"פחדתי שאשב בכלא כמעט את כל שנות המאסר עד שהאמת תתגלה"

במשך ארבע שנים וחצי נחשב הפשע שבו הורשע ניסים חדד (49) לאחד המתועבים וחסרי התקדים בתולדות המדינה. שופטי בית המשפט המחוזי כתבו על הנסיבות שבגינן החליטו להרשיעו במעשה סדום בתינוק בן שנה וחצי כי "אין להן אח ורע בתולדות עבירות המין במקומותינו". הם הביעו זעזוע עמוק מ"החייתיות במעשים האכזריים שביצע חדד" וגזרו עליו 17 שנות מאסר. 

לפני כחודשיים זיכה בית המשפט העליון את חדד והורה לשחררו מייד מהכלא. זיכוי מחמת הספק, בדעת רוב, שחתם פרשה מעוררת חלחלה. לא רק בגלל המעשים שיוחסו לחדד, אלא גם בשל הקלות שבה ניתן להפוך אדם נורמטיבי לעבריין שפל, בעל סטייה מינית מחליאה שנדירותה אסטרונומית. 

חדד ניהל מלחמה עיקשת על חפותו מתוך הכלא. "ידעתי שאלך הביתה, רק לא ידעתי מתי", הוא אומר בראיון ראשון לאחר זיכויו. "פחדתי שאשב בכלא כמעט את כל שנות המאסר, עד שהאמת תצוף ותתגלה. כי האמת חייבת להתגלות".

בבוקרו של יום שבת חורפי, בחודש פברואר 2012, התעוררו משנתם חדד, בת זוגו ובנה התינוק, בדירתו של חדד בשכונת רמת אביב החדשה בתל אביב. חדד שיחק מעט עם התינוק, האכיל אותו וצפה איתו בטלוויזיה. כשבת זוגו הצטרפה אל השניים, הציע חדד שייצאו לאכול יחד ארוחת צהריים מוקדמת.

הוא התקשר לנהגו האישי וביקש שיגיע לביתו כדי להסיעם למסעדה. בינתיים, בזמן שהאם התארגנה לקראת היציאה, לקח חדד את התינוק וירד איתו לחדר הכושר שבמרתף הבניין. לרשותו עמד זמן קצר של כחצי שעה.

מנקודה זאת ואילך נפערת תהום, שעד לרגע זה רב הנסתר בה על הגלוי. לטענת אמו של התינוק, שבה צידדו שלושת שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב, בפרק הזמן הזה פגע חדד מינית בבנה התינוק. כשחדד והתינוק חזרו לדירה, מעט אחרי 11 בבוקר, היא נחרדה לגלות פציעות בפי הטבעת של בנה. לעת ערב הגיעה עם בנה, מלוּוָה באביה, לבדיקות בבית החולים שניידר, שם זוהו שני קרעים בפי הטבעת.

מאחר שהרופאים סברו שייתכן כי התינוק הותקף מינית, ומאחר שאמו הצהירה שהיא משוכנעת כי חדד ביצע בתינוק מעשה סדום, הוא הופנה לבית החולים וולפסון, לבדיקה בחדר 4, המיועד למקרים שבהם יש חשד לפגיעות מיניות. משם נלקח לחדר הניתוח, הקרעים נתפרו, והוא נותר באשפוז במשך שישה ימים. 

במוצאי שבת, כמה דקות אחרי 11 בלילה, דפקו שוטרים על דלת ביתו של חדד ועצרו אותו בחשד לפגיעה בתינוק. מאותו רגע השתנו חייו לבלי הכר.

•   •   •

הוא נולד וגדל ברמת גן. בן אמצעי בין שתי בנות להורים ילידי טריפולי. האם לולי (80) עקרת בית. האב, ברטו (89), ניצול שואה שעבד כנהג בחברת דן.

את הראיון אנחנו מקיימים בבית שבו גדל, דירה צנועה במרכז העיר. אף שבבעלותו "דירה כמעט בכל עיר במדינה", העדיף חדד להעביר את החודשיים הראשונים לאחר שחרורו כשהוא מוקף במשפחתו. אמו ניגשת אליו אחת לכמה דקות לבדוק מה שלומו. מגישה עוד אוכל ושתייה. כמוה גם האחות הבכורה, שרי, אם לשני ילדים בוגרים, שמתגוררת זמנית בבית הוריה.

חדד למד בבית ספר יהלום ובתיכון אהל שם, בצבא שירת בשלישות. הוא בעל תואר ראשון בכלכלה מאוניברסיטת בר־אילן ותואר שני במינהל עסקים מאוניברסיטת דרבי. בבעלותו חברת סליקה לכרטיסי אשראי בשם קרדורקס, ועיקר פעילותו העסקית היא בתחום הנדל"ן, כקבלן ויזם.

בעבר היה נשוי עשר שנים, ללא ילדים. לפני כשש שנים הביא לעולם ילדה, יחד עם ידידה. היא בת גילו של הילד שבו נטען שפגע מינית.

את אמו של הילד הוא פגש כשלושה חודשים לפני שנעצר בחשד לפגיעה בבנה. "עובד שלי לשעבר הכיר בינינו. התחלנו עם סמסים, שטויות, ואז יצאנו למסעדה בתל אביב. אכלנו, שתינו, היה נחמד, קלאסי, בכבוד. שיחה סבירה. היא סיפרה לי שיש לה תינוק בן קצת יותר משנה.

"הרגשתי שמעניין אותה רק כסף. אותי מעניין מאוד כסף, אבל רק עד ארבע אחר הצהריים, ואז מעניין אותי לעשות דברים אחרים - לנגן, 39 שנים אני מתופף מקצועי, ללמוד גמרא ומשנה ופיזיקה, לקרוא, לעשות הרבה ספורט, להיות עם הבת שלי. אותי מעניינים החיים. אני נורא אוהב את החיים.

"לא היו לי כוונות רציניות לגביה. מבחינתי זה היה רומן נחמד, אבל חולף, ואמרתי לה את זה בפנים.

"בקושי יצאנו מהבית, בגלל שלא היה לה סידור לילד. בדרך כלל היינו אצלה בבית בערב, מעולם לא נשארתי לישון. הנהג היה מחכה לי למטה, והייתי חוזר הביתה.

"הילד שלה מאוד אהב אותי. ילד מתוק, יפה, מקסים. הבת שלי בדיוק בגילו, יש לי גישה לילדים.

"שבועיים לפני אותה שבת ארורה, היא באה אלי לסוף שבוע. בשבת בבוקר היא רצתה לנוח, לישון, לא הרגישה טוב. אז לקחתי את הילד שלה לג'ימבורי אצלי בבניין. הייתי עייף, קרוע מכל השבוע, רציתי את השקט, אבל אמרתי לעצמי, סתום ת'פה, תכבד, שב בשקט. 

"ביום רביעי, שלושה ימים לפני האירוע, הילד לא הרגיש טוב, הוא חירחר והיה לו חום. אמרתי לה, לכי לרופא, עם בריאות לא משחקים. והוא קיבל אנטיביוטיקה.

"ביום שישי היא התקשרה ואמרה שהיא רוצה לבוא אלי שוב לסוף שבוע. אמרתי לה, הילד חולה, שבי איתו בבית, אני אבוא אלייך בערב, ואבוא גם בשבת אחר הצהריים. אבל היא התעקשה והתעקשה, אז אמרתי לה, בואי. 

"בערב שישי היא רצתה שנלך לאכול ארוחת ערב אצל ההורים שלה. אמרתי, בסדר. קניתי להם שני פמוטים מקריסטל, כבוד זה כבוד. כבר הייתי אצלם לפני כן, ועם אבא שלה היו לי שני מפגשים בענייני נדל"ן. אני לא אוהב יוהרה, אבל הרגשתי שהוא מקנא בי. הייתי 14 ק"ג פחות מהיום, עם מרצדס, נהג פרטי, יושבים בפגישה וכולם מכירים אותי, מכבדים מאוד.

"בארוחה אבא שלה זרק לי מילה לא במקום. התחלתי לכתוב הודעה לאחותי הקטנה, רחל, שתתקשר אלי ותספר איזה צ'יזבט, כדי שאוכל להתחמק משם. אבל אמרתי לעצמי, תפסיק להיות ילד קטן עם אגו. איש מבוגר, תן כבוד.  

"נגמרה הארוחה, והצעתי לה שתשאיר את הילד אצל הוריה. שנהיה בשקט שנינו, נעשה אהבה. לא הסתדר לה, והוא בא איתנו.

"השכבתי אותו לישון במיטה של הבת שלי, שהיתה באותו ערב עם אמא שלה, והוא התעורר כמה פעמים. אפרוח קטן. קרא לי 'אבא, אבא'. מושיט את הידיים כדי שארים אותו. בסוף אמא שלו אמרה לי להביא אותו לישון איתנו במיטה, וכך היה.

"בבוקר קמתי, התחלתי לרוץ איתו קצת בבית. והוא הולך, חוזר, מתוק. אמא שלו הצטרפה אלינו, ואז הצעתי לה שנלך לארוחת צהריים במסעדה. האמת היא שרק רציתי לעוף איתה מהבית, כי היא היתה כבדה, ולא רציתי שתישאר אצלי. אמרתי לנהג שלי, 'אתה מוריד אותנו במסעדה ומצטרף אלינו', כי לא בא לי להיות איתה לבד. נשב כמה שעות בפאן, ויאללה ביי. בכבוד, כמובן.

"בזמן שהיא התארגנה למסעדה ירדתי עם הילד לחדר הכושר בבניין, שיהיה לה שקט ואני אספיק להתאמן. נכנסתי איתו, היו שם זוג שכנים. ליטפו את הילד, הוא התרוצץ לו, ואני התיישבתי על אופני הכושר. 

"הם הלכו משם שלוש או ארבע דקות לפני שאני עזבתי. כלומר, זה פרק הזמן היחיד שהייתי לבד עם הילד. מה כבר אפשר לעשות בזמן כזה? כלום".

חדד משתחרר מכלא איילון לאחר שזוכה. "לא יצאתי לחופשה מהכלא אפילו פעם אחת" // צילום: יהודה פרץ

את חלון הזמנים האמור לא ניתן היה לקבוע באופן חד־משמעי בשל מחדל חקירתי, אחד מתוך שורה ארוכה של מחדלי חקירה חמורים, שעליהם מתחו ביקורת חריפה השופטים בשתי הערכאות.

שופטי העליון הביעו את מורת רוחם מהאופן שבו התנהלה המשטרה וקבעו כי הסבריה בנוגע לחסרים הראייתיים "אינם מתקבלים על הדעת". השופט סלים ג'ובראן כתב: "גורמי החקירה שוכנעו באשמת חדד, ועקב כך לא ביצעו מהלכי חקירה נחוצים ומתבקשים. ואולם נפסק לא אחת כי 'מטרתה של חקירה משטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו'. לטעמי, התנהלות החקירה, כפי שהיא מצטיירת מעדויות החוקרים, אינה עולה בקנה אחד עם אופן ניהולה של חקירה משטרתית תקינה". 

כך, אף שבניין מגוריו של חדד מצולם על ידי עשרות מצלמות אבטחה, דווקא צילומי יציאתם של השכנים מחדר הכושר לא נמצאו בחומר הראיות. כך חסְרה ראיה קריטית, שבאמצעותה יכול היה חדד להילחם על חפותו.  

את פרק הזמן שבו שהה לבדו עם התינוק ביססה הפרקליטות, וכמוה בתי המשפט, על עדות השכנה, מתי בר, ולפיה היה מדובר בכ־17 דקות. מבעלה של בר לא נגבתה עדות כלל. מכאן שלא היתה ראיה אובייקטיבית ללוח הזמנים. 

"באורח פלא נעלמו סרטוני האבטחה", אומר חדד. "אם הם היו קיימים, היו מניחים לי מהיום הראשון. אנחנו זימנו עד, שומר בבניין, דובר רוסית ועברית עילגת. הוא בא לעבודה ביום שני, יומיים אחרי האירוע, שיחזר את צילומי מצלמות האבטחה בעמדת השומר, ואמר שראה במו עיניו מתי בני הזוג נכנסו ומתי הם יצאו מחדר הכושר. עניין אותו מה קרה. הוא מכיר אותי.

"הוא ספר את הדקות בעצמו וגם ראה את הזמנים המדויקים על המסך. לא ניתן משקל לעדות שלו, כי ברגע שהוא סיכן את הפרקליטות, שהתיק עומד להתרסק, הכניסו לו מיליון ואחת שאלות ומושגים שהוא לא מבין. את קוראת את העדות שלו ומתחרפנת".

חדד מספר כי לפני שעמד לצאת מחדר הכושר, החליף לתינוק חיתול. הפרט הזה עורר כלפיו חשד כבד, משום שהוא מעולם לא החליף לו חיתול בעבר, וגם משום שלא היה איתו חיתול נוסף, והוא היה רק במרחק קצר מדירתו.

"הרמתי את הילד וסירחון כזה לא הרחתי בחיים שלי", אומר חדד. "הייתי מחליף לילדה שלי חיתולים כל הזמן, כמה פעמים ביום. מה זה בשבילי להחליף חיתול? הייתי לוקח אותה לטיפת חלב. אבא יחיד עם שלושים אימהות. חיסונים, בדיקות, טיפולים, מטרנה. חורף, קיץ, אני איתה. כמו אמא כוסית. הכל. משחק איתה, מקלחת, שעת שינה, קוקו, שמוקו, ג'ימבורי. אני אבא.

"אז אינסטינקטיבית פתחתי את החיתול. ראיתי נוזל צהוב, מריחה קלה של דם במפשעות וצואה. משכתי את החיתול, וניגבתי איתו את הישבן של הילד. אז מה אם לא היה לי חיתול נוסף? אני לא צריך לנסוע איתו לערד. מתוך אינסטינקט ניגבתי אותו, למה שהוא יישאר ככה.

"זרקתי את החיתול, ניגבתי את הישבן שלו עם כמה מגבות נייר שהרטבתי במים, סגרתי את הבגד שלו ועליתי למעלה. מה המרחק לדירה? 30-20 שניות". 

אבל זה לקח לך יותר זמן. אחרי שיצאת מחדר הכושר, חזרת לחדר הכושר למשך דקה וחצי. לאחר מכן התעכבת אצל השומר בלובי ויצאת עם הילד לבריכת הדגים בכניסה.

"חזרתי לחדר הכושר כי השומרים בבניין תמיד היו משגעים אותי, אם כיביתי את החשמל בחדר הכושר, אם הטלוויזיה כבויה. חזרתי לבדוק שהשארתי הכל כמו שצריך. אבל לא נכנסתי פנימה, אלא הסתכלתי מחוץ לדלת הזכוכית של חדר הכושר.

"לא חשבתי שיש בעיה עם הילד. לא נכנסתי ללחץ ממעט הדם שראיתי. כי כל עוד הילד מגיב ומזהה, הכל בסדר. והוא אמר לי קודם 'דג, דג', אז הלכתי להראות לו את הדגים לרגע".

סרטוני האבטחה המתעדים את המתנתו של חדד למעלית ואת שהייתו בלובי הבניין, אוחז בידיו את התינוק, הפכו לבסוף לראיה בעלת משקל רב. הם הובילו שניים משלושת שופטי העליון למסקנה כי לא ייתכן שהתינוק נפגע מינית באכזריות דקות ספורות קודם לכן.  

שופטי העליון סלים ג'ובראן ומני מזוז, שבחרו לבטל את ההרשעה, ציינו כי "מראהו של הפעוט ביוצאו מחדר הכושר אינו מתיישב עם האפשרות שהותקף מינית כמה דקות קודם לכן".

מזוז הציג כתימוכין את טיעוניו של ד"ר חן קוגל, כיום ראש המכון לרפואה משפטית ואז בעל מכון פרטי, ששימש עד מטעם ההגנה. קוגל הצביע על כך שבשובו מחדר הכושר התינוק היה נינוח ולא הפגין כאב.

גם לאחר מכן, בביתו של חדד, הוא התרוצץ, צפה בטלוויזיה ואף נרדם. בעת בדיקתו בבית החולים, לעומת זאת, הפגין כאב עז, עד כדי צורך בהרדמה. לפיכך, קבע קוגל, הפגיעה בפי הטבעת של הפעוט לא נעשתה בחדר הכושר.

קוגל, שהאמין בחפותו של חדד, אמר בבית המשפט: "אני שם את המוניטין המקצועי שלי על זה שלדעתי, כמומחה, בחדר הכושר הזה לא היתה חדירה. אני לא חושב שמי שקיבל חדירות כאלה, קרעים כאלה בפי הטבעת, ייצא מחדר הכושר כפי שיצא משם הפעוט, בזמן שהוא יושב על היד של הנאשם. לא סביר בעיניי בשום אופן". 

חדד: "הילד היה בלי חיתול, נשען לי ישירות על הזרוע. הלכתי איתו, הייתי בתנועה, הזרוע זזה. אם פגעתי בו, הוא היה אמור לצרוח מכאב. השם ישמור, תינוק בן שנה וחצי שנאנס על ידי גבר בן 45 לא יישב על הידיים של אותו גבר שקט ורגוע. תינוק בגיל הזה, צביטה קלה תגרום לו לצעוק ולבכות.

"אם פגעתי בו, הייתי נכנס למעלית עם השכן, יאיר לוי, ומסתכן בזה שהילד לא יפסיק לצרוח? ואם פגעתי בו, הייתי בא לשומר בקומת הכניסה ומניח על השיש את הילד, עם הישבן הפצוע ונוטף הדם לכאורה, בזמן שאני מדבר איתו? מה, אני מחפש עדים לפשע הנורא שביצעתי?

"ואיפה הדם ממעשה כל כך מזעזע? בגלל שהוא היה בלי חיתול, היו אמורים לראות דם. בקטע הזה יש סרטונים מהמצלמות. אתם רואים בעיניים שלכם. 

"לא הפסקתי לבקש שיחשבו רגע על המיקום והזמן. 11 בבוקר, יום שבת. חדר כושר עם דלתות זכוכית שקופות, שכולם יכולים לראות מה קורה בתוכו. 400 דיירים. כולם מכירים אותי. חדר הכושר נמצא בקומת החניון והמחסנים. אנשים באים והולכים כל הזמן, במיוחד בשבת. אני יכול לדעת מראש מי יבוא ומי ילך?

"בבית המשפט המחוזי טענו שהיה תכנון מוקדם, שמעיד על כוונה זדונית. מאשימים אותי בזדון? זה טירוף. איך יכולתי לדעת מתי בני הזוג שהתאמנו שם ילכו? ואיך יכולתי לדעת מי יבוא מייד אחריהם? אתה חשוף שם לגמרי. ואם רציתי לפגוע בו, חס ושלום, למה לא הלכתי כמה צעדים למחסן הסגור והנעול שלי, מחסן מספר 21? מה אני, טמבל? 

"ולמה תיכננתי לפגוע בו דווקא במועד הזה, כשהיו לי בלי סוף אפשרויות אחרות? מה, דווקא כשאני לחוץ בזמן, כי הזמנתי את הנהג שלי שיבוא לקחת אותנו והאמא מחכה לנו למעלה?

"ובכלל, אני אנס תינוקות? אמאל'ה. אני אוהב נשים, נכון. אוהב מאוד. אבל צריך להיות הרבה יותר ממטורף כדי לגעת בתינוק. השם ישמור. זאת לא פדופיליה, זאת אינפנטופיליה. סטייה מינית מאוד מאוד נדירה, כמעט שאין לה תיעוד בספרות, וממה שלמדתי, שמונים אחוז ממי שלוקים בה הן נשים, והפגיעה בכלל לא מתבטאת בחדירה".

בבית המשפט המחוזי בתל אביב. "מאשימים אותי בזדון? זה טירוף" // צילום: יוסי זליגר

בין סוללת המומחים שהביא חדד כדי לבסס את חפותו היה גם ד"ר לאוניד לנדא, פסיכיאטר משפטי, ששימש עד לא מכבר מומחה להערכת מסוכנות מטעם המדינה. הוא הצביע על היעדר דפוסי אישיות המעידים על נטיות פדופיליות או אינפנטופיליות אצל חדד. כמו כן לא נתפס בביתו, כולל במחשבו ובמכשירו הסלולרי, כל חומר המעיד על קיומה של הסטייה.

כשנכנס חדד לביתו עם התינוק, טוענת האם כי שמעה את בנה בוכה. היא מצאה את חדד ישוב על הספה בסלון, מנסה לחתל את בנה. בתחילה טענה כי פי הטבעת של בנה היה "קרוע לגזרים". בהמשך עידנה בהרבה את גרסתה. 

"היא טענה ששמעה השתנקות של בכי", אומר חדד בזעם. "בסרטונים רואים ילד שקט ורגוע לגמרי כשהוא נכנס איתי למעלית. אז איך אחרי אירוע מטורף כזה, לכאורה, הוא בכה בכמה השניות שבהן עלינו מקומת הכניסה לקומה השישית, ובדירה הוא רק השמיע השתנקות אחרונה של בכי? ממתי תינוקות בוכים ככה?

"השכבתי את הילד על הספה וקראתי לה פעמיים־שלוש. בינתיים פתחתי לו את הבגד כדי שתראה, בכל זאת היה מעט דם. היא באה, הסתכלה, עברה לספה הסמוכה, ובשלב הזה גילתה שאין חיתולים ושמה מגבונים על הישבן שלו. החיתולים של הבת שלי היו קטנים מדי, אז שלחתי את הנהג שלי לקנות חיתולים. אחר כך האכלתי את הילד במעדני חלב, וניל ושוקו". 

היא טענה שחשה בהלה גדולה לנוכח מצבו הקשה של התינוק, היתה נסערת מאוד, וגם חשה מאוימת מהתגובות שלך כלפיה.

"היא לא היתה מבוהלת, פשוט לא. ולא היה עוד דם, מלבד שאריות ממה שלא ניקיתי טוב בחדר הכושר. אחר כך הילד רץ איתי בבית, ראה איתי טלוויזיה. איך היא אומרת שפחדה ממני? באותן שעות היא עשתה שיחות מהטלפון הסלולרי שלי, כי היא שכחה את הטלפון שלה. הוצאנו פלט שיחות. היא יכלה בקלות להזעיק עזרה.

"בדירה יש מרפסת ענקית, היא יכלה בקלות לצאת ולתת צרחה שתרים את כל הבניין. למטה יש שומר 24 שעות, את לוחצת לחיצה אחת על האינטרקום והוא טס אלייך למעלה כמו טיל. מסביב שכנים בלי סוף.

"השופטים הבינו את זה וכתבו עליה שרכיבים מסוימים בעדותה היו מוגזמים ביחס להודעות שלה במשטרה. אבל מה זה רכיבים מסוימים? הכל כדי להפליל אותי.

"בהמשך היא ביקשה מהנהג שלי לנסוע להורים שלה ולהביא לנו ארוחת צהריים. אוכל של אמא שלה בשבילה, בשביל הילד ובשביל האיש שאנס את הבן שלה. ואנחנו יושבים ואוכלים ושותים, והכל בסדר, עד שהיא מציעה שנלך לישון שנת צהריים. היא הלכה למיטה לישון עם הילד, ואני עישנתי סיגריה ליד החלון, והצטרפתי אליהם אחרי כמה דקות.

"בזמן שישנתי היא עזבה את הבית עם הילד. כשהתעוררתי וראיתי שהם אינם, הרמתי טלפון לנהג שלי, והוא סיפר לי שהיא צילצלה אליו וביקשה שייקח אותה להוריה. הוא הושיב את הילד בכיסא הבטיחות והסיע אותה, והכל היה בסדר. 

"אני התקשרתי אליה ושלחתי הודעות, אבל היא לא ענתה. אמרתי לעצמי, מה הקטע שלה? אבל עזבתי את זה. הנהג שלי נשאר אצלי, אחר כך אחותי הגדולה הגיעה והיינו ביחד. 

"בסביבות עשר בלילה היא שלחה לי הודעה ובה רק סימן שאלה. בדיעבד אני יודע שהיא כבר היתה עם השוטרים בבית החולים, והמטרה היתה לאכן את המיקום שלי".

"כששמעתי דפיקה בדלת זה היה מוזר", משחזר חדד. "הרי יש שומר בבניין, וממתי דופקים לי בדלת בשעה כזאת? אף אחד לא היה אמור לבוא אלי.

"אני פותח את הדלת ורואה שני שוטרים. הם אומרים לי, אתה עצור. אמרתי, מה עצור? מה, היה רעש מהבית? לא הבנתי כלום. הם אמרו לי, אתה בטח יודע על מה אתה עצור.

"מאיפה אני יודע? מה אני יודע? אמרו לי שאני עצור בחשד למעשה סדום בתינוק. הייתי בהלם, כמעט התעלפתי. עשו חיפוש בבית, ואז הורידו אותי אזוק לניידת, פעם ראשונה בחיים שלי, ומשם למעצר.

"ביום ראשון בחמש אחר הצהריים לקחו אותי למכון הפתולוגי וערכו לי בדיקה מכף רגל ועד ראש. בדקו לי את כל הגוף כולו, כולל דנ"א, כשאני עירום ואזוק. לא היו שום סימנים על הגוף שלי. שום עדויות למאבק. בדקו גם את הבגדים שלי. נשארתי עם אותם בגדים מהבוקר ועד 11 בלילה, כשעצרו אותי".

"בחקירות הראשונות הרגשתי שפשוט רוצים לשבור ולהרוס אותי", אומר חדד. "הייתי במעמד של 'עצור ימים' באבו כביר. להיות 'עצור ימים' זה הדבר הכי נורא בעולם. אתה עם הרבה אנשים בתא, שמתחלפים כל הזמן. אין לך בגדים, אין לך אוכל, אין כלום. תנאים מאוד קשים, ואתה לא יודע כלום. 

"היו מעירים אותי בשתיים וחצי לפנות בוקר, מוציאים אותי מהתא, מעבירים אותי ביורוקרטיה בלתי נגמרת בין השב"ס למשטרה. מעלים אותי לניידת, מביאים אותי לתחנת משטרה אחת, זורקים אותי באיזה כלוב של עצורים בתחנה, לחכות שלוש שעות. שם לא נותנים לך כלום. הייתי מעשן בדלי סיגריות מעוכים מהרצפה.

"מגיע שבע בבוקר, מסיעים אותי לתחנת משטרה אחרת, זורקים אותי גם שם בכלוב. לך תיחנק ותמות, למי אכפת ממך בכלל. שעות אתה מחכה שם, מת מעייפות ומרעב. נותנים לך משהו לאכול, ובגלל שלא היו פותחים תמיד את האזיקים של הידיים, הייתי אוכל מתוך הכלי, כמו כלב.

"ואז שמים לידך עוד עצור משוגע, שמטריף לך את המוח. אחר כך מעבירים אותך אזוק לעוד תחנה, ושוב שעות בכלוב, ורק אז חוקרת מתחילה לחקור אותך. מתישים אותך, גומרים אותך. ובמצב הזה, אחרי כל מה שעברת, אתה אמור לתפקד בחקירה שהחיים שלך תלויים בה".

על העימות שערכה המשטרה בין חדד לבין אמו של התינוק מתחו השופטים ביקורת. דווקא שופט העליון יצחק עמית, שבדעת מיעוט ביקש להותיר את הרשעתו של חדד על כנה, קבע כי העימות נעשה באופן בלתי מאוזן, תוך התלהמות של גורמי החקירה כלפי חדד. הוא קבע גם כי תמלולו של העימות על ידי חוקרת המשטרה נעשה באופן שגוי, למשל על ידי הוספת משפט שחדד לא אמר מעולם. 

"היו צרחות אימים בחדר", מספר חדד. "לא הבנתי כלום. לא שמעתי כלום. כולם צורחים עלי. אווירה נוראית. ניסיתי לענות, להסביר את הגירסה, ושם זה נגמר".  

על תחתוניו של חדד ועל חלקו החיצוני של כיס מכנסיו האחורי נמצאו כתמי דם זעירים, שתאמו את פרופיל הדנ"א של התינוק. בית המשפט המחוזי השתמש בראיה כנדבך לביסוס ההרשעה. בית המשפט העליון קבע כי מדובר בכתמי מריחה, כלומר לא בטפטוף ישיר של דם על התחתונים, ולכן לא ניתן להתייחס אליהם לצורך הרשעה.

"אם חלילה הייתי נוגע במישהו - לא הייתי רץ לשטוף את עצמי באקונומיקה, להתקלח, להחליף בגדים?" שואל חדד. "נשארתי אפילו עם אותם תחתונים. והיה לי מלא זמן להחליף בגדים. מספיק זמן כדי לטוס לאוסטרליה. מה, אני עד כדי כך דאמי?"

 "כנראה שלעולם לא נדע מה אירע לפעוט", כתב השופט סלים ג'ובראן // צילום: אורן בן חקון

לאחר עשרה ימים הוגש נגד חדד כתב אישום בגין עבירת מעשה סדום בקטין ועבירת חבלה בגופו. חדד נותר שלושה חודשים במעצר באבו כביר. אחר כך הועבר לכלא ניצן, למעצר עד תום ההליכים.

"זה המקום הכי נורא שיכול להיות. חולדות, סתימות במקלחת ובכיור, ביוב מסריח. אתה פותח את הארון ומוצא בו שבעים ג'וקים. הם הופכים להיות החברים שלך. שמונה עצורים בתא, מהסוג הכי קשה, שיושבים על רצח ואונס. אחד יותר זוועה מהשני. רעש, צפיפות, האוכל גיהינום. ישנים על מזרן מעופש בעובי של שלושה סנטימטרים.

"בשתיים לפנות בוקר מעירים אותך לחיפושים, כי קיבלו מידע על סמים בחדר, או דוקרנים, או אני לא יודע מה. נכנסים סוהרים, אוזקים אותך בידיים וברגליים כשאתה שוכב במיטה, ומתחילים להפוך את כל החדר. שופכים את הנס קפה והסוכר על הרצפה, מעיפים הכל. אחר כך אתה אוסף את הסוכר המטונף מהרצפה ומשתמש בו. 

"בן אדם תלה את עצמו למוות בתא שלי. אסיר שרף אסיר אחר. מה לי ולזה?

"המקום כאילו נקי מסמים, אבל את רואה מה אסירים עושים ולא מאמינה. לוקחים אופטלגין, אסיוול ועוד כמה דברים, אני אפילו לא בטוח מה, מועכים, מערבבים ודופקים שורות, מעיפים את הראש.

"יש שם אנשים הכי מטורפים בעולם, שמוכנים לאכול אותך. אנשים שיושבים שלושה מאסרי עולם ואין להם מה להפסיד. הם ימותו בכלא".  

ניסו לפגוע בך? העבירה שנשפטת עליה נחשבת בכלא לתחתית של התחתית.

"99 אחוז מהאסירים לא האמינו לאישומים נגדי. הם קלטו והבינו. ואלה לא פראיירים. אם לא היו מאמינים לי, הם היו שוחטים אותי. ואין בעיה לדקור את מי שרוצים, לשפוך עליו מים רותחים. לא חסר. 

"גם הסוהרים הסתכלו עלי ככה שהבנתי שהם לא מאמינים לאישומים".

חדד ניהל מערכה ערה מתוך הכלא. הוא הפעיל, בעיקר באמצעות אחותו הצעירה, דף פייסבוק ובלוג, שבהם שטח את טענותיו. 

"בסביבות חמש בבוקר מעירים את האסירים לספירה. בשש וחצי פותחים את הדלת, ואני ישר רצתי לטלפון. קודם כל כדי להתקשר להורים שלי, לבדוק אם הם בחיים. הם אנשים מבוגרים, והם סבלו מאוד בתקופה הזאת.

"אחר כך הייתי יושב על הטלפון שעות בענייני עבודה ובטיפול בתיק. כל העסקים שלי המשיכו לפעול בשנים האלה. בעניין התיק הפעלתי את כל מי שיכולתי. אחיות שלי, חברות חקירה. חיפשתי מידע, עדים מומחים". 

לאחר כמעט שנתיים, ב־27 בנובמבר 2013, פסק הרכב של שלושה שופטי בית המשפט המחוזי, פה אחד, כי חדד ביצע את המעשים שיוחסו לו. ב־25 בפברואר 2014 גזרו את דינו ל־17 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ופיצוי של 60 אלף שקלים לאם התינוק.

"הייתי בהלם. לקח לי כמה ימים להתעשת. אמרתי לעצמי, אין דבר כזה שאני מוותר ונשאר בכלא. ברגע שהפכתי לאסיר, העבירו אותי לכלא איילון.

"הייתי עסוק חלק גדול מהיום בלמידת החומר, במלחמה על חפותי. מצאתי עשרות ראיות חדשות. אמנם בית המשפט העליון לא נגע בהן, למרות שהן היו רלוונטיות לתיק. ובכל זאת, זוכיתי.

"לא יצאתי לחופשה מהכלא אפילו פעם אחת, כי עבירת המין שבה הורשעתי היא איומה ונדירה, ואני סירבתי להודות בה. לא ראיתי שמש, לא ראיתי אבוקדו, פטרוזיליה, עץ, אישה, כלום. רק בטון וברזל".

ראית את הבת שלך?

"כן. אמא שלה, שהיתה ידידה שלי שנים, גם כשהייתי נשוי, לא האמינה להאשמות נגדי. היא בעבר היתה חוקרת נוער במשטרה, היא לא פראיירית.

"הילדה שלי באה לבקר אותי כל שבוע עם אמא שלה. בשנתיים הראשונות הביקורים היו סגורים. כלומר, היתה בינינו מחיצה שקופה, והיינו מדברים באמצעות טלפון. המחיצה הזאת נעולה בחלק העליון שלה, והילדה היתה מטפסת ומנסה לפתוח את המנעול. אומרת לסוהר בבכי, 'תפתחו לאבא'. את רואה אפרוח קטן צחור, יפה ונקי, בסיטואציה כזאת, הייתי מסיים את הביקורים גמור. עולה למעלה ולא מפסיק לבכות.

"במהלך החקירות בדקו גם אותה. גם היא היתה תינוקת בת שנה וחצי, ועשו לה בדיקה פולשנית ביותר במכון הפתולוגי, כדי לבדוק שלא פגעתי בה. הממצאים היו, כמובן, שליליים. אני לא אשכח ולא אסלח על זה לעולם. לעולם". 

הפתולוג ד"ר חן קוגל. העיד כמומחה מטעם ההגנה // צילום: רוני שיצר

פסק הדין של העליון בעניינו של חדד מותיר סוגיות רבות בלתי פתורות. כאמור, מחדלי החקירה בתיק היו חמורים ורבים מספור. מלבד העובדה שלא הושגו כל סרטוני מצלמות האבטחה בשעות הבוקר הקריטיות, כך שלא ניתן היה לקבוע חד־משמעית כמה זמן בדיוק שהה חדד לבדו עם התינוק בחדר הכושר, לא נתפסו גם סרטוני האבטחה למשך שאר היום, עד למעצרו של חדד, שיכלו להבהיר אם הועלמו ראיות, כפי שטוענים שני הצדדים אחד כלפי השני.

חדר הכושר וסביבתו לא נסגרו בסמוך לאירוע. חוקר זירה נשלח לסרוק את חדר הכושר יומיים לאחר מעצרו של חדד. כך, כצפוי, לא נמצאו ראיות קריטיות שיכלו לאושש או להפריך את גרסתו של חדד. למשל, רוב המומחים סברו כי הפגיעה בתינוק נעשתה באמצעות חפץ קהה, לאו דווקא איבר מין. חפץ כזה לא נתפס מעולם. 

בנוסף, קיים "חלל ראייתי" בין השעה שבה עזבה האם את ביתו של חדד לבין הגעתה לבית החולים שניידר. היא שהתה בבית הוריה פרק זמן שבין 15 ל־50 דקות, ולא ניתן להוכיח מה בדיוק התרחש במהלכו. משום מה, הוריה כלל לא נחקרו. 

האם עצמה לא עומתה עם הסתירות בעדותה. למשל, על בכיו של הפעוט כשחזר מחדר הכושר, מה שאינו מתיישב עם עדויות השומר והשכן ועם תצלומי מצלמות האבטחה. וגם על מספר החיתולים שהחליפה לתינוק, המדמם לכאורה. היא טענה שהחליפה לו שלושה חיתולים ובהם דם, כשבפח האשפה בדירתו של חדד נמצא חיתול אחד בלבד. 

עו"ד יורם שפטל, שייצג את חדד לאורך כל התהליך, יחד עם עו"ד עינת גלוסר, טוען בתוקף כי "לא מדובר במחדלים, אלא בהסתרה זדונית של החומר. מהרגע הראשון היתה פרקליטה מלווה לחקירה, ואין להעלות על הדעת שפרקליטה לא שמה לב שאין תיעוד של בני הזוג בר יוצאים מחדר הכושר, פרט קריטי ביותר.

"זאת לטעמי הראיה החשובה ביותר בתיק, משום שכבר בהודעה הראשונה במשטרה, ניסים אמר שהיה עם התינוק לבד דקות ספורות. אם היה תיעוד ליציאתם, לא היה מוגש כתב אישום. 

"יש לנו תיעוד בכתב, שבו מורה ראש צוות החקירה לבקש מאב הבית בבניין להכין הקלטות של כל התנועות סביב חדר הכושר בין השעות 10 ו־12. אב הבית טען בעדותו שפעל בהתאם ומסר את התיעוד כולו כפי שהתבקש. אז היכן התיעוד? ונניח שהתיעוד אבד - מדוע לא פועלים להשיג שוב את החומר?"  

בשתי הערכאות דחו את טענותיכם להעלמה מכוונת.

"משום שאצלנו בתי המשפט לא מסוגלים לבקר את הפרקליטות ולומר שהעלימה ראיות. הם יטענו הכל כלפי כולם, אבל לא כלפי הפרקליטות". 

עו"ד יורם שפטל: "לא מדובר במחדלים, אלא בהסתרה זדונית של החומר" // צילום: אורן בן חקון

הסיבה העיקרית שבגינה בחר השופט יצחק עמית לא לבטל את הרשעתו של חדד היא היעדר תרחיש חלופי שיוכל להסביר מדוע התינוק הגיע לבית החולים שניידר כשהוא חבול באופן חמור. לדבריו, "יגעתי ולא מצאתי הסבר אחר מזה שסיפק בית המשפט המחוזי".

"תרחיש חלופי?" מתקומם חדד. "מה זה מעניין אותי. אני לא אשם, ביי. לכו תחפשו את החברים שלכם ואת מי שאשם. אני זה שצריך להציע תרחיש חלופי? אדם שנאשם ברצח צריך להוכיח את חפותו. אז עד שלא יביאו את הרוצח האמיתי, לא ישחררו אותו?

"אני שיתפתי פעולה באופן מלא לכל אורך הדרך. סיפרתי הכל. פעמיים נבדקתי באופן פרטי במכונת אמת. אף אסיר בעולם לא ילך מיוזמתו להיבדק במכונת אמת. אני הלכתי". 

ובכל זאת, מה לדעתך קרה לתינוק?

"מה שד"ר קוגל טען הוא שסביר שהילד סבל מפיסורה, כתוצאה מעצירות שנגרמה על ידי נטילת ברזל והוחמרה עקב טיפול לא זהיר בגופו. אני ראיתי את האמא דוחפת אצבע לתוך הישבן של התינוק אחרי שחזרנו מחדר הכושר ומוציאה משם חתיכה קטנה.

"אני מוכן ללכת למכונת אמת ולהיפנוזה ולקבל זריקת אמת ולעבור עינויי שב"כ כדי שיבדקו שמה שאני אומר הוא אמת לאמיתה. אני ניגבתי את הילד, היא דחפה אצבע.

"חוץ מזה, אני לא יודע מה עשו ההורים שלה כשהגיעה אליהם. אולי פתחו, בדקו, ניקו. זה תינוק. העור שלו דק כמו ניילון. נר של אקמולי מכאיב בגיל הזה. 

"ואני שואל: אם המצב שלו היה כל כך קשה, למה היא לא לקחה אותו מייד לבית חולים? אנחנו הראינו בתיק הרפואי שלו שלקחו אותו לרופא 50 פעמים בשנה וחצי. כל עשרה ימים בדיקה רפואית כזאת או אחרת. על המטומה קטנה ביד היא הלכה לרופא. אז אחרי פגיעה איומה כמו זאת שהאשימו אותי בה מתמהמהים לגשת לרופא? אני בעצמי אמרתי לה שתלך לרופא אם היא דואגת".

השופט עמית שלל את תרחיש הפיסורה, מכיוון שהיא יכולה לגרום לדימום, אך לא לקרעים. בנוסף, הדגיש את התנהגותו "התמוהה והמחשידה" של חדד ביציאתו מחדר הכושר.

גם השופטים ג'ובראן ומזוז ביטלו את הרשעתו של חדד בלב כבד. "לא ביד קלה אני מגיע למסקנה שמשמעותה היא, למעשה, כי כנראה שלעולם לא נדע מה אירע לפעוט וכתוצאה ממה נגרמו חבלותיו", כתב ג'ובראן. "אולם נחה דעתי כי חומר הראיות אינו מאפשר לבסס, מעבר לספק סביר, את המסקנה שלפיה חדד הוא זה שביצע בפעוט מעשה סדום ואחראי לפציעותיו".

מזוז כתב: "לא ניתן לקבוע שהפעוט ירד לחדר הכושר כשהוא בריא, וכן לא ניתן לקבוע שהפגיעה הפיזית בגופו התרחשה בהכרח בעת ששהה בחדר הכושר עם חדד... התביעה ננעלה על התרחיש המפליל".

ועם זאת, גם מזוז הנחרץ טוען כי אין בהחלטתו "כדי לטהר (את חדד) מהחשדות כלפיו לביצוע הפגיעה בפעוט. נותר חשד ונותרו תמיהות לא מעטות באשר להתנהלותו. אך אין די באלה כדי לבסס מסקנה של אשמה מעבר לספק סביר. המקרה דנן הוא גבולי".

"מה את מצפה, מאמי?" שואל חדד. "אם היו כותבים שאני 100 אחוז זכאי, המדינה היתה אוכלת ממני תביעה של 150, 200 מיליון שקל. אני עדיין מתכוון לתבוע את המדינה על הניהול השערורייתי של התיק הזה. ואם היו מתייחסים לראיות החדשות שצירפתי, היו נפתחים להם 170 תיקים חדשים, בגלל המעורבים בתיק שלי".

למה שלמשטרה ולפרקליטות יהיה כזה להט להרשיע אותך?

"היסטריה. האמא של הילד ואבא שלה עוררו היסטריה בבית חולים, מול אנשי המכון הפתולוגי, מול המשטרה. צרחות אימים, שאנסתי את התינוק. היה לחץ על המערכת". 

גם הזיכוי רחוק ממוחלט. הוא בדעת רוב ומחמת הספק.

"זה לא ישב לי בראש בכלל. מה שישב לי זה דבר אחד, לעוף מהכלא. אני אסבול כל חיי, חלק ממני מת, נשרף. ולעולם לא אתאושש.

"תקשיבי לי, אני בחור שלפני שנכנס לכלא היה שווה רסמי יותר מ־250 מיליון שקל. אני בא מבית עני מאוד, ועשיתי את כל הכסף שלי בעשר אצבעות. ב־17 השנים האחרונות, עד שנכנסתי לכלא, הייתי חי ממיליון דולר בשנה.

"אני אדם שנהנה מהחיים, בזבזן חולני. מסיבות, הופעות מוסיקה טובות. הייתי ב־122 מדינות, נחשפתי לתרבויות שאת לא מדמיינת. אני אדם חזק פיזית, סקרן, אין לי פחדים. היה לי תמיד דרייב מטורף להצליח בחיים. אין נקודה על הגלובוס או פאן בחיים שרציתי ולא השגתי.

"אני אדם פעיל, מנצל כל רגע כדי לחיות. עושה הכל כדי לחסוך זמן יקר. יש לי נהג, אפילו את הדואר פותחים לי, ואני לא נועל נעליים עם שרוכים, כדי לא לבזבז זמן על שריכה.

"הייתי עם המון נשים בחיים שלי. המון. בארץ, בחו"ל, איפה שאת לא רוצה. יצאתי עם הנשים הכי יפות ומפורסמות בארץ (נוקב בשמות). את מבינה עם איזה נשים אני הייתי? טופ מודלס, דוגמניות. עכשיו השם שלי הרוס.

"כל השנים למילה שלי היתה משמעות. הייתי אומר מילה, ואנשים היו רצים. מכבדים, שמים כסף. זה לא ימשיך. מי שמכיר אותי, האמין ויאמין לי תמיד. אבל מעבר לסביבה הקרובה, זה סיפור אחר. אני אצטרך לשנות זווית בחיים. מזל שעשיתי מספיק כסף בעבר".

מה תעשה? 

"אעבור להיות יותר פאסיבי. אולי אתעסק רק בקנייה ומכירה של נכסים. חוץ מזה אני אתאמן, אנגן, אלמד, אעשה קניות בשוק, אבשל ואהיה עם הילדה שלי בבית.

"הדבר הראשון שאני אעשה עכשיו הוא למכור את הדירה ברמת אביב החדשה, תמורת 6 מיליון שקלים. אני לא מסוגל להתקרב לשם. כשאני עובר באזור בלית ברירה עם הנהג שלי, אני מתכווץ, לא מסוגל להסתכל. זה המקום שבו החיים שלי נמחקו".

naamal@israelhayom.co.il

תגובות: "ניסים זוכה רק מחמת הספק"

אמו של הפעוט מסרה בתגובה: "מילותיו הקשות של ניסים חדד קורעות את ליבי, וטענותיו כאילו תביעתי כנגדו נובעת מבצע כסף רק מלמדות על עזות המצח של אותו אדם, שהרס את חיי וחיי בני והשאיר אותנו מצולקים ומדממים לכל חיינו.

"העובדות מהן מנסה ניסים חדד להתעלם בעקשנות ואין עליהן עוררין הן בני הפעוט בן השנה וחצי, שהלך ביחד איתו וחזר לאחר זמן קצר כשפי הטבעת שלו קרוע וחבול בצורה קשה, שהצריכה הליכים רפואיים ארוכים וקשים. עוד עובדה ממנה מנסה לברוח חדד היא קביעת המומחים כי פציעתו של בני נגרמה ממה שהם הגדירו כחפץ גלילי קשה, ולבסוף העובדה הקשה לי מכל היא שניסים זוכה אך ורק מחמת הספק, מבלי שאף אחד נותן תשובה אמיתית לשאלה מה קרה לבני באותו יום ארור.

"כאם וכאישה אני מזועזעת מהמחשבה שבית המשפט איפשר לאדם שהרס את חיינו לצאת לחופשי. לצד הכאב הגדול, שאנו חווים בכל דקה מאז אותו היום, אני מרגישה חובה לספר את סיפורי ולעשות ככל הנדרש כדי להבטיח שהמקרה שלנו לא יחזור על עצמו לעולם באף בית בישראל".

ממשטרת ישראל נמסר: "החקירה נוהלה ללא משוא פנים, תוך ניסיון להגיע לחקר האמת בתיק. אנו מכבדים את הכרעת הדין של בית המשפט העליון, שהפך את החלטת בית המשפט המחוזי והחליט לזכות את הנאשם. כל ביקורת שיפוטית נלמדת ביסודיות, ובמידת הצורך, מופקים הלקחים בהתאם".

מדוברות משרד המשפטים נמסר: "מדובר בטענות מופרכות וממוחזרות, שהועלו בערעור ונדחו על ידי בית המשפט. מר חדד הורשע פה אחד על ידי שלושה שופטים של בית המשפט המחוזי בתל אביב. בית המשפט העליון קיבל את ערעורו ברוב דעות, כנגד דעת מיעוט, שביקשה להותיר את ההרשעה על כנה, וזיכה אותו מחמת הספק, כשקבע כי כנראה לעולם לא נדע מה אירע לפעוט וכתוצאה ממה נגרמו חבלותיו.

"אין בפסק הדין ולו מילת ביקורת אחת על ההחלטה להגיש את כתב האישום. הפרקליטות אינה קבלן הרשעות. כתב האישום הוגש משום שהפרקליטות סברה שקיים סיכוי סביר להרשעה. ארבעה מתוך ששת השופטים שדנו בעניינו של מר חדד מצאו כי אשמתו הוכחה מעבר לכל ספק סביר, והרשיעו אותו. במדינה דמוקרטית, המילה האחרונה נתונה לערכאת הערעור, שפסקה כפי שפסקה, ואנו מכבדים כמובן את פסיקתה.

"כאשר השופט מזוז, בדעת הרוב, מוצא לנכון לכתוב באופן חריג בסיכום פסק דינו, כי 'אין באמור לעיל כדי 'לטהר' את המערער מהחשדות כלפיו לביצוע הפגיעה בפעוט. נותר חשד כלפי המערער, ונותרו תמיהות לא מעטות באשר להתנהלותו' - מובן כי טענותיו של מר חדד הן מופרכות וחסרות כל ביסוס עובדתי. פסקי הדין של שתי הערכאות, אשר שללו את טענותיו בדבר התנהלות הפרקליטות, מוכיחים זאת באופן מובהק וברור.

"באשר למחדלי החקירה - הפרקליטות היתה ערה להם, וכך גם בית המשפט המחוזי, שיישם את ההלכה הנוהגת באשר להערכת משקלם של מחדלי חקירה וקבע כי הם אינם שומטים את הקרקע מתחת לשאר הראיות בתיק.

"אמנם דעת הרוב בערעור העניקה משקל רב יותר למחדלי החקירה, אך יודגש כי עיקר הנמקת זיכויו של מר חדד מחמת הספק לא היתה נעוצה במחדלי החקירה".

מדוברות שירות בתי הסוהר נמסר: "מתקני הכליאה בישראל נמצאים ברובם במבנים ישנים מאוד, שמקשים על החזקת הכלואים בתנאים הולמים. במצב הדברים הזה, עושה שב"ס מאמצים עילאיים לשיפור מרבי של תנאי הכליאה.

"לעצורים בבתי המעצר ניתן עם קליטתם סל סידקית, הכולל מוצרי היגיינה, וכן ניתן להכניס חפצים אישיים, המותרים להחזקה בהתאם לנוהל. בנוסף מספק שב"ס שלוש ארוחות ביום. הדברות מזיקים מתבצעות באגפים במתקני הכליאה באופן שוטף באמצעות מדבירים חיצוניים לשם שמירה על ניקיון התאים ובריאות המוחזקים.

"חיפושים בתאים ובאגפים מתבצעים בשיגרה ובהתאם לצורך, במטרה לאכוף החזקת אמצעים אסורים במקום החיפוש לצורך שמירה על ביטחון האסירים, הסגל וביטחון המדינה. לא מוכרות הטענות לפגיעה של סגל ברכוש האסירים ובמוצרי קנטינה במהלך חיפושים. עם זאת, לאסיר עומדת הזכות לעתור במקרה שבו חש שנפגע.

"שב"ס מתמודד עם אירועים חריגים, ביניהם ניסיונות פגיעה עצמית, ניסיונות אובדנות ופגיעה באחר, ופועל כל העת לשמירה על שלומם ובריאותם של המוחזקים במשמורתו".

מדוברות בתי המשפט נמסר: "פסק הדין מדבר בעד עצמו". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו