אמר הרמטכ"ל היוצא, הרצי הלוי, "אין לי ברירה אלא לפרגן לחמאס על ההונאה שעשה לנו". כששמעתי את ההקלטה הזאת, ישר חשבתי: אתה, כבוד ההרצי, דופק לי עכשיו הונאה על הונאה. לא, אדוני, חמאס לא הונה אותנו - הקצונה הבכירה הונתה אותנו, ואת עצמה.
יצא לי לדבר השבוע עם הפסיכולוג עופר גרוזברד, שזומן לשבת בתור יועץ חיצוני לקהיליית המודיעין לפני האסון. הוא מדווח שהתריע בכל דרך שהיתה לו שדרך החשיבה של הקצינים האמונים על המודיעין לא קשורה למציאות אפילו בחוט דק. שכל הסגל הבכיר דובר אשכנזית, חושב מערבית, מאמין בניצחון השכל על הרגש הדתי, לא מבין שיש תרבויות אחרות שמתנהלות אחרת לגמרי ממה שאנחנו מכירים. הוא התריע, והם חסמו אותו, לעגו לו, לא אפשרו לו להגיע לדרגות היותר בכירות. הוא חזה הכל בדיוק מצמרר, והם נחרו עליו בבוז.
ניתן לומר שהקצונה הבכירה יכולה היתה לדעת בקלות מה האויב זומם, רק מהתבוננות פשוטה מהחלון על המתרחש. אבל זה היה דורש פעולה, וכל שכבת הדרגות הזאת השמינה שכלית, והעדיפה חיי רגע נוחים על פני מתן מענה לאיומים. כך הונו הקצינים גם את דרגי קבלת ההחלטות שמעליהם, כשלא מסרו להם את כל החומר - לא מטעמי בגידה, אלא מטעמי עצלנות רקובה - גם את הציבור, גם את עצמם וגם את כפופיהם, שחשבו שבאמת יש שם אנשים אחראים.
לכן, אדוני הרמטכ"ל היוצא, עם כל הכבוד הענק שאני רוחש לך, לאחריותך, לביצועיך אחרי האסון, ליכולתך להמשיך לתפקד באירוע שאחרים היו נכנסים לדיכאון סופני אם היה מוטל עליהם - אתה ממשיך לעשות הנחות. חמאס לא הונה אותנו, הוא הראה לנו כמה פעמים בדיוק מה בכוונתו לעשות. אנחנו שכנענו את עצמנו שהכל אבו־עלי, כדי להמשיך להתכרבל בשמיכתנו המעופשת מרוב שביעות רצון עצמית.
ואיך עושים שזה לא יקרה עוד פעם? ועדת חקירה הכרחית ומייד. ועד שתקום, ועד שהסרבן הגדול יתרצה או יוזז או משהו, אין למנות לאף תפקיד נוסף אף אחד שלגביו יש עדויות שלא פעל כנדרש, זה שלב א'. שלב ב' הוא העמדה לדין של כל העצלנים. עד שקצינים בכירים לא יישבו בכלא, דור חדש של קצינים ישמין בדיוק באותו אופן. חייבת להיות סנקציה מפחידה מספיק כדי לשמור אנשים ערניים, כדי שמה שרואים במשקפת יגבר על מה שרואים בדמיון.
דיגניטס
רק השבוע פורסם שזוכה פרס נובל פרופ' דניאל כהנמן ז"ל בחר לסיים את חייו במוסד השוויצרי "דיגניטס", שאליו מגיעים אנשים שבוחרים למות בדעה צלולה - ולא מחכים להידרדר אל מעבר לקו שבו אי אפשר להחליט כלום, אלא רק לסבול.
מעניין, אל מותו ליוותה אותו בת זוגו בשנות חייו האחרונות, ברברה טברסקי, אלמנתו של שותפו לזכייה בנובל. נפלאות הן דרכי מזווג הזיווגים בעולמנו. ובכל מקרה, מה שרציתי לדבר עליו הוא הפתרון האנושי שמציע "דיגניטס" ללקוחות מכל רחבי העולם, שאם הם מוכיחים שהם במצב סופני, הם יכולים לבוא בשעריו. ללגום כוס תרעלה ולהיפרד כמו בני אדם.
אני יודע שפה בחיים זה לא יקרה - הדתיים וכל זה - וישראלים שלא רוצים את התקופה האחרונה, המכוערת והמעליבה של חייהם כפי שמנבאים להם רופאיהם ימשיכו לנסוע לשווייץ, במקום למות בשקט פה. עוד חבל לרשימת החבלים המתארכת.
ואני בכלל חושב שצריכה לקום חברה - אולי אקים אותה בעצמי אחרי שאצליח להקים את עצמי מהספה - ששמה "הקו האדום", והיא מציעה שירות חדשני ונצרך מאוד. בעת הקליטה לחברה, כל הלקוחות מגדירים מהו הקו האדום שלהם, שאחריו חייהם כבר לא שווים את המאמץ, ולא עונים בעיניהם להגדרת חיים בכלל. יהיו מי שיגידו שהקו האדום שלהם הוא צלילות קוגניטיבית, וכשזו תתחיל להיעלם אז די, ויהיו כאלה שיגדירו עצמאות תפקודית, הליכה, מקלחת, צרכים. יהיו כל מיני, על פי סולמות הערכים השונים של בני האדם.
ואז - ופה החידוש שיזעזע אתכם בעוד עשר שניות בדיוק - כשכל אדם יגיע לקו האדום שהוא עצמו קבע, ונתונים שיגיעו מחיישנים שיותקנו אצל המזמין ידווחו כי בשלה השעה, או אז תיכנס החברה לפעולה, ובאישון לילה תיכנס אל ביתו של הלקוח עם מפתח שיופקד אצלה בעת ההרשמה, ותגרום לאדם למות נשיקה. לא ידע שהיו אצלו, לא התעורר, לא נבהל - פשוט לא קם. איך? רשמתי על זה פטנט, מוקדם לגלות.
הייתם נרשמים? הייתם משלמים סכום יפה כדי ללכת בכבוד, כדי שילדיכם יחשבו שמתתם מוות מושלם? האם הקו האדום הזה שקבעתם פתאום ייראה לכם קרוב מדי ותבקשו להזיזו מעט, ובכך לגרום לביטול הפוליסה? אני מבין שזה רעיון שנחשב היום מחריד, אבל בעולם החדש אני מאמין שיש לו מקום. אני כבר נרשמתי. מה הקו האדום שלי? כשאשב בחדרי ואמתין לביקור דו־שבועי של נכדים שיושבים מולי בכפייה ומשחקים בטלפון. זה יהיה רגע מתאים. ואתם?
יציאה
יש איזה מחסום לדבר על יציאות מעל דפי העיתון. לא יפה. ובכל זאת, אחד המנבאים הגדולים של מצב רוחכם במהלך יומכם הוא עניין פשוט אחד - היתה יציאת בוקר טובה, או שהעניינים יגעים ואתם מתהלכים בעולמו של הקב"ה כשק של פסולת הרוצה להתרוקן, אבל הפתח חתום ונעול.
גם אני אוהב לרוקן עצמי בבוקר, ומתמלא תודה והערכה לכל הגורמים המשפיעים על חיי אם אני זוכה לזה. בימים אחרים, שבהם המערכת חורקת והמשלוח נתקע בדואר, זה משפיע על מצב רוחי, על תפקודי, על איכות כתיבתי, על נעימות אבהותי, על כל העניינים כולם.
פעם, כשהיינו צעירים, הכל היה טבעי כזה, בלי מאמץ. אבל עכשיו הצנרת הפנימית כבר מותשת מכל מה שעבר בה בשנותיה הרבות, ולעיתים היא מנמנמת בתפקידה במקום לתת תפוקה. בשביל זה יש לכם אותי, ואני משכלל פה מתכון שכבר כתבתי על דף זה ממש לפני שנים אחדות. המתכון לשייק המעולה הפותח כל חסימה כמו אינסטלטור.
הבסיס הוא תערובת של זרעי צ'יה וזרעי פשתן, שמשרים במים חמים לרבע שעה. נגיד חצי כוס זרעים מעורבבים ביחס של חצי חצי, עם כשתי כוסות מים. לחכות. הזרעים הקטנים מתנפחים ויוצרים מעין ג'ל. הג'ל הזה הוא חבר. אל תוך הבלנדר שופכים את הדייסה הזאת, מוסיפים כמות יפה של עלים ירוקים - נגיד קייל, או מנגולד, או תרד, או רוקולה. וגם איזה פרי - נגיד בננה, מנגו. פרי, אתם מכירים פירות. מוסיפים גם חצי אבוקדו, כמה אגוזי מלך ונוזל כמו מיץ או מים. אני משתמש במיץ סלק מבקבוק - נותן צבע יפה לכל הבלגן הזה, וגם בריא מאוד. מפעילים את הבלנדר וטוחנים דק־דק.
מה מקבלים? שייק עתיר בסיבים ובמוצילגים, אלה החומרים שיוצרים את הריריות הזאת. שותים דבר ראשון על הבוקר, אחרי כוס מים פושרים. זה לא נותן פירות מייד, התוצאה תהיה למחרת, אבל כשמתמידים פתאום המנוע עובד שקט, כל דבר בזמנו - ובשפע. לוקח למערכת כמה ימים להסתגל, אבל אחר כך - חגיגה של גשמים בעיתם.
אני מכין לי כמות בכל פעם, יש לי בלנדר גדול של 2 ליטר, ואז אני מקפיא לי בצנצנות מנות לכל השבוע. בכל בוקר אני מפשיר אחת, לוגם על הבוקר ויודע שגם מחר בבוקר, כמו הבוקר, אזכה לצאת מהבית קליל. ואם תיקחו את ההמלצה הזאת, יכול להיות שגם אתם תחייכו בבוקר, ונחייך כולנו, וכל המריבות הישראליות יירגעו. כי בסוף, המקור של הכל הוא עצירות. תזרמו איתי.
avrigilad@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו