"אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה, אחת לפני אחרונה במשפחה בת 12 ילדים, עם כעסים על אלוהים על החיים שאני ואחיותיי נאלצנו לעבור. הרגשתי כמו כלי משחק שלו. לפעמים הוא בצד שלנו, ולפעמים לא. בילדותי, כשהייתי קוראת לו, הוא לא היה בא להציל אותי ולהוציא אותי מהבית. היה שלב שאיבדתי את האמונה, אבל לאט־לאט זה חזר אלי.
"כשהכרתי את שירי, היא לימדה אותי איך לשחרר כעסים, איך לקבל אהבה. להאמין שוב שיש טוב בבני אדם, ולהאמין שהייתי צריכה לעבור את כל הקשיים הבלתי נתפסים כילדה, כדי להיות מי שאני היום. בזכותה למדתי להפוך את עצמי לסינדרלה. בזכותה, וגם בזכות האנשים הטובים שחיבקו אותנו והאמינו בנו בבית אלעזרקי".
בת אל (21) מתחילה בימים אלה את הסמסטר השני שלה בלימודי קדם־רפואה באוניברסיטה הפתוחה. במקביל, היא עובדת במשרה מלאה כאם בית בהוסטל לילדים עם צרכים מיוחדים ועם בעיות נפשיות. רזומה די מרשים ביחס לילדות הקשה שעברה עליה.
בגיל 14 היא נשלחה עם שתי אחיותיה לפנימיית אלעזרקי בנתניה. כעבור שנה הגיע המפנה הגדול של חייה, כשפגשה את שירי שלה, הלוא היא עו"ד שירי מלכה. מאז הן לא נפרדות.
הכל התחיל לפני שש שנים, כששירי (43) פגשה את איש העסקים נעם לניר, במסגרת ראיונות שעשתה לקראת כתיבת ספר על גירושים. "באיזשהו שלב התחלנו לשוחח על פילנתרופיה. סיפרתי לו שבעלי ואני מחפשים מקום לתת ברמה האישית, לא הכלכלית. הוא קטע אותי בדרמטיות ואמר, 'מה היית אומרת אם הייתי אומר לך שיאנוש קורצ'אק חי ומטפל ב־240 ילדים בנתניה?' נאלמתי דום. הוא שאל אותי אם אני רוצה לפגוש אותו. אמרתי, 'מי לא היה רוצה לפגוש את יאנוש קורצ'אק?'
"נעם הרים את הטלפון והתקשר ליהודה כהן, מנהל בית אלעזרקי. אחר כך אמר לי, 'את חייבת לעצור הכל ולנסוע לשם. זה ישנה לך את החיים'. ואחרי זמן קצר מצאתי את עצמי בדרך לנתניה.
"פגשתי איש מדהים, שרק מהאור שלו בעיניים את נהיית מוארת. הוא עשה לי סיור בבית הילדים, סיפר לי את ההיסטוריה של המקום ולקח אותי למקלט החירום שממוקם שם. הייתי כל כך מוקסמת, שעוד לפני סוף הסיור היה ברור לי שאני מוכנה לקחת הביתה את כל הילדים משם, או לעבור לגור שם עם בעלי ועם הילדים והכלב".
שם הכירה את בת אל, שהיתה אז בכיתה י'. "יהודה אמר לי, 'אני חושב שזה יכול לתרום לה'. מה שהוא לא ידע זה שהיא זו שתתרום לי, בסופו של דבר. הרבה יותר ממה שאנחנו נתנו לה".
את הדרך הביתה שירי לא ממש זוכרת, "עם כל המחשבות שהציפו לי את הראש". כשהגיעה, שוחחה עם בעלה, גולן, מהנדס תעשייה וניהול ומנהל חברת סטארט־אפ שהוא היזם שלה. "למחרת הוא כבר היה שם", היא צוחקת, והוא, בדרכו השקטה, מאשר את דבריה.
"בהתחלה היינו נפגשות בפנימייה. לפעמים היינו יוצאות החוצה לבית קפה או לקניון. לאט־לאט הקשר הפך להיות יותר ויותר הדוק, הורי, והיה ברור שזה רק עניין של זמן עד שהיא תיכנס אלינו הביתה".
אחרי כחודשיים, שירי כבר החלה לרקום את התוכניות להביא את בת אל לביתה. "סיפרתי לילדים שאמא פוגשת מדי שבוע ילדה מקסימה בבית הילדים שבו היא מתגוררת, ושאנחנו עושות הרבה דברים יפים יחד. אחר כך אמרתי להם שהיא תבוא להתארח אצלנו. כשהיא באה, הילדים כבר הכירו אותה מהסיפורים שלי".
הראל: "אני זוכר את הפעם הראשונה שפגשתי את בת אל. הייתי בן 4 וחצי, ואמא באה איתה לאסוף אותי מחוג קפוארה. מייד שאלתי אותה, מי זאת?"
גולן: "היא ילדה כל כך מקסימה וכובשת, שההשתלבות שלה היתה מיידית וקלה. מהרגע הראשון שנפגשה עם הילדים, שכולם קטנים ממנה - הבכור היה אז בן 10 - הכל זרם ביניהם. הם קיבלו אותה כמו אחות גדולה, וההתאהבות היתה הדדית.
"היא דיברה איתם מייד על ספרי הארי פוטר, והם התחילו לנתח אותם יחד מכל כיוון. משם זה עבר לשיחות ולמשחקים יחד. באירועים בית־ספריים היא ביקשה מאיתנו להגיע, ותמיד הגענו. ככה ליווינו אותה גם כשהיא סיימה את הלימודים והלכה לשירות הלאומי.
"השתתפנו גם באירועים משפחתיים שלה עם המשפחה הביולוגית. אנחנו תמיד חלק ממנה. המשפחות מכירות אחת את השנייה, הכל מאוד טבעי. בת אל יודעת שאם היא זקוקה לכל דבר - אנחנו פה בשבילה. אני והיא הפכנו לחברות מאוד קרובות, כאלו שמשתפות הכל זו עם זו. כמו ילדה גדולה שאין לי". היא פונה אל בת אל, מחייכת חיוך ענק ומלטפת את רעמת השיער השחורה שלה, הצבועה בחלקה בירוק־כחול.
• • •
בת אל היא צעירה מעוררת השראה. החלה עכשיו את הסמסטר השני בלימודי קדם־רפואה באוניברסיטה הפתוחה, ועובדת במשרה מלאה כאם בית בהוסטל לילדים עם צרכים מיוחדים, קשיי למידה ובעיות נפשיות.
היא נולדה בפתח תקווה, בת לפני אחרונה במשפחה של 12 ילדים: שישה מנישואי עבר של הוריה, ושישה משותפים, ובהם בת אל. כשהיתה בת 12 חזרו הוריה בתשובה. אחרי שנתיים היא הועברה עם שתי אחיותיה לבית הילדים בנתניה.
"היו לי הרבה טענות והאשמות ושאלות לאלוהים. על החוסר שהיה בחיינו, על שנאלצתי להיות 'ילד הורה'. אבל על שתי מתנות בחיי אני מודה לו: שהביא לי את שתי האחיות שלי - אחת שקטנה ממני בשנה וחצי, והשנייה שגדולה בשש שנים, ועד היום אנחנו קשורות ומחוברות; ושהביא לי את שירי".
את הפגישה הראשונה שלה עם שירי היא לא תשכח לעולם. "המנהל יהודה הכיר בינינו. הייתי מאוד נבוכה. היא נראתה לי כל כך יפה ואצילה, והמחשבה הראשונה שעלתה לי בראש היתה, 'למה לה לבזבז את הזמן שלה על ילדת פנימייה כמוני? ומה כבר ילדה בת 16 יכולה לתרום לה?'
"הייתי מלאה בספקות. לא האמנתי שאוכל אי פעם להיות חלק מהחיים שלה. חשבתי שהיא עושה את זה כי היא חייבת, כי היא מסתכלת עלינו כעל ילדים מסכנים, וזה הכעיס אותי. לא רציתי להיפגש איתה שוב. מצד שני, היא סקרנה אותי.
"בכל פגישה הרגשתי שאני לומדת ממנה משהו חדש, אבל פחדתי לתת בה אמון עד הסוף ולהיפתח. לאט־לאט התרגלנו אחת לשנייה. זה לקח בערך שנה".
ועכשיו?
"עכשיו אני מרגישה הכי ראויה שיש, ומצד שני, גם שירי מאוד הוכיחה לי שהיא פה בגלל שהיא רוצה לעשות את זה".
שירי: "אחרי שנתיים וחצי בת אל תפסה כנפיים ונזקקה פחות לליווי צמוד. פתאום התפנה לי זמן. חזרתי ליהודה ואמרתי לו, 'נו, מה עכשיו?' ואז העליתי את הרעיון לגייס לפרויקט את הבנות מהמשרד. קראנו לפרויקט הזה 'לתת ולקבל'. כלומר, לתת לילדות מבית אלעזרקי את האופציה לקבל מאיתנו, אבל גם לתת מעצמן".
בית משפחת מלכה בהוד השרון. מימין: יואב (15 וחצי), גולן, שירי והראל (9), איתמר (13) ובת אל // צילום: מרים צחי
הן נקשרו אל 25 ילדות בסיכון, בגילאי 14-7, ושירי זוכרת עד היום את הסקפטיות בעיניהן של הילדות. "ממש יכולנו להרגיש איך מפתיע אותן בכל פעם מחדש שאנחנו באות. שאנחנו עקביות. כאילו הן אומרות לעצמן, עברנו כל כך הרבה אכזבות, אז למה שהפעם מישהו ירצה להיות איתנו, ועוד לאורך זמן?
"אבל אנחנו באות, ואנחנו שם איתן עוד שנה ועוד שנה. ואנחנו מועשרות לא פחות מהן. כשאני בפנימייה, אני לא עו"ד מלכה, אני לא אמא, אני לא אישה, אני שירי. וככה הן גם רואות אותי. אין כאן את התחרותיות שבתחום עריכת הדין, אין כאן מרפקנות, אין כאן את מלחמות היומיום. יש רק טוהר נטו, ויש מקום לכולם".
כך, יותר משנתיים וחצי, אחת לשבועיים ביום שני, עוזבות שירי והנשים שבמשרד עורכי הדין שלה את הקומה ה־16 שבמגדל בסר ברמת גן ונוסעות לנתניה, ל"שלוש שעות קסומות".
"אנחנו עשר נשים, שש עורכות דין, שתי מתמחות ושתי מזכירות. למרות שאנחנו עובדות רק כחצי יום, אני לא רואה בשעות שאנחנו נעדרות מהמשרד פגיעה ברווחיות. אני מקבלת בריבית דריבית. אין לך מושג אילו אנרגיות זה נותן לכולנו. הבנות במשרד נערכות לקראת זה, מתכננות, ואנחנו יושבות עם הילדות על פרויקטים ומשקיעות הרבה זמן ומחשבה. הרווח האמיתי הוא ברבדים שזה הוסיף, לא רק לחיים שלנו, אלא בעיקר לחיי המשפחות שלנו".
למה?
"זה משנה פרספקטיבה לחיים. אני רואה גם את ההתלהבות של האנשים מבחוץ ששומעים על זה, וחשבתי לשכפל את המודל לעוד משרדים. הלכתי ללשכת עורכי הדין והם התלהבו מהרעיון, אבל זה לא התקדם, והחלטתי להמשיך ולעשות מהמקום שלי".
במפגש הראשון עם הילדות, שאלה אותן שירי מה הן רוצות לעשות כשיהיו גדולות. "התשובות היו חד־משמעיות: זמרת, מורה, שוטרת. הבנתי את ההיקף של העולם שבו הן חיות. אחד האתגרים שלנו היה לחשוף אותן להרבה נשים חזקות, שלכל אחת מהן יש משהו מיוחד שהיא מביאה לעולם, וגם עושה ממנו מקצוע.
"כך הן נחשפו למגוון מקצועות, ובהם כאלה שמעולם לא הכירו - למשל, אקולוגית, קואוצ'רית, מהנדסת, רופאה, טייסת, חקלאית, מאפרת ועוד, הכל בדרכים יצירתיות ובגובה העיניים. הילדות הללו נהפכו לאחיות קטנות שלנו, ואנחנו נהנות מאוד יחד בתוך כל העשייה הזאת".
בחצי השנה הראשונה, הילדות כלל לא ידעו ש"האחיות הגדולות" שבאות אליהן אחת לשבועיים הן עורכות דין. "חששנו שבגלל הפערים הגדולים זה ייצור חיץ. רק אחר כך גילינו להן. הן היו בהלם, והודו שאם היו יודעות בהתחלה, לא היו מתקרבות אלינו ולא היו משתפות פעולה. עד כדי כך ההבדלים היו גדולים".
העשייה הזאת הובילה אותה לעוד פרויקטים. כחובבת צילום מושבעת, היא מגשימה בשנה האחרונה מיזם חדש שעליו חלמה במשך זמן רב. "אחרי השעות של ההתנדבות בבית אלעזרקי, אני נשארת עם שלוש בוגרות ועושה להן חוג צילום. לפעמים הן באות לתל אביב ברכבת, אני אוספת אותן ואנחנו נוסעות לנמל, לשווקים, למרינה ולמקומות מעניינים - ומצלמות. זו חוויה מעצימה גם בשבילי".
לפני כשנה וחצי היא נחשפה לארגון הנשים האקדמאיות, ולאחרונה מונתה ליו"ר הארגון. כעת היא בעיצומו של פרויקט שמטרתו לחבר נשים אקדמאיות לנערות בסיכון. מדובר בפגישות של פעמיים בחודש לפחות, לאורך שנה, ועד כה כבר השתלבו בפרויקט 22 נשים, שפועלות במגוון פנימיות.
"המטרה שלנו היא להגיע ל־400 מנטוריות אקדמאיות בכל רחבי הארץ", אומרת מלכה. "אני מחפשת נשים שיש להן מה לתת, ושיהוו מודל לחיקוי עבור הנערות. כבר היו כמה ערבי השקה בתל אביב, שבהם התאספה קבוצה מאוד איכותית של נשים חזקות, רובן אחרי דוקטורט. אני קוראת לאקדמאיות נוספות, שמחפשות הזדמנות לא רק לתרום לקהילה אלא גם לשנות חיים של אחרים, להצטרף אלינו. אם ניקח את השיח על קידום נשים ונשלב בו גם אחריות נשית, נמצא את עצמנו במקום הרבה יותר שוויוני. פמיניזם הוא לא רק אמירה, הוא מחייב גם עשייה משמעותית.
"אני לא פוסלת שהמשך הפרויקט יהיה עם ילדים ונערים, ושהמנטורים יהיו גברים. עם זאת, העובדות מראות כי לרוב, נשים הן שתורמות מזמנן וממרצן, וגברים יותר תורמים כספית".
• • •
אני מגיעה אל בית משפחת מלכה בהוד השרון בסוף ארוחת הערב ופוגשת את כולם במטבח. נוכחים: אמא שירי, אבא גולן, והבנים יואב (15 וחצי), איתמר (13) והראל (9). כולם מערימים גלידה בכפיות מהקופסה המונחת באמצע שולחן העץ.
איתמר: "במפגש הראשון עשינו חידון הארי פוטר, והאמת, היא היתה די טובה. מתחרה ראויה".
יואב: "אותי ההורים הכינו שהיא עומדת להגיע, רק שכחו לעדכן שהיא גדולה ממני בחמש שנים. בכל זאת, הייתי רגיל שאני האח הגדול".
כולם צוחקים, ובת אל אומרת: "אל תדאג, יואבי, אתה הרבה שנים בתפקיד הזה, אז אין לי עניין לקחת לך אותו. להיות אחות עם שיער שחור ועיניים שחורות לשלישיית בלונדינים עם עיניים כחולות זה קצת מצחיק, וחוץ מזה, אני בת. אז זה עושה את הכל יותר נוח".
היא מסתודדת ומצחקקת עם שירי. "יש לנו זמן איכות ושעות ארוכות יחד", אומרת שירי. "תתפלאי, לפעמים דווקא היא המבוגר האחראי מבין שתינו". רק כשנהיה לבד תאמר בת אל: "יש פעמים שאני לא מצליחה להשתלב שם עד הסוף, כי הם המשפחה המושלמת. מצד שני", היא צוחקת, "יש לי אנרגיות שלהם אין. זה בגלל הגן המזרחי".
שירי סחפה אחריה גם את בני המשפחה להתנדבות בבית אלעזרקי. גולן בעלה פתח שם קבוצה בעצמו לפני שנתיים ומלווה 12 תיכוניסטים, היום הם בכיתה י"ב.
"קראנו לפרויקט 'מוכנות לחיים', והמטרה היא לחשוף אותם לחיים ולתכנים שמעבר למסגרת הפנימייה", הוא אומר. "בכל פעם אני מביא להם מרצה אורח בנושא אחר, ומדי פעם מוציא אותם לסיורים. הם נחשפים לאקדמיה, לעולם המשפט, לעולם היזמות.
"המטרה היא ליצור להם תחושת מסוגלות ולהגדיר יעדים וחלומות. לרובנו זה נשמע בסיסי, אבל אצל חלקם היינו צריכים הרבה מפגשי העצמה וחיזוקים כדי שיגיעו למצב הזה. את יודעת כמה זמן לקח להם להגדיר מה החלום שלהם? ארבעה חודשים".
שירי והנשים במשרד עורכות הדין שלה במהלך ההתנדבות שלהן בבית הילדים אלעזרקי. "אנחנו מועשרות לא פחות מהם"
לאחרונה, גם הבן הראל הצטרף לפעילות ההתנדבותית. לקראת פורים קיבלה אמו פנייה מפנימייה בת 250 ילדים, שבה כתבו לה שאין להם משלוחי מנות. הראל גייס את חבריו לכיתה, ויחד הם ארזו קרוב ל־200 מנות, נוסף על 100 מנות שהתקבלו מחברות ארגון הנשים האקדמאיות בסניף תל אביב.
הבן יואב, הלומד בכיתה י', יתחיל בשבועות הקרובים לתת שיעורים פרטיים במתמטיקה לילדים בפנימייה, אחת לשבועיים. הוא יגיע לשם באוטובוס מהוד השרון.
גולן: "כסגן אלוף במיל', הילדים שלי רגילים שלתת למדינה, ובכלל - זה ערך חשוב. הם רואים אותי עושה 50-40 ימי מילואים בשנה, כך שהם תמיד היו חשופים לצד הזה".
שירי: "זאת הברכה שלנו - הכוח שלהם לעשות דברים משמעותיים בעולם. בזכות הנתינה אני מרגישה שהפרספקטיבה השתנתה, שהשיח בבית השתנה, משיח של צרכים לשיח אחר של חלומות ושל מחשבה על האחר. הרבה מעבר למה שהיה לנו לפני שהילדים האלה נכנסו לנו אל החיים".
מה דוחף אותך לתת?
"גדלתי על זה. סבתא שלי אסתר גלבוע, שנפטרה לפני שמונה שנים בגיל 82, היתה יועצת בבית ספר ופמיניסטית גדולה, שהקדימה את זמנה. היא היתה מודל החיקוי שלי. תמיד למדה, תמיד עבדה, תמיד חינכה לתת. אישה חזקה, בתוך הבית וגם בחוץ.
"חוץ משלושת הילדים שלה - אבא שלי אהוד ושתי האחיות שלו - היא אימצה שלוש נערות והביאה אותן אליה הביתה, מתוך מחשבה לעשות את העולם למקום טוב יותר. מקום של אהבה וחמלה ותרומה לאחר.
"הילדה האחרונה הגיעה אליה כשהייתי בת 11. היא היתה תלמידה בבית הספר של סבתא, וכשאיבדה את הוריה הועברה לפנימייה, אבל עזבה ובאה לגור עם סבא וסבתא שלי. היא זו שליוותה את סבתא שלי עד שהיא עצמה את עיניה. היה ביניהן קשר מאוד מיוחד.
"ידעתי שמתישהו בחיי, גם אני אהיה כמו סבתא, שנתנה לי את כל הגב שהייתי זקוקה לו. היא היתה גאה בי בחייה, וברור לי שגם עכשיו, כשהיא צופה בי מלמעלה ממשיכה את דרכה ופותחת לעוד ועוד נשים את הדרך לתת. היום אני בהחלט יכולה לומר שנתינה היא מתנה שכל אחד חייב לעצמו, זה לא דורש המון.
"תחשבי עלינו, איך אנחנו כעם היינו רק לפני 70 שנה - קובץ של גלויות. עד עכשיו חיינו בהישרדות, והיום אנחנו במקום אחר לגמרי. למזלנו, אנחנו עשויים מחומרים טובים של ערבות הדדית ונתינה לזולת. אנחנו רק צריכים להיחשף לאנשים הנכונים שזקוקים לעזרה שלנו, לאמונה שלנו בהם, שניתן להם את המוטיבציה וממש ניקח אותם יד ביד ונגיד, 'את יכולה, את מסוגלת, מגיע לך'.
"בת אל פילסה את הדרך שלה בעצמה. בדרכה. במקום ליפול, היא בחרה לעמוד על הרגליים ולרוץ קדימה. היא ילדה מדהימה, שסיימה את הבגרויות בהצלחה, ורק היתה צריכה מישהו שיאמין בה. ואנחנו האמנו בה לאורך כל הדרך.
"הילדים האלה פשוט צריכים לקבל את הכלים שהם לא מקבלים ממשפחות־האם שלהם. ההשראה, האמונה, לימוד וחיקוי של מודל אחר - עושים את השינוי הגדול. עבורנו זה בסך הכל להיות נוכח וקשוב".
לפני זמן מה חגגה שירי את יום הולדתה, ואחת הברכות ששמורות אצלה קרוב לחזה היא זו של בת אל. "תודה על שאת מפלט לצרות", היא כתבה לה, "תודה שאת כל כך סבלנית אלי גם כשאני מאבדת תקווה, תודה שאת נותנת לכולם לשאוב ממך השראה וכוח ושאת אור באפילה. אלוהים יודע כמה את חשובה לי גם כשאני רחוקה". עיניה של שירי מאדימות מדמעות.
• • •
בת אל אומרת שבזכות שירי היא הפכה לפמיניסטית. "גדלתי בעולם פטריארכלי. חונכתי וגם האמנתי שכאישה, אני נחותה. אין לי את היכולת ללמוד, אין לי את הזכות להיות עצמאית. תמיד אמרתי שלעולם לא אלמד נהיגה, כי בן הזוג שלי ייקח אותי ממקום למקום. היה ברור לי שאני לא אעבוד, כי בעלי יפרנס אותי ואת הילדים.
"שירי, והחיים בפנימייה, לימדו אותי להיות יותר חזקה. להיות מישהי אחרת, שמעולם לא האמנתי שקיימת בתוכי. לפעמים עוברות בי מחשבות, 'מה היה קורה אילו', ואז אני מדמיינת את עצמי בדיוק במקום שבו הייתי אמורה להיות - עובדת במלצרות, מצחקקת מדברים שלא מצחיקים אותי, מעלה בפייסבוק צילומי ביקיני, בילויים ריקניים. בוודאות הייתי נושרת מהלימודים, רוב הסיכויים שהייתי נופלת לסמים ולזנות.
"היום אני גאה לראות את עצמי - עצמאית, חזקה, עושה מה שנראה לי נכון ולא מה שמצפים ממני. היום יש לי ביטחון, אני כבר לא צריכה לְרצות אף אחד, לא צריכה להתאמץ בלגרום אושר לאחרים. היום אני יודעת שהאושר שלי לא תלוי באחרים, והאושר שלהם לא תלוי בי, כי אם הוא תלוי בי - אני בעצם לא חופשייה.
"והכי חשוב - לא רק שלמדתי איך להתמודד עם עולם המבוגרים, אלא שלמדתי לחלום. ויש לי הרבה חלומות. אני כבר יכולה לדמיין את עצמי בעתיד, מקימה משפחה עם אדם שיידע לחבק את הפגמים שלי. חשוב שיהיה מאוד סבלני.
"אני אהיה אמא שונה במאה אחוזים מאמא שלי. אני לא אביא לעולם הרבה ילדים, כדי שאוכל לתת לכל אחד מהם את תשומת הלב שהוא זקוק לו. כדי שאוכל לשאול אותם, כשהם חוזרים מבית הספר, איך היה היום שלהם. זה חשוב.
"כשאני מסתכלת על שירי, אני רואה בה את הגרסה העתידית שלי, את האישה שהייתי רוצה להיות. החכמה, המתוחכמת, הטובה. מאז ומתמיד רציתי וחלמתי להיות רופאה, אבל תמיד אמרתי לעצמי שאני לא מספיק חכמה, לא מספיק מבריקה, לא מספיק שווה. גם הסביבה הקרובה דאגה להעביר לי את המסר הזה מילדות.
"ושירי, כמו מורה טובה לחיים, לימדה אותי להבין שאני בחורה חכמה. שאסור לי להסתיר את עצמי. להפך - כשאני לא מסתירה את עצמי, אני נותנת גם לאחרים את האומץ ואת הכוח להיות כאלה".
ואת בחרת לתת לאחרים, כמוה.
"אני עובדת בפנימיית אונים בכפר סבא, כאם בית. זה כפר נוער, שיש בו גם דיירים בוגרים עם צרכים מיוחדים. אני יכולה לתת מעצמי לאחרים, בדיוק כמו שאחרים נתנו לי. אני יכולה להיות השירי של בת אל קטנה אחת, שזקוקה לאחות גדולה שתהפוך לה את העולם למקום קל ושפוי יותר. הילדים האלה נותנים לי הרבה יותר ממה שאני נותנת להם. פי מיליון".
• • •
לפני חודשיים העלתה בת אל לפייסבוק שלה פוסט חושפני וכואב, שבו סיפרה כי נאנסה לפני כשנתיים. "את מאמינה שרק עכשיו העזתי להוציא את זה? בעקבות הפוסט הרבה אנשים חיבקו אותי וחיזקו בלייקים".
על האונס היא מספרת שהגיעה עם חמש חברות טובות לביתו של ידיד ביישוב בשומרון. "בלילה, בן דוד של אחד מהידידים שהיו בבית הזדחל למיטה שלי, כשהחברות שלי ישנות לידי. הוא חסם לי את הפה בחוזקה. ניסיתי לצעוק, אבל לא יצא לי קול.
"ניסיתי להיאבק, להתנגד, אבל הרגשתי שמולו אני בחצי פייט. ככל שהתנגדתי, כך הוא הפעיל יותר כוח. הוא היה חזק ממני. השתגעתי איך החברות לידי לא שומעות כלום.
"אחרי שהוא הלך שכבתי במיטה ערה כל הלילה, רק חיכיתי שהבוקר יעלה ושהחברות שלי יתעוררו. הרגשתי בושה, פחד, רגשות אשמה קשים. פחדתי שהן לא יאמינו לי.
"בבוקר הערתי אותן וסיפרתי להן. הן היו המומות. אמרתי להן שאני רוצה ללכת הביתה, ויותר לא חזרתי לבית ההוא.
"ימים שלמים האשמתי את עצמי שלא הייתי מספיק חזקה מולו. שלא הייתי מספיק אסרטיבית, ואולי הייתי יכולה להימנע מזה. כעסתי על שחלק ממני קפא, והאשמתי הרבה את עצמי".
שיתפת בזה את שירי?
"לא. זה נשמע מצחיק, אבל רציתי להגן עליה. לחסוך ממנה את הכאב, לא להכביד עליה עם תיק כבד כזה, שלי עצמי לקח הרבה זמן להתמודד איתו. שירי מאוד אימהית ועוטפת, ופחדתי שזה ישבור אותה, למרות שהיא אישה חזקה. זה נודע לה דרך הפוסט שהעליתי לפייסבוק. ממנה למדתי ששום דבר לא היה באשמתי, רק באשמתו".
הלכת למשטרה?
"אני לא סומכת על המשטרה בהליכים האלה. ידעתי שהם לא יאמינו לי. אחרי האונס אובחנתי כפוסט־טראומטית ועברתי שיקום ושיחות, שבסופם היה בי הכוח להעלות את הפוסט. היה חשוב לי להדגיש שאני אישה חזקה ועצמאית, ושכל המעשה הנפשע הזה לא שייך אלי. היה חשוב לי לנסות ולרפא את הנפש שלי, וגם להעביר את המסר לעצמי, ויותר מזה - לאחרות שנמצאות במצב דומה.
"כבר עשיתי לי הרגל יומי: אני מקפידה לומר לעצמי לפחות שלוש פעמים ביום שאני חזקה ויפה ומוצלחת, ושכל מה שרק ארצה, אני יכולה להשיג. אני מאמינה שככה אני הופכת להיות כזאת".
מה היית מציעה לנערה אחרת עם סיפור חיים דומה?
"קודם כל הייתי אומרת לה שלא חשוב מה נקודת הפתיחה שלה, שתכוון תמיד לגובה. ככל שהיא תכוון יותר גבוה, כך תגיע יותר רחוק. הייתי אומרת לה שהיא יותר חזקה משנדמה לה, ושהדבר הכי חשוב זה לדבר. כי כשאת מדברת על הקשיים שלך, את מרפאת את עצמך. זה דבר שלמדתי משירי.
"למדתי גם לומר 'אני אהיה', במקום 'הייתי רוצה להיות'. זה להכריח את היקום להקשיב לי, כשהמציאות יוצאת מהפה אל הפועל. תראי, בשביל ה־50 אחוז שזה עובד לי, שווה לנסות, לא?
"כמו כל ילדה, תמיד חלמתי על הנסיך שיבוא על סוס לבן ויושיע אותי מכל צרותיי. במקום זה הפכתי לרפונזל, שמחלצת את עצמה ממגדל השן. כמובן שקיבלתי עזרה ותמיכה, אבל אם לא הייתי רוצה שיעזרו לי - אף אחד לא היה יכול להוציא אותי מזה. אני סוג של סינדרלה שהצילה את עצמה מהגיהינום של החיים ההם.
"תמיד הייתי הטיפוס השורד, ובזמן האחרון אני מרגישה במקום אחר שלא היה מוכר לי - מנצחת וגם בלתי מנוצחת, וזו תחושה משכרת. השליטה על חיי והאחריות על האושר שלי הן ממכרות. לפעמים אני מוצאת את עצמי עומדת מול המראה בבוקר ואומרת לעצמי בסיפוק, 'בלוש, הצליח לך בחיים. אני גאה בך. מאוד'. אני מאמינה שגם ההורים הביולוגיים שלי גאים בי. הם רואים את בת אל האמיתית, המיוחדת, את מי שהתפתחתי להיות".
חמלה ואהבה בבית אלעזרקי
בית הילדים ע"ש צבע אלעזרקי הוא פנינה של חמלה ואהבה בלב קריית צאנז בנתניה. לבאים עם הגדרות ממתגות דוגמת מוסד, מקלט זמני או בית מחסה, ואפילו פנימייה - נכונה הפתעה. יותר מכל, זהו ביתם החם של יותר מ־150 ילדים, שהוריהם אינם יכולים להיות שם בשבילם, וגם של 170 בוגרים, ששברו את מעגל המצוקה ויצאו לחיים. חלקם הקימו משפחות משלהם, ויש שחוזרים כעובדים או כמתנדבים. הבית הוקם בשנת 1969 על ידי בני הזוג אלפונסו וגלדיס צבע, עולים מטנג'יר, שנקשרו אל כמה ילדים שהתגוררו במוסד ששכן סמוך למקום מגוריהם בצפון נתניה. כמה שנים לאחר הקמת הבית הגיע קרוב־רחוק שלהם מאנגליה לביקור בישראל עם רעייתו, והתארח בבית המשפחה. קראו לו ויקטור אלעזרקי. במהלך טיול בשכונה עם המארחים נכנסו בני הזוג אלעזרקי לבית הילדים והתרגשו מאוד. לאחר שובם לאנגליה, אלעזרקי הלך לעולמו. אלמנתו יצרה קשר עם משפחת צבע ובישרה להם כי בעלה ציווה חלק מהירושה שהותיר לטובת הילדים מבית הילדים.
"הילדים יודעים שגם אחרי שהם עוזבים, זה בית לכל החיים". יהודה וריקי כהן מבית אלעזרקי
בשנת 1989 הגיעו לכאן יהודה וריקי כהן, ומאז ועד היום הם מנהלים את המקום, שבו גם גידלו את חמשת ילדיהם. כהן, איש חייכן חובש כיפה סרוגה, הוא הרוח החיה במקום. "הילדים קוראים לו מאחורי גבו 'אבא', ולריקי הם קוראים 'אמא'", אומרת בת אל, ועיניה נוצצות באהבה גדולה.
"החזון המרכזי של בית הילדים הוא לשבור את מעגל המצוקה ולמנוע מצב של דורות נוספים שנמצאים בסיכון", מסביר יהודה. "המטרה היא להביא לשינוי בחיי הילדים ולהפוך אותם לבוגרים עצמאיים ואיכותיים, לחיילים מובחרים, לאקדמאים מוצלחים, לעובדים שמתפרנסים בכבוד, להורים בעלי משפחות. העובדה שלבית מגיעים בוגרים כדי לומר שלום, חלקם לתרום מזמנם, חלקם להתייעץ איתנו - מדברת בעד עצמה".
כהן גאה בבוגרים כאילו הם ילדיו שלו. הוא מהלך על הדשא הירוק שבחוץ, שעליו בנוי גשרון קטן מעץ, ומסביר: "הבית הזה הוא ביתם גם אחרי שהם עוזבים את המקום. זה לכל החיים. המפתח להצלחה הוא השילוש המקודש, שמוביל למימוש היכולות: היציבות והקביעות, השיקום הרגשי והתגבור הלימודי. ההצלחה בלימודים היא מפתח ראשי בדרך להגשמת החזון, שבעזרתו הילדים מגיעים להישגים גבוהים בבית הספר ומסיימים את בחינות הבגרות בהצלחה.
"המקום הזה מצליח ומושך אחריו תורמים וידידים מהארץ ומחו"ל, בעיקר בגלל הילדים המקסימים. זה חיבור שמהווה פרמטר משמעותי בהצלחתם של הילדים, כי כדי לחולל את השינוי נדרשים הרבה משאבים. את התוספת החשובה בחיי הילדים מספקים אנשים כמו שירי, שברגע אחד הופכים לחלק בלתי נפרד מעולמם".
nitzi@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו