טלי שרון חוזרת בסרט עם עידן עמדי - ומסבירה למה שחקנית בכירה נרשמת לאתר הכרויות

טלי שרון רגילה כבר לעבודה עם קולגות מסקרנות בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון. כאלה שיודעות איך להפיק ממנה את יכולות המשחק המרשימות שלה. אבל בפרויקט החדש שלה היא מצאה עצמה משחקת מול האיש שהפך במלחמה האחרונה לגיבור הלאומי של ישראל - עידן עמדי.

זה קורה בסרט "כביש הסרגל", מותחן יוצא דופן בנוף הישראלי, שהיה מועמד לתשעה פרסי אופיר, קיבל ציון לשבח בתחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים, וזכה בפסטיבל סרטי מתח צרפתי יוקרתי - דווקא בעידן שבו יצירה ישראלית לא מתקבלת בעין יפה מעבר לים.

בסרט, שכתבה וביימה מיה דרייפוס, שרון היא דפנה, חוקרת מבטיחה לשעבר במשטרת תל אביב שמוצאת את עצמה במשטרת עפולה, שם היא נשאבת לחקירה על אודות היעלמות מלכת יופי לשעבר, שמטלטלת את עולמה בעיר שבה נדמה כי כולם יודעים הכל על כולם. לצידה מככב עמדי, לראשונה בקולנוע.

לפני הכל, נתייחס לפיל הגדול שבחדר.
"אני מצטערת שאין לי דרך להרוס את כל מה ששמעת על עידן", שרון צוחקת. "הוא באמת חכם, אינטליגנטי בצורה לא נורמלית, הגיע מאוד סקרן. זאת הפעם הראשונה שהוא משחק בסרט, והוא היה מאוד פתוח ללמוד ולגלות. הוא אדם שאת מייד מרגישה קרובה אליו. מדבר בגובה העיניים וישר יש צחוקים, פתיחות גדולה, ואפשר לדבר על הכל.

"תמיד הייתי מרוצה מאיך שאני נראית. סבבה, תודה יקום, עשית עבודה נחמדה. אולי יש קצת שפצורים קטנים, אבל בסדר. ואז מגיע גיל שבו את מסתכלת במראה ופתאום רואה דברים שמתחילים לנוע, וזה שוקינג. את צריכה לשנות דיסקט בראש"

"עידן רצה ללמוד את שפת המשחק בקולנוע, שהיתה חדשה לו, והיה סקרן להבין איך להיכנס למקום רגשי. הוא היה מאוד מחויב לדמות. היו לנו המון שיחות על הדמויות שלנו ועל הקשר ביניהן, והוא נתן לי ביטחון. בכל זאת, עידן עמדי, איך אפשר לא להרגיש ביטחון לידו. היה חיבור מדהים וכימיה ממש כיפית בינינו".

מאז הצילומים הוא נפצע קשה ברצועת עזה.
"הייתי באמצע שיעור שהעברתי, כשקיבלתי את ההודעה. נכנסתי למערבולת רגשית, היה בי פחד מאוד גדול, פתאום מישהו שאת אוהבת ומעריכה נמצא בסכנת חיים. כל הזמן התפללתי שהוא יעבור את זה, ויחד עם זה האמנתי שהוא יצליח, כי זה עידן. יש לו כוחות ועוצמות בלתי רגילים. עמוק בפנים ידעתי שהסיפור שלו כאן לא נגמר, שהוא לא סיים את השליחות שלו".

נפגשתם מאז הפציעה שלו?
"מיה ואני ביקרנו אותו בשיקום, בפיזיותרפיה, וזה היה מאוד מרגש. נרגעתי כשראיתי אותו עומד על הרגליים, מחייך, עושה צחוקים כרגיל. הוא היה גם מאוד מטולטל. אי אפשר שאירוע כזה לא ישפיע על החיים שלך לנצח. אני חושבת שיש לעידן כוח פנימי מאוד גדול, והוא יודע לקחת את מה שהוא עבר ולהפוך את זה ליצירה.

"בסרט הוא עשה תפקיד מהמם, שעליו היה מועמד לפרס אופיר. באופן מוזר, התפקיד התכתב עם מה שקרה אחר כך, כי הוא משחק הלום קרב ששכל את אחיו בלבנון. הרבה דברים בסרט מקבלים עכשיו משמעות חדשה".

כמו הרבה יצירות שנוצרו לפני 7 באוקטובר.
"במרכז הסרט יש משפחה שכולה שאיבדה בן, והאישה שהיתה נשואה לבן המת נעלמת - ואף אחד לא מחפש אותה. בלי לעשות ספוילרים, יש משהו בחוסר היכולת של משפחה שאיבדה בן לקבל את זה, גם אם הדבר קרה למען המדינה, וזה משהו שאני מאוד מזדהה איתו.

"לי קשה מאוד עם תרבות השכול פה, עם הזילות שיש כלפי חיי החיילים. המוות של החיילים הפך להיות כל כך מנורמל, ואי אפשר לתת לזה לקרות, גם במצב של מלחמה. בכל בחירה שאנחנו עושים אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם החיים של החיילים שלנו שווים את הבחירה הזאת.

"אני אומרת להם בכל בוקר תודה על זה שאנחנו פה בזכותם. אני לא בטוחה שהאנשים בדרג המדיני באמת לוקחים לתשומת ליבם עד כמה חיי החיילים יקרים. בסרט אומרים לדפנה 'גם אם את תיעלמי לא יחפשו אחרייך', במשמעות של אין לה משפחה או אנשים שידאגו לה. אחרי 7 באוקטובר המשפט הזה מקבל פתאום משמעות מטורפת, כשאת נחטפת ויושבת יותר משנה ורבע במנהרות.

"לא האמנתי בכלל שדבר כזה יכול לקרות פה, שאישה במנהרות תשאל את עצמה במשך כל כך הרבה זמן 'האם מחפשים אותי? לאנשים אכפת ממני או ששכחו ממני?'. בשלב מסוים הדרג המדיני אמר 'ויתרנו עלייך'. זאת תפיסה כל כך מטלטלת ומעוותת בעיניי, ואני שמחה מאוד שבסוף יש עסקה ושכולם מבינים שזה הערך".

"להוריד סממן נשי"

ב"כביש הסרגל" - שעלה אמש לאקרנים ושבו משחקים גם שרה פון שוורצה, דקלה, יגאל נאור, בועז קונפורטי ואנסטסיה פיין - מתמודדת שרון עם הדמות הכי רחוקה ממנה שאי פעם נדרשה לגלם, כולל משקפיים ותספורת שמקשה עליכם את זיהויה. "זה מותחן בלשי שהתכתב לי עם סדרות נורבגיות", היא מסבירה. "אין כמעט סרטים בז'אנר הזה בעברית, ועוד עם דמות נשית ראשית של בלשית".

איך התכוננת לתפקיד? צפית במותחנים?
"הייתי ממש צריכה להשתנות פה, לקח לי זמן להבין את הדמות גם פיזית וגם רגשית. דפנה ממש על הספקטרום בעיניי, בתפקוד גבוה מאוד, יש לה מין חיץ בינה לבין שאר האנשים. היא לא מפלרטטת בכלל, ואני בדיפולט שלי רק מפלרטטת", היא צוחקת. "לא משנה עם מי, ולא רק בקטע מיני. אני אוהבת אנשים, אז אני ישר רוצה שנדבר, שניפתח, שואלת שאלות. אני מודעת לגבולות של מי שנמצא מולי, אבל דפנה קצת פחות. אצלי יש משהו קצת מרצה לפעמים, ואצלה לא, ולכן כל כך אהבתי אותה".

"אני מאוד אוהבת שבני 30 אומרים לי 'גדלתי עלייך'. אני מרגישה שזו גם קצת שליחות שלי. עד היום אני מקבלת תגובות מאנשים ש'סרוגים' מאוד השפיעה עליהם, ואני שמחה. אני בעיקר שמחה שפאקינג שרדתי את המקצוע הזה. זה לא דבר מובן מאליו"

איך מתקרבים לדמות שכל כך שונה ממך?
"חקרתי קצת על דמויות שנמצאות על הספקטרום, וגיליתי עולם שלם. עניין אותי מה זה להיות על הרצף. כתבתי גם יומן של דפנה. המון זמן לא קפצתי ראש לדמות שכל כך אתגרה אותי. הרגשתי שאני מוכנה להיות בטוטליות הזאת".

גם המראה שלך שונה לגמרי. ממש קשה לזיהוי.
"בהקרנות מוקדמות אנשים לא קלטו שזאת אני. אני מאוד שונה מעצמי שם, וזה כיף, כי אני אוהבת ללכת לקיצון בהיבט החיצוני, זה מוציא ממני איכויות חדשות ומעניינות. מיה אמרה שאצטרך להשמין, כי היא כתבה את התפקיד לדמות מלאה יותר. זה היה משחרר, אבל דיאטת השמנה זה לא כל כך פשוט. לא הצלחתי להעלות מספיק, עליתי חמישה קילו בערך. הרבה המבורגרים בלילה, מתוקים ופחמימות ריקות. זה לא כזה כיף".

לזה נוספו גם השיער והמשקפיים.
"לקח לנו חודש למצוא את המשקפיים הנכונים, חיפשנו בכל תל אביב. גם הלבוש היה צריך להיות מדויק, כי דפנה מתלבשת מאוד גברי. השיער הקצר בא ברגע האחרון. הצעתי למיה שאסתפר, וכיוונו את התספורת למין תחילת ניינטיז כזה, כאילו הדמות עמדה מול המראה וסיפרה את עצמה. מין תספורת לא ברורה".

זה שונה מאוד ממך גם בהיבט של הנשיות.
"נכון. היה צריך באמת לעבוד בלהוריד איזה סממן נשי ממני. אני מרגישה את עצמי מאוד נשית, אני נראית מאוד נשית, חזה גדול, שיער ארוך, והיה צריך לעבוד כדי להגיע ליצור הזה שהנשיות שלו מאוד מודחקת. מצד שני, ביומיום אני גם מאוד טום־בוי", היא צוחקת.
הגיל וההתבגרות במקצוע מביאים איתם תובנות? במיוחד כשמדובר בדרישות כלפי נשים שחקניות.

"תמיד הייתי מרוצה מאיך שאני נראית. אני מסתכלת במראה ואומרת סחתיין. סבבה, תודה יקום, תודה אלוהים. אני מרוצה, עשית עבודה נחמדה. אולי יש קצת שפצורים קטנים, אבל בסדר.

"ואז מגיע גיל שבו את מסתכלת במראה ופתאום רואה דברים שמתחילים לנוע בפריים הזה של המראה, וזה שוקינג. את צריכה בעצם לשנות דיסקט בראש, וזאת מין אבולוציה של התבגרות. בהתחלה היתה לי חרדה, מה יהיה עם הדבר הזה? הכיוון הוא למטה, הדברים לא הולכים להשתפר, יש פחות התנגדות לכוח המשיכה.

"אבל אני חייבת להגיד שהחרדה הזאת פשוט עברה לי. התרגלתי לרעיון שאני מתבגרת, שלא לומר מזדקנת, אולי קצת יותר מדי, כי לא עשיתי כלום. בכל שנה אני אומרת לעצמי 'אולי תעשי בוטוקס, תנסי', ואני לא מסוגלת לעשות את זה. אני עוד לא שם. אולי מתישהו אהיה.

"אני חושבת שכל אחת צריכה לעשות מה שבא לה ומה שהיא רוצה. אני בעוד שבועיים בת 46, ואני באמת מרגישה טוב עם עצמי. אני בריאה, אני עושה פילאטיס - וזהו. התקופה האחרונה, שהתחילה בגירושים ונמשכה ב־7 באוקטובר, גרמה לי להיות עוד יותר בהכרת תודה.

"אני יודעת שזה כבר נהיה קלישאה, אבל אני חושבת שבגיל הזה זו ממש מלאכת חיים להבין עד כמה הכרת התודה יכולה להיות איכותית. חלק מההתבגרות שלי הוא גם להבין שזה בסדר שאני מתבגרת. אני פה עדיין, ונחמד לי".

הגירושים שאליהם שרון מתייחסת קרו לפני שנתיים וחצי, בתום 13 שנות נישואיה לשחקן אסף סולומון, שעימו הביאה לעולם שלוש בנות (14, 11, 8). כיום, אחרי תהליך פנימי שעברה, היא מוכנה לדבר על הזוגיות שהתפרקה - וגם על זו שעוד תבוא.

"אי אפשר לשים את האצבע על גורם אחד. את מגיעה לגיל 40, אחרי הרבה שנים בזוגיות, ולא מספיק עבדת בלשמר ולהחזיק אותה, בעיקר כי כל תשומת הלב הוקדשה לילדים. הרבה דברים שדרשו טיפול ותשומת לב פשוט נשארו מאחור. זוגיות זה דבר שצריך לעבוד בו כל יום, ולא צלחנו את זה. לא הצלחנו בזה".

ניסיתם להציל? טיפול זוגי, למשל?
"בטח. ניסינו טיפול, ניסינו הכל, אבל ההחלטה היתה שלמה. ב־13 שנים את משתנה, וגם בן הזוג שלך, ואם במסע שיצאתם אליו אין סנכרון מסוים, ונוצרים פערים מאוד גדולים, לפעמים קשה לגשר. ואז מבינים שהדבר הנכון הוא לא להמשיך לסבול ביחד, אלא פשוט לפרק את זה, עם כל הכאב.

"זאת הפעם הראשונה שעידן עמדי משחק בסרט, והוא היה מאוד פתוח ללמוד ולגלות. הוא אדם שאת מייד מרגישה קרובה אליו, מדבר בגובה העיניים וישר יש צחוקים. פתיחות גדולה. היו לנו המון שיחות וחיבור מדהים. הכימיה בינינו היתה ממש כיפית"

"להיפרד מזוגיות זה גם להיפרד מהמשפחה. את עוברת ממש תקופה של אבל, אין קיצורי דרך. לכל החברות שלי שמתגרשות עכשיו ומספרות לי כמה זה כואב אני אומרת: 'תכאבו, כי אין דרך אחרת לעבור את זה אלא דרך הכאב'. השנה הראשונה היא פשוט שנה של אבל ופרידה מהפנטזיה".

מה הפנטזיה? "Happily Ever After"?
"גם, אבל בעיקר המשפחה. הנסיעות המשותפות, הטיולים, הארוחות, הביחדנס הזה שאת מבינה שלא יהיה יותר לילדות שלך. עברתי תהליך עם עצמי בפרידה מהפנטזיה, כי היינו משפחה שנוסעת ומטיילת הרבה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: מה הבנות יזכרו? את החוויות המשותפות, את הטיולים. אז אני אייצר להן זיכרונות חדשים, חוויות חדשות שיהיו משמעותיות. אז לא יהיה בהן אבא ואמא, תהיה רק אמא, אבל תהיה חוויה מדהימה.

"מייד אחרי שהתגרשנו לקחתי אותן לטיולים בארץ, שלושה ימים פה, יומיים שם. זה היה סופר־קשה ומאתגר בשבילי, כי לא הייתי רגילה לזה, אבל גם מדהים. זה היה הריפוי שלי. אמרתי לעצמי: 'את מסוגלת לעשות את זה, ולעשות את זה טוב. את יכולה לייצר להן רגעים חדשים'. לצד התא המשפחתי הקודם יש תא משפחתי חדש, והוא לא פחות טוב, לא פחות כיפי ולא פחות חי".

איך הקשר בינך לבין אסף כיום?
"אנחנו ממש־ממש בטוב. לא חברים, אבל כל יום מסתמסים לגבי הבנות. הן הדבר שהכי שמר אותנו לא להתלכלך, ולשמור על הכבוד ההדדי. מול הבנות אנחנו חזית אחידה. זה נותן להן ביטחון, ואסף ואני מרגישים שאנחנו עדיין איזושהי יחידה. זה הפרויקט של חיינו, ואנחנו עדיין בפרויקט הזה ביחד".

יש מחשבות על פרק ב'? פתחת כבר חשבון בטינדר?
"ישבתי עם חברה, היינו שיכורות ואמרנו 'יאללה, נפתח חשבון בבאמבל' - אז פתחנו. אבל לא עשיתי עם זה כלום. אני לא מצליחה לעשות, לא מבינה עדיין את העולם הזה שאליו יצאתי אחרי 13 שנים. טינדר ובאמבל - איך מתקשרים בסוג המדיה הזה? אולי אני אלמד. כולם אומרים לי 'יאללה, תקלילי, תשחררי'.

"אחרי הפרידה היה לי ממש חשוב להיות לבד. הרגשתי שאחרי 13 שנה אני כבר לא יודעת מי אני, ורציתי לגלות ולהבין מה הצרכים והרצונות שלי. היה לי כל כך כיף, ובאיזשהו שלב כבר התמכרתי לזה. אני נהנית מהזמן שלי לבד, אוהבת להיות לבד. גדלתי עם אח תאום, הייתי איתו ברחם, וכל החיים שלנו הם סימביוזה אחת גדולה, לכן המקום של להיות לבד כל כך משמעותי בשבילי.

"הרגשתי שאם אכנס עכשיו לקשר, יש מצב שאחזור על כל הדפוסים שהיו בקשר הקודם, ורציתי להבין מה הם. רציתי שהזוגיות הבאה שלי לא תבוא ממקום של צורך קיומי, אלא פשוט מתוך רצון להיות עם מישהו ולהבין מי האדם הזה שאני רוצה להיות לידו. מה אני רוצה ומה אני לא רוצה".

והבנת?
"אני חושבת שכן, אבל הדרך היחידה לבדוק זה היא מול מישהו חדש. אני מתה להתאהב, כן, אבל אני לא בלחץ על הדבר הזה ואין לי בעיה להיות לבד. אני מוכנה, הלב שלי פתוח, ואם האהבה תדפוק לי בדלת ביום סגריר וגשום - אני אכניס אותה".

"מאוד זעזע אותי"

הראיון נערך בביתה של שרון ברמת גן יממה אחרי חזרת שלוש החטופות אמילי דמארי, רומי גונן ודורון שטיינברכר מעזה. שחרורן ריגש מאוד את טלי, שנושא החטופות והפגיעות המיניות קרוב לליבה - ושעליו יצאה להיאבק גם בכנסת.

"אחד הדברים שזעזעו אותי אחרי 7 באוקטובר היה השתיקה של ארגוני הנשים בחו"ל לנוכח העדויות של נשים שנאנסו והפגיעות המיניות שחטופות חוו. השתיקה שלהן צרחה לי באוזניים, נעלבתי. כולנו היינו בתהליכים של מי־טו והשינויים שקרו מאז, כשקולן של נשים נשמע והיתה תחושת סיסטרהוד שנתנה לי ממש ביטחון. גם אני עברתי עם זה תהליך פנימי מאוד גדול, אני מהדור שלא ידע שמה שקורה פה הוא הטרדה מינית".

את הוטרדת מינית בעצמך?
"ברור! למזלי לא עברתי אונס או תקיפה מינית. סטטיסטית, היה לי פשוט מזל. בתפיסה שלי לא הבנתי הרבה פעמים שאני נמצאת במקומות שאני צריכה לשים בהם גבול, ובעקבות מי־טו היה ברור פתאום שיש גבול - ושאני צריכה לשים אותו.

"השתיקה של ארגוני הנשים בחו"ל אחרי 7 באוקטובר הפכה אותי לגמרי, ויצאנו עם 'me too unless you're a jew' (מי טו אלא אם כן את יהודייה; מ"כ). זה היה ההאשטג שהתחיל קמפיין ויראלי שפנה לעולם כדי להדהד את זה ולהסיט את המבט שלהם אלינו. לדברר את מי שלא יכולות לדבר.

"הכאפה של 7 באוקטובר הבהירה לי בצורה חד־משמעית שאין דבר כזה לא לדבר. זה הכי חשוב. כשקורים דברים כאלה, זה מפגיש אותך עם סט הערכים שלך, עם מה שחשוב לך בחיים. ואני לא יכולה לחיות בלי סט הערכים הזה, אני חייבת להילחם על זה. זה יותר חשוב מהעבודה שלי.

"אז לשאלה האם אנשים מפורסמים צריכים לדבר? בעיניי לא רק שהם צריכים לדבר, הם צריכים להילחם על הערכים האלה. הם האנשים ששומעים את הקול שלהם, ואני באופן אישי מוכנה לשלם מחיר".

"אני מהדור שלא ידע שמה שקורה פה נקרא הטרדה מינית. הוטרדתי בעברי, ברור, אבל למזלי לא עברתי אונס או תקיפה מינית. הרבה פעמים לא הבנתי שאני נמצאת במקומות שאני צריכה לשים בהם גבול, ובעקבות מי־טו היה ברור פתאום שיש גבול"

ושילמת? הרגשת שהקריירה שלך נפגעה כי דיברת?
"לא. ברור שקיבלתי בתגובה טוקבקים מגעילים, אבל זה לא מזיז לי. יצרנו קבוצת ווטסאפ שנקראת 'הכוח הנשי', שהלכה וגדלה. הבנו שיש פה כוח מאוד חזק של נשים. בהתחלה ארגנו הפגנות וצעדות. אני שאבתי כוח מהקבוצה הזאת, הרגשתי שאנחנו יכולות להיות קבוצה מאוחדת מאוד חזקה ומשמעותית שאומרת ומובילה את הדברים.

"לכנסת הגעתי במסגרת כנס שארגנה שדולת הנשים, בתקופה שהשיח היה מאוד חד־צדדי ולא אמרו מילה על החטופות. הרגשתי שהאמת מתחילה להיות מאוד חלקלקה ופתלתלה, ולא אהבתי את זה. היה לי חשוב להגיד שיש אמת ושצריך לשמוע אותה".

רוצה עוד כובע

שרון פרצה לתודעה עם הטלנובלות המצליחות מתחילת המילניום "מיכאלה" ו"טלנובלה בע"מ". בהמשך שיחקה בסרטים "למראית עין", "הדברים שמאחורי השמש", "שלוש אמהות", "ההיא שחוזרת הביתה" ו"נורמן: עלייתו המתונה ונפילתו התלולה של מאכער אמריקאי", בכיכובו של ריצ'רד גיר, ועוד. בין הסדרות הבולטות שבהן השתתפה זכורות "האקס המיתולוגי", "בטיפול", "סרוגים", "מגדלים באוויר", "ניו יורק", "בני ערובה", "פגע וברח" של נטפליקס, "ילדות סכסכניות", "אוטונומיות" ו"כפולים".

כיום, לצד "כביש הסרגל", היא משחקת גם בסרטה של מאיה קניג "חלב", ובסרטה של ורוניקה ניקול טטלבאום "בתים", שהתקבל לפסטיבל ברלין. בחודש הבא היא תשוב לשטיחים האדומים, אחרי שכבר טעמה, כאמור, מההצלחה הבינלאומית של "כביש הסרגל" בפסטיבל סרטי המתח הצרפתי "ריימס פולר".

"קיבלו אותנו מאוד יפה בפסטיבל בצרפת. לא היו הפגנות נגדנו. המנהל אמר לנו שלמרות המצב, היה לו חשוב לתמוך בסרט שמבחינתו ראוי לעלות. הלכתי עם סיכת החטופים ברחוב והייתי ערוכה לכל דבר, אבל לא נרשמה שום בעיה. אין לי בעיה להגיד למי שיבוא מולי את מה שאני חושבת, בצורה ברורה וחזקה. אני לא מתנצלת על כלום. החרם נגד ישראל הוא דבר מיותר ועצוב מאוד בעיניי, כי אנחנו בעצם הקול של האנשים שרוצים שיהיה פה טוב".

"אני רוצה שהזוגיות הבאה שלי לא תבוא ממקום של צורך קיומי, והדרך היחידה לבדוק את זה היא מול מישהו חדש. אני מתה להתאהב, כן, אבל אני לא בלחץ. אין לי בעיה. הלב שלי פתוח, ואם האהבה תדפוק לי בדלת ביום סגריר וגשום - אני אכניס אותה"

אפרופו טוב, מה דעתך על הרפורמה שמקדם שר התרבות מיקי זוהר?
"כולם מוטרדים ממנה. גם ככה התקציבים ירדו בחצי, והתחושה היא שאנחנו ממש במלחמה כדי להתקיים. אנחנו הקול של התקופה הזאת, מספרים את הסיפור שלה, ואנשים צריכים לבוא לראות קולנוע גם כדי לנשום".

יגיד השר: "אני רוצה להשקיע בסרטים שיביאו קהל".
"ואיך אתה יודע איזה סרטים מביאים קהל? אני חושבת שזו פוליטיקה מאוד עלובה להגיד משפט כזה. אתה לא יודע באמת. ידעת ש'ביקור התזמורת' יביא קהל?".

כשהיא לא על המסך, שרון עסוקה בתיאטרון. כבר שמונה שנים היא מככבת בהצגה "ערב שקופיות", שכתב וביים יפתח קליין, שגם משחק לצידה, ובקרוב תשוב לבמה עם הצגת היחיד "גימל", שעלתה בפסטיבל תיאטרונטו, המשיכה לרוץ - וירדה בעקבות המלחמה.

ב־12 השנים האחרונות היא מתחזקת את "סדנאות המשחק של טלי שרון", פרויקט שיקר מאוד לליבה. "זה סטודיו לאנשים שהם לא שחקנים, לחובבים. יש לי צוות של מורים, ובהם גם יפתח קליין. עברנו את הקורונה ואת 7 באוקטובר, וזה גרם לי להבין עד כמה השיעורים האלה הם צורך קיומי - גם של התלמידים וגם שלי.

"להיות עם אנשים באווירה מכילה, בלי שיפוטיות או ציניות, רק אנשים סביבך שמעצימים אותך. זאת לא קבוצה תמיכה, אבל הכלים של המשחק הם כלים מרפאים. אני רואה אנשים משתנים מרגע הכניסה לשיעור ועד היציאה, וזה היה החזון שלי. אני מלמדת גם בסטודיו של יורם לוינשטיין, והשנה התחלתי ללמוד לתואר ראשון בבימוי והוראה בסמינר הקיבוצים. המטרה שלי היא להיות בסופו של דבר מטפלת בפסיכודרמה. אני לומדת עם ילדים בני 25, אני הכי מבוגרת שם, אבל נהנית בטירוף.

"אחרי 7 באוקטובר לא הרגשתי שיש לי תחושת עתיד, הייתי בחרדה, עם פחד קיומי שלקח לי יותר משנה להתאושש ממנו. אבל אמרתי לעצמי: די, את לא יכולה לחיות ככה יותר, את חייבת להכריח את עצמך לדמיין עתיד. העתיד שלך הוא פה. כשהחלטתי שצריך להניח בצד את המוד ההישרדותי, חשבתי איפה ארצה להיות בגיל 50. ואז הבנתי שאני רוצה עוד כובע - להיות גם מטפלת. אני כל כך שמחה על הבחירה הזאת, כי הרגשתי מנוונת, הלימודים ממש מניעים אנרגיה".

"אסף ואני ניסינו טיפול זוגי, ניסינו הכל, אבל ההחלטה היתה שלמה. ב־13 שנות נישואים את משתנה, וגם בן הזוג, ואם במסע שיצאתם אליו אין סנכרון, נוצרים פערים גדולים. ואז מבינים שהדבר הנכון הוא לא להמשיך לסבול ביחד, אלא לפרק, בכל הכאב"

הקהל שעקב אחרייך לפני 20 שנה ב"טלנובלה בע"מ" ו"סרוגים" התבגר איתך. כיום דור ההמשך שלו רואה אותך בסדרת המתח לנוער "בת השוטר".
"כן, ואני מאוד שמחה על זה. אני אוהבת שבני 30 אומרים לי 'גדלתי עלייך', אני מרגישה שזה גם קצת שליחות. עד היום אני מקבלת תגובות מאנשים ש'סרוגים' מאוד השפיעה עליהם, ואני שמחה. אני בעיקר שמחה שפאקינג שרדתי את המקצוע הזה. זה לא מובן מאליו, ואני עדיין שואלת את עצמי בכל בוקר מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה".

ומה את עונה?
"שאני לא יודעת, אני עדיין בודקת. נראה לי שאבדוק כל החיים".

Maya19.10@gmail.com