אני מחליקה אל צפון־מערב הנגב במגלשה של כביש 6. בצומת רהט־שובל, במועצה האזורית בני שמעון, עומדים מנוף וטרקטור. אחרי שנים של מאבק מתמשך ותאונות דרכים קשות שאירעו במקום, הצליחה ראשת המועצה האזורית סיגל מורן להשיג את הסכמת נתיבי ישראל להקים במקום מעגל תנועה. אלא שהמנוף מסתובב על צירו ואינו מניף דבר, והטרקטור נוסע הלוך וחזור באותו המקום.
כמה מהבדואים שמתגוררים סמוך לצומת הודיעו לראשת המועצה שכיכר לא תקום ולא תהיה, בטענה שהם מחזיקים בבעלות על השטח. כשהיא פתחה בהליך הפקעה חוקי, הם התחילו לאיים. סיגל ניהלה מלחמת חורמה. "הם רצו שאתן להם משהו בתמורה, ואני הודעתי שהעבודות יתבצעו ולא ניכנע לסחטנות. אני יודעת על ראשי מועצות אחרים בנגב שלא היתה להם ברירה והם מצאו 'סידורים' כדי לא ללכת עד הסוף".
כשאנחנו חוזרות מסיור בשטח, חולפות במכונית שלה על פני הצומת, סיגל שמה לב שהמפעילים (הבדואים) של הכלים הכבדים עובדים בכאילו. גם היום לא התקדמו העבודות. ניידת משטרה עומדת בצומת, וגם ג'יפ של משמר הגבול, אבל אין רעש של עבודה. "הם ייכנסו לעבוד היום", סיגל אומרת בנחרצות, "גם אם אני בעצמי אשב על השופל, תהיה פה כיכר".
היא מתנהלת באסרטיביות וללא מורא, אבל עמדותיה בנוגע להסדרת הבדואים נמצאות בשמאל הרך, ויחסיה עם הבדואים הפכו אותה לשייח'ית הראשונה בנגב. בעיניהם, היא גיבורה. לפני שנה העבירה 14 אלף דונם משטחי המועצה שלה לטובת עיריית רהט, שנמצאת גיאוגרפית בתוך השטח העצום שלה, כדי להקל את מצוקת הבנייה בעיר הצפופה.
עוד נגיע לבדואים. סיגל מורן מסתכלת על המדבר כעל בית ובאה לעבודה בשרוולים מופשלים. שמונה שנים מאז נבחרה לראשות המועצה האזורית בני שמעון, הצליחה להכפיל את מספר התושבים ולהפוך את המועצה למוקד משיכה. היא בת 52, תושבת ההרחבה של קיבוץ בית קמה, אמא של רז ונעם. המנהיגה הציבורית האישה היחידה בנגב. האישה היחידה בישראל שעומדת בראש מועצה אזורית. טיפוס קשוח, קול עם חספוס סיגריות, אהבה לאנשים.
בנות שמעון
היום הראשון שלה בתפקיד, בשנת 2009 בדמדומי עופרת יצוקה, היה היום הראשון שבו חזרו תלמידי בתי הספר למסגרות אחרי ימים של הפגזות ומקלטים. "כינסתי את אנשי הביטחון של היישובים לתדריך, ושמתי לב שהם מדברים איתי לאט", היא מספרת. "לקח להם זמן לקבל את זה שאישה תיתן הנחיות במצב ביטחוני רגיש. היום הם כבר לא מדברים לאט".
בעקבותיה מכונה המועצה בחיבה "בנות שמעון", ויש בה לא מעט נשים בכירות: מנכ"לית, גזברית ומחצית מבעלי התפקידים - "לא מתוך אג'נדה", היא מדגישה, "אלא על בסיס כישרון וכישורים".
בשנת 2000, אחרי שליוותה קיבוצים במשבר מטעם הקיבוץ הארצי, החלה לעבוד במועצה האזורית והקימה בה את היחידה האסטרטגית. אחר כך נבחרה פעמיים כראש מועצה; בפעם השנייה בלי שהתמודד מולה איש. זו מועצה ענקית בשטחה, 400 אלף דונם (עוטפת בשטח השיפוט שלה את באר שבע ואת רהט), ודלילה באוכלוסייה: כ־10,000 תושבים ב־13 קיבוצים ומושבים. בינותם מפוזרים יותר מ־10,000 בדואים בשטח המועצה, שאינם רשומים בשום רשות מוניציפלית.
בעשור האחרון עבר האזור מהפכה. אוכלוסיית המועצה הוכפלה והוצערה, חמישה בתי ספר חדשים החליפו בית ספר אחד שהיה קיים, מפונים דתיים מגוש קטיף הצטרפו למועצה החילונית־מאוד וחיבורים מפתיעים נולדו. סיגל שותפה בין היתר להקמת אזור התעסוקה "עידן הנגב" המשותף ללהבים, העיר רהט, הקהילה הבדואית ובני שמעון; והקמת "כוכבי המדבר", בית הספר המדהים למנהיגות בדואית במרכז ג'ו אלון שליד קיבוץ להב.
שכנות טובה ויחסים חמים. מורן עם טלאל אל־קרנאוי, ראש עיריית רהט // צילום: דודו גרינשפן
בקרוב ייפתח במועצה גם בית ספר מחוזי לילדים עם בעיות נפשיות, מוסד פוסט אשפוזי, שיהיה צמוד לבית הספר הרגיל, בקמפוס אחד, עם תוכנית לימודים משלבת ומגמות משותפות לתלמידים משני בתי הספר.
"במרכז הייתי צריכה יותר מרפקים. פה, בבתוליות של הנגב, אני בעמדת השפעה משמעותית יותר והקול שלי יותר נשמע מאשר אם הייתי ראש מועצה באותו סדר גודל במרכז הארץ", היא אומרת.
אם הייתי מניחה עכשיו על השולחן את מפתחות הנגב ונותנת לך אותם, בצירוף תקציב בלתי מוגבל, מה היית עושה?
"שדרוג מערך הבריאות בנגב, שנמצא על סף קריסה. יש מחקרים ונתונים אובייקטיביים שמציגים פערים אדירים בין המרכז לפריפריה, ובאופן חמור יותר בדרום. מספר מיטות אשפוז ביחס לאוכלוסייה, זמן ההמתנה לבדיקות, מחסור אדיר ברופאים במקצועות כמו רפואה פנימית, בעיה קשה של כוח עזר סיעודי. יש החלטה על הקמת בית חולים נוסף בנגב וזה לא מתקדם לשום מקום".
"המחיצות נשברו"
שלושה מבצעים צבאיים גדולים עברו על הנגב בתקופה שהיא עומדת בראש המועצה. עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן. עשרות גראדים נחתו בשטחי היישובים שלה. "בסך הכל המדינה שלנו מתפקדת מצוין בשעת חירום. כמות תשומת הלב שקיבלנו בזמן המבצעים היא מטורפת. התסכול הוא שהמבצעים נגמרים בתחושה שהסיבוב הבא יגיע, והוא מגיע. אנחנו דרוכים כל הזמן. אני יודעת להעביר את המועצה מאפס למאה בדקות. אני מקבלת טלפון מפיקוד העורף, 'סיגל, נכנסים למצב חירום', ותוך חצי שעה כל מערכות החינוך סגורות וכולם בבתים. אחת הגאוות שלנו היא על מידת המוכנות בחירום. אבל אני לא רוצה להיות גאה בילדי גן שיודעים לרוץ למקלט בזמן אזעקה".
לפני שנה, אגב הנחישות שהפגינה מול בדואים בענייני קרקעות, קיבלה איומים על חייה. במשך חצי שנה הוגדרה סיגל על ידי משטרת ישראל כמאוימת בדרגה 4, עם שמירה צמודה, מצלמות אבטחה סביב הבית שלה, וחבלן שבודק את האוטו לפני נסיעה. "גורמים שונים אמרו לי שהם אמנם מאיימים, אבל לא יפגעו בי כי אני אישה".
השתלבותם של מפוני עצמונה בקיבוץ שומריה היא סיפור הצלחה. "זה יותר מלקבל עוד אלף תושבים למועצה", אומרת סיגל. "הקליטה שלהם היתה סיפור מכונן עבורי. מעולם לא ביקרתי בגוש קטיף. גם ביהודה ושומרון לא הייתי מעולם, מטעמים אידיאולוגיים (סיגל היא חברת מפלגת העבודה וצירה במרכז המפלגה; א"ע). במהות, זו מועצה חילונית עם מרכיב משמעותי של השומר הצעיר. הקליטה של עצמונה לוותה בהמון חששות, סטיגמות, אווירת חרדה של 'הם יסגרו לנו את הכבישים בשבתות' וכולי".
היא מודה ש"אצלי אישית נשברו מחיצות של 'הם' ו'אנחנו'. וזה הדדי. עשיתי תהליך גישור בין להב לשומריה, גיליתי שאני מדברת עברית בשני המקומות אבל שפות שונות לגמרי. לשמחתי היום אפשר להגדיר את זה כהצלחה. נוצרו חיבורים, מעגלי נשים, מרקם יחסים מרתק. זו קהילה חרד"לית ואנחנו צריכים ללמוד אותם. הם לא יגיעו לאירועים של המועצה שיש בהם שירת נשים. כשאני מגיעה אליהם, הקהל יושב בהפרדה עם מחיצה בין נשים לגברים ואני עומדת באמצע. שואלים אותי איך אני מקבלת דבר כזה, כאישה חילונית? אני עונה שאני מכבדת אותם בדיוק כמו את הבדואים".
טלאל אל־קרנאוי, ראש עיריית רהט, נכנס ללשכה שלה. הם לוחצים ידיים והוא מספר על השכנות הטובה והיחסים החמים. "לקחנו מישהי משלכם, ועוד אשכנזייה, והפכנו אותה לבדואית", הוא אומר בחיוך. "היא לא ראש רשות שמתעניינת ברפת ובלול של הקיבוץ אלא מנהיגה אזורית, שרואה את הדברים בגדול".
הוא ממשיך ואומר: "יש בינינו שיתוף פעולה עסקי, חברתי וחינוכי. מצוקת הדיור ברהט היא חבית חומר נפץ. סיגל הבינה את המצוקה והעבירה לנו 14 אלף דונם בהסכם במעמד הנשיא, כדי שכולם יחיו בכבוד. באזור התעסוקה שאנחנו מקימים יחד עם מועצה מקומית להבים יהיו 5,000 מקומות עבודה. היום עובדים ב'סודה סטרים' 1,500 איש, רובם נשים תושבות רהט. לפני שנתיים היו אצלי בעיר 34% אבטלה. היום 12%. סיגל מבינה שכשמצב הבדואים ישתפר, מצב כל הנגב ישתפר".
אתה "בדואי־אשכנזי", טלאל. השאלה היא איך החברים שלך בולעים את הרעיון שיש אישה בתפקיד הזה.
"היא אישה כריזמטית, נותנים לה כבוד. מעריכים אותה על הנחישות שלה. הכינוי שלנו הוא 'סיגל וטלאל'. כולם מכירים אותה. הנשים ברהט רוצות לחקות אותה".
"חושבת עשר פעמים"
כשטלאל יוצא אנחנו נוגעות בפיל שבחדר. "אם לא יקרה מהפך באיכות וברמת החיים של הבדואים, לכולנו אין עתיד בנגב", היא אומרת. "הטיפול צריך להיות שורשי. לא רק בתחום הסדרת הקרקעות אלא במה שקורה בתוך היישובים המוסדרים".
כ־250 אלף בדואים גרים בנגב, כמחציתם בשבע העיירות הבדואיות המוסדרות, ומחצית בפזורה. חלק גדול מהפזורה נמצא בתחום השיפוט שלה. כמה בדיוק, אף אחד לא יודע. "תמיד מתחילים לדבר על הפזורה, ובתוך הפזורה על הסרבנים שלא רוצים הסדר קרקעות.
"בואו נהפוך את הסדר ונדבר קודם כל על היישובים המוסדרים, שנמצאים באשכול סוציו־אקונומי 1 או 2. אף אחד מאיתנו לא היה בוחר לחיות ביישוב כזה, נכון? היינו רוצים מערכת חינוך טובה, איכות חיים? ההנחה שלנו היא שבדואים הם לא כמונו. שהראש שלהם עובד אחרת. אבל זה לא נכון. מרבית הבדואים כמונו. הייתי עושה מהיישובים המוסדרים בונבוניירה, יישובים איכותיים שאנשים ירצו לחיות בהם. לפני עשר שנים היה פה במועצה משבר דמוגרפי. היו פה 4,400 תושבים, 40% מהם מעל גיל הפנסיה. היום הכפלנו את האוכלוסייה, יש קצב צמיחה של 5% בשנה, רשימות המתנה מפה ועד מטולה, ו־40% מהמועצה הם מתחת לגיל 18. הצלחנו ליצור מקום שאנשים רוצים להשתייך אליו. זה מה שצריך לעשות אצל השכנים שלי".
את מדברת על קח ותן או קח וקח? אנחנו נקים מערכת חינוך מצוינת ופרחים בכיכרות, ומה הם ייתנו בתמורה? מה לגבי אכיפת חוקי תכנון ובנייה, פוליגמיה, פשיעה, אלימות?
"מי שנאבק הכי הרבה בפוליגמיה אלה הבדואים עצמם, אבל בצורה נבונה שמביאה בחשבון את התרבות. היום הנשים הבדואיות משכילות יותר מהגברים והפוליגמיה נדחית מבפנים. גם לגבי אלימות ופשיעה, מי שמתמודד עם זה הכי קשה זה הם. על כל פריצה שיש אצלי במועצה, אצלם יש מאה. ואני אתן לך עוד נתון מפתיע: שיעורי גביית הארנונה ביישובים הבדואיים הם גבוהים מאוד. ברהט יש 80% גבייה. בחורה 90%. יש להם המון הנחות ופטורים, ולכן ההכנסות של העירייה נמוכות, אבל גבייה יש. גם עם אכיפת חוקי בנייה הם מתמודדים ברמה המוניציפלית.
"אורי אריאל, שהודיע שייתן 3 מיליארד שקלים לטיפוח היישובים המוסדרים, מפתיע אותי לטובה. אחרי שיהיה כדאי ושווה לחיות ביישובים המוסדרים, יהיו הרבה פחות סרבנים מהפזורה. תתחילו להכניס לראש שהם כמונו, ולתת מוטיבציה לחיים טובים. תתחילו עם מי שמסכים, מי שהולך בטוב עם המדינה ירוויח, והשאר יגיעו בעקבותיו.
"בכל פעם אומרים 'עד שהאחרון לא יסכים להתפנות מהשטח לא נתחיל עם הראשון'. ככה זה לעולם לא ייגמר. בואו נתחיל עם הראשון. הריבון צריך לנהוג בחוכמה. צריך להיות ברור שמה שהיה אפשר לפתור לפני שלושים־ארבעים שנה, היום הרבה יותר מורכב. כל תביעת בעלות אחת הפכה לעשרה יורשים".
וכשנגיע לאחרונים, לסרבנים, מה נראה בשטח? מראות קשים של פינוי או הכלה?
"אותם מראות כמו שראינו היום בעפרה וכמו באום אל־חיראן לפני חודש".
אום אל־חיראן נמצא בשטח השיפוט של המועצה שלה. "אם היו נותנים למנהיגים הבדואים עוד קצת זמן, היו יכולים לסיים את הפינוי בהסכמות. אני לא מבינה למה היה כל כך חשוב להצהיר שהפינוי הוא לטובת הקמת יישוב יהודי. הרי גם ככה יש החלטה על הקמת יישובים בדואיים, והנגב גדול מאוד. היה אפשר להחליט שזה יהיה יישוב בדואי ולהתנות את זה בקליטת הפזורה מסביב".
מה את חושבת על האלימות שיצאה שם משליטה?
"גם השוטרים היו בסיטואציה בלתי אפשרית. הביקורת שלי היא על מה שהיה אחרי. אני מסכימה עם גלעד ארדן שצריך לתת גיבוי למשטרה, אבל הטעות הגדולה שלו ושל המפכ"ל זו הנמהרות. הם היו צריכים לומר שקרה אירוע קשה ומדאיג ולא לצאת בהצהרות על פיגוע ועל דאעש. במיקרו־קוסמוס שלנו בנגב, אמירות כאלה משאירות צלקות שהולכות ומעמיקות. האוכלוסייה הבדואית, היסטורית, נאמנה למדינת ישראל. טלאל אומר כל הזמן שדור ההורים שלהם היו ותרנים, הדור שלהם פשרנים, והילדים תובעניים. כמו אצלנו, בעצם. המסרים שעוברים לדור הצעיר של החברה הבדואית מקשים את החיבור שלהם למדינה. אני משתדלת לחשוב עשר פעמים לפני כל משפט, להיות אחראית באמירות שלי".
אז במי היא תולה את האחריות? "החברה הבדואית צוברת תסכול בעוצמות גוברות והולכות. יש הקצנה דתית, אבל זו ביצה ותרנגולת. זה נובע מזה שאין ואקום. הפערים בינם לבינינו מתרחבים, הם מרגישים סוג ב', ואנחנו מקבלים חברה קיצונית יותר ודתית יותר. בקו השמיים של רהט היו עד לפני כמה שנים שני מסגדים בלבד, היום אי אפשר לספור.
"ועדיין, השורשים הם של נאמנות. הם אוהבים את המדינה ונמצאים בקונפליקט. במבצע צוק איתן מנהיגי הבדואים בנגב התבטאו בלויאליות ובאחריות. במקום לחבק את האוכלוסייה הזאת, שתהיה חלק מהתל"ג הלאומי וחלק מההזדהות הלאומית, המדינה בועטת בהם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו