באירוע מתנדבים נחשפתי להתמכרות היפה מכולן

זה היה אירוע מתנדבים של ארגון איחוד הצלה. לידי ישב המתנדב יאיר שפירא. דיברנו על הארגון תוך כדי שהוא לגם קולה זירו ומזג גם לי.

"זה ממכר", אמרתי לו.

"אוהו", הוא אמר לי. "אתה לא יודע עד כמה. בהתחלה סתם הייתי נהנה מזה אבל היום אני לא מסוגל בלי זה. זה מגיע לרמות שאני כבר חושש שאולי זה יותר מדי".

"כן", אמרתי לו. "גם אני. אני כבר באיזה 3 ליטר קולה זירו ביום. לא יודע מה יהיה עם זה. אולי נעבור לסודה?" הוא לא ענה ואז הבנתי שהוא מדבר על ההתנדבות שלו באיחוד הצלה.

מכירים את זה שמקום מעורר בכם תחושה? אני לא מדבר על ביקור מחודש בשכונת ילדותכם וגם לא על נסיעה למקום שבו התאהבתם או הצעתם נישואין. הרבה יותר קטן מזה. מקום שהשהות בו לוחצת על כפתור קטן ומייצרת זיק נעלם של תחושה. טובה או רעה. לי יש אחד כזה, מאוד מוזר, ומשגיליתי אותו ואת מה שמאחוריו נהניתי הנאה גדולה.

בפינתה של מרפסת אחורית דיי מג'וייפת בביתנו עומדת מכונת כביסה, שבכל פעם שאני מזדמן אליה, מבלי דעת מציף את כל גופי גל של נחת. זה לא בדיוק אושר ואפילו לא עונג, אלא מין קורת רוח נעימה שכשאני מנסה לבודד אותה ולתת בה סימנים, אני מוצא די בקלות הגדרה מדוייקת: סיפוק.

המרפסת הקטנה הזו משותפת לנו ולשכנינו מהבית הצמוד. לפני כמה שנים התדפקה בהיסטריה על דלתנו האחורית, הפונה למרפסת הזו, סאלי, העובדת המסורה של שכנתנו דאז, נקרא לה אסתר, שהיתה מופלגת גיל ואהובה מאוד. משברי דבריה ודמעותיה ההיסטריות הבנתי שקרה משהו לאסתר, גיליתי תושייה ורצתי כל עוד רוחי בי אל תוך הבית, שם גילתי את אסתר מחוסרת הכרה. למעשה, הייתי בטוח שהיא לא בחיים. ביד רועדת אחת ניסיתי לחפש דופק וביד הפנויה האחרת ביצעתי את פעולת הצלת החיים האפקטיבית ביותר בעולם: חייגתי בטלפון והזעקתי עזרה. הפעולה התבררה כחשובה ואמיצה, כי אכן כעבור דקות אחדות נמלא הבית בחובשים ומתנדבים, וחייה של אסתר, שסבלה מתופעה לא חמורה, אך כזו שאם לא מטפלים בה מובילה למוות – ניצלו.

כעבור יומיים היא כבר חזרה הביתה. שנים אחדות לאחר מכן היא עברה דירה וכיום כמעט שאיננו נפגשים. בזמן הנותר מאז, כשהיו עינינו נפגשות זה כבר לא היה מפגש בין שכנים אלא בין מושיע לנושעת. בין מציל לניצולתו. גיבור נולד. ואיכשהו, דגדוג הסיפוק הנעים הזה של מישהו שמרגיש שהוא הציל חיים, גם אם זה קרה באמצעות חיוג בטלפון למצילי חיים, פושט בי כל אימת שאני נקלע לפינה ההיא, שבה התרחש המפגש ההוא עם סאלי הבוכה, שממנו יצאתי אל מסע ההצלה ההירואי שלי.

ובכן, גם השבוע נפגשתי עם חבורה גדולה של מתנדבי איחוד הצלה. סניף פתח תקווה. כבר זמן רב שאני מרבה להיפגש עם קבוצות כאלה. זה קורה באירועים שונים בארץ וכבר סיפרתי על כך לא פעם, גם כאן במסגרת הזו. סיפרתי על המתנה שהארגון הזה נוהג להעניק למתנדביו: דפיברילטור. כלומר, כלי עבודה. גיליתי שאלה טיפוסים שמה שמשמח אותם זה עוד כלי לבצע באמצעותו את עבודתם. סיפרתי על הרוח הגדולה, אבל מה שמעסיק אותי במיוחד הוא התהליך אותו עברתי אני בעצמי ביחס לקבוצת האנשים שיכורי הסיפוק האלה שיושבים מולי בהופעות האלה, אבל אני מכיר אותם גם מהחיים עצמם, מהבניין ומבית הכנסת, מהמכולת ומהשכונה.

זה התחיל במבט מתנשא ומשועשע מעט שיש בו גם נימה של זלזול והתנשאות. המרדף אחרי האקשן, הרצון להיות נחשב ואדרנלין הפעילות הם יסוד מוביל בהחלטה של מתנדב/ת להפוך לכזה ובתחילת הדרך הם באים במינונים גבוהים וגורמים לבחור לחיות בסרט פעולה. הוא רץ במהירות אל הפצוע המפרכס, אבל בדמיונו הוא רואה את עצמו רץ בהילוך איטי, בגפיים מונפות ובפנים מביעות חזון ועוצמה אין קץ - ומושיט יד חסונה להושיע. התגובה הראשונית של בטטה צינית כמוני לסצנה הזו, שבשנות התבגרותי, פחות או יותר, החלה לשטוף את המרחב החרדי ומשכה אליה עוד ועוד צעירים, היתה חייבת להיות גיחוך זחוח ומעט מתנשא.

חייבים לציין שאכן בשולי הסצנה יש כמה פינות מצחיקות בהחלט. די לצפות לרגע בזירת הצלה שהוזעקו אליה מתנדבי איחוד הצלה: אזור שלם נצבע בכתום בוהק ועדת אופנועים מהבהבים חונים באלכסון בעיגול מרשים שבמבט מלמעלה ייראה כנראה כמו כוכב מרהיב. חפשו ביוטיוב את הקטע המעולה של הסטנדאפיסט מודי על מתנדבי ההצלה היהודים. על תריסר המתנדבים שמגיעים אל בית החולה, שניים עובדים עליו ומתאמצים להשיב את הדופק ועשרת האחרים מסתובבים ובוחנים את הנכס. קטע מצוין.

בבית הכנסת שלי יש חבר'ה של כמה מתנדבים צעירים בארגוני ההצלה. הם תמיד ביחד ותמיד מדברים בקול, וכיוון שגם אני נמנה על יושבי אחורי בית הכנסת העוסקים בשיחה, אני מטה בקביעות אוזן לשיחתם ומגלה באימה שהם מדברים רק על נושא אחד ויחיד: הצלת חיים. גם כשפעם בהרבה זמן אני שומע שהם מפריחים שם של בת, זו תהיה רונית מהמוקד או דנית הפרמדיקית שיוצאת/ לא יוצאת לאירועים. פעם זה היה משוגע בעיני, אבל היום, במיוחד בשנה וחצי האחרונות ואחרי מפגשיי עם המתנדבים באירועי איחוד הצלה, אני נשטף בשני רגשות כלפיהם, הערצה וקנאה, זאת משום שאני מגיע לשתי מסקנות, האחת אישית והאחת ציבורית.

ברמה האישית, מדובר באנשים שחיים על סטרואידים. שיכורי סיפוק. אני לוקח את ליטרת העונג הזערורי שלי בפינת המרפסת, מעצים אותה לכדי פעולה מצילת חיים אמיתית, מכפיל אותה במאות מקרים ומקבל אקסטזת עונג שאין דומה לה. עכשיו תכפילו את זה במאות המתנדבים שמולי, קיבלתם כדור עונג אנרגטי שיכול להניע עולם ומלואו. פשוט כיף להם. יש להם סיפוק יומיומי ואינספור כריות סיפוק נושן להניח עליהן את ראשיהם בכל רגע שיחפצו בכך. זה אדיר.

ברמה הציבורית זה עוד יותר חשוב. המרחב מלא במצילי חיים. התוצאה הישירה של המצב הזה היא, כמובן, הצלת חיים. ככל שיהיו בכל מקום ובכל רגע יותר מצילי חיים כך יינצלו יותר חיים. יום יבוא, כשנתנרמל קצת ויהיה לנו פנאי לתיקוני עומק, וכולם יהיו מצילי חיים. לא ברמת טיפולי מסובכים אבל ברמת טיפול חירום ראשוני. אבל עד אז – איזה כיף שיש עוד ועוד. אבל יש עוד תוצאה, עקיפה אך ישירה מאין כמותה: כשהמרחב מתמלא במצילי חיים, האקלים נעשה יותר טוב. זהו תיקון עולם במובנו הפשוט והבסיסי ביותר. לקחת עולם ולהביא אותו אל תכליתו ותיקונו.

פתאום פגשתי באירוע את הרב אליאב ויזל ידידי, והנה הוא נושא עליו תיק מתנדב ענק שקיבל בתום ההכשרה. הוא לא בן עשרים ולא חובב אקשן. הוא רב ואיש חינוך ותוכן. מה זה? שאלתי אותי. והוא מספר לי על הגשמת חלום וכולו אושר. בעוד שנה אפגש בו ברחוב ואדע לזהות את טירוף הספוק הנרקוטי שיצבע לו את הפנים. אני מקנא בו כבר מעכשיו ואוהב אותו ואת כל חבריו המתנדבים והמתנדבות אהבה גדולה.