על הפרקט, באימונים, בחדר ההלבשה ובעיר - ליווינו את דני אבדיה הכי קרוב שאפשר // צילום: עמי שומן
הגשם בפורטלנד לא חדל לרדת. זרזיפים טורדניים כל הזמן. העיר, שממוצע ימי הגשם שלה הוא 260 בשנה, השלוליות שבה לא מתייבשות לעולם והשמיים אפורים 24 שעות ביממה, שקטה לרוב. אבל עבורנו הישראלים, דווקא המקום הכי מרוחק והפוך מתל אביב - בירת מדינת אורגון שבקצה המערבי של ארה"ב - הוא זה שאליו כולנו נושאים עיניים.
ההילה שאליה אנו מביטים מרחפת מעל ראשו של דני אבדיה, שנמצא בשיא הקריירה שלו ומציג מספרים של כוכב בליגת הכדורסל הטובה בעולם. בחודש מארס העמיד עד כה ממוצעים מדהימים - 23.7 נקודות, 10.1 ריבאונדים ו־5.6 אסיסטים למשחק, כשהוא מועמד לשחקן החודש. מעולם לא היה ישראלי שהגיע למספרים כאלה, והוא רק בן 24, ככל הנראה עדיין לא קרוב לשיא הקריירה שלו.
אבל המספרים הם רק חלק מהסיפור. מאחוריהם עומד בחור שלא מודע באמת למעמד שלו בישראל. ממרחק של 12 אלף ק"מ מערבה, אבדיה לא מבין עד הסוף שהוא מגה־סטאר ומקור לגאווה ישראלית, בוודאי בתקופה שבה אנחנו מחפשים סמלים של הצלחה לאומית.
בפורטלנד יש פחות מ־500 ישראלים, והיא מרוחקת מהמרכזים הישראליים כמו אל.איי, ניו יורק או מיאמי. אבדיה נטמע באוכלוסייה המקומית, אחד משלהם. האכזבה כששמעו בארץ על העסקה שהעבירה אותו לפני פחות משנה מוושינגטון לקבוצת כדורסל שמשחקת במקום המרוחק ביותר בארה"ב, זו שרוב הכוכבים לא רוצים להגיע אליה ושעתידה נראה אפור, הפכה לדבר הטוב ביותר לנסיקת הקריירה של הישראלי.
והוא? הוא עדיין מרגיש כמו אותו נער שמסתכל על כולם בגובה העיניים. נשאר נאמן לעצמו, לוחץ את היד לכל אחד, חותם לילדים עד שאורות האולם כבים. נהנה מהרגע, אבל יודע מתי והיכן להניח לאגו שלו להיות במקום הנכון. גיבור מקומי בתוך אולם "מודה סנטר" בדאון־טאון פורטלנד ומחוץ לו. שחקן שלקח קבוצה כושלת וחיבר אותה. אולי העונה הזו לא תיגמר בהישג של עלייה לפלייאוף, אבל הכיוון ברור - וההווה הוא רק הדלת לעתיד עבור מי שייזכר כנראה כגדול הכדורסלנים הישראלים.
לא רק שחקן כדורסל
במשך ארבעה ימים ליווינו את אבדיה הכי מקרוב. באולם האימונים, לפני ואחרי משחקים, בחדר ההלבשה, על המגרש ומחוצה לו. ראינו את יחסיו עם חבריו לקבוצה, עם המאמן שלו צ'אנסי בילאפס ועם הקהל, שלובש את הגופייה הכי נמכרת בפורטלנד - זו של מספר 8.
אתה יודע מה אומרים עליך? מה חושבים?
"מה חושבים עלי? לא ממש. אני יודע שאני שחקן טוב ושבטח חושבים שאני משחק טוב".
אתה מבין שאתה גאווה לאומית של אומה שלמה?
"באמת שאני לא יודע את זה. אני מרגיש שאני פשוט עושה את העבודה שלי. אתה מביך אותי. אני לא יודע איך להגיב, אבל זו האמת. אני בן אדם, זו האמת שלי.
"אני שמח שאנשים רואים אותי כמשהו שהוא מעבר לכדורסל, כי גם אני מרגיש שאני מעבר ל'רק שחקן כדורסל'. אני לא כל כך משתף על עצמי, לא נמצא המון מול מצלמות, אבל אני אוהב להשפיע על אנשים ולתת בחזרה לקהילה, ואני אוהב את ישראל, אז אני שמח שאנשים חושבים ככה. אני יודע שאמא שלי גאה בי, שהמשפחה והחברים גאים בי, אבל... כשאתה אומר לי מדינה שלמה, זה מרגש לדעת את זה, בכנות".
חסרה לך העברית?
"מעט, כן. אתה יודע, פורטלנד היא לא ממש מושבה ישראלית. יש פה ישראלים, אבל לי לא יצא להכיר כל כך וזה מספר ממש קטן, מעט מאוד.
"כשאני מגיע למגרשים אחרים בארה"ב, יש טירוף. שם אני פוגש את 'טירוף' העברית וזה כיף. אני שומע עברית כל הזמן במשחקים בניו יורק, באל.איי ועוד, הקהל מעודד אותי כל הזמן. התמיכה שאני מקבל במשחקי חוץ היא מטורפת".
אתה כוכב כדורסל כיום בארץ, מגה־סטאר, אבל כל מי שמכיר אותך אומר שאתה מחובר לאנשים בגובה העיניים. איך אתה לא נותן לזה לעלות לך לראש, בטח בתקופה הזו?
"לא יודע. תקשיב, אני שומע שכאילו, בדרך כלל, כששחקנים מגיעים לליגה, אפילו מהפעם הראשונה שהם עולים על המגרש, האופי שלהם משתנה. זה או שיש לך את זה או שאין לך את זה. אני כבר חמש שנים בליגה, ואני חושב שכבר מאוחר מכדי שאשתנה ואהיה כמותם. אני רוצה להסתכל בגובה העיניים, ולא להיות שחצן. אני לא יכול, זה לא אני. חונכתי אחרת, ההורים שלי חינכו אותי להיות אדם שמתנהג בצורה מסוימת".
אתה מתחבר יותר לישראליות שלך? היא חלק מהזהות שלך בליגה?
"גדלתי עם חברים בשכונה על מגרש כדורסל, אז תמיד הייתי מחובר לישראליות שלי. זה תמיד היה חלק ממי שאני. בכל פעם שאני רואה אנשים או פוגש חברים, אני מרגיש שאני ישראלי, וגם כמובן אני בן אדם רגיל, כמותם. האם התחזקה אצלי התודעה? כן, אני יכול להגיד שכן. אני מאוד אוהב את המדינה ומדבר הרבה על הארץ, גם עם החבר'ה מהקבוצה, ואני גאה בזה שאני ישראלי.
"זו זכות לשחק בנבחרת, בטח אחרי 7 באוקטובר. לתת הכל למדינה. תמיד הייתי מחובר לנבחרת, במיוחד אחרי שזכינו פעמיים ברצף במדליות זהב ביורובאסקט עד גיל 20. אני מתגעגע לחבר'ה ואוהב את הנבחרת מאוד"
"למשל, אני מביא להם (לשחקני פורטלנד, א"ד) אוכל של אמא שלי מהבית, ממתקים של הארץ. אני מביא להם מתנות לחגים כמו בכריסמס, כפי שנהוג כאן, ואז אני מראה להם את התרבות שגדלתי בה.
"מצד שני, יש גם פעמים שאני שוכח מזה. הרבה פעמים אתה נמצא בבית, והכל מסביב באנגלית ואמריקני מאוד, אז אחרי חמש שנים בארה"ב אתה מתרגל. זה לא פשוט".
"הם מצילי המדינה"
בשמחת תורה 2023, יום הטבח בעוטף עזה, מצא דני את עצמו עובר את היום הכי קשה וכואב לו אישית מאז הגיע לארה"ב.
"אני זוכר את 7 באוקטובר כאילו זה קרה אתמול", הוא משתף. "האירועים תפסו אותי בבית (אבדיה שיחק באותה תקופה בוושינגטון, א"ד), כבר כמעט נרדמתי כי כאן היתה שעת לילה, ואז חבר שלי, לוחם ביהל"ם, התקשר ואמר לי 'תשמע, יש בלגן מטורף בארץ, רציתי להודיע לך. קרה אסון, תפתח חדשות'. אני יורד למטה, פותח את הטלוויזיה ורואה את כל הדברים בשידור ישיר כשאני אלפי קילומטרים מהארץ.
"אני זוכר את 7 באוקטובר כאילו זה קרה אתמול. חבר שלי, לוחם ביהל"ם, התקשר ואמר 'תשמע, יש בלגן מטורף בארץ, קרה אסון, תפתח חדשות'. ראיתי הכל בשידור ישיר אלפי ק"מ מהארץ"
"בהתחלה הייתי כמו כולם, לא הבנתי את סדר הגודל של האירוע. ראיתי את הטנדר הזה של חמאס בשדרות ואתה לא כל כך מבין, אנחנו לא רגילים לאירועים כאלה, זה אירוע של פעם בדור, פעם בחיים. הייתי חייב ללכת לישון, כי היה אימון בוקר למחרת, אבל לא הצלחתי להירדם, חצי קלאץ', איך אפשר בכלל להירדם? חברים שלי מהשכונה לוחמים, מי יכול להירדם? בבוקר למחרת הקבוצה נתנה לי מנוחה, זאת אומרת שלא התאמנתי. הם הבינו את הסיטואציה ושלחו אותי הביתה. זה היה שוק עבורי, חד־משמעית".
יש לך חברים קרביים?
"יש לי חברים טובים מהילדות בשייטת 13, בסיירת מטכ"ל, הכי קרביים שיש. ישר ניסיתי לבדוק עם כל אחד מה איתו, ומה קורה בכלל. סיפרו לי סיפורים גם כשחזרתי לארץ, בדיעבד. כל אחד מהם שיתף מה עבר עליו במהלך הקרבות, סיפורים מטורפים של חיים ומוות".
איך אתה מרגיש כשאתה שומע את הלוחמים האלו, החברים שלך, הדור שלך, דור הגיבורים שחשבו שהוא דור אדיש שדואג רק לעצמו?
"אני מרגיש קטן ליד האירועים, קטן מאוד. אני מעריץ את החברים שלי, ואת החיילים שלנו בכלל, זו הקרבה בלתי נתפסת למען המדינה. כשחיילים באים הנה לראות משחקים, למשל משלחות של הלומי קרב או פצועים שבאים לבקר אותי פה - אני נפגש איתם ומתרגש מהם, מהמעשה שלהם, מהאומץ תחת אש ומההתמודדות לאחר מכן.
"אני אומר להם: תשמעו, אתם יותר חשובים ממני, יותר כבוד לי לפגוש ולדבר איתכם מאשר זה שבאתם לראות אותי. זה מרגש אותי מאוד כי אלו אנשים - ואני יודע כמה הארץ חשובה לי, גדלתי שם, אני אוהב לחזור בקיץ וליהנות מכל מה שיש לנו - שבלעדיהם לא היה לנו את זה. הם מצילי המדינה".
"כשחיילים באים הנה לראות משחקים, למשל משלחות של הלומי קרב או פצועים שבאים לבקר אותי - אני נפגש איתם ומתרגש מהם, מהמעשה שלהם, מהאומץ תחת אש ומההתמודדות לאחר מכן"
החטופים - כמה אתה חי אותם ביום־יום?
"וואו, אני חי אותם. בימי השחרורים הייתי כל הזמן מול הטלוויזיה וזה ריגש אותי כל כך. כל השורדים שיצאו בתקופה האחרונה מהשבי ריגשו אותי, ואחד מהם במיוחד - עומר שם טוב מהרצליה. הוא בחור מדהים, יש לנו חברים משותפים והיה מטורף לראות אותו חוזר הביתה - אז מובן שאני חי את זה. אני חי את כל החטופים, כולם כולל כולם. המצב לא פשוט, אבל אני משתדל להיות כמה שיותר בעניינים. אני מאוד מחובר לכל מה שקורה בארץ, חד־משמעית".
זה עשה אותך אחר? דגל ישראל כיום הוא משהו אחר בשבילך?
"אני לא בן אדם שיהיה כל הזמן בהסברה עכשיו, או כל הזמן בחוץ, אבל אני כמובן מאוד־מאוד גאה בזה שאני ישראלי. אני גם שומר על מערכת יחסים בריאה וטובה בקבוצה. הם ניסו להבין מה קרה ב־7 באוקטובר".
שאלו אותך שאלות? היה מישהו שכעס עליך כי אתה ישראלי, שניסה להצדיק את הצד השני?
"שאלו אותי שאלות, בטח, אבל בעיקר ממקום של חוסר ידע. רצו לדעת, להבין ולהשתתף איתי במה שעבר עלי. אני לא יודע אם מישהו כעס, לא נתקלתי בדבר כזה, ובחיוך - אני לא חושב שיש למישהו כל כך אומץ לבוא ולהגיד לי שהוא תומך בצד השני, אז לא נראה לי. גם אם יש אנשים שחשבו אחרת, לא נראה לי שהם יבואו ויגידו לי את זה. אתה יודע, שיחקתי עם שחקנים מלאומים רבים, אבל בתוך קבוצה אין קשר למוצא".
"בימי שחרור החטופים הייתי כל הזמן מול טלוויזיה, וזה ריגש אותי כל כך. כל השורדים ריגשו אותי, ואחד במיוחד - עומר שם טוב. הוא בחור מדהים, יש לנו חברים משותפים והיה מטורף לראות אותו חוזר הביתה"
ובמגרשים שבהם היית בארה"ב קיבלת קריאות בוז?
"לא קרה לי כמעט או בכלל במגרשים. זה קרה יותר ברשתות החברתיות, אבל לא הסתכלתי על זה. איומים היו ועוד איך. קיבלתי הודעות איום ברשתות, אבל אני לא קורא. אני משחק בליגה שהיא מהנצפות בארה"ב, יודעים שאני היהודי היחיד ב־NBA, אז מן הסתם אנשים ראו בי מטרה לחיצי השנאה שלהם לישראל".
הנהלת ה־NBA או קומישינר הליגה אדם סילבר, שהוא יהודי, דיברו איתך?
"אדם סילבר דיבר איתי יום או יומיים אחרי 7 באוקטובר. הוא התקשר ואמר שהלב שלו איתי ועם תושבי המדינה, שאל אם כל הקרובים אלי בסדר והתעניין בכנות נוגעת ללב. לא ציפיתי לזה, אבל זה היה מדהים. היתה לי תמיכה בעצם מהנהלת הליגה, כן. למדתי גם להיות חכם, ולא רק צודק. זה משהו שאני מאמין בו מאוד, חלק מתהליך ההתבגרות שלי כאן".
"איומים היו ועוד איך. קיבלתי הודעות איום ברשתות, אבל אני לא קורא. אני משחק בליגה שהיא מהנצפות ביותר בארה"ב, יודעים שאני היהודי היחיד ב־NBA, אז מן הסתם אנשים ראו בי מטרה לחיצי השנאה שלהם לישראל"
כחלק מאותה התבגרות, דני צפוי להוביל את נבחרת ישראל באליפות אירופה (יורובאסקט) הקרובה, שתתקיים באוגוסט. בהגרלת הבתים שהתקיימה השבוע נקבע כי ישראל תתמודד בבית המוקדם באליפות עם צרפת וסלובניה החזקות, פולין המארחת, בלגיה ואיסלנד.
כמה אתה מחכה לקיץ הזה, לנבחרת ישראל, לחדר הלבשה שמדבר עברית?
"וואו, אני מתגעגע לחבר'ה ואוהב את הנבחרת מאוד. זו זכות לשחק בנבחרת, זכות חד־משמעית, בטח אחרי 7 באוקטובר. לתת הכל למדינה - ויש לנו חבורה מעולה של שחקנים. אני מאמין שבן שרף יגיע ל־NBA, אני מקווה עבורו בשנה הבאה, ויצליח כאן. יבנה את עצמו לליגה הזו. הבנתי שיש לו מנטליות מעולה.
"תמיד הייתי מחובר לנבחרת, במיוחד אחרי שזכינו פעמיים ברצף במדליות זהב ביורובסאקט עד גיל 20. בכלל, זו חוויה משמעותית להיות בנבחרת, שלא לדבר על המנהיג שלה - המאמן אריאל בית הלחמי. אני מאוד אוהב אותו. הוא נתן לי צ'אנס, לא פחד מהגיל שלי והאמין בי. זכות לעבוד עם אדם כזה".
"באתי לעבוד"
כדי להבין את חייו של דני צריך להבין היכן הוא חי. מדינת אורגון ממוקמת בקצה המערבי של ארה"ב, טובלת בירוק אינסופי ומלאה מפלים בכל פינה, יערות־עד ואגמים. נהר קולומביה העצום חוצה אותה, והאוקיינוס השקט נמצא במערבה. גלויה של גן עדן.
פורטלנד היא עיר שקטה, שההיילייט שבה הוא גני הוורדים הרבים והמטה העולמי של נייקי (עיר בפני עצמה), עם אלפי עובדים, שהוא חלק מהמראה, מהגאווה ומאופייה של העיר. היא מרוחקת שעתיים מסיאטל, והבלייזרס הם הקבוצה הכי מערבית בליגה.
בתוך השקט הזה חי דני, והוא אוהב ומעריך כל רגע. הראש רק בעבודה והוא מספר שכמובן מזהים אותו ומדברים איתו, אבל לא מציקים, והוא יכול לשבת בכיף במסעדה. המקום מחבק, והעיר מטורפת על קבוצת הכדורסל, מתאחדת סביבה.
בסוף שנות ה־80 ובתחילת שנות ה־90, עם הכוכב הגדול קלייד דרקסלר, היו לקבוצה שנים יפות. היא סיימה עם המאזנים הטובים בליגה והעפילה פעמיים לסדרת הגמר, אולם הפסידה בפעם הראשונה ל"באד בויז" של דטרויט פיסטונס ובפעם השנייה לשיקגו בולס, שבה שיחק אחד, מייקל ג'ורדן.
בשנים האחרונות הקבוצה נחלה כישלונות, אך בעונה האחרונה, יחד עם דני, חל שינוי עצום, ונכון לכתיבת שורות אלה היא נאבקת על מקום בשלב ה"פלייאין", שיכול להוביל להשתתפות בפלייאוף - הדבר האמיתי של ליגת הכדורסל הטובה בעולם. בהתאם לכך, הכיסאות הריקים הרבים שהיו באולם חזרו אט־אט להתמלא, ובמשחקים שהיינו בהם האולם בן 20 אלף המקומות היה מלא כמעט לחלוטין. יש בעיר הצגה.
הקבוצה היא גם אחת הצעירות ב־NBA. אין בה כוכב־על, אבל יש בה שחקנים מכמה מדינות והיא מסמלת רעננות וחיבור שאין כיום בענף הקבוצתי, שבארה"ב יש בו גם הרבה מהאינדיבידואלי.
במתקן האימונים הגדול הנמצא מחוץ לעיר, במקום שאפילו המילה שלווה לא תיטיב לתאר עד כמה הוא שקט, רואים את הגיבוש ואת החברותא של כולם - ודני הוא המנהיג. הוא לא מוכתר ככזה ולא תפס את המנהיגות ברעש, אלא בחברות, במעשי יום־יום פשוטים ובאישיות שיכולה להכיל את כולם ועדיין יש בה מספיק מקום לעצמה. הדבק הקבוצתי שדני יצר עמד במבחן גם ב־8 באוקטובר וגם במהלך כל המלחמה.
פורטלנד היא לא תל אביב, זה שקט מוחלט.
"בוא נגיד ככה - הרבה מקומות בעולם הם לא תל אביב. לקח לי זמן להתרגל, אבל מצאתי המון בשלווה הזאת, המון רוגע. אני מוקף בנוף מדהים, שנותן שקט פנימי. פורטלנד היא מקום מדהים עבורי. אתה מדבר איתי על תל אביב, עיר ללא הפסקה, אבל בסופו של דבר באתי לכאן לעבוד. ברור שבא לי את הים, את השמש ואת מזג האוויר של ישראל, אבל אני מאוד מעריך את המקום הזה, את הטבע ואת האנשים שמחבקים ואוהבים אותי. הקבוצה היא הלב של העיר, ואני רואה את זה בכל מקום".
אתה מרגיש שאתה חי את החלום שלך?
"אולי אפתיע אותך ועוד הרבה אנשים - החלום שלי בהתחלה־בהתחלה־בהתחלה היה להיות כדורגלן. מאוד רציתי להיות שחקן כדורגל. שיחקתי כדורסל בשביל הכיף, אבל לא חשבתי שאהיה בליגת העל בישראל וגם לא ב־NBA, ובטח שלא חשבתי שיהיה כל הטירוף הזה סביבי.
"עכשיו אני יכול להגיד שאני כן חי את החלום, אבל יותר מהכדורסל זה החיים עצמם. לראות מקומות, להכיר אנשים חדשים, ליצור חברויות ולהשפיע על אחרים. זה בעצם החלום שאני חי כרגע.
"אני מרגיש שאני מצליח לגעת בחיים של אנשים אחרים, ולפעמים אני אפילו לא מבין עד כמה. למשל, משהו שנראה מאוד פשוט בשבילי, כמו להגיד שלום לילד, או דברים קטנים אחרים של יומיום. בשבילי זה לא המון, אבל בשביל אותו ילד זה משהו שהוא לא ישכח לעולם. זה עיקרון שאני לוקח לכל החיים.
"לקח לי זמן, גם תוך כדי שאני מתבגר, להבין עד כמה מעשים קטנים ביום־יום משפיעים באמת - וזה לא חייב להיות רק כי אני שחקן כדורסל, זה יכול להיות גם ללכת לסופר ולהגיד למישהו שיהיה לו יום טוב, או להגיד 'אני אוהב את הנעליים ואת החולצה שלך'. אתה מבין כמה השפעה יש לך על אנשים אחרים, לא רק אם אתה שחקן כדורסל מפורסם, אלא גם אם אתה בן אדם בכללי - ומובן שאם אתה גם דמות".
"אני חושב שאני שחקן לגיטימי, כאילו, תגדיר לגיטימי. שחקן שיכול לשחק כיום בכל קבוצה, וגם להיות חלק מהלידרים שלה? חד־משמעית כן. יש קבוצות שאני מתאים להן יותר ויש קבוצות שפחות, אבל כן, אני לגיטימי"
השנה האחרונה, ובעיקר החודשיים האחרונים, קיבעו את מעמדו של דני כאליל האוהדים, לצד שחקנים כמו אנפרני סימונס ושיידון שארפ, שאהודים גם הם מאוד. באולם רואים לא מעט גופיות עם הספרה 8 והשם אבדיה על גב החולצה. אוהדים שעצרנו לדבר איתם מתארים אותו כאיש ששינה את פורטלנד השנה, ובעיקר היו שתי מילים שחזרו על עצמן בפי כל מי שפנינו אליו - ווינריות ותשוקה.
אבל זה לא רק הקהל. שדר התחנה המקומית, שמשדר את פורטלנד 33 שנה, אומר לנו ש"יש בו משהו אחר. אתה רואה שחקן שרוצה להיות עוד ועוד יותר טוב.
"דני גם מתנהל מול הקהל כמו שחקן אירופי - הוא מלהיב את האוהדים, פונה אליהם תוך כדי משחק שיעודדו, מחובר לעיר. זה לא מובן מאליו בליגה כמו ה־NBA, שחסר בה רגש אצל רוב השחקנים, חסרה התשוקה, רובם אגואיסטים. פה, הרבה בזכות דני, יש קבוצה, וזה מדביק את כולם בעיר".
"הכנסתי אווירה"
אחרי חמש שנים בליגה, ובמיוחד לאור השיפור העצום העונה ובעיקר בחודשיים האחרונים, נשאלת השאלה אם דני יכול לעשות את הקפיצה ולהפוך לשחקן בכיר ב־NBA. "אני חושב שאני שחקן לגיטימי", הוא אומר, "כאילו, תגדיר לגיטימי. שחקן שיכול לשחק כיום בכל קבוצה וגם להיות חלק מהלידרים שלה? חד־משמעית אני חושב שכן. אתה יודע, לכאן ולכאן, יש קבוצות שאני מתאים להן יותר ויש קבוצות שפחות, אבל כן, אני לגיטימי".
האם התרגלת למצב שאתה בעצם, כמו רוב שחקני ה־NBA, סוג של "סחיר"? הרי בעצם, בניגוד לארץ, פה אתה מעין כלי של המועדון. אם רוצים, אתה עובר מוושינגטון לפורטלנד בלילה אחד.
"זה דבר שאתה חי איתו ומודע לו. יש דברים שלא תלויים בי. הדבר שאני כן שולט בו הוא להיות הכי טוב על המגרש. זה אומר להתאמן כל יום, להשקיע בגוף שלי. חוץ מזה, מה שירצו לעשות איתי - זה שלהם. החיים כשחקן הם שגרה לא קלה.
"אני לא חושב שמה שאגיד באמת יוכל לשקף לקוראים את מה שקורה מאחורי הקלעים של שחקן NBA. הרבה אנשים רואים אותי על המגרש, 48 דקות, וזהו. אף אחד לא יודע מה קורה בין לבין, הנסיעות, לילה פה ואז בלילה למחרת עוד משחק. הכל יחסי, אבל החיים שונים מחוץ למצלמות".
הייתי איתך בחדר ההלבשה של הקבוצה, ואחד הדברים שראיתי הוא שיש לכם המון ביחד. אין כוכבים ואתם קבוצה מגובשת, צעירה, ואין אחד מעל כולם. יש איזו אחווה.
"אין פה אגו. כלומר, ברור שיש, אבל הוא חיובי על המגרש, לא בחדר ההלבשה. אנחנו הקבוצה כמעט הכי צעירה בליגה, אז יש איזה סוג של אחווה. אני יכול להגיד לך שכשבאתי הקשר בין השחקנים היה טיפה יותר, איך נגיד את זה, תן לי מילה..."
מרוחק? היה פחות קשר? אתה חיברת?
"אני חושב שהכנסתי קצת אווירה. גם כי אני בא מבחוץ, האירופאי היחיד בקבוצה, סרבי מצד אבא וכמובן ישראלי. יש לי תרבות אחרת. רואים את הביחד שלנו על המגרש, ואני חושב שכן הכנסתי סוג של רוח לקבוצה. גם אנשים שהיו יותר שקטים נכנסו לעניינים והם חלק מכולם".
ואיפה האגו שלך? נראה כאילו אין לך אגו.
"לא, לא, לא, לא, לא. אל תגזים. אני בן אדם, יש לי אגו. לכל אחד יש אגו. אין לי מה להתבייש באגו שלי. אבל הוא במקום הנכון, אני שם אותו במקום והוא מתפרץ כשהוא צריך להתפרץ. זאת אומרת שאני עדיין עומד על שלי, אני עדיין לא נותן לאנשים כל כך להזיז אותי ימינה או שמאלה - יש לי את הדרך שלי, ועל המגרש אני לוקח את האגו כמה ומתי שאני צריך".
"אני בן אדם, יש לי אגו. לכל אחד יש אגו, אבל אני שם אותו במקום הנכון, והוא מתפרץ כשהוא צריך להתפרץ. אני לא נותן לאנשים להזיז אותי ימינה או שמאלה, יש לי את הדרך שלי, ועל המגרש אני לוקח את האגו כמה ומתי שאני צריך"
"מערכת יחסים מיוחדת"
בניגוד לכוכבים רבים אחרים, בוודאי ב־NBA, דני לא פעיל מאוד ברשתות החברתיות, לא מצליח להתחבר לאירוע. בעבר חשב לפתוח ולוג ולשמור על קשר עם האוהדים שלו בישראל, אבל לא היה מסוגל לעשות זאת. האותנטיות שלו היא מי שהוא, לא להציג "דמות" אחרת שאינה תואמת לאופיו.
מנגד, על המגרש הוא מרשה לעצמו לשחרר רגשות, כולל קרבות פיזיים והחלפת טראש־טוק גם מול מי שנחשב לאחד המתמודדים לתואר ה־GOAT, השחקן הטוב בכל הזמנים (Greatest Of All Time), לברון ג'יימס. האירוע המתוקשר האחרון מול ג'יימס קרה ממש לפני חודש, דווקא באינסטגרם. הישראלי העלה תמונה שלו ממשחק מול הלייקרס, שבה הוא נראה מכדרר להתקפה כשמאחוריו ג'יימס על הברכיים, והוסיף סמיילי קטן - אבל משמעותי.
"אנשים עושים סיפור והופכים אותו ליותר מדי, אבל זה ה־NBA", מחייך דני. "עשו לו את מה שאני עשיתי כל כך הרבה פעמים בקריירה, אני לא הראשון ולא האחרון שיעשה לו את זה. אני יודע שברגע שהוא רואה אותי על המגרש הוא יודע מי אני, כי אתה יודע - יש לנו דווקא מץ'־אפ סבבה. אני נותן לו את הכבוד שלו, הוא הרי שחקן־שחקן".
למה בעצם אתה לא מעלה הרבה תכנים באינסטגרם, או ברשתות החברתיות בכלל?
"אני לא בן אדם שמשתף הרבה. למה? לא יודע, אני לא אוהב. לא הרבה שחקנים ישראלים שיחקו ב־NBA ויש קהל שלם שזה מעניין אותו, אבל אני אישית, לא יודע... יכול להיות שזה ישתנה יום אחד ויתאים לי לקפוץ לתוך הרשתות. אני משתדל להעלות תכנים מדי פעם כמובן, אתה יודע, כי זה חלק מהחיים כיום".
אמא שלך גרה איתך כאן בפורטלנד, היא המקום העוטף והמחבק שלך.
"אוי, זה עוזר לי המון שאמא כאן. גדלתי כילד יחיד ורוב הזמן עם חברים מסביב, וברגע שלקחו אותי לארה"ב מהסביבה הזאת, שבה אני מחובק, אז אמא שלי היא המקום הזה. הייתי מחובר מאוד לחברים בארץ. גדלתי לבד בבית, ומה זה אומר לגדול לבד? שאין לי עם מי לריב או לשחק, אז מצאתי עם מי לעשות את זה מחוץ לבית. אני אוהב את אמא שלי יותר מהכל, אבל לפעמים זה קשה. אני רואה חברים אחרים מהקבוצה או בליגה עם אחים ואחיות, ואצלי זה אחרת".
אתם מסתדרים יחד שניכם באותו הבית?
"אני ואמא? בטח. אתה יודע, יש בית רחב, אז לי יש את החלק שלי בבית, כי בסופו של דבר אני ילד בוגר כבר, ולה יש את הספייס שלה. היא מאוד נהנית כאן, ואני כל כך נהנה שהיא כאן. הקשר בינינו הוא הקשר הכי טוב שהיה בין אמא לבן. לפעמים היא עדיין רואה אותי קצת כילד, כי אין מה לעשות, זו אמא, תמיד יהיה כך".
מה, היא אומרת: תתעורר בזמן, תקום?
"לא, אני מתעורר בסדר דווקא, אין לי בעיות השכמה. אני מתייעץ איתה על החיים, על צמתים וקבלת החלטות גם בפן המקצועי וגם בחיים האישיים. יש לנו מערכת יחסים מיוחדת".
ואבא שלך, כוכב העבר בליגה הישראלית זופר אבדיה, מגיע הרבה לפורטלנד?
"הקשר איתו טוב מאוד. לא מדברים כל שנייה, אנחנו לא כאלו. הוא רואה אותי בכל משחק".
הוא מעיר לך?
"אספר לך סיפור מצחיק. אחד האנשים צילם את מה שכמעט היה סל הניצחון שלי נגד הניו יורק ניקס, כשהוא יושב בקהל ממש מעל אבא שלי. עכשיו, מאז שאני קטן, כל החיים, אבא תמיד ישב במקום הכי גבוה באולם ולא היה מגיב לכלום, לא משנה מה קורה. הוא לא היה מדבר, לא היה עושה כלום.
"אחרי שקלעתי את הסל מול הניקס (למעשה זה לא היה סל ניצחון - פורטלנד הפסידה בשנייה האחרונה אחרי שדני קלע סל מכריע שנראה כסל ניצחון חשוב ויוקרתי, אולם שנייה לפני הבאזר קלעה הניקס סל מדהים שהביא לה ניצחון במשחק, א"ד), אני רואה בסרטון את אבא שלי עם ידיים בכיסים. אני עם סל שבאותו רגע חשבתי שהוא סל ניצחון, כל הקהל בטירוף, ואבא שלי ככה, לא מגיב. סל ניצחון ב־NBA! אחרי הסל אני מסתכל למעלה, הוא מסתכל בחזרה, ואני אומר לעצמי בטח, הוא עם ידיים בכיסים".
זה ביאס אותך?
"לא, מה פתאום. אני רגיל שהוא יושב תמיד הכי רחוק, ולא מדבר על כדורסל. הוא לא הגיע לאף אימון שלי בקריירה, אבל הוא אבא מדהים, מחבק בדרכים שלו. אמא היא המחבקת פיזית. חד־משמעית זכיתי בהורים האלה, למזלי".
"לא רובוט"
בכל הקשור לחייו האישיים דני שומר את עצמו לעצמו ואינו אדם מוחצן, חוץ מבנושא אחד - הוא הפך לאייקון אופנה, ויש כבר כאלה שמחקים את סגנון לבושו.
איך מסתדרים עם כל ההילה הזאת, של כוכב NBA בעיר?
"בפורטלנד? אני מאוד מרוכז בקריירה שלי. אני יודע שיש לי את הקיץ, כמה חודשים אחרי העונה, ליהנות ולהיות בבית. כשאני בעונה אני מרוכז, מפוקס. מובן שאני לא רובוט, יוצא קצת עם חברים מהקבוצה וגם לבד. אני גם מטייל, אורגון היא חבל ארץ מדהים לטייל בו. אני בטח לא יושב כל היום בבית ורק כדורסל־כדורסל־כדורסל, זה גם מטריף אותי".
אתה רואה בכלל כדורסל מחוץ למשחקים שלך?
"לא, לא. אני רואה משחקים שלי, אבל לא אתיישב ואראה בוסטון נגד גולדן סטייט. מאוד קשה לי בכללי עם ספורט, אולי דווקא בגלל שאני ספורטאי. יש הרבה ספורטאים שמכורים לספורט, אבל אני, לא יודע למה, דווקא ההפך. אני מאוד אוהב ומחובר למוזיקה. יש לי טעם שונה ואני מגוון. אני אוהב את כל הישראלי הישן, שלמה ארצי, אריק איינשטיין, שלום חנוך, מאיר אריאל. יש פעמים שאני אוהב את הלהיטים הים־תיכוניים. יש לי את שני הצדדים.
"יש לי גם את כל הקטע של המוזיקה באנגלית, למשל אם אני עכשיו בטיפול, או מסאז', או הבאתי קרח להרגיע את הגוף - אני שם ג'אז. כן, אני שומע ג'אז. אין לי אמן מועדף, אני פשוט רושם באפליקציה 'מוזיקת ג'אז' ומתחבר. בשנים הראשונות שלי כאן, ועכשיו זה קצת חוזר אלי, יש גם את מוזיקת ההיפ הופ, שאהובה מאוד על הרבה שחקנים בליגה".
אתה מרגיש שהיחס אליך אחר? קשה לך עם זה? אולי המקום הכי טוב מחוץ למגרש הוא להיות עם החברים שלך, שם אתה אותו דני שהם גדלו איתו?
"חסרים לי החברים, ברור, אבל הכרתי בעצמי צד שלא הייתי יכול להכיר לעולם אם לא הייתי מגיע לפה. הצלחתי להכיר את עצמי, להיות החבר הכי טוב של עצמי. זה באמת להכיר את עצמך לעומק. בדרך כלל כשאתה נמצא בארץ אתה כל הזמן מוקף באנשים, בדברים לעשות. כל הזמן באקשן, אין לך באמת זמן להתחבר לעצמך, למה שאתה באמת אוהב. ברגע שאתה לבד זה מוציא דברים שלא בהכרח הייתי מוציא בארץ - אם זה לצייר, אם זה לשבת להכין לעצמי מוזיקה שאני אוהב".
מה, אתה מצייר? מה עוד אתה עושה?
"כן, אני מצייר במברשת. לא רישום, מברשת וצבעי שמן. אני אוהב גם רכבים. יש לי רכבי אספנות יחד עם אבא. שנינו אוהבים את זה מאוד. הוא נוסע ברכבי אספנות, יש לו שניים, ואני גם רוצה לרכוש עוד אחד. יוצא לי לנהוג כאן ואני נהנה מזה, לפעמים למסעדה, לפעמים לאימון, אני מאוד אוהב את החיים.
"מול המצלמה אני מנסה לשמור על רשמיות, מודע לעצמי. אני שחקן כדורסל מקצועי, לא שכונה. אבל מחוץ למגרש אני הכי בן אדם נורמלי, הולך ליהנות עם חברים, לאכול משהו, לים".
בעוד עשר שנים, כשתהיה לקראת פרישה, נגיד בגיל 36-35, ויותר מזה - מה אתה רוצה שייזכר מכל זה, מהתקופה הזו בחיים שלך?
"וואו. שעשיתי קריירה, עשיתי חיים, ראיתי, הגשמתי. אני חושב שאני לא רוצה להגיד שיכולתי להיות יותר טוב, אלא שנתתי הכל על המגרש, מקסמתי את הפוטנציאל שלי. בסופו של דבר, איזה בן אדם לא רוצה למקסם את הפוטנציאל ואת המתנות שאלוהים נתן לו?
"אני לא רוצה להסתכל אחורה על הקריירה ולהגיד אה, החלטתי לזרוק את הזריקה הזאת ואולי הייתי מנצח במשחק הזה בצורה גדולה יותר. אני חושב שזו רק הידיעה שנתתי הכל. זה דבר מדהים בפני עצמו לדעת שנתתי מאה אחוז וששום דבר לא שינה אותי, שנשארתי אותו דני".
"דני שחקן טוב משחשבתי, אני נותן לו להוביל את הקבוצה"
מאמן פורטלנד צ'אנסי בילאפס, חבר היכל התהילה של ה־NBA, מפרגן לשחקנו • "הוא לידר שמשחק עם אש ותשוקה"
מאמנו של דני בפורטלנד הוא צ'אנסי בילאפס, שחקן עבר ענק וחבר בהיכל התהילה של ה־NBA, שכיכב בדטרויט פיסטונס ולקח איתה אליפות ב־2004.
בילאפס, אחד שראה הכל בכדורסל, אומר לנו בכנות שלא ציפה מדני להפוך כל כך מהר לאחד מכוכבי הקבוצה. "לא ידעתי עד כמה דני טוב", הוא מחייך. "ידעתי שהוא ריבאונדר מעולה וראיתי שהוא קלעי נהדר, אבל לא כזה שקולע 30 נקודות למשחק. הוא באמת טוב משחשבתי שיהיה. התנועה שלו עם הכדור נהדרת. כשהכדור ביד שלו הוא מצוין, וגם ללא הכדור הוא קורא מצוין את המשחק.
"הוא עדיין לומד, ויהיה אפילו טוב יותר. המשחק שלו, הזריקות שלו, ההחלטות שלו, הכל ישתפר. הוא בוגר מאוד, ועדיין הכל מוקדם בשבילו, והוא רק הולך ומשתפר. אני נותן לו להוביל את הקבוצה, וגם אני לומד איתו וממנו.
"גם מבחינת המעטפת של דני, פתחנו את הדלת בשביל משפחתו והצוות שלו. מתן, הסוכן שלו, הצטרף אלינו לכמה נסיעות והבנו את המשמעות של החיבור בין הארגון לבין האנשים שסביב השחקן. מערכת היחסים שלי עם מתן היא לא בין עוד סוכן למאמן, יש לנו יחסים מיוחדים ואמרתי לו שדני ימצה את הפוטנציאל שלו ללא ספק.
"דני הוא שחקן שנעים לאמן אותו. הוא רציני לגבי המשחק. צעיר, אבל כל כך בוגר במשחק שלו ולוקח ברצינות את המקצוע. הוא ווינר, אין בו אנוכיות, שחקן קבוצתי - ובמיוחד אני אוהב שהוא שחקן קשוח. הוא משחק עם הלב שלו והוא טאלנט, יודע הכל - לקלוע, לחדור פנימה, לשחק הגנה חזקה. יש לו אישיות נהדרת וכיף להכיר אותו כאדם ולהיות במחיצתו. דני הוא לידר בקבוצה, ואני מת על זה שהוא משחק עם אש ומלא תשוקה. הוא מנהיג אמיתי".
הרבה מעבר לכדורסל
הסיפור של דני אבדיה הוא שילוב של אופי בלתי מתפשר, השקעה ועבודה קשה, ומעטפת תומכת
ה־NBA הוא חלום חיים של כל מי שאוחז כדורסל ביד. מעטים מצליחים להגיע, מעטים יותר מטביעים חותם. בכל זאת, מדובר באחד הארגונים התובעניים והקשים שיש בספורט. 82 משחקים בעונה, טיסות ונסיעות אינסופיות, כמעט כל יום בעיר אחרת. שגרה עם הילה, אגו, כבוד וכסף גדול, אבל לא פשוטה.
עד ששחקן מתרגל לעיר, למועדון, לשחקנים, בוקר אחד הוא עשוי לקבל הודעה מהמעסיק: "תארוז הכל, אתה עובר מחר לעיר חדשה". עבור השחקן מדובר בחיים חדשים, ועליו למצוא את המקום במועדון חדש, תחת עין התקשורת הבוחנת ועם קהל אוהדים שצמא להצלחה, ואינספור גורמים ישירים ועקיפים להתמודד מולם, כשהמרחק בין הצלחה לכישלון הוא מזערי.
דני אבדיה הגיע מהרצליה לוושינגטון. הסתגל אט־אט לליגה, לדרישות, למועדון - עד שלילה אחד אמרו לו שהוא עובר לפורטלנד, בירת מדינת אורגון שבקצה המערב. ולמרות הכל, בתוך פחות משנה הוא הפך לפנים של הארגון. התמודד עם הקשיים ולא טבע, אלא התמיד. באופי עקשן ובלתי מתפשר ובעבודה מפרכת, תנועה אחר תנועה באימונים אינסופיים שאיש לא רואה, למשל בחדר הכושר שבו העלה 13 ק"ג של מסת שריר - הכל השתנה.
אחרי עשרה חודשים בפורטלנד דני הוא כוכב כדורסל, הדבר האמיתי. ארבעה ימים צמודים אליו רק העצימו את התחושה שהוא לא עוד כוכב, הוא הרבה מעבר לכדורסל.
וזה קורה בגלל שהדבר הגדול ביותר אצל הישראלי לא השתנה - האדם. דני אבדיה - אפס גינוני יהירות, הכל טבעי, ללא מאמץ. במענטשיות אותנטית ובצניעות אמיתית הוא נשאר דני מהרצליה, שיודע שהוא כוכב כדורסל. עם ההורים העוטפים שרון וזופר, והסוכנים שהם הרבה מעבר לסוכנים - מתן סימן טוב ודאג נויישטאד - זה סיפור עם התחלה מבטיחה, אמצע נהדר והמשך (טפו־טפו) שקוראים עליו בספרי האגדות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו