כשיובל שם־טוב היה ילד, הוא נהג לברוח אל גבעת קוצים ליד הבית שבו גדל בגבעה הצרפתית בירושלים. "היו לי בעיות חברתיות, הייתי ילד סגור", הוא מספר בביתו רחב הידיים במושב בשרון, "היה לי עולם משלי. דמיינתי שהגבעה הקוצנית שאני בורח אליה היא כפר בשם טופליקוקו, כפר של אנשים חמודים ושמחים שאוהבים אותי, לא כמו הילדים שהתאכזרו אלי".
לפני כמה שבועות, בסיור לוקיישן לצילום סרט קולנוע בכיכובו, נעצר הכוכב בן ה־45 על גבעה יפהפייה, הביט לכל הכיוונים, וצעק: "זה טופליקוקו!". על הקרקע היו מפוזרים סלעי קוורץ שהתמסרו לקרני השמש בבוהק מנצנץ. במורד הגבעה זרם באיטיות נחל ירוק. העובדה שהמקום הקסום הזה נמצא מעבר לקו הירוק, באתר ארכיאולוגי לא פעיל ליד התנחלות, לא הפריעה לו. להפך, הוא היה מאושר שמצא את הכפר מהחלומות.
"בצבא שירתתי בחברון, בעזה, במחנות פליטים", הוא אומר, "כל מה שידעתי על השטחים היה מה שראיתי בשירות הצבאי שלי. חשבתי שנוסעים שם בטנקים, עם אפוד מגן וקסדה, והופתעתי. כאדם, נפתחתי".
אתה רואה את עצמך לוקח את אשתך והילדים ונוסע לטייל שם?
"כן. אני לא מפחד לנסוע לשם עם הילדים, רק צריך למצוא זמן פנוי".
צילומי "יובל גיבור בעננים", סרט פנטזיה פרי רעיונו של שם־טוב, על כפר שמייצר עננים ומלכת חול שמאיימת לייבש את הכפר, נמצאים בעיצומם. מדובר בפעם הראשונה שמופק בישראל סרט ילדים באורך מלא, ובתקציב של יותר מ־3 מיליון שקלים. ההשראה: קלאסיקות כמו "הסיפור שאינו נגמר" ו"הנסיכה הקסומה".
לדברי שם־טוב, מדובר בסרט הפנטזיה המושקע ביותר שנעשה בארץ. בקיץ הבא ינסו המפיקים להפוך אותו למרענן הרשמי. הסט של טופליקוקו כפר הדורפינים, שם מתחוללת העלילה, נבנה למרגלות היישוב נופים שבמועצה האזורית שומרון, והכפר הקולנועי עתיד להישאר על מכונו כאתר תיירות המכוּון לביקורי משפחות.
אתה לא מפחד שיגידו שאתה עושה אמנות מגויסת?
"זה לא סרט הסברה ולא סרט פוליטי, אלא קולנוע במיטבו, שאחד הלוקיישנים שלו הוא באזור שכל העולם מדבר עליו. אז מה. באותה מידה יכולתי לצלם בבולגריה. אם הייתי מצלם בפטרה, הייתי נחשב ירדני? אם הייתי מרגיש שמשתמשים בי, מגייסים אותי, לא הייתי עושה את זה. קיבלנו תמיכה, ומקום יפה לצלם בו, והם מקבלים חשיפה".
• • •
התמיכה ששם־טוב מזכיר היא שותפות של המועצה האזורית שומרון ביצירת הסרט, כחלק ממהלך אסטרטגי כולל למיתוג האזור שמוביל ראש המועצה, יוסי דגן. עבור המהלך גייס דגן משאבים, תורמים וחסויות בסך רבע מיליון שקלים.
"התושבים שלי מבינים שהם שותפים למעשה הציוני החלוצי הכי חשוב של ימינו", אומר דגן, "רוב הווקטורים בעולם מופנים לחסל את הפרויקט הזה ולפגוע בלגיטימיות שלו: מניעת בנייה, חרמות, פגיעה כלכלית, טרור. התפקיד שלי זה לא לצפות בטלוויזיה איך מוכרים אותנו בוושינגטון, אלא לעשות כל מה שאני יכול כדי שזה לא יקרה.
"אנחנו בקרב על התודעה. לצד השני יש מימון של האיחוד האירופי כדי להפיק סרטים שישמיצו אותנו בעולם. לנו אין. מה שיש לנו להציע זה את הלב שלנו ואת המציאות בשטח. את יודעת מה - זה חשוב לא רק לדימוי שלנו בחוץ, אלא גם פנימה. גם אנחנו רוצים לראות את עצמנו על המסך הגדול".
כבר שלוש שנים שדגן וצוותו מנסים להביא את השומרון ללב הקונצנזוס, "איך לגרום לציבור לראות את מה שאנחנו רואים מכאן: היופי, האנשים הטובים. ברגע שאדם דורך בשומרון הוא מאוד מופתע ורואה את הדברים אחרת: כמה זה קרוב למרכז הארץ, העובדה שהאנשים דומים לו, שלא כולם דתיים, כמה יפה וירוק".
לפני 12 שנים, במסגרת תוכנית ההתנתקות, פונה דגן מביתו שביישוב שא־נור. "עברתי שם את האוניברסיטה של החיים. הבנתי שלצד המאמץ להביא מאסות של מתיישבים וליצור קואליציות בכנסת ובפרלמנטים בעולם, האויב הגדול של ההתיישבות הוא הבורות. אני אומר לאנשים, תהיו יותר נגד אחרי שתכירו אותנו, אבל לפחות תדעו נגד מה אתם". מאמציו של דגן הופנו לפעילות בקמפוסים, לסיורי שטח למובילי דעת קהל, להרצאות בפאבים בתל אביב. עד שנפל לו האסימון.
"הבנו שהתרבות היא הנקודה הארכימדית. התרבות מגויסת נגדנו. במסך הקטן אנחנו פותחים מהדורות עם סיפורים פוליטיים וטרגדיות, ובמסך הגדול אנחנו בכלל לא נמצאים. ושם נפתח הלב. מהלכים גדולים של מיתוג, כמו זה שעשו ברמת הגולן, לוקחים שנים, ואנחנו רצינו להגיע ללב הקונצנזוס יותר מהר.
"למילייה התרבותי בישראל יש שריון אידיאולוגי עם צבע מאוד ברור, ולנו לא נותנים להיכנס, אז ניכנס מהחלון, מסרטי ילדים. אני לא רוצה שהפעם הראשונה שישראלי ישמע את המילה 'שומרון' תהיה בגיל 19, כשזורקים לו אבן על הג'יפ הצבאי, אלא שילד יוכל להגיד לאמא שלו, ראיתי מקום יפה בסרט, קחי אותי לשם. שילד יוכל להגיע לכפר הזה, שנמצא בין הרים ירוקים, ובו קורים קסמים ופלאות. אין בסרט מילה אחת על פוליטיקה".
יובל המבולבל עם ראש מועצת שומרון, יוסי דגן, במהלך צילומי הסרט החדש
אנשי השומרון פנו לכוכבי ילדים והזמינו אותם לצלם אצלם סרט. אחרי ניסיונות עם שחקנים אחרים נוצר החיבור עם שם־טוב, שבדיוק החל לעבוד על סרט הפנטזיה שלו. חברת ההפקה היא יונייטד קינג של משה וליאון אדרי, מחברות ההפקות הגדולות בארץ, שעוסקת גם בהפצה ובשיווק ומחזיקה בבעלות על 93 אולמות קולנוע (רובם של סינמה סיטי). המפיקים בפועל הם מיקי רבינוביץ והילה ערן, ובין השחקנים אפשר למצוא את לירית בלבן, עודד פז והצמד שי ורועי.
המתנחלים הופתעו לגלות כר נרחב לשיתוף פעולה מצד המפיקים, "הרבה יותר ממה שדמיינו". בסיור הלוקיישן הראשון הגיעו נציגי ההפקה והצוות המקצועי, כולל הבמאי אביעד קידר, להר כביר שבאלון מורה ול"מרפסת של המדינה" בפדואל. כשנכנסו באוטובוס הממוגן ליישוב נופים, מהמטופחים בישראל, חלף לידם נער על טרקטורון. "אני מרגיש שאני בחופשה", אמר בכיר מתעשיית הקולנוע, שנכח בסיור, וביקש להתחיל בחיפושים אחר כפר הדורפינים באזור הזה.
"בביקור הראשון הגיעו מפיקים, במאים, מעצבת תפאורה", מספר דגן, "כולם נראו מפוחדים. דרשו אוטובוס ממוגן ירי. היו להם שאלות משונות, כמו למה הפלשתינים פה בחוץ, מה אתם עושים להם. הסברנו להם שאלה פלשתינים שחוזרים הביתה מיום עבודה. סיפרנו להם על הדו־קיום. אין עוד הרבה ישראלים שבחסותם יש עשרת אלפים ערבים שעובדים יום־יום עם עשרת אלפים יהודים.
"לאט־לאט כולם נרגעו. בפגישות הבאות כבר הכנו להם אוטובוס ממוגן אבל אף אחד לא השתמש בו, כולם באו במכוניות הפרטיות שלהם. אחד מהם צילם את תל אביב מפדואל וכתב לחברים שלו: 'אתם כל כך קרובים לשומרון, עדיף כבר שתחזירו את החרמון לסורים'. הרגשתי שרובם לא מתעניינים בשאלה הפוליטית. שאם יש אפשרות לעשות סרטים בצורה נוחה וקרובה לבית, אז הם בעניין".
• • •
הסט, מעין כפר דרדסים קסום, נבנה בתוך ימים ספורים, באישור כל הגורמים, כולל המינהל האזרחי ורשות הטבע והגנים. המיקום הוא בתל הארכיאולוגי חרב'ת שחאדה (השם ערבי אבל אין במקום נוכחות פלשתינית), ובו שרידי כפר ישראלי וחווה חקלאית מתקופת בית שני. האתר יושב על שדה קוורץ נוצץ, שהתאים לאווירת הצילומים.
בחמשת ימי הצילומים בשומרון היו על הסט כ־80 אנשים. חלק גדול מהניצבים גויסו מקרב תושבי היישובים הסמוכים. "העוצמה של קולנוע, זה מדהים", מתלהב דגן, "כל השנים היינו עסוקים בלבנות בתים, להילחם בטרור, ופתאום אני עומד על קצה הר ומגיעות משאיות עם תפאורה קולנועית וציוד, ואנשים פורקים ומקימים, ואתה מתרגש כמו ילד".
שם־טוב ודגן השתעשעו באמירה שהם מקימים מאחז חדש, והסט הוא רק סיפור כיסוי. ביום הרביעי לצילומים השעשוע הפך למציאות: בשעות הצהריים התחילו לזרום למחנה השחקנים צילומי מסך של פוסטים בערבית ברשתות החברתיות. סוכנות הידיעות הפלשתינית "מען" פרסמה ידיעה, שהובלטה גם באתרים הרשמיים של חמאס, כי "המתנחלים הקימו מאחז ליד סלפית, מהגדולים שנראו עד היום". ברשתות בערבית הופצה קריאה להגיע להפגין נגד בניית המאחז.
דוברת המועצה האזורית, אסתר סילם־אלוש, ראתה את הקמת הסט מביתה שבנופים. "בין הרים ירוקים צצים בתים קטנים, צבעוניים ומתוקים. ההודעה של חמאס היתה מצחיקה. הם באמת חשבו שהקמנו מאחז כזה צועני?", היא מחייכת.
שם־טוב: "ראיתי את הכותרת באתרי החדשות הישראליים, 'החמאס נגד יובל המבולבל', והרגשתי כמו פורסט גאמפ, שדברים קורים לו בלי שהוא בכלל התכוון. רציתי להגיד לחמאס, חברים, זו רק אמנות, ורק קולנוע, ורק מקום יפה לצלם בו. נציג ההפקה הצליח ליצור קשר עם התקשורת הפלשתינית ולהוציא את האוויר מהבלון".
המילה "שומרון" מוזכרת בסרט פעם אחת בלבד, כשהגיבור שואל, "איפה אנחנו? בשומרון?". "הלוקיישן ריגש אותי בכל יום מחדש", אומר שם־טוב בחיוך הענק הקבוע שלו. "נוף מטריף. בוהק מדליק מסלעי קוורץ, שבתאורה מסוימת נראים כמו קריפטונייט של סופרמן. בכניסה ליישוב, בדרך ליום הצילומים הראשון, המתיישבים הכינו שלט: 'היישוב נופים מברך את סט ההפקה של יובל המבולבל'. התרגשתי.
"אני שמח שלקחתי בזה חלק. דברים לא קרו סתם. קיבלתי הכוונה מלמעלה שפה אני צריך לצלם. אני יודע שהכל קורה בהשגחה פרטית וקולנועית. זו פעם ראשונה שעושים סרט פנטזיה לכל המשפחה בישראל, וברמה של הוליווד. סרט שיעשה טוב על הלב להורים ולילדים. מכל מה שעשיתי בקריירה שלי, זה הדבר הכי משמעותי, הכי מושקע, מצחיק, מרגש, סוחף".
מזכירות היישוב נופים אפשרה ליוצרים להשתמש במתחם קרוואנים ריקים, ששימשו בעבר מעון תינוקות, לצורך חדרי איפור ומנוחה. המפיקים, כמחווה של רצון טוב, הזמינו את תושבי היישוב להיות נוכחים בצילומים. שם־טוב נפגש עם ילדי היישוב והקליט איתם סרטון למזכרת.
בסיכום עם ההפקה, הסט כולו יישאר על מקומו ולא יפורק בתום הצילומים. מאתרי לוקיישנים של סרטים אחרים כבר הזמינו מקום לסיור בשומרון. "אני רוצה שכל יוצר יידע שאם הוא יכניס קטע על השומרון בתסריט שלו, זה ישתלם לו", אומר דגן, "שמפיקים יידעו שטוב לצלם אצלנו. אנחנו בודקים אפשרות מול אחת מחברות ההפקה הגדולות לבנות אולפנים גדולים בברקן. כשאמן שואל את עצמו בבוקר 'אולי אצלם בשומרון', אנחנו הופכים רלוונטיים".
• • •
במהלך האודישנים לניצבים יצר שם־טוב אינטראקציה בלתי אמצעית עם אנשי האזור. בהמשך גם נפגש עם תלמידי בתי הספר היסודיים בשומרון, שמשתתפים במיזם ייחודי של לימודי קולנוע. "אם הייתי יכול, הייתי מצלם סדרה שלמה באזור הזה. יש כל כך הרבה מקומות ואתרים מדליקים בשומרון שאפשר להכיר, בלי קשר להסברה. מקומות יפים וקרובים. נעשה עוול למקום הזה, שמציגים אותו רק בהקשרים של טרור. לפני שאנשים מגבשים דעה, שיבואו ויראו בעיניים.
"ביקרתי ביקבי בוטיק, ראיתי כרמים באקלים של טוסקנה, בנוף מרהיב. בהר ברכה אכלתי את הטחינה הכי טובה בארץ. אייל שני משתמש בטחינה הזאת. גרים שם אנשים חמודים, שלא שונים ממני, חוץ מזה שהם מעוררי השראה ואני לא. פגשתי מתיישבים שעזבו חיים נוחים בצרפת, לא חסר להם כסף, ובאו ליישב את הארץ מתוך אידיאולוגיה".
אבל יש גם מחיר בינלאומי שישראל משלמת, לחצים שמופעלים עליה, הסוגיה המדינית.
"אני כמו ילד בדברים האלה. אין לי מושג בפוליטיקה, ואני לא מבין מה אמרת. אני לא יודע מי שר הפנים של מדינת ישראל. מי שר הביטחון? יש אחד בנט, לא?
"הגעתי לצילומים עם צוות שלם של אנשים מהתעשייה, אנשים שבניגוד אלי יש להם עמדה פוליטית ברורה. כולם הוקסמו מהאזור ומהאנשים. אף אחד מהשחקנים לא השמיע טרוניה ולא הרגיש לא נוח לצלם שם. פגשתי שם ציונות, אהבת ישראל, אהבת המולדת. עמדתי על פסגת הר כביר, בתצפית לכיוון נחל תרצה, והתרגשתי".
ראית גם פלשתינים בתצפית הזאת, או בכלל?
"ראיתי כפרים ערביים באזור. באחת הנסיעות ראיתי רועה עם עדר כבשים, וקינאתי בו. איזה כיף זה לקום בבוקר ולהאכיל כבשים, לשכב מתחת לעץ עם תפוז. הוא יותר מאושר ממני".
יכול להיות שתצטער על הראיון הזה? שזה יפגע לך בקריירה?
"אמירה פוליטית יכולה לפגוע באמן, אבל אני לא אומר שום דבר פוליטי, אלא מדבר על בני אדם. לא פנאטים, לא קיצוניים, אנשים שנאמנים לחוק".
• • •
שם־טוב, מהאמנים העסוקים בישראל, הוציא בשבוע הספר האחרון ספר ילדים בשם "המסע אל הכוכב". הוא מדבר איתי על מסע אל האור הפנימי, מצביע על הכוכב האייקוני שמקשט את החולצה של יובל המבולבל ואומר שהוא רואה בכוכב סמל ל"ניצוץ האלוהי", אף שבתחילת דרכו, לפני 14 שנה, לא היה מודע לכך. הוא מופיע בלי הפסקה ומצלם סדרה חדשה לטלוויזיה, עם קהל באולפן.
"מה שאני יוצר הוא לא מאה אחוז שלי. היום אני מבין את זה. הכל מתחבר לי כמו פאזל. הכוכב הזה על החולצה הוא נקודה של אור בחושך. כששמתי אותו לא חשבתי על זה. הקדוש ברוך הוא חשב".
בשנתיים האחרונות הוא מקפיד לא להופיע בשבתות ומניח תפילין בכל בוקר. "אני לא דתי. אני יהודי מאמין. מתפלל בכל יום, משתדל לעשות בכל יום משהו שמקרב אותי לשורשים שלי. אני לא עובד בשבת, אבל גם לא שומר שבת. אני כן נוסע לטייל עם המשפחה.
שם־טוב. "אני צופה בהרצאות של הרב יגאל כהן באינטרנט. הוא שינה לי את החיים" // צילום: אפרת אשל
"אני צופה בהרצאות של הרב יגאל כהן באינטרנט. הוא שינה לי את החיים. אני לומד ממנו דברים שקשורים למוסר, לאמירת תודה על הקיים, איך להתרחק מכעס, מפחדים, מדאגות".
והחציה של הקו הירוק קשורה לתהליך הזה?
"תראי, צילמנו מעל נחל קנה, שהיסטורית הפריד בין נחלת שבט אפרים לנחלת שבט מנשה, באתר ארכיאולוגי שבו חיו בני העם שלי לפני 2,300 שנה. כל מה שאנחנו קוראים ולומדים בתנ"ך התרחש באזורים האלה. זו זכות גדולה לצלם במקום כזה. אני והמשפחה שלי, אנחנו חוליה מקשרת בין אברהם אבינו למשיח בן דוד.
"בתחום שלנו, בתעשייה, יש מירוץ מרתון. אתה כל הזמן מסתכל לצדדים מה אחרים הספיקו. אתה כל הזמן רץ רק כי אחרים רצים. עוד פרויקט ועוד שער ועוד סידרה. אתה כל הזמן לא מסופק, כי אחרים הספיקו.
"כשהתחלתי להתקרב ליהדות ולערכים, הבנתי שעשיר הוא מי ששמח בחלקו, ואני מאושר. יש הבדל בין מה אני רוצה לבין מה אני צריך. אני יכול לרצות הרבה דברים. מה אני צריך? כלום. יש לי הכל. אני אומר תודה על מה שיש. יש לי שישה ילדים, אישה יפה שאוהבת אותי, בית, פרנסה.
"אז אני משתמש בבמה שיש לי, הסרט הזה למשל, להעביר מסרים חיוביים כמו לעזור לחלשים, להאמין שביחד הכל אפשרי, שאהבה מנצחת הכל. ושאי שם יש כפר קסום, שבו מייצרים עננים".
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו