"ההצלחה שלנו מייצגת מגמה בישראל": רגע לפני סיום - כוכבי "סברי מרנן" חושפים סודות ומתווכחים על הקאמבק

ארוחות שישי משפחתיות, כידוע, לא באמת מסתיימות, אלא חוזרות על עצמן מדי שבוע. סדרות טלוויזיה, לעומתן, סופן הוא רק עניין של זמן. ל"סברי מרנן" זה לקח 14 שנים, 8 עונות ו־323 פרקים, שהכתירו אותה לסיטקום הישראלי הארוך ביותר שנעשה כאן אי־פעם.

לפני שלוש שנים, כשהסתיימו צילומי העונה השמינית של "סברי", איש לא ידע לומר בבירור שזה הסוף. "כל שנה חשבנו שאנחנו מצלמים את העונה האחרונה, ובאופן מפתיע הנס הזה המשיך עוד שנה ועוד שנה", נזכרת סנדרה שדה.

אבל בשלוש השנים הללו קרו הרבה דברים. התחילה מלחמה, האווירה במדינה השתנתה, הרייטינג הצטמצם בהדרגה, תחושת המיצוי גדלה, עד שמנהלי קשת 12 החליטו שהגיע זמן לשים סוף לאחד המותגים הכי מצליחים של הערוץ.

"אותי לימדו שכל דבר - גם הטוב וגם הרע - מגיע לסיומו מתישהו", מסבירה יונה אליאן. "אני לא נפרדת מהדמות שלי, כי כשאני הולכת ברחוב עדיין כולם אומרים לי 'מה שלומך, רחל?'. אז לא רק שאני לא נפרדת ממנה, אלא שגם אצטרך להמשיך להסביר לאנשים איך מכינים מז'לוף".

"יש דברים שלא באמת צריך להיפרד מהם", מוסיף דביר בנדק. "אנחנו עוד נשב בבתי אבות ונראה שידורים חוזרים של 'סברי מרנן'".

ואילו רותם אבוהב מסכמת בנחרצות: "הרי ברור שהסדרה תמשיך להיות משודרת לעולמי עד, אז אין בי באמת פרידה. אני טסה באל על ושומעת את עצמי מכל המסכים. אני יושבת בקופת חולים - וכל הטלוויזיות שם פתוחות על 'סברי מרנן'. אתה בא לעשות קולונוסקופיה - וישדרו לך את הסדרה הזאת. זה תוקף אותך מכל הכיוונים.

"אז יפסיקו הפרקים החדשים? שיפסיקו. אף אחד לא באמת יודע מה חדש ומה לא. יש כל כך הרבה פרקים, אז זה ימשיך לצוץ בכל הערוצים בכל השעות עוד הרבה שנים קדימה. כשהודיעו שהסדרה יורדת אנשים לקחו את זה קשה. התחילו לצעוק עלי ברחוב. הקהל לקח את זה יותר קשה מהשחקנים ומהצוות".

"להתאחד לפני שנפרדים"

בערב שישי הקרוב (14.3) ב־22:00 ישודר בקשת 12 פרק הסיום של "סברי". ממחר לא יהיו יותר פרקים חדשים של הסדרה האהובה־שנואה הזאת. ועדיין, בקאסט המכובד של ההפקה הזו לא תראו בכי, או התרגשות מופרזת מהרגע ההיסטורי. אולי זה הגיל והניסיון במקצוע, ואולי זו תפיסת מציאות.

"פרקים חדשים לא יצולמו בשנים הקרובות, אבל הם לא צולמו כבר שלוש שנים", אומר דביר. "יש 323 פרקים, וכמו שרותם אומרת הקהל לא ישים לב, אבל אני רואה את התגובות ברחוב, אז אני מקווה שנתאחד בקרוב".

"כן, יש בי תחושת אבל", מגלה סנדרה. "אני מנסה להגיד לעצמי 'זה נורמלי, ככה צריך להיות ונתמודד עם זה'. אבל אז אני חושבת, 'ומה אם עוד שנתיים אעבור ליד ילדה בת 13, היא תסתכל עלי ולא תזהה את ריקי רוזן?'. פתאום מדאיג אותי שבעתיד אנשים יסתכלו עלי כמו על עוד זקנה שעוברת ברחוב. אבל הכי יחסרו לי המפגשים בינינו בין סצנה לסצנה, כשהיה אפשר לגעת, להריח ולהסתכל בעיניים לפרטנרים נפלאים".

רותם: "הבן השלישי שלי נולד דקה לפני העונה השנייה, וכמובן הזמנתי את כל המשפחה הטלוויזיונית שלי. כשהגעתי, יהורם גאון עמד על מדרגות בית הכנסת ואמר לי 'בינתי, למה את מאחרת לברית?'. יותר מזה אין לי מה להגיד"

יהורם גאון: "כל פעם שנקראתי לצילומי פרק חדש זו היתה שמחה גדולה, מין תחושה של פגישה מחודשת עם בני משפחה קרובים.

"המקצוע שלנו, מקצוע הבמה והסט, הוא זירה לתחרות ולמאבקים על מי הופיע יותר ומי פחות. אבל פה אנחנו באמת נפרדים בצער, כי היינו משפחה. הפרידה הזאת עצובה, חבל שזה לא נמשך, אבל כשאתה בשיא כזה של פרקים אפשר לומר שהגיעה העת. לכל דבר מגיעה עיתו, אז קדימה לדברים חדשים".

אתם יכולים להסביר מדוע הסדרה יורדת? נדמה כאילו היא יכולה להמשיך לנצח.

טוביה צפיר: "עוד לא היתה בהיסטוריה סדרה, כולל סדרות מיתולוגיות כמו 'סיינפלד' או 'הסופרנוס', שלא נגמרה. לפעמים הכותבים מרגישים שהם מיצו את עצמם, שהם מתחילים לחזור על סיטואציות ועל פרקים.

"זה קרה לנו גם לפני 50 שנה ב'ניקוי ראש'. עשינו תוכנית סאטירית מיתולוגית. ואז מוטי (קירשנבאום) אמר שנגמר להם הסוס. זה מה שהם הרגישו, ואני חושב שזו גם הסיבה העיקרית עם 'סברי מרנן'. יכול להיות שגם קשת הרגישו שצריך לחדש".

דביר: "אנחנו רוצים להמשיך, אבל לקשת יש סדרי עדיפויות ואנחנו כרגע בתקופה מופרעת. אני מאמין שדרישת הקהל תגרום לזה שנחזור מתישהו, ולכן האיחוד מריח קרוב מאי־פעם. אבל זה משהו מאוד ישראלי - להתאחד לפני שנפרדים".

טוביה: "הקהל הישראלי מאוהב בסדרה ומתגעגע כבר מעכשיו. יהיה לזה געגוע גדול, כבר יש מחאה קטנה. גם לי יש הרגשה, לא יודע למה, שיהיה סוג של קאמבק. אני מקווה שזה יקרה בשנים הקרובות - כי אני כבר בן 80 ויהורם עבר את ה־85".

יהורם: "אני לא מאמין באיחודים. אני מאמין במשהו שמתחיל ומסתיים. איחוד יש בו טעם לפגם. צריך לעשות דברים חדשים, לא צריך להעלות גירה. אף פעם אי אפשר להביס את המקור. גם אם אלה אותם אנשים שמנסים להתחרות בעצמם - עם קאבר או תחליף למקור - בדרך־כלל זה לא עובד".

טוביה: "לסנדרה ולי הרבה סצנות במיטה. לא לוהטות. סצנות של שנינו מדברים. לטענתה, אנחנו זוג נשוי לכל דבר - חוץ מהסקס. כשמציעים לה לעשות דברים ומוני אומר לא, היא הולכת לבעלה השני. תמיד יש לה את האופציה - שזה אני"

"הפכנו להיות משפחה"

בכל מקרה, פרידה זה עניין יחסי. בימים אלה מגלמים טוביה וסנדרה זוג נשוי בהצגת תיאטרון, ולצידם משחק יניב פולישוק (איתמר, בנם בסדרה). יונה וסנדרה מופיעות במשותף בפני קהל בהרצאות ובאירועים, ורק לפני כחודשיים אירחה רותם את סנדרה במופע סטנד־אפ. או, כמו שיהורם מתאר את המצב: "שיחקנו בני משפחה ועם הזמן הפכנו להיות בני משפחה. זו תופעה בלתי רגילה בעולם הדרמה, הבמה והטלוויזיה".

מה כל כך מיוחד בחיבור ביניכם?

יהורם: "בדרך כלל נפרדים בחשק, מחכים שהפרידה כבר תגיע. במקרה הזה לא חיכינו לה, ואנחנו מצטערים שזה קורה. כולם אנשים נפלאים, מפרגנים, אנשים שטוב להם. כשהיינו נפגשים אחרי תקופה שלא צילמנו, זה תמיד חיבוקים ונישוקים אמיתיים. זו תופעת טבע. אין לי הסבר אחר לכך שבמשך 13 שנים של צילומים לא היתה הרמת קול אחת של מישהו על מישהו אחר, או תחושה לא נעימה ממישהו אל מישהו אחר. רק צחוק ארוך ומתמשך. זה פשוט לא קיים בין שחקנים".

יונה: "נדיר מאוד שיש אוסף כזה של כוכבים, בלי משחקי אגו ורק אהבה גדולה. יש לנו קבוצת ווטסאפ משפחתית, כמו לכל משפחה, ואנחנו מברכים שם בימי הולדת ומחליפים חוויות. תחשוב, עברנו המון דברים יחד - היו מלחמות ומבצעים צבאיים, והיינו רצים באמצע צילומים לחדר המוגן באולפנים. היו לנו לידות וחתונות, והיו לצערנו גם מתים.

"אפילו עברנו יחד את הקורונה. צילמנו פרק מיוחד, והבמאי רובי דואניאס עבר בין הבתים שלנו, צילם כל אחד בחדר המדרגות והרכיב מזה פרק. עברנו תקופות חיים עמוסות אירועים, ו'סברי מרנן' היתה חלק מהחיים שלנו".

רותם: "יש פה קאסט שהוא משפחה אמיתית. הבן השלישי שלי נולד דקה לפני העונה השנייה, וכמובן הזמנתי את כל המשפחה הטלוויזיונית שלי. כשהגעתי, יהורם גאון עמד על מדרגות בית הכנסת ואמר לי 'בינתי, למה את מאחרת לברית?'. יותר מזה אין לי מה להגיד. יהורם קורא לי 'בינתי', ואני קוראת לו 'אבויה'. זו מתנה לכל החיים".

דביר: "לדעתי ההצלחה של 'סברי' מייצגת מגמה שקרתה בישראל - איבוד השליטה של האליטיזם. בעיניי אין ז'אנרים נחותים. אם קיים ביקוש אז לכל ז'אנר יש מקום. זה ז'אנר של פאן. לאורך השנים שמעתי על הרבה גופי שידור שחיפשו 'סברי מרנן' משלהם"

סנדרה: "אני זוכרת את החזרה הראשונה שלנו יחד. יום ראשון, שדה לא מוכר, ורותם קיבלה אותי בזרועות פתוחות. לא כמו שמקבלים חמות, אלא כמו שמקבלים אמא או חברה או פרטנרית שאתה מכיר שנים. החום שלה, הנדיבות האינסופית, והיכולת שלה לאהוב כבר במפגש הראשון - זה היה מדהים".

רותם: "סנדרה ואני זאת אהבה גדולה. היא באמת אחת הנשים האהובות עלי. היא שחקנית מעולה, ולכן זה עובר נורא טוב שהיא מפלצת בסדרה, אבל היא באמת אישה מדהימה".

עבדתם על הקשר ביניכם?

רותם: "בעונה הראשונה צילמנו 40 פרקים. זה בום. ממש עוברים לגור באולפנים לתקופה ארוכה, מ־6 בבוקר ועד 7 בערב. על ההתחלה להיות חודשיים וחצי ביחד - זה מאוד מגבש".

טוביה: "אני וסנדרה נפגשנו לפני עשרות שנים בהצגה. היא היתה אז בחורה ממש צעירה ויפה. מאז לא נפגשנו עד שבחרו בנו לסדרה. אחרי שהתקבלנו היינו נפגשים בקפה ליד הבית שלה כדי להיוודע אחד לשני, להתקרב וליצור אינטימיות. עשינו דייטים בקפה - מרכלים קצת ומדברים על החיים ועל המקצוע. בקיצור, נהיינו חברים מאוד טובים, ומזה צמחה אינטימיות של זוג נשוי בשביל הסדרה".

סנדרה: "נחמד שאתה מזכיר את זה, כי זה נמחק לי לגמרי מהזיכרון. היתה בינינו כימיה אינטימית באופן טבעי. מערכת יחסים כזו במקצוע שלנו זו מתת אל. יש המון רגעים אינטימיים במקצוע, פתאום צריך להתנשק עם שחקן שאתה לא מכיר, לחבק או לאהוב. נגמרת ההצגה - נגמרה האהבה. עם טוביה זה אחרת. אנשים יודעים שאני אשתו של מוני, אבל גם יודעים שאני חיה חיים כפולים ושיש לי חיים מלאי הרפתקאות עם הבעל השני. כשאני רבה בבית עם מוני מושונוב, יש לי להתנחם עם טוביה צפיר. זכיתי בשני בעלים מופלאים".

טוביה: "היו לנו הרבה סצנות במיטה. לא לוהטות. סצנות של שנינו מדברים במיטה. אז היינו במיטה הרבה זמן. לטענתה, אנחנו זוג נשוי לכל דבר - חוץ מהסקס. כשמציעים לה לעשות דברים ומוני אומר לא, היא הולכת לבעלה השני - שזה אני. תמיד יש לה את האופציה של הבעל השני".

יונה: "אני הייתי מעריצה של יהורם כשהייתי ילדה. גדלתי ביפו, והיה שם את תיאטרון אלהמברה, שבו הציגו את כל מחזות הזמר הגדולים. הייתי יושבת שמה על המדרגות, יהורם עשה באותה תקופה את 'קזבלן', והייתי מעריצה מטורפת. בסדרה למדתי לאהוב ולכבד אותו בתור בעלי. הוא פרטנר מקסים.

"בהתחלה עשו לנו אודישן משותף כדי לבדוק את ההתאמה בינינו. דבר ראשון אמרתי לרובי הבמאי, 'תקשיב, אני לא כל כך יודעת איך משחקים סיטקום'. עשיתי המון סדרות דרמה, שיחקתי בתיאטרון ובקולנוע, אבל בסיטקום לא התנסיתי. הוא אמר לי, 'זה נורא פשוט - תהיי את'. אז קיבלתי את העצה והייתי אני בתוך הדמות הזאת. יהורם עתיר ניסיון בסיטקום, והוא גם עזר לי".

סנדרה: "אני למדתי מיהורם לא לצפות בפרקים, כי כל הפרק אני רק מסתכלת אם אני נראית מספיק טוב - וזה תמיד לא מספק אותי. יום אחד הוא אמר לי 'אני לא רואה את הפרקים'. אמרתי, 'אתה יודע מה, גם אני לא אראה'. אני בכלל הגעתי לסדרה מתיאטרון, ובעונה הראשונה למדתי את כל הטקסטים בעל פה.

"בעונה השנייה צלצלתי לרובי ואמרתי לו 'אני נאלצת להתפטר כי אני לא מסוגלת ללמוד כמויות טקסט כאלה מהיום למחר'. יונה אליאן, למשל, קוראת דף פעם אחת ויודעת את הטקסט. אני צריכה לשנן כמו תהילים כדי שאוכל לעמוד מול מצלמה ולדעת בערך מה אני אומרת.

"אמרו לי - בטלוויזיה יש מכשיר שנקרא טלפרומפטר, לא צריך ללמוד בעל פה. שמו מסך מאחורי הראש של טוביה עם הטקסט שלי, וזה הציל את העונות הבאות".

"כמו סרטי הקאלט"

אין כנראה סדרה יותר ישראלית מ"סברי מרנן". גם כשניסו לייצר לה חיקויים במדינות אחרות וגם כשהעלו אותה לנטפליקס - זה לא תפס בשום מקום. כי "סברי" היתה שיקוף נאמן למקור של הדבר הכאוטי והחמים שאנו מכנים חיי משפחה ישראליים. וזהו, היא לא היתה צריכה יותר מכך.
"בהתחלה, כששמעתי שזאת סדרה על שתי משפחות, לא אמדתי את גודל הפיצוח של היוצרים",

מודה יהורם. "הם פיצחו משהו מאוד ישראלי. אין אחד בציבור הישראלי שלא מצא את עצמו בסדרה, שלא מצא את דודו, את אביו, את השכנה או את החמות הבלתי נסבלת. הפיצוח של שתי המשפחות היה פשוט גאוני.

"גם ב'קרובים קרובים' פוצח אותו צופן, שבו כל אחד מצא את עצמו ואת שכניו. זה אותו דבר. מכיוון ש'קרובים קרובים' משודרת עד היום בלופים, זה גם מה שאני חוזה ל'סברי מרנן'.

"כשאתה רואה 'קרובים קרובים' זה נשמע לך נכון להיום, לא לזמנו. כשהבעיות הן אותן בעיות והכתיבה נפלאה ומצוינת - ההומור הזה מחזיק ומאריך ימים, כי זאת בדיוק אותה ישראל ואותם אנשים ואותם המאבקים".

רותם: "'סברי מרנן' פיצחה את הקוד של הישראליות. הסדרה הכי קונצנזוס והכי ישראלית שיש. היא הפכה להיות מדורת השבט. רואים אותה כולם, כולל כולם.

"כשחרדים עוצרים להצטלם איתי סלפי ברחוב ואני שואלת מאיפה אתם מכירים אותי, הם עונים: 'סברי מרנן'. ואני אומרת, 'אבל זה משודר בשישי בערב', והם מסבירים לי: אנחנו רואים כל המשפחה יחד במוצ"ש".

יונה: "אני גרה ביפו. פעם נכנסתי לאיזה מקום שמוכרים בקלאוות ובעלת החנות הערבייה, אישה עם כיסוי ראש ופנים, חיבקה אותי. שאלתי אותה 'מאיפה את מכירה אותי?', והיא ענתה 'אני רואה סברי מרנן'. מצד שני, יש עורכי דין ורופאים. כל שכבות האוכלוסייה צפו בה, זה דיבר אל כל הקהלים, כולל קהלים שלא הגעתי אליהם קודם".

יונה: "יש לנו קבוצת ווטסאפ משפחתית, כמו לכל משפחה, ואנחנו מברכים שם בימי הולדת ומחליפים חוויות. תחשוב, עברנו המון דברים יחד - היו מלחמות ומבצעים צבאיים, והיינו רצים באמצע צילומים לחדר המוגן באולפנים. היו לנו לידות וחתונות"

דביר: "כל פעם שנסעתי להופיע בפני קהילה ישראלית איפשהו בארה"ב הבנתי כמה זה לוהט מעבר לים. ישראלים שגרים בחו"ל ונורא צמאים לישראליות שלהם מוצאים אותה ב'סברי מרנן'. זה כמו סרטי הקאלט של פעם בקולנוע".

יונה: "טיילתי פעם בפריז ואני רגילה ששם יש שקט, בלי מעריצים ועניינים. פתאום זיהו אותי ובאו להצטלם. מתברר שבערוץ הישראלי שידרו את הסדרה באותה תקופה. זה היה קצת מוזר. זאת סדרה מאוד ישראלית – שישי משפחה פה ושבת משפחה שם, זה לא מאפיין קהלים אחרים, זה מאוד יהודי ומאוד ישראלי".

טוביה: "פעם צעקו לי 'הנה פנחס' בחנות 'מרקס אנד ספנסר' בלונדון. אתה לא יכול להתחמק מזה אפילו בטימבוקטו".

ועדיין, "סברי מרנן" לא בדיוק היתה קונצנזוס. להפך, במשך שנים היתה מקור לבדיחות ועקיצות על רמתה הירודה או על איכות ההומור שלה. מבקרים, כמובן, לא סבלו את הסדרה, אבל לא רק הם.
עד כמה השפיעו הביקורות הקטלניות שליוו את "סברי" לכל אורכה?

דביר: "בהתחלה זה קצת מפחיד לשתף פעולה במשהו שכל כך נקטל, אבל לדעתי ההצלחה של 'סברי' מייצגת מגמה שקרתה בישראל באותן שנים - איבוד השליטה של האליטיזם. בעיניי אין ז'אנרים נחותים. יש עשייה, ואם קיים ביקוש אז לכל ז'אנר יש מקום. זה ז'אנר של פאן. לאורך השנים שמעתי על הרבה גופי שידור שחיפשו לעצמם 'סברי מרנן' משלהם".

רותם: "המבקרים אף פעם לא אהבו אותה, וזה בסדר. טענו שהיא עממית, אבל עממית זו לא מילה גסה. להפך, עממי זה בדיוק מה שמדבר לעם. לכן 'סברי' תישאר איתנו עוד הרבה שנים, וכמו שדביר אומר: האיחוד קרוב מתמיד".

סנדרה: "הבעיה שלי היא שאני בדיוק ההפך מריקי רוזן. אני אוהבת להתחבק עם כולם. אני מפזרת אהבה חינם, וריקי רוזן עוזרת לי לפעמים להיות טיפה יותר מאופקת. פחות לחבק כל מי שעובר על ידי ברחוב. מוני אומר שאני מטרידה מעריצים"

טוביה: "אנחנו רגילים לזה. השלאגר אולי האהוב ביותר בארץ זה 'גבעת חלפון אינה עונה'. אם תפתח עיתונים מהתקופה, תראה איך קטלו את הסרט. אסי דיין העיד בעצמו שהוא נכנס למיטה, שם שמיכה מעל הראש ורק רצה למות. וזה הסרט הישראלי הכי אהוב בכל הזמנים. גם את 'חגיגה בסנוקר' קטלו.

"יש דבר כזה שנקרא מכנה משותף רחב והוא הקונצנזוס. אצלנו בעם אהבו את הבורקס שהכנו להם בשנות ה־70 עם 'חגיגה בסנוקר', 'צ'רלי וחצי' או 'ספיחס'".

יונה: "אתה חייב להאמין לנו שזה לא באמת השפיע עלינו. אני בוגרת 'נורית', שזה הסרט שנתן לי את הקריירה וגם סידר את חיי (בצילומי הסרט פגשה את בעלה, ששי קשת; נ"ו). זה סרט שחטף ביקורות איומות, אבל הקהל מאוד אהב.

"מאותו רגע, שהיה תחילת הקריירה שלי, כרתי ברית עם הקהל - לא עם המבקרים. גם את 'סברי' הקהל אהב ויאהב, ונמשיך לרוץ בשידורים חוזרים. לא נראה לי שמישהו ישכח את 'סברי מרנן'".
"הפכנו לדמויות"

רותם: "עם ישראל בטוח שאני נשואה לדביר ושחמותי היא ריקי רוזן. מספיק שאלך עשר דקות ברחוב ומישהו יצעק לעברי 'איזה חמות יש לך, אלוהים ישמור. איך את סובלת אותה?'. המון נשים אומרות לי: 'גם חמותי כזאת, אני לא סובלת אותה'"

אמנם לאורך הכתבה אני מקפיד לכתוב את השמות הפרטיים של ששת השחקנים, אבל לא פעם מתחשק לי לכתוב ריקי במקום סנדרה, רחל ולא יונה, יהורם הוא בכלל סילבן, טוביה זה פנחס, ודביר ורותם הם שי ושני. מתישהו באמצע הדרך הדמויות השתלבו בשחקנים עצמם, וגם הצופים התחילו קצת להתבלבל.

"מה שקרה זה שעם הזמן גם היה יותר קל לשחק, כי כל אחד הכיר את הדמות שלו וידע איך היא תגיב - אז ברגע שהמצלמות התחילו לצלם כולנו הפכנו בבת־אחת לדמויות", מסבירה רחל חסון, סליחה, יונה. "כשאתה משחק דמות כל כך הרבה שנים, זה כבר בדם שלך".

רותם: "פעם שיפצתי את הבית, וגם עדנה (בליליוס, מירב בסדרה) בדיוק שיפצה את שלה. הייתי הולכת לטמבוריות בתל אביב והיו אומרים לי: 'אחותך היתה פה שבוע שעבר', ואני ישר יודעת שהם מתכוונים לעדנה.

"יונה ואני גרנו תקופה באותה שכונה, וכל שבוע כשהייתי באה לירקן הוא היה אומר לי: 'אמא שלך היתה פה עכשיו'. כבר התרגלנו לזה".

יונה: "אני זוכרת שיום אחד הירקן הזה אמר לי: 'הבת שלך היתה פה בבוקר'. מה? הבת שלי גרה בגבעתיים. 'לא היא! רותם, הבת שלך'".

רותם: "תראה, בגדול עם ישראל בטוח שאני נשואה לדביר ושחמותי היא ריקי רוזן. מספיק שאלך עשר דקות ברחוב ומישהו יצעק לעברי 'איזה חמות יש לך, אלוהים ישמור. איך את סובלת אותה?'. המון נשים אומרות לי: 'גם חמותי כזאת, אני לא סובלת אותה'. יש הזדהות מאוד גדולה עם הסיפור שאני סובלת מחמותי בסדרה".

יהורם: "לא פעם נשאלתי איך אני בכלל מסתדר עם הפולנייה. ואני עונה, 'הלוואי שידעתם כמה היא נחמדה וכמה היא לבבית וכמה היא חמה ומאירת פנים'. סנדרה היא ההיפוך המוחלט למה שמראה הסדרה - מה שעושה אותה לשחקנית מצוינת, אם היא מצליחה להגיע למעמקים האלה. זה היופי של המקצוע הזה".

מה אומרים ברחוב לריקי רוזן?

סנדרה: "אוהבים אותה. כאילו היא פותרת לאנשים בעיות פנימיות בזה שהיא מעזה להיות דוחה או מגעילה לפעמים; וכשזה בלבוש אלגנטי ובדיבור מכובד זה פתאום מקובל על רוב הקהל. אז במפתיע אני מקבלת המון אהבה מאנשים ברחוב. בעיקר מנשים, אני חייבת להודות. הן מתנחמות שיש מישהי כמו ריקי שאומרת דברים שהן חושבות פעמיים לפני שהן אומרות. כולל אני.

"אני עצמי לא מעזה להתנהג כמו ריקי. אני חושבת פעמיים לפני שאני אומרת משהו. אני גברת נחמדה באמת. אני עובדת על זה כל דקה שאני נושמת, ולכן ריקי רוזן עשתה לי ריפוי עמוק.

"אני רוצה לצטט סיפור שרותם נוהגת לספר: היא הלכה לקנות מתנה לחג, והיה מבצע של שני סירים במחיר אחד. המוכרת שאלה אותה בשביל מה שני סירים כאלה גדולים; ורותם אמרה לה 'אחד לחמותי ואחד לי'. אז המוכרת אמרה לה: 'לחמותך לא מגיע כלום, מה את קונה לה בכלל מתנות'".

טוביה: "הקהל הישראלי מאוהב בסדרה ומתגעגע כבר מעכשיו. יהיה לזה געגוע גדול, כבר יש מחאה קטנה. גם לי יש הרגשה, לא יודע למה, שיהיה סוג של קאמבק. אני מקווה שזה יקרה בשנים הקרובות - כי אני כבר בן 80 ויהורם עבר את ה־85"

רותם: "אנשים באמת מאמינים. פעם אחת דביר הזמין מונית, עלה אליה והנהג לא נוסע. דביר שואל אותו 'מה קורה?', והנהג עונה: 'אני מחכה לרותם, איפה היא?'. אנשים באמת חושבים שאנחנו חיים ביחד.

"בוא, לפני שמונה שנים יהורם גאון הדליק משואה ביום העצמאות, ואנשים בירכו אותי 'אבא מדליק משואה, מזל טוב'. ואני עניתי תודה. אני לוקחת את זה כי מה אכפת לי שמברכים אותי על דבר כזה".

יהורם: "לא מזמן פנה אלי מישהו ושאל 'האצבעות שלך בסדר?' ולא הבנתי מה הוא רוצה, למה הוא שואל אותי שאלה כזאת. התברר שבאותו שבוע שודר פרק שבו פצעתי את האצבעות וחבשו לי אותן. זאת אומרת, אנחנו רצים קדימה עם החיים בעוד שהסדרה היא יקום אחר שאנחנו לעיתים שותפים בו ולעיתים לא".

רותם: "עכשיו אני ראשת העיר בסדרה. אם אני חונה באדום־לבן, אפילו בטעות, רק דקה עומדת, ישר מישהו בא אלי: 'את ראשת העיר, מותר לך לחנות באדום־לבן?'. בהתחלה אני לא קולטת מה הם רוצים, עד שאני מבינה שהם מדברים על 'סברי'".

יהורם: "גם ב'קרובים קרובים' פוצח אותו צופן, שבו כל אחד מצא את עצמו ואת שכניו. ההומור הזה מאריך ימים כי זאת אותה ישראל ואותם אנשים ואותם המאבקים. מכיוון ש'קרובים קרובים' עדיין משודרת בלופים גם היום, זה גם מה שאני חוזה ל'סברי מרנן'"

"משאיר טיפים גדולים"

לשאלה עד כמה יש דמיון בין הדמויות שהם מגלמים לבין החיים עצמם, יש לשחקני הסדרה תשובות מורכבות.

"לי יש בעיה בבניית הדמות שרובי ויניב עשו לי", אומר דביר. "שי מאוד קמצן. קמצנות כרונית בכל פרק. אני מאוד לא כזה, ואני מדבר על הנושא עם הפסיכולוג שלי, כי ברחוב מדברים איתי על שי הקמצן.

"החיבור בין הדמות לבין דביר הוא קל מאוד. הרי כל הזמן שואלים אותי איפה רותם כי 'אנחנו נשואים', אז אותו דבר עם הקמצנות. עולה לי המון כסף להילחם בזה. אני משאיר טיפים גדולים, לא מחזיר שום קנייה. אשתי אומרת לי שזה עלה לנו הרבה יותר כסף משזה הכניס לנו".

סנדרה: "אני בדיוק הפוך מדביר - הבעיה שלי היא שאני בדיוק ההפך מריקי רוזן. אני אוהבת להתחבק עם כולם, ואני פליזרית - אני רוצה לשמח כל אחד שעובר על ידי. אני מפזרת אהבה חינם, וריקי רוזן עוזרת לי לפעמים להיות טיפה יותר מאופקת. פחות לחבק כל מי שעובר על ידי ברחוב. מוני אומר שאני מטרידה מעריצים".

רותם: "הדמות שלי ב'סברי' יותר עצבנית ממני. יום אחד הכנסתי אלי הביתה שליח שהביא לנו חבילה. הילדים שלי בדיוק אכלו צהריים, הם שאלו אותי משהו, עניתי להם, ושאלתי אותו אם הוא רוצה כוס מים. הוא היה מופתע ואמר לי: 'את רגועה, את לא עצבנית. בסדרה את כל הזמן עצבנית'. אני לא כזו עצבנית כמו שני, אבל כן יש דברים ממני בדמות הזו".

יהורם: "אני מאמין שיש איזשהו גרעין בכך שאני בא מעדות המזרח אל מול עדות אשכנז שמולי, אבל בזה הדמיון מתחיל ומסתיים. הדמות הרבה יותר מוחצנת, יותר צעקנית, יותר רעשנית והרבה יותר אומרת את דעתה מאשר אני באופן אישי. אני לוקח את הגרעין הזה שיש בי במקור, מגדיל אותו ומעצים אותו".

טוביה: "אין ספק שמשהו מפנחס גם נמצא בי, אבל נמצאת בי גם ריקי. לכן יכולתי לאהוב אותה וגם להזדהות איתה. מיכל צפיר השתתפה בפרק, וצחקתי שם עליה ועל ההרצאות שלה על דיאטות. היא שיגעה אותנו עם האוכל בסדרה, ממש כמו בחיים".

רותם: "כתבתי 15 פרקים והכנסתי לשם המון מהחיים שלי. כתבתי פרק על הלידה והניתוח הקיסרי. היה פרק שבו השארתי את הילדות אצל חמותי, והיא גזרה להן את הפוני בלי להגיד לי - זה קרה לחברים שלי. בעלי התחיל ללמוד איגרוף, קנה כפפות ורצה לשים שק איגרוף בסלון, כמו רהיט. משבר גיל 40. אז כתבתי על זה פרק.

"את דוד, הבן שלי שחוגג בקרוב בר־מצווה, ילדתי ממש לפני העונה השנייה. הוא היה בן חודש כשהתחלתי לצלם. הסכימו להביא לי מטפלת שתטפל בו בזמן הסצנות. הדמות שלי היתה בהיריון כי ככה נראיתי גם אחרי הלידה. יש כמה סצנות שאני ממש מיניקה אותו מול המצלמות, כשהוא מכוסה בכיסוי הנקה. אי אפשר אפילו לתאר איך הסדרה התערבבה לי עם החיים".

דביר: "הדמות שלי עברה כל מיני תהליכים בגלל השינוי החיצוני שלי. בהתחלה השינוי הפיזי היה מוזר מאוד לצופה, כמו לכל הסביבה שלי, אבל החלטנו לא לדבר על השינוי ולקבל אותו כמות שהוא. פתאום בעונה אחת הוא הגיע רזה ומצאו לזה צידוקים. מהשניצלים שהייתי אוכל בעונה הראשונה ועד לבבות הדקל בעונה האחרונה עברנו הרבה".

איך הקהל קיבל את הירידה הדרסטית במשקל של הדמות?

"זה טריקי מאוד. יש לכך המון השלכות. הדעות היו חלוקות. שמנים לא אהבו את זה, כאילו עזבתי את הקהילה. אני מבין את זה. כשאתה שמן, השונות מייצרת - לפחות במקצוע שלנו - איזשהו אובר־פרגון, גם ברחוב. אתה סובל מספיק - אז אנחנו מקילים עליך קצת. זה נובע מרחמים, מתחושת עליונות או מהזדהות עם הקושי שלך. כשמן אתה מקבל הנחות ומתרגל לזה. זה קצת ממכר. כשמרזים, הפרגון הולך אחורה ואתה מבין דברים קשים על עצמך, על החיים, על חברים, על הסביבה ועל המקצוע שלך.

"ובסדרה, פתאום לשי יש פיתויים. פתאום הוא מחוזר, פתאום אשתו מקנאה לו, פתאום הוא מתמודד עם לחפש את האוכל הנכון. היו מי שהזדהו עם המסע שהוא עבר".

לאחרונה התרחש מפגש משונה שרק מוכיח עד כמה הקיר הרביעי של "סברי מרנן" נשבר מזמן והמציאות התערבבה עם הסדרה. זה קרה כשטוביה וסנדרה פגשו את ורה ומרצ'ל האמיתיים - מי שהיוו השראה עבור זוג החברים הטובים של הדמויות שגילמו בסדרה.

סנדרה: "לפני חודשיים פגשתי חברים שלי, שסיפרו לי שהם חברים קרובים של ורה ומרצ'ל. כמעט התעלפתי מהתרגשות. שאלתי אם אפשר להכיר אותם והזמנתי אותם להצגה שלי ושל טוביה ("הכל נשאר במשפחה", בתיאטרון העברי).

"במשך שנים אמרתי בסדרה את השמות שלהם וחשבתי עליהם המון, אני לא יכולה לתאר איך הרגשתי כשהאגדה הפכה למציאות וזכיתי להכיר את ורה ומרצ'ל. החברים שאף פעם לא פגשתי, למרות שדיברתי עליהם בלי סוף".

טוביה: "הם אמרו לנו: 'אנחנו חברים של אמא של יניב, ותשמעו, זה ממש דומה'".

סנדרה: "יניב פולישוק כתב את כל הפרקים של משפחת רוזן, ואמא שלו היא ההשראה לריקי - לפחות בסגנון הדיבור. ורה ומרצ'ל האמיתיים התגוררו לידם, וככה יניב הכיר אותם כילד. הם גילו לי שריקי רוזן האמיתית היתה הבחורה הכי יפה בפתח תקווה. חיבקתי אותם כאילו שאני מכירה אותם שנים. נחמד להם שהם הפכו למותג כזה".

"ללכת בין התפיסות"

כאמור, "סברי מרנן" היתה קומדיה עדתית שהתבססה על פערי תרבות והשקפה בין מזרחים לאשכנזים ובין גברים לנשים. היא עשתה זאת מבלי לייצר אנטגוניזם בקרב מגזרים מסוימים, ומבלי להקצין את הגזענות המובנית. לא סתם הסתיים כל פרק באיזשהו מצג של פתרון הבעיות, צמצום הפערים ואחדות משפחתית.

יהורם: "זה לא בדיוק היה הבדלי מזרח ומערב בנושא הפוליטי והאזרחי, אלא יותר מנהגים והווי. משפחה מן המזרח שבאה להתארח אצל משפחה אשכנזית - הכל אחר, המאכלים, המנהגים, ההווי. זה לא הלך למקומות שהיתה בהן אמירה בוטה ואגרסיבית. זה תמיד היה בנועם. שום דבר שיפריע לצופה או יגרום לו לצעוק לעבר המסך".

דביר: "הסוד, בישראל לפחות, הוא לא לייצר התנגדות אצל שום מגזר או מגדר או תפיסה או אידיאולוגיה. זאת מלאכה קשה כי יש כל כך הרבה שונות במדינה הקטנה שלנו. אם אתה מצליח איכשהו ללכת בין התפיסות, לא לעצבן אף אחד אלא רק להגיד לו בוא תזדהה עם אחת מהדמויות - זה מקסים.

"הדיסוננס האמיץ של רובי דואניאס, להשתמש בהבדלים ובקונפליקטים הכי גדולים שלנו - העדתיות והמגדר - עבדה בסופו של דבר. כי גם כשאנשים רוצים לכעוס, הם לא מבינים אם מותר לכעוס בגלל שגם להם יש בבית את הצד השני".

סנדרה: "יותר מתמיד אנחנו צריכים כיום להרגיש שכולנו עם אחד, והקיטוב רק הולך ונהיה קשה מנשוא. 'סברי מרנן' ניסתה להראות שגם הקצוות הופכים בסוף לארוחה משפחתית אחת גדולה, שמתגברת על כל מה שיוצר בינינו קיטובים לא הגיוניים ואכזריים. בסופו של דבר, האהבה שבלהיות עם אחד חזקה יותר מהשנאה שמבעבעת בכל מקום".

nirw@israelhayom.co.il