ללא הועיל, הם לא התרגשו מזה. אם כבר, זה שיעשע אותם.
"דיברנו בינינו על האפשרות לתקוף ולהרוג את אחד הגברים. אבל הם תמיד באו בקבוצות של שלושה או ארבעה, והם תמיד היו חמושים. בשלב מסוים שברנו זגוגית של חלון, וכל אחת מאיתנו החביאה בשרוול של הבגד שבר של זכוכית, כדי שנוכל להתאבד אם לא נצליח להחזיק מעמד".
השובים הזהירו אותן שלא יעזו אפילו לחשוב על בריחה. "הם אמרו שמי שתברח תיתפס שוב בתוך פחות משעה ותוצא להורג מייד. סיפרו לנו שיש פרס של 5,000 דולר על ראשן של נמלטות.
גברים חדשים הגיעו כל הזמן, כשהם לבושים בשחור או במדי חאקי מאולתרים, ואז הלוחמים היו מתכנסים לדיונים ארוכים. בניגוד להשערות שאנשי דאעש נוטלים סמים ונלחמים בהשפעת הסמים, נאדיה אומרת שלא ראתה שום דבר כזה. "לכל היותר, היה מהם ריח של סיגריות".
באחד הימים, תלש לוחם דאעש מאצבעה את טבעת הזהב של אמה וענד אותה על אצבעו. "הגבר הזה היה כנראה מקומי, כי הוא לא דיבר ערבית אלא דווקא את העגה הכורדית הנפוצה באזור שבו גרנו. נשבעתי שיום אחד אני אמצא אותו, אקטע את אצבעו ואקח בחזרה את הטבעת שלי".
• • • • •
אחרי שנאדיה חמקה מהבית שבו הוחזקה והגיעה לחומה שהקיפה את המתחם, היא מצאה בה בליטה והצליחה, במאמצים רבים, לטפס עליה. למזלה, לא היו שם גדר תיל או שברי זכוכיות. "בצד השני של החומה שררה עלטה מוחלטת", היא נזכרת. "ראיתי ממרחק אורות חיוורים של עיר. פחדתי לקפוץ".
לבסוף קפצה. "נחתתי בבטחה והתחלתי לרוץ לעבר האורות, בשקט אבל בכל המהירות שיכולתי לגייס".
אחרי דקות ארוכות של ריצה, שנמשכו כמו נצח, הגיעה אל העיר. זו היתה מוסול, בעבר מטרופולין תוסס עם כמעט 2 מיליון תושבים, השני בגודלו בעיראק אחרי בגדד, אבל עכשיו עיר ריקה ונטושה.
למרות שידעה שהגיעה למוסול, לא הכירה את העיר. מעת לעת חמקה לתוך כניסות של בתים או מאחורי שיחים, כדי לבדוק אם מישהו רודף אחריה. בסופו של דבר הגיעה לאזור מגורים, וכשהיא מותשת לחלוטין, התדפקה באופן אקראי על אחת הדלתות.
"נקשתי בדלת שוב ושוב, ללא הפסקה. אחרי כמה דקות פתח לי גבר טרוט עיניים, שהתעורר משינה והדליק את הטלפון הנייד שלו כדי להאיר על הפנים שלי. פרצתי בבכי וסיפרתי לו מי אני ומה קרה לי.
"הוא הכניס אותי הביתה וקרא לאשתו. הם הסתירו אותי מאחורי ערימה של חפצים באחד החדרים, ונתנו לי מזרן, שמיכה ומים. כשחלצתי את הנעליים, גיליתי שאצבעות הרגליים שלי שותתות דם".
נאדיה אולי תכתוב פעם את עדותה על השבי, על הסבל ועל הקשיים שחוותה. היא שמעה על בית הדין הבינלאומי בהאג, אחד מדודיה סיפר לה שהשופטים שם מחפשים את האמת, אפילו אחרי עשרות שנים. אולי, היא מקווה, ימצאו בסוף את האשמים ויענישו אותם. אם וכאשר תגיע השעה, גם בעוד שנים, היא תהיה שם כדי להעיד. היא לא תשכח דבר.
תרגום: אסנת נאור