אלבום הבכורה של ניב דמירל, "בין הסימנים", הוא האלבום שאולי מעיד יותר מכל אלבומי הזמן הזה על המקום והמעמד הבעייתיים שבהם נמצא כיום הסינגר־סונגרייטר הישראלי. בזמן שבחוץ המוסיקה המזרחית והפופ הצעיר נוסח סטטיק ובן־אל מתגוששים על השליטה בשטח, נותרו היוצרים־מבצעים, במיוחד אלה הצעירים, מאחור.
23 שנות שלטון גלגלצ, 14 שנות תוכניות ריאליטי מוסיקליות בפריים טיים בטלוויזיה (דמירל הוא בוגר אחת מהן, "דה וויס") וההעדפה הברורה של הקהל הישראלי הרחב לשירים נעימים ונחמדים שלא אומרים הרבה - סירסו דור שלם של יוצרים. אילפו אותם ליצור שירי טאפט, שמתנגנים יפה באוזן בפקק, ואחרי שנה־שנתיים איש לא זוכר אותם.
דמירל הוא רק האחרון בשרשרת, זה שבא בתור אחרי שמות כמו לירן דנינו, יובל דיין, עידן חביב, גיא ויהל (כולם בוגרי ריאליטי) ואמיר דדון. זה לא שלאמנים האלה אין שירים יפים שהצליחו, השאלה היא מה המשקל הסגולי שלהם ומה מהם יישאר גם בעוד חמש שנים. מעטים הם היוצרים־מבצעים בעשור האחרון שהם כאן כדי להישאר. על כל עידן עמדי, רוני דלומי או רותם כהן, יש בשנים האחרונות מאות שמנסים, ובודדים שמצליחים.
דמירל רק בן 22 ובהתאם לכך הטקסטים שכתב ושכתבו לו אחרים, בעיקר אורי בן ארי ואיתן דרמון, מספרים על חייו של בחור צעיר בן גילו, לפני, תוך כדי ואחרי צבא: אהבות, בחורות, חולשות, התלבטויות ומחשבות. אין פה איזה כאב נורא או איזו שמחה מתפרצת. אין תשוקה יוצאת דופן או סודות. שום דבר לא מטלטל. שום דבר לא מפר את השלווה של המאזין הממוצע. הכל בסדר, תודה.
עם שמות כמו "נורמלי", "הכל נרגע" ו"את אוהבת אותי כמו שאני", אין פה אף שיר, אף טקסט, שבאמת יגיד למישהו משהו חדש על החיים שלו, כמו שעשו בעבר יוצרים צעירים אחרים באלבומי הבכורה שלהם. אלה שירי בוסר, חלקם שירי טפלון, שלא נדבקים. לא לבטן, לא ללב, בטח שלא לראש.
ניקח, למשל, את "אני, אתה ויוסי", אחד הסינגלים שיצאו מהאלבום הזה: "הדבקתי עליה עשרים אלף שקלים / חשבתי שאולי נתחתן כשנגדל, אבנה לך ארמון או מגדל, ואשים גם שומר בכניסה של הלב שלא ייכנס אף אחד / ואבא אמר לי 'אידיוט אל תתכנן תוכניות, החיים הם עפים כמו טיסה אז תהדק חגורות'״. יש את זה ביותר משעמם, בנאלי וחסר מעוף? נדמה שהילדים שצופים ב"גאליס" חווים ריגושים גדולים יותר מאשר מי שנאלץ להאזין לשיר הזה, שגם אם הוא עם קצב טוב, גיטרה אקוסטית של מדורות ונשמע חביב, הוא לא באמת מגיע לשום מקום.
מוסיקלית מסמן האלבום "בין הסימנים" את אותו אמצע גלגלצי שהקהל כל כך אוהב עד שיגיע הדבר הבא. זה פופ־רוק ישראלי, שאם עושים אותו טוב, הוא מוציא מעצמו להיטים כמו "השעות הקטנות". אם עושים אותו פחות טוב, הוא עובר ליד האוזן בלי להגיד הרבה ובלי להותיר עקבות.
רוב האלבום הוא במיד־טמפו, גיטרות מלוות ברקע, שירה שהיא ברובה של זמר־מבצע מהסוג שכל כך אוהבים בכוכב־נולדים, כאילו מרגשת, כאילו נוגעת. פה ושם פראזה אוריינטלית ופה ושם קצת יותר עוצמות, אבל הרוב נשמע פרווה. כמעט שום זכר לכך שדמירל, שגדל בדאון טאון חדרה, מעיד על עצמו ששמע בבית מאביו מוסיקה טורקית. הניסיון לעגל כמעט את כל הפינות ולהישמע ידידותי למשתמש בסופו של דבר עיקר דור שלם מאותנטיות, ודמירל, באלבום שלו, הוא דוגמה מייצגת.
השותף הבכיר ליצירה כאן הוא אריאל טוכמן, שהצטיין כגיטריסט ומוסיקאי לצד דמויות כמו עברי לידר, הראל סקעת ועפר בשן. כלומר, מעבד ומפיק שנחצב בצלמו ובדמותו של המיינסטרים הישראלי החדש. וזה ניכר כאן בכל פינה. למשל, הפתיחה של שיר הנושא, שפותח את האלבום, נשמעת כמו ניסיון להישמע כמו רייכל. או למשל, בשיר כמו "הנקודות החלשות", שהיה לו פוטנציאל, טוכמן גורם לדמירל לשיר בשקט שורות כמו "אני זייפתי / ואת שתקת כשצעקתי / 'אני שונא ת׳עולם' / וידעתי, לא תתקרבי כי רחקתי / לא רק ממך, מכולם". איפה הוא ואיפה המנטור שלו, אביב גפן, שהיה צורח כאן את הנשמה שלו?
ניב דמירל לא אשם. הוא תוצר של נוסחה שלתוכה גדל ושכמעט נכפתה עליו. המוסיקה הישראלית בשני העשורים האחרונים כמעט דורשת מיוצרים־מבצעים כמוהו להישמע כמו רקע למשהו, לא כמו הדבר עצמו. וזה עולם קשה; רק המיוחדים, המוכשרים באמת והחזקים שורדים. על דמירל, אם הוא רוצה קריירה במוסיקה, מוטלת המשימה להוציא מעצמו את הקצוות באלבום הבא, כמו שהתחיל לעשות כאן בשיר "נתיב אחר". יש לו תקווה, אבל הוא צריך להתבגר, להשתחרר ולהביא באלבום הבא את האני האמיתי שלו, אחרת יהיה לו קשה מאוד.
ניב דמירל, "בין הסימנים", NMC