לפני 20 שנה בדיוק, בשנת 1998, שבועות בודדים לאחר שעזבתי את כיתת הלוחמים שלי בגדוד רותם ויצאתי לקורס הקצינים, קיבלתי את ההודעה הטרגית על היתקלות הלוחמים שלי עם מחבלי חיזבאללה בלבנון. ברגע שקיבלתי את ההודעה יצאתי מבית הספר לקצינים ומיהרתי לפגוש את לוחמי הפצועים בבית החולים, שם התבשרתי על נפילתו של הלוחם ניקולאי רפפורט ז"ל, חייל בודד אשר משפחתו מתגוררת באוקראינה.
ניקולאי התגייס במארס 1997 לגדוד רותם שבחטיבת גבעתי. שם החל את מסלול ההכשרה שלו כלוחם, שבמהלכו ליוויתי אותו ואת כיתת הלוחמים שלי במשך שמונה חודשים כמפקד. בהכשרתו כלוחם היה ניקולאי מאגיסט (מפעיל מקלע מסוג מאג) וחייל מצטיין בכיתה שעליה פיקדתי. ניקולאי היה צנוע ועניו, תמיד עזר לחבריו ומעולם לא אמר "לא יכול". עד היום אני שומר את סיכומי הראיונות האישיים שלי איתו.
בפברואר 1998 יצא ניקולאי למשימתו בדרום לבנון, מצפון למוצב כרכום, למארב מתמשך בוואדי בציל ליד הצלאחני.
עם הכניסה לוואדי לצורך היערכות, נפתחה אש על הכוח בידי חוליית מחבלים של חיזבאללה, והופעלו מטענים אשר פצעו כמה לוחמים וגרמו לצערי למותו של ניקולאי. לאחר מותו הטרגי כגיבור בפעילות מבצעית מורכבת, הוטס ארונו לאוקראינה לבקשת המשפחה ושם נערכה הלוויה שלו. ניקולאי הוא עבורי סמן ימני של נתינה, ענווה, צניעות, מקצוענות ורעות לחבריו.
מצדיע לך, ניקולאי, ולא אשכח אותך לעולם. אתה נצור בליבי לעד! ארדוף אויבי ואשיגם, ולא אשוב עד כלותם.
אל"מ איציק כהן, מח"ט יהודה
