אליעז כהן הוא משורר, ראש מסלול השירה במגמה לכתיבה יוצרת לתואר שני באוניברסיטת בר־אילן. הוא מעורכי ומייסדי כתב העת לשירה יהודית "משיב הרוח", עורך ראשי בהוצאת ראובן מס, מיילד כתיבות של אחרים בהנחיית כיתות וסדנאות כתיבה, ולשעבר חניך קרוב של אנשי הרוח משה שמיר, יהודה עמיחי, נתן יונתן, דליה רביקוביץ, חנן פורת. ולצד כל אלו, כהן גם פעיל ביוזמות שעיקרן מתווה חדש לפיוס בין שני העמים - הישראלי והפלשתיני. "הרוח נמצאת בדאגה למקום הזה, במולדת האחת. את רוצה לכתוב פעיל שלום? תכתבי". אבל הכי מעניין לדבר על אהבה.
הוא בן 47, קשור בבלעדיות לאפרת, 23 שנות נישואים וארבעה ילדים, וחובק ספר שירים שישי - "מחר הירח יזרע, נ"א שירי אהבה" (הוצאת אבן חושן) - שהוקדש "לאפרת באהבת עולם", ובו סיפור אהבתם לצד הדפסים ארוטיים יפהפיים של מרדכי בק שמלווים את הטקסט בדיאלוג. אני מתעניינת במסע הארוך, היציב, שמתואר בספר. אפרת היא אהבתו הראשונה והיחידה, "החברה הכי טובה שלי והחבר הכי טוב שלי". הכירו בשליחות לקווקז מטעם לשכת הקשר, הוא בן 23, היא בת 21, והדייט הראשון שלהם היה בשולחן השבת של ההורים שלו.
"להחליט בגיל כל כך צעיר לחיות עם אדם אחד כל החיים זה די מטורף, אבל זכיתי בפרס הגדול", הוא אומר. "אני מת מפחד שהיא תעזוב אותי. אצל ההורים שלי והסבים והסבתות שלי ראיתי מערכות יחסים חמות עם גילויי אהבה מופגנים, גם פיזיים. זה משהו שאתה יונק אותו. היו לנו מצבים של מתח וריחוק, של מריבות, אבל מעולם לא דיבורים על פרידה. לא ברור לי מאיפה מגיע חוסר הביטחון הזה".
אסופת שירי האהבה שכתב במשך כמעט חצי יובל מתארת סיפור לינארי של זוג, מאיסור הנגיעה של לפני החתונה, דרך הכלולות, הציפייה לילד, ההריונות, אחרי הלידה. מערכת היחסים היא לוז הספר. רוחנית, הורית, רגשית, מינית.
מה אפרת חושבת על הספר, שיש בו חשיפה של החדר הפנימי ושורות כמו "ושוב כאבו חלצינו בתשוקה"?
"מאוד לא שמחה בו. אספר לך סיפור. שירי אהבה פורסמו בכל הספרים שלי, והספר הראשון שהנכיח את זה היה הספר הלירי הראשון שלי, 'נגיעות ראשונות' שיצא בשנת 2000. אפרת למדה אז במדרשה ליהדות שהזמינה אותי לסדנת כתיבה ושיחה. נתתי לתלמידות לבחור שיר שמדבר אליהן מתוך הספר ואנחנו יושבים בשולחן אחד ארוך וכולם רואים את כולם, ואפרת מולי. החברותא שלה פתחה את הספר, דפדפה וסגרה בטריקה כשהיא אומרת 'אני לא יכולה, אני קוראת ואני רואה אתכם יחד'. זה היה שיקוף נורא חזק. מאז כל שיר שמפורסם עובר הסכמה שלה.
"היו כמה שנים ששתקתי בענייני אהבה, כי אפרת הפעילה את זכות הווטו שהחלטנו שיש לה. באיזשהו שלב אמרתי לה 'את גומרת אותי', לא רק כפרסונה של משורר שלא יכול לפרסם שירים. הרי מה שמחיה אותי בעולם זאת אהבה, ופתאום אני לא יכול להופיע עם זה? זה חונק אותי. היה לנו משא ומתן בתור זוג. רציתי שתדבר עם חנה עמיחי ועליזה גורי. הייתי בן בית אצל יהודה עמיחי וחיים גורי. ידעתי שלא אפרת המציאה את האישיו, שבכל זאת שורדים את זה במערכות יחסים".
אתה מבצע חשיפה על הגב של שניכם.
"אני מרגיש שעשיתי ריחוק אסתטי, אבל את מה שאת אומרת אני שומע מלא מעט נשים ואנשים. הרבה שירים נשארו בחוץ. שירים שלא העליתי על דעתי לשתף בהם את העולם, שהיה בהם תיאור איברים או את רגע ההתאחדות ממש, ולכן לא הגיעו לשולחן הצנזור, לאפרת, או שירים שהיא פסלה כי היו בהם דימויים פיזיים. בערב ההשקה של הספר עלתה המשוררת הדתייה בכל סרלואי ודיברה בשבח האינטימיות, בשבחי כמשורר - ונגד הספר, נגד ההוצאה של זה החוצה. אבל אם לא ככה, בנוסחה הזאת, עם מה נישאר? אם לא נכתוב קודש בקודש, בעדינות, נישאר עם הפורנוגרפיה. מעשה האהבה הוא ההגשמה המלאה של מערכת היחסים. אני רואה חשיבות לקדש את האהבה האחת לאישה אחת, לייקר את הדבר הזה".
יש אנשים ונשים שיכולים לעשות מה שאתה מכנה "מעשה אהבה" עם אדם שהם לא קשורים אליו רגשית, כמו לאכול ארוחה טובה במסעדה. זה פשע כלפי האהבה?
"תרבות שעושה מזה רק אקט? שמחפיצה? זה יותר מילוי צרכים מאשר מערכת יחסים".
אני שומעת בין שיריך את הערך הגדול של השהייה, הסבלנות, הפירות שנקטפים אחרי מסע משותף.
"אני שמח שזה מה שאת שומעת, אבל לא יכול להטיף לזה. אני מרגיש יותר בר מזל מאשר מי שעמל ושרד בזוגיות. התמזל מזלי".
נעבור לדבר על פוליטיקה?
"הכל מגיע מאותו מקור, זה לא נושא אחר. לא כי אני אוהב את כולם ומחבק את כולם, ורדרד וניו־אייג'י, אלא כי גם במישור השלום אני פועל מאהבה. ברמה האימננטית, בין אדם לאדם, כל אדם, אין הבדל".
אבל אתה מניח תפילין ואחרים לא. יש לך אישה אחת, לא כל הנשים. יש מעגלים.
"יש הבדל בייעוד, ברמת המחויבות, ברמת האנרגיה שאשקיע פה ושם, ברמת ההדדיות שאצפה לה בקשר".
היית בין המקימים של ארגון תג מאיר שפועל נגד פעולות תג מחיר שמבצעים יהודים.
"ב־2006, תוך כדי מאבק נגד פינוי אחד המאחזים, יהודים שרפו שדות של פלשתינים וחסמו את הכביש כדי שכוחות צבא לא יפריעו להם. במקרה הייתי שם. יצאתי מהרכב טעון. צעקתי עליהם שיפנו את הכביש כדי שכבאיות יוכלו לעבור, ונתנו לי כזאת דחיפה שברגע הבנתי מי אח ומי לא. בשריפה בדומא המיינסטרים הדתי הגיב בהכחשה. אמרו שזה ריב חמולות, קונספירציה של השב"כ. מבחינתי, הפשע הזה היה כתוב על הקיר שנים קודם לכן.
"אני עוקב שנים אחרי הגינזבורגים (חסידי הרב יצחק גינזבורג, נשיא ישיבת עוד יוסף חי ומוסדות תורת חיים, שתמך בברוך גולדשטיין ובספר 'תורת המלך'; א"ע) ומתריע מפניהם. קראתי כתבים של הרב גינזבורג. הוא מייחל להתמוטטות הדמוקרטיה הישראלית ומתוך ההריסות לבנות את מלכות ישראל השלישית".
שמעתי אותך אחרי השריפה בדומא, בראיון ליואב קרקובסקי ברשת ב', פורץ בבכי בשידור.
"כי שנים אני צועק ומתריע, ולא שומעים. כשניקבו את הצמיגים של זמביש ושל הרב של יצהר, הבינו אצלנו שאלה לא פעולות נגד ערבים אלא כת נבדלת שיש להם משיח משלהם. צריך להתייחס למחבלי הטרור היהודי כמו שמתייחסים למחבל פלשתיני בנוהל פצצה מתקתקת, כולל כל מה שזה אומר".
פשעים נגד פלשתינים מקפיצים את אנשי תג מאיר יותר מאשר פשעים נגד יהודים. אתם משקיעים מאמץ בגינויים כשמרססים בספריי על מכוניות באום אל־פחם ולא עושים את זה כשנשפך דם יהודי.
"הקריאה היא נגד פשעי שנאה שנעשים בשם היהדות, בשם סט הערכים שלנו, שמעוותים באופן חולני. בטבח בבית הכנסת בהר נוף הבנו שיש דיספרופורציה, שמענו את הקול שאומר שכל העבודה שלנו לא שווה כל עוד אין תג מאיר בצד השני, והפעילים של תג מאיר אכן מנסים לגייס מוסלמים שיגיעו לניחומי אבלים אצל נרצחי טרור יהודים".
תצביע לי על הנקודה שבה הילד מאלקנה, איש כפר עציון, פונה מהדרך והולך שמאלה.
"בסנטימנט, אם תעירי אותי בלילה, אני הרבה יותר חנן פורת מאשר תמר זנדברג, אבל אם תיתני לי לענות על שאלון ייצא שאני בשמאל, גם כלכלית־חברתית, גם פוליטית־מדינית. בבחירות האחרונות לא הצבעתי, ולפני כן הצבעתי הבית היהודי, ואני מאוד מאוכזב שהם אימצו את הניאו־ליברטריאניות של קרן תקווה ואת הקפיטליזם של ביבי. אבל אני לא מסוגל להצביע מרצ. הפתק בקלפי קשור לשאלות של השתייכות וזהות".
לפני הסכם - לבסס היכרות
בשנים האחרונות כהן הוא בין המובילים של יוזמת "ארץ לכולם", פתרון מדיני שמדבר על קונפדרציה בין שתי מדינות שאין ביניהן גבול, בארץ אחת שפתוחה לכולם. "גם יועצי טראמפ ואבו מאזן גילו עכשיו את הקונפדרציה כפתרון אפשרי לסכסוך, מה שאנחנו דשים בו כבר שש שנים. עשינו כבר 650 מפגשים וחוגי בית עם ישראלים ופלשתינים", הוא אומר ומבקש להדגיש: כל פעילותו ביוזמות השלום היא בהתנדבות מלאה, והוא נמנע מלקבל תשלום, "אפילו דלק לא משלמים לי".
יש פרטנר?
"יש תקווה זהירה. בסוף, הפלשתינים והמתנחלים הם אלה שישפיעו. אצל שמאלנים יש ייאוש. במפגשים את רואה התחלה של הקשבה, זיק, הבנה עדינה. הפלשתינים הם תמונת ראי שלנו. בתודעה שלהם הם רצו שלום ואנחנו שיקרנו להם פעם אחר פעם. אנחנו משדרים להם אמון, וזה נותן מענה מטורף. הם מכירים בטעויות ההיסטוריות שלהם, מדחיית תוכנית החלוקה עד האינתיפאדות האחרונות, ושוללים את דרך האלימות.
"בסקרי עומק בישראל, כולל מדד השלום של אוניברסיטת תל אביב, יש 20 עד 30 אחוזי תמיכה בקונפדרציה. פתרון שתי המדינות הוא חולה אנוש סופני, והתמיכה בו יורדת בעקביות. לחשוב על הפרדה מלאכותית בין שני עמים שמעורבבים זה בזה משני צידי הקו הירוק, באופן שנוגד את תפיסות העומק שלהם לגבי המרחב, זה מתווה דפוק. בתעשיית השלום יש אנשים טובים, לא חורשי רעה. צריך לשנות את הסלוגן 'פושעי אוסלו לדין' ל'שוגגי אוסלו לחשבון נפש'. רובם לא עשו חשבון נפש. יאשימו אותנו המתנחלים ולא יסתכלו פנימה, לא יבינו שניסו לכפות פה מהלך לא דמוקרטי שדרדר את שני העמים מכל הבחינות, דפק את הפלשתינים והביא לשפיכות דמים. אנחנו מדברים על גבולות פתוחים עם חופש תנועה, חופש מגורים בהדרגה, וירושלים עיר משותפת".
מה המתנחלים חושבים על זה?
"המתנחלים מונעים מתוך חרדה. המתווים שאני שותף להם לוקחים את הזיקה שלנו לכל מרחבי ישראל ומתרגמים אותם לשפה פוליטית. למפעל ההתנחלויות היתה מוטיבציה אינסטינקטיבית אחרי מלחמת יום הכיפורים להחזיר את הצבע לציונות, את תחושת השליחות, לאושש את החברה מתוך הדאון והייאוש, וגם לתקוע טריזים ולמנוע בכל מחיר הקמת מדינה פלשתינית.
"אנחנו משאירים את השייכות, נותנים מקום בתודעה ובנפש. יוצאים נגד האג'נדה האבסורדית של ההפרדה שבה מצדד השמאל, מעין תפיסה מעוותת שאומרת שדווקא בארץ השופטים והנביאים לא יהיו יהודים. אבל אנחנו גם מכירים בזיקה של העם השני שנמצא כאן במרחבי פלשתין, שהיא אותה ארץ. גם יפו וגם עכו זו המולדת שלהם, ויש שם זהות שהתעצבה ב־100 השנים האחרונות שאי אפשר להתכחש לה. הארץ יכולה להכיל את שני העמים במרחב אחד בצורה שוויונית שמכבדת את הזיקות האלה בלי הזזת גבולות ופגיעה בזכויותיהם של אחרים".
היכן המציאות האמיתית?
לצד העיסוק ברעיונות פוליטיים מורכבים, שאולי אינם בני יישום, כהן פעיל גם ביוזמות פשוטות יותר שמטרתן היכרות בין שכנים. זה ארבע שנים וחצי הוא בין מובילי מרכז "שורשים" בלב גוש עציון, חווה חקלאית שבה מתקיימות פעולות הידברות והיכרות בין יהודים ופלשתינים על אדמה פרטית של משפחת אבו עוואד, לשעבר פעילים בהנהגה הארצית של פת"ח. במקום יש קבוצות לילדים ולנוער, קבוצות מוזיקליות, מפגשים אקולוגיים, חוגי סיירות, יוגה, צילום, קבוצות נשים. הדיאלוגים מתקיימים בעברית ובערבית בליווי מתורגמן.
ועל כל 100 מתנחלים באים שלושה פלשתינים?
"במפתיע, היחס הוא הפוך. אנחנו לא סופרים ראשים, אבל יש יותר פלשתינים ממתנחלים. תראי (הוא פותח את המכשיר הסלולרי שלו), הנה תמונה מאתמול: סדנת יוגה לילדים בחופש הגדול, עשרה ילדים פלשתינים וחמישה מתנחלים.
"הרבה מפעילי 'שורשים', בעיקר מתנחלים, לא איתנו ברעיונות של 'ארץ לכולם'. אלו שתי קומות נפרדות. אבל מבינים שלא משנה איזה הסכם ייחתם, צריך לבסס יחסים ברמת השטח. היכרות. להפוך את ההתנחלויות לאצבעות היד הפרושה לשלום כמו שאמר הרב פרומן. הוא אהב לעשות שואו, המופע של פרומן. אני מתגעגע אליו וחולם עליו המון בלילות. אחרי מותו הדסה אלמנתו הצליחה לתרגם את החלומות הקצת נאיביים ומשוגעים שלו לשטח, לקבל אחריות על הקיום המשותף. הפלשתינים שמגיעים לשורשים מבינים שאנחנו כאן והם כאן. הם מבינים למה אנחנו פה, ויותר מזה: רוצים שנישאר פה. הם לא רואים את הארץ בלי הקיום שלנו. אין לאף אחד מהצדדים פנטזיה לקום בבוקר ופוף, הצד השני לא נמצא".
אף אחד לא חושש לביטחונו?
"משני הצדדים שואלים אם יש מאבטח. משני הצדדים יכולים להיות איומים, אמנם מהצד הפלשתיני זה יכול להיות פגיעה פיזית, ומהצד הישראלי יותר פיצוץ המפגשים. אבל עד היום, ארבע שנים וחצי, תקרית אחת לא נרשמה. אין בדיקת תיקים. זה מרחב מוגן תודעתי".
הנכדה שלך תתחתן עם פלשתיני שפגשה בסדנת יוגה?
"אני לא מזלזל בשאלה. אני מאמין בשוויון אימננטי, אבל אם השאלה שלך תתממש, זה יהיה עצוב מאוד. אהבה יכולה לחצות לאומים ודתות ואנחנו לא מעודדים את זה, אנחנו נגד זה. היתה לנו מישהי שקשורה למרכז שהתחילה סיפור בבית עומאר והתנערנו ממנה לחלוטין, כי חשבנו שזה לא טוב. אנחנו גם לא הולכים להקים יישוב קהילתי משותף. לכל קהילה יש את המאפיינים שלה. המפגש בשורשים לא מטשטש זהויות אלא מחזק זהויות.
כריכת ספרו של אליעז כהן, "מחר הירח יזרע"
"בני הנוער מגיעים עם זהות מאוד ברורה, לא שוליים דיפוזיים שנוחים להשפעה והיטמעות אלא חבר'ה חזקים, ומהמקום הזה נפתחים לשמוע את הסיפור של הצד השני. אתה לא מסיים שנתיים כאלה של קבוצת נוער כמו שהתחלת. אנחנו מגיעים עם מוכנות להבין את הצד השני, אבל לא להפוך לרקמה לא מוגדרת של ניגוב חומוס המוני".
הילדים מציגים תערוכת צילומים משותפת, ושעתיים לפני כן או שעתיים אחרי כן יש פיגוע בצומת הגוש. תגיד לי שזה לא ניגוב חומוס המוני.
"לפני שנתיים, שיא אינתיפאדת הסכינים והדריסות, בצומת גוש עציון היו לפעמים שני פיגועים בשבוע. תגיעי, באמת תגיעי, עם הילדים. אנחנו 200 מטר מהצומת. קבוצת הנוער נפגשה בימי רביעי והיה אירוע דריסה. 25 חבר'ה מטפסים על הגדר של המרכז, לראות מה קורה, סקרנות טבעית, ואנחנו מנסים להחזיר אותם לחדר ישיבות. ויש אמבולנסים, יריות, פצועים, כוחות ביטחון, ירו במפגע. מצליחים להחזיר אותם לחדר, והם תוססים. לא רוצים לחזור לתוכנית. החומר שלנו עכשיו זה שקרה פה משהו ואי אפשר להתעלם. המציאות בחוץ לא סימטרית.
"ואנחנו שואלים אותם את שאלת מיליון הדולר - מה המציאות, האם מה שאנחנו יוצרים כאן או מה שראינו 200 מטר מאיתנו? הם מצביעים על הצומת. אני הייתי בלי מילים וחאלד, אחד השותפים, אמר להם: אתם צודקים. מה שראינו בצומת זו המציאות, אבל מה שאנחנו יוצרים כאן זו המציאות של העתיד".
לא דיברנו על המגזר, השבט ששנינו יוצרים מתוכו ואותו ואליו.
"הם הנמענים הראשונים שלי. כמשורר, הם מבינים אותי הכי טוב, כי יש להם את כל השכבות והאסוציאציות. מבינים אותי פחות טוב בתל אביב".
והם יכולים להיות גם קהילה חסרת סובלנות, עם בינאריות של "אנחנו" ו"הם", והיעדר יכולת להכיל גוונים. אולי קצת אינפנטיליים.
"אינפנטיליות זו מילה קשה. הציונות הדתית נמצאת בתהליך התבגרות שכולל התפצלות. בזמנו התאבלתי על זה, היום אני מברך. זה תהליך כואב. משפחות מהר המור לא יתחתנו עם ישיבת עתניאל או מעלה גלבוע. זו לא אופציה לדייטים. יש פער בהשקפות העולם בכל פרמטר: היחס לעולם החול, מעמד האישה, גזענות. ובמסגרת הזאת חלקים בציונות הדתית חוזרים לערכי הליבה של פתיחות ומתינות שהיו ב'תורה ועבודה' המקוריים".
לא הספקנו לדבר גם על מהפכת היצירה התרבותית היהודית ששנינו מנסים להיות חלק ממנה.
"לא נורא, נדבר בטלפון".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו