יפן זה כאן: הבורגנות הישראלית גילתה את ארץ השמש העולה

קשה לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו ישראל התאהבה סופית בתרבות היפנית. הפלירט העברי עם ארץ השמש העולה ידע עליות ומורדות רבים לאורך העשורים, אבל לא צריך חרב נינג'ה כדי להבחין שבשנים האחרונות הטרנד הזה חודר עמוק יותר ויותר לתוך המיינסטרים.

נכון להיום, הישראלים לגמרי לא אבודים בטוקיו: כרטיסי הטיסה ליפן נמכרים כמו פטריות שיטאקי אחרי הגשם; מסעדות ראמן נפתחות בארץ בשרשרת וסוחפות תורים ארוכים; אנימציית מאנגה ואנימה הפכו לסחורה חמה בנטפליקס המקומי; אלפי צעירים משננים מילים יפניות שוברות שיניים באפליקציות ללימודי שפות; תלמידי בתי ספר מדגימים אופנת רחוב שכאילו נלקחה מאוסאקה ומתחנת הרג'וקו; ועוד לא הזכרנו את טירוף המרצ'נדייז היפני ואת החנויות המיוחדות שנפתחו סביב הנושא.

מסעדת "קוקו נקו" התל־אביבית בפלורנטין היא הדוגמה הכי עדכנית למסע הכיבוש שעשה מרק הראמן בחיך המקומי. היא פתוחה רק שלושה שבועות, וכבר הבעלים, דוד אפריאט, מודה שאפילו הוא נבוך מעוצמת הביקוש: "רצינו שהפתיחה תהיה שקטה, כדי שיהיה לנו זמן להתאקלם, אבל ברגע שפתחנו את הדלת עמדו כבר עשרות אנשים בתור. אני אפילו לא יודע איך הם ידעו שפתחנו".

התור, שמאז רק ממשיך להתארך, גרף דיונים ערים ברשתות החברתיות ובאתרי האוכל, ומשם חלחל גם לתקשורת הממוסדת. מה מוכרים כאן, אתם שואלים? ובכן, שלושה סוגי ראמן, מרק האטריות המהביל שהפך לפריט הקולינרי הכי מבוקש בחורף 2025, וגם פנקייק יפני, שמגיע בגרסה מנופחת עם שוקולד, תותים וקצפת - ובעיקר נראה נפלא באינסטגרם.

"עוד לא היתה לנו מספיק סחורה למכור, וכבר כולם התחילו לתייג אותנו", מסביר אפריאט. "ביום שישי האחרון ממש שלחנו אנשים הביתה, כי לא עמדנו בלחץ. כמות האוכל לא הספיקה, אז סגרנו מוקדם מהצפוי".

בפלורנטין, אגב, פועלות בימים אלה עוד שתי ראמניות, ושיטוט לילי בשכונה, אם מתעלמים לרגע מהארכיטקטורה המיוזעת, יכול להעניק תחושה שאתם בליטל טוקיו. אפריאט, שברזומה שלו אינספור מסעות ליפן, פתח את המסעדה בסיוע חברתו, מיסאטו בכר, ילידת יפן שהשתקעה בישראל. השניים הצליחו לשמור על אותנטיות שזכתה לשבחים מצד מבקרים ויפנולוגים, ובמקביל גם לקלוע לטעם של ישראלים שכף רגלם לא דרכה מעולם במעבר החצייה של שיבויה.

בחישוב זריז (למראה התור) צובאים על "קוקו נקו" כ־400 איש מדי יום, ואם הקצב יישמר, תתקבל סופית החותמת להיסטריה החדשה בסצנת האוכל הישראלית, שכידוע נוטה להחליף במהירות אופנות וטעמים.

לאפריאט יש כמה הסברים לנהירה המקומית אחרי כל מה שמדיף יפן: "קודם כל, יותר ויותר ישראלים נוסעים לשם ונחשפים לטעמים שפעם לא היו מוכרים כל כך בארץ, וכשהם חוזרים הם רוצים את אותו האוכל בדיוק. דבר שני, בכל סדרות האנימציה היפנית שהילדים רואים, תמיד מוצגים פריימים של ראמנים גדולים מהחיים, וזה עושה לכולם חשק. הם מזהים את האוכל משם".

דוד אפריאט, מסעדת "קוקו נקו": "הישראלים נוסעים ליפן ונחשפים לטעמים, וכשהם חוזרים הם רוצים את האוכל הזה. כמו כן, באנימציה היפנית שילדים רואים תמיד מוצגים ראמנים, וזה עושה לכולם חשק"

לדברי אפריאט, אם בעבר רוטב סויה איכותי בסופר נחשב למצרך נדיר, היום הישראלים כבר שוחים היטב בהבדלים הדקים שבין יאמאסה לקיקומן. "לפני 20 שנה היה בום גדול של סושי, וכולם אכלו סושי - עכשיו כולם אוכלים ראמן. ובדיוק כמו הסושי, אני מאמין שגם הראמן כאן כדי להישאר. זה לא טרנד שיחלוף בסוף החורף, מתרחש כאן משהו יותר עמוק".

לא עוד "ארץ מסתורין"

ולא רק בקולינריה יפן הופכת אצלנו לאיצ'י באן (מספר אחת, ביפנית). בשנתיים האחרונות הפכה יפן ליעד טיול פופולרי לרבבות ישראלים בכל הגילים. "כשאני פותח קבוצה לטיול מאורגן ליפן, בתוך שעה היא מתמלאת", מספר דודי מרדכי, מנהל מחלקת הדרכה בחברת "נתור". "וזה קורה לפחות שלוש פעמים בשנה. תוסיף לזה גם חברות מסחריות גדולות שמוציאות קבוצות ליפן, ואת העובדה שהגיל השלישי גילה את המדינה - ותבין למה מדובר בהיסטריה רבתי".

לצד גיל הזהב, יפן הפכה למקום מועדף על בני ובנות מצווה בישראל ועל זוגות שנישאו זה עתה, שיוצאים לחגוג במרחק של יותר מ־11 שעות טיסה מנתב"ג. לא עוד "ארץ המסתורין" מספרי גיאוגרפיה ישנים, אלא יעד פתוח ונגיש, שמציע הצצה מכלי ראשון לאופנות מעודכנות, טירות מרהיבות, טקסים מהפנטים - ואווירת הכנסת אורחים כללית שנטועה עמוק בתרבות.

"בעבר, טיול ליפן נחשב לנחלה בלעדית של העשירונים העליונים בישראל, עם טיסה יקרה ומטבע יפני שהיה חזק מול השקל", מסביר אופיר דנאי, מנכ"ל קבוצת אופרן ו־WTC להשכרת רכב ולהזמנת חופשות. "כיום הישראלים נוהרים ליפן לאורך כל ימות השנה. אם פעם טסו לחגוג בר/בת מצווה בדיסנילנד, ואחר כך בליגת האלופות בכדורגל, לראות את מסי ורונאלדו - הרי שבשנתיים האחרונות הטיולים ליפן החליפו את כל אלה".

ד"ר הלנה גרינשפון, מהמחלקה ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים, היא גם מדריכת טיולים ביפן. לדבריה, בשנים האחרונות ניכרת עלייה במספר הישראלים שבוחרים לחזור ולטייל ביפן בפעם השנייה ואף השלישית. "אם פעם יפן נחשבה לטיול של 'פעם בחיים', עכשיו אנחנו רואים שאנשים חוזרים לשם ומבקשים מהמדריך 'לראות יפן אחרת', כלומר את המקומות הפחות שגרתיים והפחות מוכרים.

"ולא מדובר רק בטיולי בר או בת מצווה, אלא בטיולי משפחות שלמות ובטיולים של מבוגרים שהתלהבו מהתרבות היפנית וגילו שלא קשה לטייל במדינה הזאת. לכן הם רוצים לחזור שוב ושוב".
יפן גם נחשבת לאוהדת ישראל.

"היא נתפסת כפרו־ישראלית, ואני מאמינה שהישראלים מגיעים ליפן גם בזכות זה. בכל מה שקשור ליחס לישראלים, אי אפשר להשוות בין מה שקורה היום בטוקיו לבין פריז או לונדון".

ד"ר הלנה גרינשפון: "לא קשה לטייל ביפן, ולכן משפחות שלמות חוזרות לשם. יפן גם נתפסת כפרו־ישראלית, ואני מאמינה שזה עוזר. מבחינת היחס אלינו, אי אפשר להשוות בין מה שקורה בטוקיו ללונדון"

לדברי ד"ר גרינשפון, הישראלים נחשפים כיום ליפן בצורה שונה לגמרי מהעבר. "פעם נסעו ליפן כטיול אחרי צבא, מכרו ציורים בטוקיו, ואז חזרו לארץ ללמוד באוניברסיטה. היום החשיפה לתרבות היפנית מתחילה בגיל הרבה יותר מוקדם, בזכות הרשתות החברתיות והסטרימרים. לכן התרבות היפנית כבר לא נתפסת כזרה עבור הדור הצעיר".

הטרנד היפני הביא גם לגידול במספר הנרשמים ללימודי מזרח אסיה?
"כשזה מגיע לאקדמיה, לא ממש. באופן כללי, אנשים מעדיפים ללמוד משהו פרקטי, ולימודי סין, ואפילו לימודי דרום קוריאה, בגלל ההייטק, נתפסים כיותר פרקטיים בהשוואה ללימודי יפן. אני מניחה שהסטודנטים אומרים לעצמם שאם כבר ללמוד מדעי הרוח, אז שיהיה 'מה לעשות עם זה', ואולי במובן הזה יפן פחות אטרקטיבית".

ביקוש מיוחד לדרמות

סיור בתל אביב, בעיקר במרכז העיר ובדרומה, יכול להעיד על חדירת הטרנד היפני באופנה, בקומיקס, בספרים ובחפצי המרצ'נדייז של סדרות פופולריות. אמנם האנימה והמאנגה נמצאות איתנו כבר עשור, אבל לאחרונה גורפת האנימציה היפנית הייחודית שיאים של התעניינות, עם גידול מתמשך בכמות חובבי הז'אנר.

"אני זוכרת שבתיכון הייתי הראשונה בקטע של אנימה, וכל החברים שלי הסתכלו עלי מוזר", צוחקת קטרינה זובקוב, מנהלת חנות "פסטל ג'אנקיז" ברחוב דיזנגוף בתל אביב, שמוכרת אופנת רחוב אסיאתית. "לעומת זאת, בשנים האחרונות כולם באים אלי לשאול איפה אפשר לקנות חוברות ומוצרים של אנימה. זה הפך להיות משהו במיינסטרים הישראלי, והאוכלוסייה שקונה את זה כבר יותר מגוונת. הפיק הגדול של ההתעניינות הגיע בתקופת הקורונה, ומאז הוא לא ירד. המכירות רק עלו".

למה דווקא בקורונה?
"בסגר הישראלים סיימו לקרוא כל מה שהיה להם בבית, אז הם נפתחו לתרבויות חדשות. היום נכנסים לחנות אנשים מכל רחבי הארץ ובכל הגילים. זה יכול להיות ילד בן 5 עם ההורים שלו, או גבר בן 50 שנכנס לתחום רק עכשיו, אז הוא מחפש פה בגד או חפץ אחר.

"הדבר שמאוד בולט הוא שהישראלים מובילים בסצנה. אני מסתובבת הרבה בלונדון ובאירועים באירופה, ואנחנו בהחלט נמצאים בצמרת של העולם המערבי. רוב המקומות פחות מפותחים מאיתנו בתחום הזה".

מה המוצר הכי אהוב על הישראלים בחנות?
"בעיקר נעליים, כי הרבה אנשים הולכים איתן למסיבות רייב. לפעמים יש יותר פיקים סביב חפצים ספציפיים שנוגעים לאירוע ספציפי, לסדרה או ללהקה מסוימת".

לדברי זובקוב, לאחרונה הצטרפה אוכלוסייה מפתיעה נוספת לקהילת חובבי האנימה והמגמה: "יש לנו הרבה משלוחים ליו"ש, שם יש התעוררות בכל הנושא. הבעלים של החנות נוסע בעצמו למסור שם את המשלוחים".

החנות "יוקה ומפלצות" בדרום תל אביב מזכירה חנויות קומיקס בסוהו בלונדון (בקיזוז וייב הלבנט בואכה רכבת קלה). הבעלים היא יעל פרס, שביחד עם אחיה, גיא ז"ל, תכננה את החנות כך שתהפוך ל"מכה" של הקומיקס לסוגיו, כולל היפני. גיא נפטר באופן מפתיע לפני כשלוש שנים, אבל החנות ממשיכה להגשים את החזון שלו.

רוני מהדב־לוין, פסטיבל "אקי־נו": "אם בעבר נאלצתי לחפש מפיצים יפנים שיעניקו הזדמנות להקרין סרטים שלהם, עכשיו הם רודפים אחריי להציג, כי ישראל הפכה לגורם משמעותי בהפצת קולנוע יפני בעולם"

"בתחילת שנות האלפיים היית צריך לצרוב דיסקים של מאנגה ולהעביר מיד ליד, אבל היום, בזכות האינטרנט והסטרימינג, הכל הרבה יותר זמין ונגיש, ובעיקר יש כמויות גדולות מאוד של תוכן", מספרת דניאל דימשטיין, מוכרת ותיקה בחנות. "זאת עדיין נישה שנתפסת 'של חנונים', כמו שתמיד היה, אבל היא פשוט הולכת וגדלה כל הזמן".

החנות, שמשמשת גם בית ליצירה, מושכת אליה כל הזמן לקוחות חדשים, שיודעים בדיוק מה הם מחפשים: "יש לקוחות שבאים בשביל 'בליינד בוקס', קופסאות הפתעה שפותחים בלי לדעת מה מחכה בהן בפנים. אחרים באים לחפש דמויות מסדרות שהם אוהבים. לכאורה, ההרגשה היא כאילו מדובר בסצנה מאוד 'תל־אביבית', אבל לפי הכתובות למשלוחים והלקוחות שמגיעים לכאן מכל הארץ, אפשר לראות שזה כבר מזמן לא רק שם. ואם בהתחלה החנות כוונה לבני נוער ומעלה, אני יכולה להעיד שכמות הילדים שמגיעה כיום הולכת וגדלה".

ואפרופו ילדים, אפליקציית "דואולינגו" נחשבת בשנים האחרונות לאופציה המועדפת על הישראלים ללימוד שפות חדשות. על פי הנתונים, יפנית היא אחת מעשר השפות הפופולריות בארץ באפליקציה. גם הנתונים משירותי הסטרימינג נטפליקס ודיסני פלוס מעידים שהישראלים אוהבים להצביע עם השלט שלהם לכיוון יפן. תוכני אנימה וסדרות דרמה מדוברות, דוגמת "שוגון", צוינו על ידי המבקרים המקומיים כמומלצים של 2024, ונחשבים למובילים בקטגוריית הנוער - לצד קטגוריית המבוגרים.

העיסוק באנימה, אם כן, הפך לחוצה דורות, וכבר לא נדיר לראות הורים מבלים עם ילדיהם בשלל פסטיבלים בארץ ובעולם. אם בעבר יושבי דיזנגוף סנטר נחשבו "פאנקיסטים", היום ילדי הסנטר שולטים באנימה ובמאנגה, עם שיער צבוע בגוונים שלקוחים מהקומיקס היפני. תודו שאתם מרגישים טיפה יותר זקנים עכשיו.

ואם בפסטיבלים עסקינן, בסוף השבוע הנוכחי יימשך פסטיבל הסרטים היפני "אקי־נו" בסינמטקים ברחבי ישראל. רוני מהדב־לוין, מנהל סינמטק ירושלים ואוצר תוכניות הפסטיבלים לאורך השנים, מעיד על התנפלות חסרת תקדים על הכרטיסים בהקרנות: "כשהתחלנו את הפסטיבל ב־2016 הוא היה הצלחה, אבל אי אפשר להשוות את זה למה שמתחולל עכשיו, במהדורה התשיעית שלו.

מגיע יותר קהל, והוא מורכב מישראלים שטסים לטיולים מאורגנים ביפן, מאנשי עסקים שעובדים עם יפן ורוצים להכיר את התרבות שלה, וגם מאנשים שמחפשים בקולנוע היפני דברים שאי אפשר למצוא בקולנוע האירופי או האמריקני. נוסף על כך, רבים מרוכשי הכרטיסים הם יפנים שחיים בישראל ומגיעים לפסטיבלים, כי הם רוצים לראות סרטים מהבית.

"ואם בעבר נאלצתי לחפש מפיצים יפנים שיעניקו לי את ההזדמנות להקרין סרטים שלהם, עכשיו המפיצים רודפים אחריי ומבקשים להציג את הסרטים בארץ, כי ישראל הפכה לגורם משמעותי בהפצת קולנוע יפני בעולם".

מוכרת בחנות לאופנה אסיאתית: "כולם נכנסים היום. ילד בן 5 עם הוריו, או גבר בן 50 שחדש בתחום ומחפש פה בגד או חפץ. האייטם האהוב הוא נעליים, כי הרבה אנשים הולכים איתן למסיבות רייב"

לדברי מהדב־לוין, הביקוש לדרמות משפחתיות יפניות הפתיע את הגורמים בתעשייה. "לאורך השנים ראינו איך יותר ויותר סרטים שאנחנו מביאים לפסטיבל נרכשים להפצה בבתי הקולנוע בישראל. רוב הסרטים גם זוכים להצלחה בהקרנות מסחריות. סגן שגריר יפן בישראל, שהגיע לפתיחת הפסטיבל שלנו, אמר שבישראל אפשר לראות סרטים יפניים שעוד לא יצאו להפצה שם, כך שבמובן הזה ישראל מקדימה אפילו את יפן עצמה".

באיזה ז'אנר הישראלים מתעניינים במיוחד?
"הקהל הישראלי צמא לדרמות משפחתיות יפניות, ואנחנו רואים את זה לאורך השנים האחרונות. אם אני צריך לחשוב מה חולל עבורנו את הבום, אחת הסיבות המרכזיות היא הטיסות הישירות ליפן. בזכותן יותר ויותר ישראלים נחשפים לתרבות הזאת ורוצים לראות סרטים שקשורים בה".
2,200 דולר לטיסה

אם כך, בפסח הקרוב יעלו המוני בית ישראל על טיסות לטוקיו או לאוסאקה (מחיר ממוצע: 2,200 דולר לראש, והכל כבר מכור; נשארו כרטיסים ב"אתיופיאן איירלינס", אם אתם ממש מתעקשים). אחרים ימצאו את עצמם בתור הבלתי נגמר לראמן בפלורנטין (האם נראה את התורים האלה גם בקיץ?). רובנו נצפה גם בסרט או בסדרה יפניים לצד ילדינו. בפורים המתקרב ימשיכו התחפושות היפניות לצבור פופולריות, וגם "הלו קיטי" ופוקימון ייחשפו לדור הבא של ילדים ישראלים.

וגם אם הטרנד היפני ידעך מתישהו ויחלוף, כדרכן של אופנות, אפשר לזכור תמיד את חוכמת הפילוסופיה היפנית: כשלמדתי כסטודנט באוניברסיטת תל אביב, אי אז בתחילת המילניום, פרופ' יעקב רז לימד אותנו שכוחו של שיר הייקו יפני נעוץ בכך שהוא תופס את הרגע כפי שהוא, ולא נופל למשמעויות או לפרשנויות מעבר לו. אז שנמשיך כולנו לתפוס את הרגע - שאולי ברגע שאחריו יחלוף לבלי שוב.