מאיה בוסקילה פרצה לחיינו בסערה בתחילת המילניום, ובשנים הראשונות להצלחתה היה קל להאמין שהיא תישאר שם לנצח. עם קול "שחור" ואנרגיה שמסוגלת להרים אצטדיונים גם בלי ציוד הגברה, ובתוספת לוק עסיסי שריתק את כל מדורי הרכילות, הזמרת מנתניה הפכה בתוך זמן קצר לסנסציה לוהטת במוזיקה הישראלית, עם מבול של להיטים, תואר זמרת השנה, אלבום בכורה מוזהב, רינגטוני פלטינה, השמעות אינסופיות ברשת, ואפילו כיכוב בסרט קולנוע ("ימים של אהבה").
צפו בראיון של ערן סויסה עם מאיה בוסקילה. חלק ראשון
עלילת הסינדרלה שלה צרובה היטב בתעשייה המקומית: היא היתה חתומה בחברת תקליטים גדולה, ללא הצלחה ניכרת, עד שעברה לניהולו של רוברט בן שושן (רוברטו) והתבלטה מייד כמטאור ברזומה המוקדם שלו. השניים נסקו ביחד לגבהים, זה לצד זה, עד שכמו בכל סרט טורקי טוב - בשלב מסוים האידיליה נשברה והפרידה לא איחרה לבוא, מלווה בפיצוץ מתוקשר. בוסקילה המשיכה לחברת תקליטים גדולה אחרת, השתתפה בעונת VIP של "האח הגדול" ובעוד ריאליטי שירה, אבל שורשי "סיפור עלייתה ונפילתה" כבר נשתלו. ככל שחלף הזמן, כך היא מצאה את עצמה מחליקה במדרון השכחה, וגם אם המשיכה להופיע ולהציע שירים - היא כמעט נעלמה מהעין הציבורית, למעט חיטוטים מזדמנים בחיי האהבה שלה.
כעת, בגיל 47, היא מנסה להתקמבק פעם נוספת, כשהיא חושפת בגילוי לב נדיר את המשבר האישי והכלכלי שחוותה בשנים האחרונות, שבמהלכן מצאה את עצמה ללא עבודה. המשבר ריתק אותה בשלב מסוים בדיכאון למיטה, ואת היציאה ממנו היא עושה עכשיו עם אותו בן שושן - שאיתו התפייסה בינתיים. לקלחת, שיכולה ללמד שיעור או שניים על קולגיאליות ותהפוכות גורל, נכנסה גם הכוכבת הגדולה הנוכחית של בן שושן, נועה קירל, שפרסה חסות חברית על הזמרת הוותיקה ממנה. וכך נסגר לו המעגל, כשהסטארית של היום משתפת פעולה עם הסטארית של אז - ומסייעת לה לחזור לקדמת הבמה.
מאיה, נתחיל בזה ששמעתי אותך מעלה פה זיכרונות עם החבר'ה על שנות ההצלחה שלך. שמתי לב שלא ידעת למקם באיזו שנה כל דבר התרחש, מרוב עומס הדברים שחווית בשיא.
"כן, היו הרבה דברים. היו. הכל היה על ההתחלה. הכל בבום".
וזה באמת סיפור לא ייאמן. אין כיום פריצות כאלה, בן־לילה. קצת כמו בריטני ספירס של פעם.
"אני בכלל הייתי נערה שחברת הליקון החתימה אותה. ואז ראיתי שלא עושים איתי כלום וביקשתי לצאת. ובאמת שהם היו מקסימים. נתנו לי נשיקה על המצח ואמרו לי 'בהצלחה' - ואחרי שבועיים הכרתי את רוברט. חמישה חודשים אחר כך הייתי זמרת השנה. הזוי, הזוי,
באמת. אתה מסתכל ואומר, אין, זה יד השם".
אני לא חושב שיש עוד סיפור כזה בעולמות הבידור והמוזיקה אצלנו בארץ: הפריצה, הפרידה מרוברטו, פתאום ריאליטי. תמיד הרבה סערות סביבך, הרבה עניין.
"הכל קרנבל, לונה פארק. ועליתי על כל המתקנים".
עלית, ולא רצית לרדת.
"זה כי אני לא יודעת להפסיק, לא יודעת להרפות. אני לא אדם תחרותי, אבל אני בתחרות עם עצמי. אתה מבין? גם אם אנשים יגידו 'לאן היא נעלמה?', לא משנה מה, אני עדיין אנסה. לא משנה שזה נחל אכזבה בשנתיים-שלוש האחרונות, שהיו קטסטרופליות, אבל אנחנו נדבר על זה".
"שאספר שקרים? אין הופעות, אין. זה קשה. מלא אנשים מרגישים קושי במדינה, אבל על זמרים תמיד חושבים אחרת. יש המון זמרים שמתביישים בין ארבעה קירות ולא מדברים. למה להתבייש? וואלה, יש מינוסים. לפני ששאול הגיע הייתי רועדת בכל חודש משכר הדירה"
הרבה שואלים אותך לאן נעלמת?
"מלא. מלא שואלים. אני חושבת שבגלל זה אני בראיון הזה. כי כשאת מנסה לעשות איזשהו קאמבק ולחזור, את לא יכולה לתת רק מה שבא לך. הקהל גם רוצה לדעת באמת איפה היית. ובעצם, למה לשקר? יש אנשים שיש להם ירידות ונחיתות כל כך קשות, והם כאילו מתביישים. האמת היא שגם אני התביישתי. זאת הפעם הראשונה שאני מדברת על זה, הרבה זמן לא התראיינתי. כלומר, יש בי את המקום שלא בא לי שירחמו עלי. זאת לא המטרה, גם לפני שבאתי לפה. תראה, יצאו לי בגללך פצעי לחץ".
למה זה מלחיץ אותך?
"כי אתה מכיר אותי, אין לי אחד בפה ואחד בלב. אני לא יודעת לשקר".
הראיון של ערן סויסה עם מאיה בוסקילה. חלק שני
את מתביישת במה שעברת?
"לא, אבל בגלל התקופה את אומרת: נכון, אז יש לך סיפור לא קל הפעם, קשה אפילו, אבל הקהל יגיד 'מה את מביאה את זה עלינו?' כאילו, עכשיו אנחנו באמצע מלחמה. אבל אני חושבת שגם בתוך המלחמה הזאת אנשים צריכים לראות את האמת. את היום־יום. והיום־יום הוא לא פשוט. כשמסתכלים עלי ברחוב ואומרים 'וואי, זאת... מה היא באה עלינו, זאת מיליונרית' - אני שומעת את זה ולא יודעת אם לצחוק או לבכות".
אומרים לך "זאת מיליונרית"?
"ברור. אתה שומע 'זאת? היא מלאה'".
ומה האמת?
"זה הכי מעצבן, שזה לא נכון. מה האמת? האמת היא שבשלוש השנים האחרונות, שנתיים וחצי, היה לי מאוד־מאוד קשה. במיוחד עם המלחמה אחר כך. זה... אין כלום, נשמה. אין. לקחו לי את המיקרופון מהיד. אין הופעות, אין כלום. כלום, כלום. אין כלום".
את יודעת לשים את האצבע על הרגע שבו הכל פשוט נגמר? הרי המשכת ועבדת, והיית בריאליטי הזה פתאום ובריאליטי הזה, ופתאום ב"הכוכב הבא לאירוויזיון". היית נוכחת.
"הייתי נוכחת תמיד, אבל בסופו של דבר, בתכלס, גם אם הייתי מוציאה שירים, אף אחד לא ידע שהוצאתי. כאילו אמרו לי 'לאן נעלמת, למה את לא מוציאה שירים?', אבל הוצאתי".
ואיך את מסבירה את זה?
"אין לי איך. אני אגיד לך את האמת - אני חושבת שקודם כל זו העובדה שלא סמכתי על אף אחד. את יכולה להיות הזמרת הכי מדהימה בעולם, אבל אם אין לך ניהול שאת יכולה לסמוך עליו, קרוב לוודאי שזה לא יצליח. זה דבר שאת לא מבינה כשאת צעירה. את חושבת שאת יכולה לעשות הכל לבד, שאת חזקה. היו לי... איך אמרת? עליות וירידות. תמיד הרגשתי שהיו אומרים 'וואי, זאת, איך עוברים עליה החיים'. והייתי אומרת, מה הם רוצים? זה לונה פארק. אני חושבת שהקושי הגיע בשנתיים וחצי האחרונות. זה באמת היה קשה".
השתמשת במשפט "לקחו לי את המיקרופון".
"כן, לקחו לי את המיקרופון".
ולמישהי שזה מה שהיא יודעת לעשות - זאת מכה.
"כולנו יכולים לעשות דברים אחרים, אבל זה כאילו המקצוע בחר בי, ולא להפך. אני מגיל 3 שרה, ופתאום אין את זה. כאילו אין את זה בכלל. את יושבת בבית, ואז את שומעת גם 'אה, בטח... היא התחתנה עם מישהו צעיר, הוא דוהר על הכסף שלה'. אתה יודע איך שאול עובד קשה בשנה וחצי האחרונות? כאילו, הוא מפרנס את הבית, לא אני. אני לא הכנסתי שקל הרבה זמן".
אין הופעות?
"לא. מה, שאספר לך שקרים? אין הופעות. אין, אין הופעות. קשה, קשה. מובן שזה קשה, אתה יודע, מלא אנשים מרגישים את הקושי במדינה, אבל על זמרים תמיד חושבים אחרת. אז נכון, יש כמה שאין להם מה לדאוג, אבל יש גם המון־המון זמרים שלא מדברים - שהם נמצאים בין ארבעה קירות ומתביישים. למה להתבייש? וואלה, יש מינוסים. אתה יודע, עד ששאול הגיע הייתי רועדת כל חודש משכר הדירה, רועדת. ואז באה גם המלחמה, ואז בכלל נכנסתי לדיכאון בגלל המלחמה".
"נועה היא אדם מהמם. נתנה לי להרגיש שהיא זו שמתרגשת להופיע איתי. היא מאוד צנועה וענווה, ואני אוהבת את זה בה. היא נתנה לי מסר של 'אל תרגישי שאת חייבת לי', וזה מקסים בעיניי. זה מראה על אדם שגדל עם ערכים דומים לערכים שלך, את מרגישה איתה בבית"
כוכבים רק בשמיים
קשה לחבר את בוסקילה לדיכאון, וקשה עוד יותר לדמיין אותה בלי מיקרופון. אחרי הכל, היא הזמרת שהזריקה לפסקול הישראלי שירים שידעו תמיד לפלרטט בין הפופ הקליל לבין יכולת הגשה מלאת ריאות ונשמה, עם להיטים דוגמת "הלב" ("זה לילה סתווי"), "יש בליבי כינור", "סיפור מכור", "בלעדיך" ו"זה רק בינינו". מי שעקב אחריה באותם ימים עלול היה להתרשם שהיא מדפסת משומנת של מזומנים, ושחצי הנדל"ן הפנוי של תל אביב כבר נמצא ברשותה. אז המציאות, כרגיל, התגלגלה באופן קצת שונה.
בואי נודה שהיתה תקופה בעבר שלך שעשית בה הרבה כסף.
"מלא".
ואיפה הוא?
"קודם כל, אני בכלל חשבתי, אחרי שילדתי את לני, שאני חוזרת לעבודה. אמרתי: מה, עולל קטן יבוא וייקח את החופש שלי? חרטא, מה פתאום, אני חוזרת. בכל שלושה חודשים הייתי אומרת עוד שלושה חודשים, עוד שלושה חודשים. לא יכולתי לעזוב את לני, אז נשארתי איתו שנתיים בבית. ולהישאר שנתיים בבית זה אומר להוציא את החסכונות. ואז אני ושאול אמרנו - יא אללה, אף אחד לא רוצה להחתים אותי, אף אחד לא רוצה לעבוד איתי. נחלתי הרבה אכזבות בשנתיים האחרונות. אני חס וחלילה לא נוטרת טינה לאף אדם, כי אף אחד לא חייב לי כלום, כן? אבל את מצפה שיש לך חברים מהתעשייה, אם זה מפיקים, ואם כותבים, מלחינים - ופשוט לא. אם את בטופ, כולם חברים הכי טובים שלך, מאמי. אבל אם את לא בטופ..."
את לא מרימה אליהם טלפון?
"זה מה שמעצבן אותי, שאני לא כזאת".
את שחקנית נשמה.
"אולי אלה הערכים מהבית, אני לא יודעת, אבל כזאת אני. גם כשהרגליים שלי היו בהתחלה על הקרקע, כשהייתי צעירה, אמא שלי ישר היתה אומרת לי 'יאללה, יאללה, לכלים מותק, אין פה כוכבים, כוכבים יש רק בשמיים'. אז יכול להיות שאין מה לעשות, ברגע שאת מקבלת כזה פרסום לפעמים הראש קצת הולך לכיוונים - עד שאת מתאזנת ומבינה בכלל מה קורה לך. מבחינת התעשייה, כל הזמן אומרים 'זה חבר שלי', 'זאת אחותי בדם', 'זה גדל אצלי על הבמה'. יופי. אבל כשאתה במצב לא משהו, ואתה כבר לא נמצא בכותרות, אף אחד לא שם עליך".
איך זה בא לידי ביטוי?
"אף אחד לא רוצה לכתוב לי, להלחין. אנשים שבאמת רציתי שילחינו לי, מפיקים. פתאום לכל אחד יש מנהל, ואף אחד, אתה יודע, לא מסתכל עלי".
את מתקשרת ולא עונים לך? לא חוזרים אלייך? אומרים לך "לא"?
"לא חוזרים אלי, מסננים אותי, ברור. מה זאת אומרת".
ואיך את מרגישה?
"זה מעורב. מעורב רגשית, כי את נורא נעלבת, כי אלה אנשים שהיו קרובים אלייך, ופתאום מתפוצצת לך איזו בועה. את מבינה בעצם שיש לך רק את המשפחה שלך, את בעלך, את הילד שלך. ועכשיו את רוברט. זהו. אין לך חברים בתעשייה. זה עולם של אינטרסים, ואני אדם פחות אינטרסנט".
ניסית להבין "למה הם לא רוצים לכתוב לי, למה הם לא רוצים לעבוד איתי"?
"מה זאת אומרת? כי אני לא בטופ כרגע, אז למה שהם ייתנו לי שיר שהם יכולים לעשות איתו מלא השמעות, ולא למישהו אחר?"
מתסכל.
"מעליב, מעליב, מעליב. בהתחלה זה משפיל, אחר כך מעליב, ואחר כך את אומרת אוקיי", היא עוצרת לרגע, מוחה דמעות ומתאוששת. "וואי, אתה יודע איזה כיף זה לבכות את זה? כמה זמן שמרתי את זה לעצמי!"
"אני מגיל 3 שרה, ופתאום אין את זה בכלל. ואז אני גם שומעת, 'בטח... היא התחתנה עם צעיר שדוהר על הכסף שלה'. אתה יודע איך שאול עובד קשה? אני לא הכנסתי שקל הרבה זמן. אני מתה להיות במקום הזה שהוא יחיה עלי, שאני אקנה לו משהו"
את לא מדברת על זה עם אף אחד? כלומר, מתוך מקום של לשמור על פאסון?
"את כאילו מפחדת להגיד, תמיד כאילו מפחדת שיגידו 'נו, עוד פעם היא מתלוננת אכלו לי, שתו לי'. אז לא, אני לא אומרת אכלו לי שתו לי, אני מספרת את הכאב שלי, אתם מבינים? אבל יש גם הפתעות בחיים. יש לך מלא חברים שעל פניו מראים לך את הגב, ופתאום באה אחת שבכלל לא קשורה אלייך, שפותחת את הלב שלה, וזה כזה מקסים בעיניי, זה מראה לי שיש עוד אנשים נדירים בתעשייה הזאת. ואני חושבת שזה צריך להיות מושתת על זה: פעם אני אעזור, פעם אתה תעזור, פעם אתה תיתן יד, פעם אני אתן יד. כאילו, אנחנו עושים מוזיקה. זה אמור להיות משהו שמחובר לנשמה, לאהבה. אתה מבין? בגלל זה הייתי כל כך פגועה. ואז פתאום נועה קירל התקשרה אלי, 'היי מאמי, מה העניינים. שמעתי על השיחה שלך עם רוברט'".
איזו שיחה היתה לך עם רוברט?
"רוברט חלם עלי בלילה, אפרופו קארמה וחיבורים, והוא חלם שמשהו לא סבבה איתי. שנינו מזמן כבר השלמנו, לפני שנים. ואני, כשאני שומעת את רוברט - אני ישר מתייפחת. סיפרתי לו, ונועה ראתה את הפנים שלו אחרי השיחה".
מה אמרת לו בשיחה ההיא?
"הכל. אני לא מסתירה מרוברט כלום. הכל".
תספרי גם לנו.
"זה גם כיף סוף־סוף לפרוק. אני פרקתי את זה עד אז רק לבעלי ולמשפחה שלי. כיף לפרוק ולהגיד לבני אדם 'כולם בארץ עכשיו במצב של מינוסים, חובות, עניינים'. למה צריך להתבייש בגלל שאתה במצב כלכלי לא טוב? למה צריך להסתיר את זה?"
הזכרת קודם את שכר הדירה, שלא היית בטוחה שיש לך כסף לשלם בסוף כל חודש.
"כיום זה לא נעים לי, כי לי אין חלק בתשלום - בעלי עושה הכל בשנתיים האחרונות".
ולמעשה את גם קצת ממולכדת, כי את גם לא יכולה לעבוד במשהו אחר. כאילו, מאיה בוסקילה תהיה עכשיו מנהלת משמרת?
"ברור. ואתה חושב שלא ניסיתי?"
מה ניסית?
"הרי אני מעצבת בתים וקניינית, אבל אני לא יכולה לעשות שום דבר. כלומר, אני לא יכולה להגיע לידי זה שאעשה, אתה מבין? זה נורא מצחיק. אנחנו נמצאים בדור שלא נראה לי שמבין את משמעות המילים 'אמנות או למות', אבל אצלי זה ככה. אני לא חלמתי להתפרסם - חלמתי לשיר. פרסום בא כתופעת לוואי. אני חלמתי לעשות טוב לאנשים. במיוחד במלחמה הזאת, שהבנתי במהלכה כל כך הרבה דברים. רציתי לעשות טוב לאנשים בלב. ראיתי מסביב אנשים קורסים, חברות שלי, חברים, דיכאון. אנשים פתאום שותים. מלא דברים. ורציתי לעשות טוב. ואני חושבת שבכל הדיכאון הזה שלי הדבר היחיד שהציל אותי היה ההופעות לחיילים ולמפונים, אבל בזה אין כסף, אתה יודע. את עושה את זה כ'מילואימניק'".
את בעצם חיה על חשבון בעלך.
"כן, די הרבה זמן. אני מתה להיות במקום שהוא זה שיחיה על חשבון ההכנסות שלי, שיהיה לו יום הולדת ואני אקנה לו מה שהוא רוצה".
רק נבהיר שנישואים הם שותפות, וכל אחד נותן איפה שהוא יכול. "חיה על חשבון בעלך" נשמע בטעות כמו דבר שלילי.
"זה תקופות. יש נשים שהן בבית עם הילדים, והן חיות על הכנסת הבעל. מה רע בזה? חבר'ה, שום דבר לא רע. אין נכון או לא נכון. אצלי פשוט, אתה יודע, לא התחתנתי עם מיליונר, התחתנתי מאהבה. אז השיתוף הוא הכרחי בעיניי. אני רק מרגישה רע עם עצמי שאני לא מצליחה להיות שותפה כמוהו. אבל זה יקרה, בעזרת השם יתברך".
"כשעוברים משבר קשה, הכל מתערער. מזל שאני אדם עם תקווה. האמונה הצילה אותי. אני מודה לקב"ה על שאני אדם אופטימי, כי לך תדע איך מישהו אחר היה ניגש לזה. אז כן, את בוכה, ולא בא לך לקום מהמיטה, כי אם לא לבמה - למה לקום?"
"בשם אני עדיין שווה"
כאמור, בוסקילה לא היתה זרה למדורי הרכילות, שעקבו באדיקות אחרי עלילותיה, המקצועיים וגם האישיים. ב־2005 היא היתה מאורסת לזמן קצר לדוגמן דודי מליץ, וכעבור שש שנים נישאה למתן כהן, הפכה לאם ללני, והתגרשה ב־2013. שש שנים פורוורד, ב־2019, היא נישאה בשנית, לעדי אזולאי, והפעם הנישואים החזיקו מעמד שנתיים. ב־2020 החלה במערכת יחסים עם שאולי שלוים, ספורטאי לשעבר שצעיר ממנה ב־18 שנים, ובאפריל שעבר הם נישאו. לאורך השנים קיבלה כל תזוזה שלה תהודה תקשורתית, שקיבעה יותר ויותר את תדמיתה כדיווה.
את יודעת, יש עכשיו קוראים שבשבילם מאיה בוסקילה היא דבר "גדול מהחיים".
"כן, אני שומעת את זה המון. זה מהמם שכאילו, אתה יודע... בתפיסה השם שלי עדיין ממש שווה, אבל בתכלס - לא קורה כלום. אז נחמד שהשם שלך ממש שווה, אבל זאת חרטא, בוא. אנשים חיים בדמיונות, בכאילו. אני מסתכלת על המראה ורואה בדיוק את מה שאני רואה. אני לא מספרת לעצמי סיפורים".
אבל לקח לך זמן להגיע לנקודה הזאת עם עצמך.
"כן, לקח לי זמן. כי אני, שוב, באתי מדור שבו לשם שלך יש אדמה פורייה, יש יציבות, כמו בניין שהיתדות בו חזקות. אז זה מה שמבלבל, כי בעצם השם עדיין משאיר אותך, אבל בתכלס כולם אומרים 'איפה הקריירה שלך?' על איזו קריירה אתם מדברים? קריירה זה בן אדם שעולה לבמה ושר. קריירה זה בן אדם שיש תמורה למה שהוא עושה. איזו קריירה, מה קריירה?"
מתי הזמינו אותך בפעם האחרונה להופעה?
"בשנה שעברה. אבל זה כאילו לא היה, אתה יודע, פה אחד. ואני, ממתי אני נשארת בבית? אני לא יודעת מה זה להישאר בבית".
בשיא שלך היית עושה ארבע-חמש הופעות בלילה.
"כן, אני יודעת מה זה לעבוד קשה. וגם כשלא הייתי בשיא, עדיין עבדתי קשה. ניסיתי, לפחות. פה הרגשתי שפשוט זה לא בידיים שלי, שפשוט שום דבר לא קורה. מנהלים שהלכתי להיפגש איתם. היום, בדיעבד, אני אומרת תודה רבה לכולם, תודה רבה לכל מי שאמר 'לא'".
את עוברת ממנהל למנהל וכולם אומרים "לא"?
"הייתי במלא פגישות. כולם מעוניינים, לוקחים צעד אחד קדימה, שניים אחורה. זה כאילו משהו מן אללה, מהשמיים. אני לא יודעת איך להסביר לך את זה".
יכול להיות גם שחשבו אולי שאוקיי, השיא שלך מאחורייך? אני אשתמש בצמד מילים פחות נעים: סוס מת.
"סוס מת, מבוגרת, עבר זמנה, שמעתי הכל - אבל אף אחד לא אומר לך את זה בפנים. אתה מבין? אני אומרת את זה לעצמי בפנים, אני לא מפחדת מזה. אתה יודע למה? כי קודם כל אני בן אדם מאוד רוחני, ואני בן אדם מאוד מאמין בקדוש ברוך הוא. ואני יודעת שהיום את נמצאת פה ומחר את יכולה להיות במקום אחר. אין דבר סטטי בחיים האלה, הכל יכול להשתנות".
הכל נכון, אבל לפני 20 שנה לא הייתי מצפה שנגיע לשיחה הזאת. בעיקר לנוכח הפריצה המאוד־מאוד קיצונית שלך אז.
"מה חשבת, למשל - שאני אהיה מצליחה לעשרות שנים?"
כן, אולי לא בווליום הגבוה של ההתחלה, אבל פשוט למצוא את מקומך הקבוע. כמו גלי עטרי, לדוגמה, שיש לה את המקום שלה, ההופעות שלה, הרפרטואר שלה, הכבוד אליה. חשבתי שתהיי בעולמות האלה ושזה ילך לשם.
"אני יכולה להגיד לך שהייתי ב'הכוכב הבא'".
כן, אבל הייתי מצפה שתהיי שופטת שם, לא זו שמתמודדת.
"תודה, תודה שאתה אומר את זה. אבל אני חושבת שיש לי הרבה מה לתת, כי הייתי משני צידי המתרס, אתה מבין? אז אני יכולה הכי להבין את המתמודדים, ולדעת בדיוק מה חסר להם או מה לתת".
מצד שני, יבוא מישהו בהפקה, או מתמודד, ויגידו "רגע, את לא הצלחת להחזיק את הקריירה של עצמך, איך תבואי להגיד לי מה לעשות".
"אני לא באה להוליך קריירה של בן אדם. אני באה להגיד 'הוא שר מדהים, יש שם פוטנציאל'. לא משהו אחר, קטונתי. ובכלל, אנחנו יכולים להגיד מה שאנחנו רוצים, אבל הקדוש ברוך הוא צוחק מלמעלה. בסופו של דבר, יש לו את התוכניות שלו".
מי כמוך יודעת.
"בדיוק. וכנראה גם הייתי צריכה לעבור איזה תיקון פה, איזה מסע. אם אדם לא יחשוב על זה בצורה הזאת, הוא ישתגע. אתה מבין?"
לא היו רגעים שחשבת לעצמך: אוקיי, לא רוצה מוזיקה, אני מחפשת מקצוע חדש?
"לא, לא, לא, להפך. בשנה האחרונה אני ושאול החלטנו שאנחנו לוקחים עוד יותר מהכסף שנשאר לנו ועשיתי אלבום. בעצמי".
מה קרה עם האלבום הזה?
"עדיין לא הוצאתי אותו, וזה כאילו נתקע בזה שפתאום נגמר הכסף. את לא שמה לב, כי זה המון־המון כסף. אז זה גם נתקע בלשלם לאנשים, וזה לא נעים".
את חייבת לאנשים כסף?
"לא, ממש בקטנה. אני בן אדם שלא יכול לישון בלילה אם אני חייבת שקל".
הלוואות?
"בבנק? ברור! מה זאת אומרת. אין לך מינוס? לרוב האנשים במדינה יש. למה אתה חושב שיש באינסטגרם את כל הפרסומות על הלוואות, הלוואות, הלוואות? כי יש ביקוש. יש המון אנשים, לאו דווקא במקצוע שלי, שקורסים תחת הנטל במלחמה הזאת. והם מרגישים לבד, מרגישים מבוישים, מרגישים שאנשים לא מדברים על זה. למה? לא עשינו שום דבר רע, קורים דברים בחיים".
"בשנה האחרונה שאול ואני החלטנו לקחת עוד יותר מהכסף שנשאר לנו, ועשיתי אלבום בעצמי. עדיין לא הוצאתי אותו, וזה נתקע בזה שפתאום נגמר הכסף. זה גם נתקע בלשלם לאנשים, וזה לא נעים. אני בן אדם שלא יכול לישון בלילה אם אני חייבת שקל"
אני חוזר ואומר: ציפיתי שאחרי הצלחה כל כך גדולה לפחות קנית איזה נכס, דירה משלך.
"תודה, חיים שלי, שאתה יושב לי על הפצעים..."
חלילה, אני פשוט שואל אם לא היתה פה התנהלות לא נכונה מצידך.
"מה זאת אומרת, מאמי, אתה לא מגיע למקום לא טוב אם ההתנהלות שלך מדהימה. ברור, ברור".
"הייתי כבר בקריסה"
אז איפה טעית, מאיה, בהתנהלות שלך?
"בהמון מקומות. בבחירות של אנשים סביבי, בבחירות של שירים, בבחירות של ניהול. הכל זה עניין של בחירות, ובסופו של דבר, המקצוע הזה הוא אינטואיציות. ברגע שלא סמכתי על אף אחד כמו שאני סומכת היום על רוברט - זה לא עובד. פשוט, אחד ועוד אחד זה שניים".
אחרי רוברט לא היה לך אף מנהל שהיה עבורך מה שהוא היה?
"לא, אף אחד, לא. היו כמה מנהלים. היה אבי גואטה, שהוא חבר מאוד־מאוד טוב שלי עד היום. חבר מדהים שבאמת יעשה הכל בשבילי, ואני בשבילו, אם אי־פעם הוא יצטרך אותי. אבל כמו רוברט לא היה. זה כאילו יישמע מוזר, אבל מבחינה מקצועית אני הראשונה שלו, והוא היה הראשון שלי, אז זה סוג אחר של מערכת יחסים".
למעשה, הייתם קצת המזל זה של זה.
"אנחנו עדיין. בעזרת השם יתברך".
אז בואי נדבר על העדיין הזה. לילה אחד הוא חלם עלייך, ובבוקר סימס לך ודיברתם.
"כן, והוא שמע אותי די בוכה, כי הייתי כבר בקריסה. ואז נועה קירל הסתכלה עליו וקלטה אותו בשנייה, כי הוא היה כזה מהורהר, עצוב. כנראה עדיין יש לי השפעה עליו. היא לקחה את הטלפון ואמרה לי 'בואי ניפגש'".
איך הגבת?
"אני, עם החשדנות שלי, ישר אמרתי: אוקיי, מה היא רוצה? אנחנו לא חברות, יש בינינו הפרש של 20 שנה. ואגב, פעם אמרתי את המשפט הזה באחת התוכניות, ואנשים לקחו את זה רע. מה אמרתי? שנועה היא זמרת פופ, לוהטת, בועטת, ושלי יש הזכות לשיר שירים יותר עמוקים, בגלל הגיל שלי. אמרתי משהו לא נכון?"
התייחסת אז לתחושה שנועה לא תשמח אם רוברט ואת תחזרו לעבוד ביחד. באינטונציה שלך זה נשמע כאילו את אומרת עליה "מה היא מתפוצצת?"
"עשו מזה כזאת דרמה. רק שכחו להכניס לתוך העריכה שאמרתי שאני לא מאשימה אותה, ושגם אני הייתי נוהגת כמוה, כי אני רכושנית. ולגבי האינטונציה - לא הכרתי אז את נועה, איך יכולתי לא לאהוב אותה, או לשנוא? לא הכרתי את הבחורה".
ואותה בחורה באה ועכשיו מושיטה לך יד, גם היא בלי להכיר אותך.
"ממש כפרה עליה. אין, אין, אין, היא ההפתעה של החיים שלי, הילדה הזאת. אתה ניגש ליצור היפה הזה, וכל מה שחשבת עליה מראש או מה שאמרו לך, נעלם. החיבור שלנו היה מדהים, וצחקנו. נועה היא אדם מהמם. היא נתנה לי הרגשה שהיא מתרגשת שהיא מופיעה עם מאיה בוסקילה. היא מאוד צנועה, מאוד ענווה, ואני אוהבת את זה בה. נתנה לי מסר של 'אל תרגישי שאת חייבת לי', וזה מקסים. זה מראה על בן אדם שגדל עם ערכים דומים לערכים שלך, את מרגישה בבית. שאלתי אותה, 'נועה, חיים, למה הצעת לי ולא לכל זמרת אחרת?' אז היא אמרה לי, 'כי אני יודעת שאם הייתי צריכה אותך, את היית עושה אותו דבר בשבילי'. והיא צודקת".
נועה היתה בת 3 כשאת פרצת.
"כן. האמת היא שזה מגניב. שתינו התחלנו עם רוברט, וזו סגירת מעגל של הזמרת שהיתה אז הכי מוצלחת במדינה עם זאת שכיום היא הזמרת הכי מוצלחת במדינה. זה נורא יפה ומרגש בעיניי.
"ואני חושבת שזה מעבר לסתם להושיט לי יד. אני חושבת שנועה שמה את עצמה בנעליים שלי. אפילו היה רגע שבכינו שתינו, שהיא אמרה 'אם אני הייתי במצב הזה, הייתי רוצה שיעזרו לי'. זאת לא בושה לבקש עזרה, למרות שאני תמיד חשבתי שזאת כן בושה. אתה יודע, על הבמה אני דיווה בכל רמ"ח איבריי, אבל בחיים אני בן אדם רגיל. אני אמא רגילה שעוברת משברים, עליות וירידות, ועכשיו עברה שנתיים שהן מאוד־מאוד... בשנתיים האלה היה לי הכי קשה בעולם, אבל זה גם מאוד עיצב אותי".
כשאת מתעוררת בבוקר, מה את עושה?
"כלום, מחפשת מה לעשות. אז כמה אתה יכול ללכת לים? כמה אתה יכול לכתוב שירים? עד שבסוף מה שהציל אותי היה ההופעות לחיילים ולמפונים. הם, כקהל, הצילו אותי".
זה מדהים, כי מבחינתם את באה לעודד ולשמח אותם, ובסוף הם ההצלה שלך.
"הם באו להגיד לי תודה, ואני עניתי 'לא, תודה לכם'. אני לא חושבת שהרבה הבינו את המהות העמוקה של התשובה שלי".
הם נתנו לך אוויר.
"קודם כל, נתנו לי תקווה, הזכירו לי שאני זמרת", היא עוצרת ושוב דומעת, "שנולדתי זמרת, ושאני לא צריכה לוותר על זה בגלל גיל או בגלל שום דבר".
היו רגעים שבהם הביטחון הזה התערער בך לגמרי?
"כשאתה עובר משבר קשה, הכל מתערער. אבל מזל שאני אדם עם תקווה ואמונה. האמונה מאוד־מאוד הצילה אותי. מאוד. אז קודם כל, אני מודה לקדוש ברוך הוא על שאני בן אדם אופטימי, כי לך תדע איך בן אדם אחר היה ניגש לזה. אז... כן, את בוכה, ולא בא לך לקום מהמיטה, כי אם זה לא לקום לבמה - אז למה בכלל לקום?"
פשוט נשארת ימים שלמים במיטה?
"בשלושת השבועות הראשונים של המלחמה כן. גם הייתי בחרדות מטורפות על הילד, על המשפחה, על הכל. עד שהגיע איזשהו רגע ששאול אמר לי 'גברת, יאללה, די, קדימה. לצאת מהמיטה, בואי נתחיל להתעורר על החיים שלנו'".
הבן שלך, לני, לא שואל למה אמא לא שרה? מתי אמא מופיעה?
"אני חושבת שהילד דווקא ממש אהב שאני איתו בבית. אתה מבין? הוא חכם. לני שלי חכם. וכשהתחלתי לעשות את האלבום, כל הזמן הייתי באה עם שירים חדשים, ומבחינתו זה היה 'אמא עובדת'. למה לנפץ לילד מחשבה כזאת?"
מקום מלא בקללות
בוסקילה עצמה היא שהעלתה במהלך הראיון, ועוד כמה פעמים, את עניין גילה. כשאני מזכיר לה שבכל העולם כוכבות פופ הן לרוב נערות שצעירות ממנה בשנים רבות, ומציין שישראל לא המציאה במובן הזה כלום, היא משחררת תגובה כמעט מיידית: "אבל אני לא זמרת פופ".
אז איזו זמרת את? הרי את לא זמרת רוק.
"פעם אתה ואני דיברנו על זה, על המשבצת שהיא רק שלי. זמרת ששרה טיפה מזרחי, טיפה סול..."
אני אשאל את זה אחרת: במהלך הזמן שחווית את המשבר צמח פה קאדר מטורף של זמרות.
"בטח, נהיו זמרות! כשאני הייתי בטופ, לא היתה איתי אף אחת. עד שבאו נינט, מירי מסיקה, זמרות מדהימות. והאמת, לא הייתי רוצה להיות במקומן. התחרות מטורפת. אני לא מעוניינת להיות במקום נועה, למשל. וואי, וואי אתה מכיר את היום־יום שלה? את הלו"ז? אז לא, תודה. מקסימה. היא לומדת ספרדית, והיא טירוף. אבל זה גיל 24. אני זוכרת כשהייתי בגילה".
היום יש לך בכלל את הכוחות האלה? ויש גם שאלה אם הקהל בחוץ מחכה לך, אם הוא ירצה לשמוע אותך.
"אני לא יודעת, אני מקווה שנשאר קהל. ואם לא, אני מקווה שאאסוף אותו לאט־לאט. יש דבר אחד שאי אפשר לקחת ממני: הקול שלי. אני זמרת. כל השאר בידי שמיים".
את מרגישה שאת יכולה להמציא את עצמך מחדש?
"זה הכל עניין של עבודה קשה. גם לטאלנט הכי מוכשר בעולם אסור להפסיק לעבוד, ולי היו מלא הפסקות. הייתי מוציאה שיר, לא מוציאה אחר כך שנה. לא הבנתי את הקצב של הדור החדש. דרך אגב, אני עדיין נדהמת מול הקצב המטורף הזה, כל חודש עוד אי.פי ועוד אי.פי. מאיפה הם מביאים את כל השירים האלה? אני גם רואה את לני שלי בטיקטוק, נדבק על איזה שיר ופתאום מעביר. הקצב שלהם נורא מהיר".
ואת מסוגלת לעמוד בקצב הזה?
"אני אדם של עבודה. אני הארד־וורקרית, אתה יודע את זה, אני עובדת קשה".
את מביאה בחשבון שאולי זה גם לא יצליח?
"לא, לא. תשמע, זה יישמע לך קלישאתי ומוזר, אבל כאדם מאמין אני מרגישה שעברתי איזשהו תיקון, איזה מסע, הצלחה תקרה עוד פעם, כי אין סיכוי שלא. הקול הזה הוא לא שלי, ואני חושבת שהשם יתברך נתן את הכל לא לחינם. ולא סתם רוברט הגיע שוב לחיים שלי, אתה מבין? יש פה יותר מדי מקריות".
נצא רגע מהאמונה אל הפרקטי: להתחיל מחדש זה לפעמים יותר קשה מלהתחיל מדף חלק.
"יכול להיות שאלוהים יפתיע אותך. בסופו של דבר, התוצאה היא לא שלנו, מאמי. ושנית, אני די עובדת באינסטגרם, והטיקטוק שלי..."
חסמת אותי, אז אני לא יודע.
"אני אפתח אותך שוב".
סתם, זה אני שחסמתי אותך.
"חסמת אותי? אתה רואה, אני אפילו לא יודעת מי חסם את מי. אני חושבת שהתקופה של המלחמה הראתה לנו שאנחנו מתעכבים כל כך הרבה על שטויות. במקום להושיט יד ולתת את הלב, כשאנחנו ביחד, דברים טובים קורים. אני עדיין רואה תגובות הזויות באינסטגרם, עם כל השנאה, ואני אומרת: מה אנחנו מנחילים לילדים שלנו? מה? למה? המקום הזה מלא בקללות, בכל כך הרבה דברים רעים. ותראו, החיים הם דבר כל כך שברירי, הכל יכול להשתנות בשנייה. לפחות נהיה טובים זה לזה. תחבקו יותר, תנשקו יותר, תיתנו יד יותר, תעזרו יותר".
"הדואט שלנו עף"
הקשר של בוסקילה עם נועה קירל, שנרתמה כאמור להציע כתף קולגיאלית לחברה ברגע שפוף, יקבל משנה תוקף בדואט שהשתיים מחזירות לחיים, להיט העבר של בוסקילה "בלעדיך", ובהופעה של קירל בפארק הירקון שבה תארח את מאיה.
"זה באמת היה רעיון שלה, משום מקום. 'בא לך שנעשה את 'בלעדיך'? אני אוהבת את השיר הזה'. ובאמת, 'בלעדיך' הוא שיר שאנשים נורא אוהבים, אבל הצעירים יכירו אותו לראשונה, כי בשבילם אני חדשה, וזה מרגש. ותשמע, אתה לא מבין איזה מהמם הדואט יצא. זה עף. היה לי רק תנאי אחד לנועה: שלא יעשו שארקוד על ידה... אני כבר לא במקום הזה, של לרקוד. והיא רוקדת מעלף, היא רקדנית. היא ישר התקשרה לאנשים, טק־טק. 'אני רוצה את מאיה איתי בפארק הירקון'. אתה רואה ילדה עם הרבה אמביציה ולב".
לפני 20 שנה גם את היית מרימה טלפון, וכולם היו מתייצבים.
"כן, זה באמת הזכיר לי אותי. היתה לי הזכות אז להושיט יד להרבה אנשים".
והחזירו לך הושטת יד, אנשים שעזרת להם בעבר?
"לא, לא. ועזרתי להם מאוד. אבל לא בא לי לזרוק לאוויר תלונות, אוקיי? בא לי לזכור את הטוב שלהם, וזהו, כי אני מאמינה שרק ככה אפשר להתקדם. אני לא מחכה שייתנו לי בחזרה. אני נותנת לא כדי לקבל בחזרה, ואז אני פשוט לא מתאכזבת מכלום".
לא הופעת יותר משנתיים, ובקרוב תופיעי עם נועה בפארק הירקון, מול 50 אלף איש. זה משהו שאת מוכנה אליו?
"במה זה כמו אופניים, ובשבילי הבמה היא הבית. ואגב, אני נלחצת יותר בזאפה, כשאני רואה קהל מטר ממני ושומעת את הנשימות שלו. אני מרגישה אז נורא חשופה. בעזרת השם, אמן שהפארק יפתח מלא הופעות".
בעוד שנה נסכם פה את הקאמבק המוצלח שלך?
"וואי, בעזרת השם יתברך, באמת. אין דבר שאני איהנה ממנו יותר".
- הפודקאסט המלא "סויסה+1" עם מאיה בוסקילה - באתר ForReal ובכל פלטפורמות השמע
erans@israelhayom.co.il
