"בגלל ההפגזות הכבדות שספגנו במשך שעות, החשמל ברמת מגשימים נפל והמשק היה חשוך. בערב הגיעו אלינו שני חבר'ה עם נגמ"ש מגדוד 50. לקחתי אותם אלי הביתה והוצאתי מהמקרר את כל האוכל שהיה מיועד לסעודת צאת צום יום כיפור. זאת היתה הסעודה האחרונה שלהם. כשיצאו מהיישוב, הכינו להם בתל סאקי מארב נגד טנקים והם נהרגו".
אורי מאיר (70) מספר בגרון חנוק מדמעות על השעות הראשונות של מלחמת יום כיפור, בימים שבהם שימש רכז המשק. גם אחרי 45 שנה ניכרת בו ההתרגשות.
"לקראת הערב הנשים והילדים פונו, ובהמשך הודיעו לי לפנות גם את הגברים מרמת מגשימים - מייד. החבר'ה עלו על שני טנדרים שנשארו במשק אבל אני לא הסכמתי לעזוב, אז נשארתי לבד עם עוד חבר. בסביבות 03:00 לפנות בוקר צעקו לנו שעוד מעט הסורים ייכנסו לרמת מגשימים וחייבים לצאת מייד. עלינו על כבאית שהייתה ביישוב וכשיצאנו מהשער הדרומי הסורים נכנסו מהשער הצפוני. הם היו במרחק של 200 מטר מאיתנו, אבל הספקנו לחמוק".
עם התינוקת בין הפגזים
13 שעות מוקדם יותר, ניהל מאיר את תפילות יום כיפור בבית הכנסת של היישוב הדתי שהיה ממוקם במקלט הציבורי. בשעות הבוקר המאוחרות הגיעו למקום שני קצינים והודיעו כי בשל מתיחות שיא עם סוריה יש לפנות את כל הנשים והילדים מהיישוב. הודעה כזו הגיעה גם ליתר יישובי הגולן; בתחילה הם התנגדו לפינוי, אולם בהמשך התרצו. אלא שהאוטובוסים איחרו להגיע. תושבי נווה אטי"ב, שמנה בסך הכל 13 מבוגרים ושלושה תינוקות, התייאשו מההמתנה והתפנו עצמאית, אבל יישובים רבים, דוגמת מרום גולן, עין זיוון ורמת מגשימים - נאלצו להמתין לאוטובוסים ואלה הגיעו מעט לפני השעה 14:00.
התושבים היו מוכנים עוד לפני 14:00, אבל כפי שתואר בעלון של קיבוץ מרום גולן, קדמה לפינוי דרמה גדולה: "ממזרח 'דאגו' שהבנות לא תיפרדנה ללא חוויות קרביות, ובשעה 13:50 ראה משה ד', שישב בהאזנה במזכירות, מטוסים סוריים המפציצים את תל אבו־נידה. הוא הפעיל את האזעקה ומספר שניות אחר כך התחלנו לחטוף הפגזה צפופה".
אורי מאיר. "היינו מטרים מהסורים" // צילום: אייל מרגולין / ג'יני
רותי שגיא (75) מספרת על רגעי המלחמה הראשונים: "באותה שבת התארחנו ברמת מגשימים אצל מושיק ז"ל ומאירה גרליק, שהם חברי ילדות שלנו, כי היישוב שלנו, נוב, היה עדיין בבנייה. אחרי המתנה ארוכה, הגיעו ליישוב שני אוטובוסים. זה היה קצת לפני השעה 14:00. מילאנו אותם, הבחורים נופפו לנו לשלום, האוטובוס הותנע ופתאום התחילה הפגזה לא נורמלית. יצאנו מהאוטובוס וכל אחד רץ למקלט הכי קרוב אליו ואנחנו ירדנו למקלט של משפחת גרליק. מהלחץ והמהומה, הבקבוק של בתי התינוקת נעמה נשכח באוטובוס והיא התחילה לבכות. מושיק ניסה לזחול מהמקלט למעלה לבית כדי להגיע למקרר ולהוציא ממנו חלב לתינוקת, אבל זה היה בלתי אפשרי. כל הזמן שמענו עוד משהו מתעופף, עוד משהו נשבר.
"לקראת הערב היתה הפוגה ויצאנו מהמקלטים. הכל מסביב בער וההרס היה רב. אבל הנס הגדול היה ששני האוטובוסים עמדו שלמים ורק השמשה הקדמית התנפצה מהפגזים. אפילו האוטו שעמד ביניהם עלה באש ולא נשאר ממנו זכר. עלינו לאוטובוס, בוכים ומרגישים מה זה יום כיפור בשבילנו. הכל בער, אין חשמל, והאור היחיד בא מהשדות הבוערים מסביב. בירידות משיפולי הגולן שמענו לראשונה את גולדה מאיר אומרת שפרצה מלחמה. מייד אחריה שמעתי לראשונה את שירה של נעמי שמר 'לו יהי' ואז הדמעות התחילו לזלוג מעיניי. לימים, העיתונאי יהודה האזרחי ז"ל כתב ספר על המלחמה והקדיש פרק לתינוקת שצמה ביום כיפור - והתינוקת הזאת היא נעמה, שהיתה בת חודש".
אל ביה"ס ב"זלדה"
באותן השעות השתלטו חיילי הקומנדו הסורי על מוצב החרמון, אשר למרגלותיו הוקם רק שנה קודם לכן מושב נווה אטי"ב. "התחילו ליפול פגזים ופתאום חלפו שני מיגים סוריים מעל היישוב", משחזר רמי כלפון (69), הנמנה עם מייסדי נווה אטי"ב, "הם חזרו, טסו בגובה מעלינו והטילו פצצות שלמרבה המזל נפלו רחוק מאיתנו. כמעט לא ראינו כוחות. רק שני זחל"מים עצרו ביישוב ועמדו שם - ספק לשמירה, ספק לצורך התמצאות".
טנקים סורים חרוכים סמוך לאלרום // צילום: ארכיון דובר צה"ל
חברי המושב אספו נשק וירדו למקלט היחיד. בהפוגה הם התפנו עצמאית, אולם הגברים חזרו בחלוף יומיים. "ניגשתי לשני חיילי המילואים ששמרו בשער של היישוב וביקשתי שיצטרפו אלי לאתר הסקי בחרמון כדי לראות אם נגרם נזק למתקנים מההפגזות", מספר כלפון, "ככל שעלינו בכביש היתה לי תחושה לא טובה. היה שקט. דממה מטרידה. אף אחד לא עצר אותנו, לא ראינו בכלל חיילים בדרך. עברנו כבר את הקופות וקילומטר לפני האתר החלטתי לעשות אחורה פנה. רק בדיעבד, אחרי שראינו את הכוחות של גולני מתארגנים לניסיון הראשון לכבוש מחדש את מוצב החרמון, הבנו שהמקום שורץ חיילים של הקומנדו הסורי. אחרי שבועיים כשצה"ל הצליח לכבוש את החרמון בחזרה, ראינו שהם פרצו למזנונים של האתר. מצאנו בעמדות שלהם כל מיני עטיפות של אגוזי וכל מיני חטיפים".
רק חודש אחרי המלחמה חזרו כל תושבי הגולן ליישוביהם, אבל האש לא פסקה עד להסכם הפרדת הכוחות, שנחתם במאי 1974. במהלך תקופה זו נהרגה חברת משק רמת מגשימים, אסתר בן דויד ז"ל, מפגז שנפל לידה כשהיתה בדרך למרפאת טיפת חלב עם בנה התינוק, שלו קראה גולן.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
