"אין לי שום רגשות אשם ואין כאן אפקט אלאור אזריה"

אחד הרגעים הדרמטיים בפיגוע שהתרחש בהר אדר ב־26 בספטמבר האחרון אירע ממש בסוף האירוע הקשה, כשנדמה היה כי המחבל, נימר מחמוד אחמד ג'מאל, כבר חוסל. ג'מאל שכב אז מתבוסס בדמו, מטרים ספורים ממחסום היישוב, לאחר ששניות ספורות קודם לכן רצח ביריות לוחם מג"ב ושני מאבטחים, ניסה להימלט בחזרה אל הכפר הפלשתיני בית סוריכ, ונורה על ידי הלוחמים והמאבטחים במקום.

מהצד הישראלי, ליד עמדות הבידוק, שכב על הקרקע עמית שטיינהרט, רכז הביטחון השוטף (רבש"צ) של הר אדר. שטיינהרט, שנורה בעצמו על ידי ג'מאל, התפתל מכאבים, ונחלים אדומים ניגרו מבטנו לכיוון האדמה. 

"לא הצלחתי לנשום והקאתי דם", הוא משחזר כעת בהרחבה את הדקות הקשות בחייו. "מסביב היתה דממה מוחלטת, מנוגדת להמולת היריות שנשמעה כמה שניות קודם לכן. הייתי בטוח שככה מרגישים כשהחיים נגמרים. 

"פתאום שמעתי מישהו אומר בערבית 'אללה אכבר'. הסתובבתי בקושי על הצד, כי יד שמאל לא תפקדה בגלל כדור שחטפתי בכתף. הסתכלתי על האקדח שלי, שהיה כבר ריק מכדורים, וזחלתי אל אור, המאבטח שנרצח, ושלפתי את האקדח שלו. 

"התרוממתי והתקדמתי כ־15 מטרים לכיוון המחבל. הוא שכב בתוך שלולית דם ונראה גמור. פתאום הוא הרים את היד ושוב כיוון אלי את הנשק. בלי להסס הצמדתי את האקדח לראשו ויריתי לו כדור אחד ברקה.

"אין לי רגשות אשם, ואין כאן שום אפקט אלאור אזריה. נימר הרג שלושה מהחברים שלי וניסה להרוג גם אותי בעודו נושם את נשימותיו האחרונות. שמעתי את הרעש של הכדור מפלח לו את הגולגולת ולא חשתי שום צער". 

אחמד ג'מאל (37), דמות מוכרת ביישוב ובקרב המאבטחים, עבד בשנים האחרונות בניקוי בתים של תושבים. חודשים ספורים קודם לכן ברחה אשתו לירדן, כנראה לאחר שהיכה אותה, והותירה מאחור גם את ארבעת ילדיהם המשותפים. 

כמעט בכל בוקר הוא הגיע למחסום "בידו", הנמצא בצד המזרחי של הר אדר, ובידו אישור כניסה לישראל. מחקירת השב"כ עלה כי לאורך תקופה ארוכה הוא התאמן בירי באקדח שנגנב לפני 14 שנה מישראל, ובאמצעותו רצח את סמ"ר סולומון גברייה (20) מבאר יעקב, אור אריש (25) מהר אדר ויוסף עותמאן (25) מאבו גוש. 

תוצאות הפיגוע ניכרות עדיין על גופו של שטיינהרט. ידו השמאלית שמוטה מעט, ובהליכתו הוא נאלץ להיעזר במקל. הוא אינו עובד כרגע, וימיו מתרכזים סביב טיפולי פיזיותרפיה ומאבק בלתי מתפשר בצלקות הנפשיות שמסרבות להגליד. שטיינהרט מסרב בכל תוקף להגיע שוב אל המחסום, וסירב גם כאשר התבקש לשחזר את מהלך הפיגוע לתחקיר שבוצע במג"ב. 

"אני מנסה להתרגל לתמונות הפיגוע שרצות אצלי כל הזמן בראש, אז להיות שם פיזית זה יותר מדי. הטראומה תהפוך למוחשית, ואין לי ספק שאתמוטט", הוא מסביר לי. "האפשרות שהמחבל תכנן אולי להגיע לבית הספר היסודי הסמוך מטרידה את מנוחתי. הוא עלול היה לבצע טבח שכמותו לא היה בישראל. יש לי צמרמורת בכל פעם שאני נזכר כיצד ישבתי איתו לקפה עם שכן שאצלו עבד בניקיון. בשום תסריט בלהות לא שיערתי שחצי שנה אחר כך הוא ינסה לרצוח אותי". 

המחבל, נימר אחמד ג'מאל 

עוד בילדותו בשכונת גילה בירושלים נמשך שטיינהרט (33) לעולם הביטחוני. אביו, מיכאל (71), היה לוחם מג"ב ולאחר מכן חוקר תאונות דרכים במשטרת ישראל, שלקח איתו למטווחים את שלושת ילדיו, גלית (44), מיקי (40) ובן הזקונים עמית. 

"בגיל 12 דקלמתי את שמות כלי הנשק שקיימים, ידעתי לפרק ולהרכיב במהירות אקדחים והכרתי את כל החלקים והמכלול", מחייך שטיינהרט. "כתלמיד תיכון המתנתי בקוצר רוח לצו הגיוס וחלמתי לשרת בצבא כצלף". 

בשנת 1999, כשהיה כמעט בן 15, הכל השתנה. חברו הטוב של אחיו מיקי נהרג מפליטת כדור של חייל מיחידתו, חודשים ספורים לפני שחרורו מצה"ל. בעקבות הטרגדיה החליטה אמו של שטיינהרט, חיה (66), אז מורה בחינוך המיוחד, להטיל וטו על שאיפותיו לשרת בחיל קרבי. כארבע שנים אחר כך הוא התגייס כמדריך שוחרים בחיל האוויר. 

ב־2005 יצא שטיינהרט לקורס קצינים, וזיהה בכך הזדמנות לשנות את מסלולו הצבאי. הוא נשלח לאחת היחידות המסווגות של חיל האוויר ושימש קצין מודיעין. ב־2007, בעת ששהה בתוך מתקן צבאי ביחידה, אירע שם פיצוץ עקב כשל טכני. 

"עפתי לאוויר לגובה רב וצנחתי בעוצמה אל הקרקע", הוא משחזר. "פינו אותי לסורוקה עם יד ימין מרוסקת וחבלות קשות בצלעות ובעמוד השדרה. אחרי שני ניתוחים ביד, במהלך תהליך שיקום, ביקשתי לחזור לשרת, ונשלחתי לעבודה משרדית בצריפין. אחרי שנה השתחררתי והמשכתי את השיקום בבית החולים שערי צדק בירושלים, שם התוודעתי לרפואה הטבעית. השילוב של פיזיותרפיה עם טיפולים ברפלקסולוגיה ובטווינא, שהיא סוג של פיזיותרפיה סינית, החזיר את היד לתפקוד מלא". 

בעקבות ההחלמה המוצלחת החליט שטיינהרט לוותר על שאיפותיו למלא תפקידים מבצעיים, ונרשם בעצמו ללימודי נטורופתיה במכללת ברק בירושלים. במקביל, עבד כמנהל משמרת בחנות ספרים. ב־2012, בשנה האחרונה ללימודיו, הכיר את נעמה (26), אז חיילת משוחררת שעבדה באבטחת בתי מלון וכיום סטודנטית לפסיכולוגיה העוסקת בכלבנות טיפולית עם נוער בסיכון. השניים עברו להתגורר יחד בהר אדר, וכעבור שנתיים התחתנו. לפני כשנה וחצי נולדה בתם, ליילה. 

"פתחתי עסק לנטורופתיה, אבל לא ממש הצלחתי. נשים רוצות שנשים יטפלו בהן - וגם הגברים", הוא צוחק. "לתקופה קצרה עבדתי עם חברה המספקת פתרונות לסביבת עבודה נוחה ואורח חיים בריא, אבל הרגשתי שאני לא ממצה את עצמי. נעמה הציעה שאעבור לאבטחה, כי היא ראתה שחסר לי האקשן. עבדתי בהתחלה בבנק, אבל ממש לא נהניתי להסתכל כל היום בתיקים של אנשים. אחרי שנה עברתי לחברה פרטית שסיפקה מאבטחים וסיירים למוסדות החינוך בירושלים". 

ביולי 2015 תכננו בני הזוג להרחיב את המשפחה, ושטיינהרט הפך לאחראי מוקד ביחידת התחבורה הציבורית של חברת אבטחה אחרת. הוא היה משוכנע כי העבודה המנהלתית תהיה רגועה יותר, אבל חודשיים אחר כך פרצה אינתיפאדת היחידים. 

"זו היתה תקופה אינטנסיבית ששיאה מבחינתי היה ב־18 באפריל 2016. לקראת השעה 18:00 התכוננתי לסגירת המוקד ופתאום נשמע פיצוץ חזק. הבנתי מייד שאירע פיגוע והתקשרתי למאבטחים. התברר שהם ירדו מהאוטובוס עם סיום המשמרת, ותחנה אחת אחר כך, ברחוב משה ברעם, מחבל מתאבד הפעיל מטען ופצע 21 נוסעים". 

כחודשיים לאחר הפיגוע, עם לידתה של ליילה, הפך שטיינהרט למפקח בחברה שבה הועסק, ובין השאר היה אחראי גם למשמרות ולציוד של המאבטחים בהר אדר. כשהרבש"צ הקודם ביישוב עמד לפרוש, הוצע לו להתמודד על התפקיד במקומו. הוא ניגש למכרז שפרסמה המועצה המקומית וזכה. את התפקיד החל בינואר 2017. 

הרבש"צ הוא אזרח הפועל מתוקף כתב מינוי שניתן ממפקד החטיבה המרחבית בצה"ל באותה גִזרה. במסגרת עבודתו מוטל עליו לשמש בתור חוליית הקישור בין גורמי הביטחון ומג"ב ליישוב ולתושביו, וכן להיות האחראי לאבטחה בשגרה ובחירום עד להגעת כוחות צה"ל או משטרה. את שכרו הוא מקבל ממשרד הביטחון. 

כרכז בהר אדר פעל שטיינהרט תחת ניהולו של קב"ט המועצה, יאיר פישר, והיה מופקד על האבטחה בכניסה ליישוב ובמחסום בידו, וכן על כיתת הכוננות ועל השמירה סביב מוסדות החינוך. "זה היה תפקיד חלומות. לשם בדיוק שאפתי כשנכנסתי לעולם האבטחה. העובדים שלי הם שבדקו מדי בוקר את הפועלים הפלשתינים שנכנסו ליישוב כדי לעבוד בגינון, בבנייה או בניקוי רחובות ובתים. לוחמי מג"ב אבטחו אותם וסיירו מסביב לגדר ההפרדה". 

הכרת את הפועלים באופן אישי?

"בתקופתי כרכז נכנסו ליישוב מדי בוקר כ־150 פלשתינים שנבדקו מראש על ידי השב"כ, ונמצא שאין להם עבר פלילי או כל קשר לטרור. הכרתי כל אחד מהם בפניו, ואת השמות של מרביתם בעל פה. לא היו בינינו יחסים חבריים, אבל שמרנו על כבוד הדדי. כל מי שעבר במחסום התקבל בחיוך ובברכת בוקר טוב. חלקם סיפרו לנו על הילדים והנשים".

המחסום נפתח בכל בוקר ב־06:30 ונסגר ב־07:10 בדיוק. מדי יום, הפועלים התקבצו במרחק של כ־50 מטרים משם, מאחורי שער מתכת אפור הממוקם בין שתי גדרות תיל, ורק כשקיבלו סימן משטיינהרט התקדמו לעמדות הבידוק. הם נדרשו לפתוח את מעיליהם, להסיר את משקפי השמש ולהחזיק בידיהם את תכולת כיסיהם. בעמדה נבדקו שקיות האוכל שנשאו ותוקף אישורי העבודה. לאחר מכן הם עברו דרך קרוסלת ברזל חד־כיוונית והתרכזו בסככה עד להגעת מעסיקיהם. 

זירת הפיגוע בהר אדר, ספטמבר 2017. "נתתי את כל מה שהיה לי, והשארתי בשטח את הדם שלי" // צילום: אורן בן חקון

"למרות שלא היו שם ניסיונות פיגוע בעבר, תמיד הסתכלתי עליהם עוד לפני פתיחת השער, כדי לראות שאף אחד מהם אינו עושה משהו חשוד בעיניי", אומר שטיינהרט. "למרות ההיכרות איתם, לא זלזלנו בבידוק. כשמשהו היה נראה לי חשוד, הייתי מסמן לאחד מהמאבטחים של מג"ב, והוא היה לוקח את הפועל הצידה ומחפש על גופו". 

בית משפחת שטיינהרט שוקק חיים. ליילה, פעוטה צחקנית ושובבה, מתרוצצת בין חיות הבית המנמנמות בסלון - פיטבול העונה לשם עוגי ושלושה חתולים - ספק מלטפת ספק צובטת את פרוותן באצבעותיה הקטנות. 

כשנמאס לה, מתרפקת הילדה על אביה ומביטה בו בעיני אזמרגד בוהקות. בעדינות הוא מלטף את פלומת שיערה הזהוב, אולם אינו מתכופף להרים אותה או להניחה על ברכיו כמו בעבר.

"לא קל לה להבין מדוע אבא לא משתולל איתה יותר", הוא נאנח. "לפני כחודש הראיתי לה את הצלקות בגוף והסברתי לה שכואב לי. בכל פעם שאני מתפתל, היא מלטפת ומנשקת אותי".

לאורך בטנו ועד לחזה נמתחת צלקת ארוכה הנראית כרוכסן ענק, עדות לניתוח הקשה שעבר, שבמהלכו הוצא הטחול שלו ונוקז הדם מגופו. הקליעים שפילחו את גופו הותירו שני כתמים עגולים אדומים על מותנו ועל כתפו.

מאז הפציעה הוא מתנהל באיטיות, ואופיו התזזיתי בא לידי ביטוי רק בדיבורו. הוא יורה מילים במהירות ומגביר את הקצב בכל פעם שנשאל על המחבל או הפיגוע, כמו רוצה להקיא מקרבו את התיאורים ולהניח את הטראומה מאחוריו. 
"נימר היה פועל ותיק ביישוב וניקה כמה בתים שבהם התגוררו גם ילדים", הוא מתכווץ בכיסאו. "הבעיה איתו היתה שאיחר באופן קבוע והגיע למחסום בשנייה האחרונה, רגע לפני שהוריתי על סגירה. הוא תמיד היה נראה עייף, ושמעתי שהיתה לו עבודה נוספת בבית סוריכ, בחלוקת גבינות. בניגוד לפועלים האחרים, הוא גם מעולם לא הביא איתו אוכל. מדי פעם הערתי לו על האיחורים ואמרתי לו שהוא פוגע רק בעצמו ובפרנסתו. שלוש פעמים נאלצתי למנוע ממנו את הכניסה כי הגיע אחרי שהשער כבר נסגר". 

הוא כעס עליך באופן אישי?

"לא נראה לי. הוא ידע שזו הפרוצדורה, אבל סביר להניח שהתאכזב. היו גם מקרים שבהם תפסתי פועלים שעבדו ללא אישור אצל מעסיקים לא מורשים, ובאותו רגע הם הוחזרו לבית סוריכ. אמנם מערכת היחסים עם העובדים הפלשתינים היתה תקינה, אבל מבחינה ביטחונית נצמדתי ל'כבדהו וחשדהו'. אפס סובלנות לחריגה מהנהלים. בהתחלה זו הרחקה זמנית, אבל טעות נוספת תוביל לסילוק תמידי מהיישוב. חייהם של תושבי וילדי הר אדר נמצאים בידי המאבטחים, וכל טעות יכולה לשנות גורלות. חבל שבחור אחד קיצוני הרס סטטוס קוו שנבנה לאורך שנים". 

ביום הפיגוע ויתר שטיינהרט על ריצת הבוקר. יום לפני כן נפתח בהר אדר חדר כושר חדש, והוא תכנן להגיע לשם עם סיום המשמרת במחסום והסיור הקבוע סביב בית הספר והגנים, ולפגוש שם את חברו הקרוב, המאבטח יוסף עותמאן. 

השניים הכירו שלוש שנים לפני כן, כששטיינהרט שימש עדיין מפקח, ומאז לא נפרדו. לולא נרצח, היה עותמאן הופך לפני שבועיים לסגנו. 

עם אשתו, נעמה. "בתי בת השנה וחצי ראתה את הצלקות בגוף שלי. בכל פעם שאני מתפתל, היא מלטפת ומנשקת אותי" // צילום: אריק סולטן

"מעולם לא שפטתי אדם על פי דת, מין, גזע וצבע. החברות בינינו באה מהלב ובגלל נושאי שיחה משותפים, ולא הושפעה בשום שלב מהדת השונה שלנו. יוסף לא היה אמור לעבוד באותו יום", נשבר קולו של שטיינהרט. "הוא החליף מאבטחת שהרגישה לא טוב והגיע למחסום עם אור, שגם הוא החליף מאבטח אחר. שמחתי. אור עבד איתי רק חודשיים, אבל היה נמרץ, יסודי ומוכשר. 

"כמו בכל יום, הסתכלתי לכיוון השער של בית סוריכ כדי לזהות אם יש תנועה חשודה. שמתי לב שכולם פתחו כבר את המעילים והסירו את המשקפיים. נימר, כרגיל, לא היה ביניהם. נשארתי דרוך, כי אלה היו הימים שאחרי ראש השנה ולפני יום כיפור, ותמיד היתה רגישות בתקופה הזו.  

"כולם עברו בלי שום בעיות, ובדיוק דקה לפני סגירת המחסום הבחנתי בנימר מרחוק. הוא לבש ז'קט ניילון סגור בצבע כתום והרכיב משקפי שמש שחורים וגדולים. כשהתקרב אלינו, אמרתי למאבטחים בשקט, 'הנה, הוד מלכותו הגיע'. 

"מכיוון שהמשמרת כמעט הסתיימה, יוסף הלך להיפרד מסולומון, לוחם המג"ב שנרצח. נשענתי על הטנדר שלי, שהיה צמוד לעמדת הבידוק, וסימנתי לנימר להסיר את המשקפיים ולפתוח את המעיל לפני שהוא מתקרב אלינו. 

"הסתכלתי על השעון וראיתי שאוטוטו 7:10. אם הוא היה מאחר בעשר שניות, המחסום כבר היה סגור. תוך כדי הליכה נימר הסיר את המשקפיים והתחיל לפתוח את המעיל. נדרכתי. משהו לא הסתדר לי, ואמרתי לאור לבדוק אותו ביסודיות. הסתובבתי לעבר הרכב, שהיה עם דלת פתוחה, כדי להוציא עט ולרשום לעצמי תזכורת שלפיה יש להודיע לנימר שזו אזהרה אחרונה, לפני שאמנע ממנו את הכניסה ליישוב לצמיתות. 

"פתאום הרגשתי מכה חזקה בכתף, ועפתי לתוך הטנדר. לא שמעתי דריכת נשק, ולקח לי שבריר של שנייה להבין שנוריתי. מייד אחר כך נשמעו צרורות של יריות. נימר ירה לכל עבר. לוחמת מג"ב נוספת שאבטחה אותנו ירתה עליו בחזרה. שלפתי את האקדח מהחגורה ודרכתי אותו בקושי, כי יד שמאל לא תפקדה. הסתובבתי וראיתי את אור מתקוטט עם המחבל ומנסה לחטוף ממנו את האקדח. שנייה אחר כך אור נפל וצעק, 'עמית, הצלתי אותך'. החזה שלו התמלא בדם. 

"המחבל רץ הצידה וניסה להתחמק מהכדורים של המג"בניקית. יריתי עליו מחסנית שלמה, כי ידעתי שאם יצליח להיכנס ליישוב, ייגרם אסון. הוא נפל מאחורי עמדת הבידוק השנייה, אחרי שנפגע מהכדורים שירינו עליו. התכופפתי לאור והרמתי אותו מתחת לבית השחי כדי שיוכל לנשום, כי הוא הקיא דם. 

"אז ראיתי שוב את נימר, כשהוא מחייך חיוך של מוות והאקדח שלו מכוון אלי. מתוך אינסטינקט כיסיתי את הפנים בידיים וסובבתי מעט את הגוף. הוא ירה לי במותן, וסילונים של דם פרצו ממני. כנראה היה בטוח שהרג אותי, כי למרות הפציעה הקשה שלו הוא ניסה לברוח בחזרה לבית סוריכ. הלוחמת ולוחם נוסף, שהיה עד אותו רגע ברכב הסיור, ירו עליו צרורות, והוא נפל אל הקרקע". 

הירי, שלשטיינהרט היה נדמה כאילו נמשך כנצח, ארך 16 שניות בלבד. לאחר שירה במחבל בראשו, דידה שטיינהרט בחזרה ורק אז הבחין ביוסף שוכב מצידו השני של הטנדר. לידו שכב סולומון, ומעליו רכנה לוחמת מג"ב שזעקה לעזרה, תוך כדי שהיא חובשת אותו. המג"בניק הנוסף אבטח את הזירה.

הר אדר. "כל פועל פלשתיני שעבר במחסום התקבל בחיוך ובברכת בוקר טוב" // צילום: אורן בן חקון

"היה ברור לי שיוסף מת", זולגות הדמעות מעיניו. "הזמן מבחינתי עמד מלכת. התכופפתי, שמתי עליו את היד וכך נפרדתי ממנו. רק אז הבחנתי שהבטן שלי חמה מהדם. הצמדתי את היד למותן וליפפתי מעליה את החולצה כדי שלא תזוז. במקביל צעקתי לפועלים, שהביטו על הפיגוע מהסככה, שישכבו על הקרקע, אחרת אני יורה בהם. ואז שמעתי את הסירנות". 

שטיינהרט פונה במצב קשה לבית החולים הדסה עין כרם, ובדרך ביקש מהפרמדיקים באמבולנס שלא יטשטשו אותו כדי שיוכל לשוחח עם נעמה. "אמרתי לה שירו בי, שאני אוהב אותה ואת ליילה ושהתקשרתי כדי להיפרד. היא אמרה שאני לא הולך לשום מקום, והחלטתי שאעשה הכל כדי לשרוד. נזכרתי איך רק לילה קודם ישבתי עם נעמה על הספה, אחרי שליילה נרדמה, ודיברנו שאיעדר לא מעט מהבית בתקופה הקרובה משום שהקב"ט של הר אדר יצא לחופשה בחו"ל. בדרך כלל אנחנו מעלים בשיחות את האפשרות שאפגע ומתכננים כיצד נעמה צריכה לפעול עם הילדה, אבל משום מה הפעם זה לא עלה".  

בהליך כירורגי שנמשך כמה שעות נלחמו הרופאים על חייו, לאחר שאיבד דם רב בזירה. הם הוציאו מגופו את הקליעים והטחול, וגילו כי גם הסרעפת נפגעה. כשהתעורר, סיפרו לו כי המזל היה לצידו, משום שאחד הכדורים פספס במילימטרים ספורים את עמוד השדרה, פגיעה שהיתה עלולה להותיר אותו משותק בכל גופו. 

"כשפקחתי את העיניים בחדר ההתאוששות, ראיתי אור לבן. פתאום הופיעה הדמות של נעמה כשהיא מטושטשת, וחשבתי לעצמי שככה זה נראה כשמתים", הוא מחייך במבוכה. "כשהבנתי שאני חי, ביקשתי לדעת אם אור ויוסף בכל זאת שרדו. התשובה היתה שלילית ולראשונה בכיתי. 

"להלוויות לא יכולתי להגיע, אבל כשהתאוששתי קצת ביקרתי את המשפחות. פעם אחת הייתי בקבר של יוסף, ורק לפני שבועיים הצלחתי לומר לעצמי בקול רם, ', תפנים, הוא לא יחזור יותר'. בקבר של אור עדיין לא הייתי, כי הוא נמצא במקום מרוחק בהר המנוחות וההליכה עדיין קשה לי. היתה לי זכות גדולה לעבוד עם שניהם". 

עוד בזמן האשפוז שלו הגיעו לבקרו מפקד מחוז ירושלים, ניצב יורם הלוי, ואלוף פיקוד מרכז, רוני נומה. "פעלת בגבורה ובגופך הצלת חיי אדם", ציין הלוי. גם נומה שיבח אותו על תפקודו. ואולם שבוע לאחר מכן, כששוחרר לביתו, נאלץ שטיינהרט להתמודד לא רק עם הקושי הפיזי והנפשי, אלא גם עם ביקורת קשה שהופנתה כלפיו ברשתות החברתיות. 

"בהתחלה היו אנשים שטענו שהמחבל רץ אל השער תוך כדי ירי ושלא עשיתי דבר", הוא אומר בכאב. "אחר כך ריכלו כאילו המאבטחים ואני חיפפנו בבדיקה. טענו שלא מצאנו את האקדח במעיל של המחבל, וכך הוא הצליח להתקדם לכיוון הסככה ואז ירה עלינו מאחור. בהמשך נפוצה שמועה כאילו בעת הירי נשכבתי על הקרקע וצרחתי מפחד במקום לירות. 

"כל הסיפורים האלה הם שקר מוחלט, שפגע בי ובזיכרונם של שלושת הנרצחים. לא ידעתי אם אני סובל יותר מהרכילות האכזרית והשקרית או מהכאבים. בעקבות זאת, החלטתי לנתק מגע עם התקשורת וסירבתי לדבר עד היום, אף על פי שהתחקיר של מג"ב והמשטרה קבע שהתנהלנו ללא דופי". 

מדוע לא נלחמת בשמועות?

"בחרתי להתעלם, כי השיקום הפיזי והנפשי היה לי חשוב יותר, ועד היום אני בטיפול פסיכולוגי. נתתי כל מה שהיה לי בפיגוע, והשארתי בשטח את הדם שלי. לאנשים אלה יש לי רק מסר אחד - לא הייתם שם, אז אל תשפטו אותנו. לא התנהלתם תחת הירי, לא ראיתם את החברים שלכם נהרגים ולא הסתכלתם למחבל בלבן של העיניים. 

"נראה אותם מעיזים לומר לי בפנים את מה שהם חושבים. אם הייתי מת, אז היו להם רק סופרלטיבים. אפילו בימים האחרונים שמעתי שיש מישהו ביישוב שמרכל על כך שאני נעזר במקל. מה אגיד לך, צודק. בסך הכל ירו בי, אז מה אני מתפנק? מזלי שיש לי את נעמה. בלעדיה לא הייתי מחזיק מעמד, והיא שמחזיקה אותי שפוי".

ובכל זאת, כיצד מחבל אחד צלח שלושה לוחמי מג"ב ושלושה מאבטחים מיומנים?

"שאלתי לא פעם את אותה שאלה, והתשובה היא שהוא בא מוכן וניצל את אלמנט ההפתעה. אני ער לתוצאות הטרגיות, אבל כולנו נתנו שם את המיטב. כל מי שנכח בזירה הוכשר למנוע פגיעה באזרחים, גם במחיר החיים שלו, וזה בדיוק מה שקרה שם. לא היתה יכולה להיות תוצאה טובה יותר, רק גרועה בהרבה"

 

כבר במהלך שירותו הצבאי שקד שטיינהרט על ספר פנטזיה, שעלילתו מספרת על בחור צעיר המתעורר משינה כשהוא מוקף בהרס ובחורבן. לאורך הסיפור מנסה הצעיר להבין מה קרה ומדוע מנסים כל מיני אנשים להרוג אותו. את הכתיבה הוא סיים לפני שנה, אולם ניסיונותיו להוציאו לאור נתקלו בקשיים בשל אורכו. 

"בכל הוצאה לאור שניגשתי אליה נאמר לי שהסיפור מדהים ויוצא דופן, אבל אף קורא לא יוכל לצלוח 700 עמודים ו־130 אלף מילים בבת אחת. פיצלתי את הספר לשלושה חלקים, אבל שוב נאמר לי שזה ארוך מדי. חשבתי שעכשיו, כשאני בשיקום ולא עובד, אוכל סוף סוף להשלים את העבודה, אבל יש לי מחסום יצירתי. אבל כן הצלחתי לכתוב שיר על יוסף:

"יוסף, איפה אתה אחי? אני מחכה לך פה

מה דעתך להופיע כבר ולחבק אותי?

להגיד בוקר טוב ולשתות כוס תה או קפה עם סיגריה.

ולדבר על מה היה ומה יהיה ומה מתוכנן.

רק עכשיו אני מתחיל להבין יוסף, שאתה כבר לא תופיע מולי שוב.

לא בצורה המוחשית לפחות

כי אתה מבין יוסף, אמרו לי שלא שרדת את אותו בוקר ארור

ואיך אני אמור לעכל את זה?"

אתה חולם עליו או על הפיגוע?

"אני בקושי ישן בגלל הכאבים. כשאני נרדם מגיעים הסיוטים ואני מתעורר בתחושת מחנק. החלומות שלי ריאליסטיים. אני חווה מחדש את הפיגוע בלי סיום אחר. כשיוסף מגיע אלי בחלום, הוא חי, דופק על דלת הבית ושואל מה העניינים. גם מתוך שינה אני יודע שהוא מת". 

מייד לאחר הפיגוע נסגר מחסום בידו, ולא התאפשרה כניסה של פועלים אל היישוב או יציאה ממנו. שלושה שבועות אחר כך שקלו במערכת הביטחון להסיר את הסגר על היישובים הפלשתיניים בסביבה, אולם נתקלו בהתנגדות נחרצת של ועדת הביטחון במועצת הר אדר. לאור זאת הוחלט במשרד הביטחון להקים עמדה מבטון, שנפתחה לפני כחודש, ומאז הפועלים עוברים דרך מבנה מגנומטר גדול, ואין בינם לבין הלוחמים והמאבטחים כל מגע פיזי. גם הציוד שבידי הפועלים אינו נבדק יותר על ידי המאבטחים, אלא מונח במכונת שיקוף כמו בשדה התעופה. 

"כשאתה נתקל באחד הפועלים ביישוב, כיצד אתה מגיב?" אני שואלת אותו. "אין לי שום בעיה איתם", הוא משיב, "לא הם שירו בי. אני אומר להם שלום, והם ניגשים לפעמים לשאול לשלומי. להערכתי, חלקם כועסים על המחבל כי הם איבדו עבודה בגללו. המחסום היה סגור במשך תקופה ארוכה ופתחו אותו לפני כחודש, אחרי שבנו עמדה חדשה. אין יותר מגע פיזי עם הפועלים והמאבטחים נמצאים מאחורי זכוכית ממוגנת ירי. האמון נפגע. יש היום הרבה יותר חשדנות, וזה טבעי". 

לפני כשבועיים התקיים בבית הנשיא יום ההוקרה לפצועי מערכות צה"ל ופעולות האיבה. היוזמה נולדה לפני כארבע שנים על ידי שלושה ארגונים: נכי צה"ל, נפגעי פעולות איבה ו"זהות", המאגד תחתיו 40 עמותות הפועלות בפיקוח האגף לתרבות יהודית במשרד החינוך. שטיינהרט החליט שלא להגיע השנה, אף שהיה במוזמנים. הוא מתקשה בעמידה מול קהל ונמנע מלהסתובב במקומות הומי אדם, גם אם הנוכחים מכירים מקרוב את אופי מצוקותיו. 

"אני חי מיום ליום ולא חושב מה יהיה בעוד שבוע. כולי תקווה שעם הניסיון הרב שלי אוכל לשמש בעתיד בתפקיד ניהולי. אם לא, אולי אפתח עם נעמה קליניקה משותפת, שתעניק ייעוץ פסיכולוגי וגם טיפולים בנטורופתיה. מה שבטוח הוא שמאז הפיגוע, הקריירה שכל כך אהבתי והאמנתי בשליחות שלה נפגעה לצמיתות". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו