איתי לוי כמו שלא שמעתם, יומן מסע ממינוס 18 - והצוות שהציל את קיבוץ רעים: "שישבת" עם גיליון ענק השבוע שכולל שלל כתבות. מליווי צמוד ובלעדי של דני אבדיה בתקופה הטובה בקריירה, דרך ראיון עם עדי זריפי, המניה הלוהטת של חדשות 12 ועד לווידוי החשוף של מאיה בוסקילה. זה מה שמחכם לכם
>>כל הכתבות והטורים במתחם המגזין של "ישראל היום"<<
"כך הרגנו את סינוואר"
בארבע וחצי אחר הצהריים ב־16 באוקטובר 2024, ערב חג סוכות תשפ"ה, נשם יחיא סינוואר את נשימותיו האחרונות.
בכוחותיו האחרונים עוד ניסה סינוואר לערום בידו הימנית, הפנויה, זו שקליע של רובה M16 צה"לי היה נעוץ בבשרה, כמה חתיכות של בטון שבור, כדי שיכסו את פלג גופו החשוף. באור הדמדומים צפו בו לוחמי שריון ישראלים, שתותח הטנק שלהם כוון לעברו ממרחק של כעשרה מטרים. ללוחמים האלה לא היה מושג במי מדובר. מבחינתם, הם ראו מחבל בפרפורי הגסיסה האחרונים שלו, והחליטו שמיותר לבזבז עליו תחמושת.
"ברוך שפטרנו", דיווח אז אל רשת הקשר הגדודית רס"ן הוד שרייבמן ז"ל, איש חטיבת הצנחנים ומפקד פלוגה בגדוד 450, שעמד לא רחוק משם. בנקודת הזמן הזו גם שרייבמן, שכחודש קודם לכן התחתן עם בחירת ליבו יובל, עדיין לא ידע שזה עתה היה מעורב בחיסול מנהיג חמאס ברצועה. שרייבמן עצמו ייהרג בתוך כמה שבועות בקרב בג'באליה, כשיצעד בראש חייליו.
"מעבר ל'שחקן כדורסל'"
ההילה שאליה אנו מביטים מרחפת מעל ראשו של דני אבדיה, שנמצא בשיא הקריירה שלו ומציג מספרים של כוכב בליגת הכדורסל הטובה בעולם. בחודש מארס העמיד עד כה ממוצעים מדהימים - 23.7 נקודות, 10.1 ריבאונדים ו־5.6 אסיסטים למשחק, כשהוא מועמד לשחקן החודש. מעולם לא היה ישראלי שהגיע למספרים כאלה, והוא רק בן 24, ככל הנראה עדיין לא קרוב לשיא הקריירה שלו.
אבל המספרים הם רק חלק מהסיפור. מאחוריהם עומד בחור שלא מודע באמת למעמד שלו בישראל. ממרחק של 12 אלף ק"מ מערבה, אבדיה לא מבין עד הסוף שהוא מגה־סטאר ומקור לגאווה ישראלית, בוודאי בתקופה שבה אנחנו מחפשים סמלים של הצלחה לאומית.
"אני שמח שאנשים רואים אותי כמשהו שהוא מעבר לכדורסל, כי גם אני מרגיש שאני מעבר ל'רק שחקן כדורסל'. אני לא כל כך משתף על עצמי, לא נמצא המון מול מצלמות, אבל אני אוהב להשפיע על אנשים ולתת בחזרה לקהילה, ואני אוהב את ישראל, אז אני שמח שאנשים חושבים ככה. אני יודע שאמא שלי גאה בי, שהמשפחה והחברים גאים בי, אבל... כשאתה אומר לי מדינה שלמה, זה מרגש לדעת את זה, בכנות".
"המקצועיות צריכה לבלוט"
מלחמת חרבות ברזל הקפיצה את עדי זריפי למעמד של כוכבת עולה. אם לפני 7 באוקטובר היא נחשבה למגישת מבזקים אלמונית בחדשות 12, כיום עפים עליה ברשתות החברתיות, מפרגנים לה במאמרים בתקשורת ותולים בה ציפיות שתחזיר עטרה ליושנה בשידורי החדשות. בבת אחת זריפי בת ה־35 הפכה לדבר הכי לוהט בבליל האינסופי של אולפנים פתוחים.
נהיית סטארית גם בלי לייצר פרובוקציות ובלי להשמיע אמירה מעוררת מחלוקת. זה דבר נדיר במחוזותינו.
"אני מבינה למה אתה מתכוון, אבל זה כאילו מניח מראש שאנשים נחשפים ועולים לרמה מסוימת של הכרה בעקבות שערוריות או אמירות שנויות במחלוקת. אני מאמינה, וזו גם הפילוסופיה שלי לגבי מקצוע ההגשה והעיתונות באופן כללי, שמה שצריך לבלוט זה המקצועיות".
וגם: ההשוואה הלא נגמרת ליונית לוי, המנטור מחדשות 12 - ובן הזוג המסתורי.
"תתעסקו בעניינים שלכם"
כשמדברים עם איתי לוי על גיל 40 שמתקרב, גם אם לא בצעדי ענק, הוא לא מנסה אפילו להסתיר את הדאגה. כשהוא נשאל אם הוא מפחד מהקידומת החדשה שאורבת מעבר לפינה, לוי עונה "כן" מבלי למצמץ. "בגיל 30 היה לי משבר", הוא מספר.
ועם ההתקרבות לנקודת ציון הדרך, עולה סוגיית הזוגיות והמשפחה: "ברור שאני רוצה ילדים, אני מאוד רוצה להיות אבא. גם ברחוב אומרים לי 'יאללה, תתחתן כבר, תביא ילדים'. זה טרלול. קודם כל, אנשים צריכים להתעסק בעניינים שלהם. בקיצור, תתקדמו לי מהעיניים. כשאעשה את זה - זה יהיה כשאני צריך לעשות את זה, בשביל עצמי. הילדים שלי לא יהיו דמויות ציבוריות, המשפחה שלי לא תהיה ציבורית. מה, הולכים לסופר וקונים ילד? זה לא עובד ככה. בטח לאחד כמוני, שבא ממשהו מאוד מפורק. אני באתי מפירורים. אתה יודע מה זה פירורים? עוגה שאכלו אותה, טחנו אותה, ונשארו רק פירורים. זה המקום שבאתי ממנו. בשביל להפוך את זה לעוגה לקח לי המון שנים, ואני רוצה גם ליהנות מהעוגה הזו".
"מכירים היטב את ישראל, היא תסתמך על דני אבדיה שמככב על תקן יומיומי ב-NBA"
מעל אמביד ופול ג'ורג': קפיצה אדירה לדני אבדיה בדירוג 100 השחקנים הטובים ב-NBA
פרסומת | הכרטיס הזול שיכול לעלות לכם ביוקר
צ'ונסי בילאפס בראיון ל"ישראל היום": "לא ידעתי שדני אבדיה יהיה כל כך טוב"
מסע אל דני אבדיה בתקופה הטובה בחייו: "אני תמיד עם רגליים על הקרקע"
ומה לגבי בחירת השיר לאירוויזיון? לשופט "הכוכב הבא" יש ביקורת מסוימת: "יש לנו קבוצת ווטסאפ, לשופטים. עד שהגעתי ל'כוכב' קבוצות הווטסאפ היו נסגרות כשהפרויקט היה נגמר. 'אנחנו אוהבים אתכם, ביי'. אבל יואב צפיר, אסי עזר ואני שומרים על הקבוצה. ברור שאיחלנו לקרן (פלס, שופטת "הכוכב הבא" כותבת השיר) הצלחה, אבל אני גם מבין לגמרי את החברים שלי, הכותבים. בגלל שזו כזו שליחות לעמוד באירוויזיון, אני לא יודע כמה זה היה נכון שזו תהיה שליחות של אדם אחד. קרן כותבת ויוצרת מוכשרת, אין פה בכלל ויכוח, אבל אני חושב שדווקא הפעם היה צריך להיות תמהיל. היית צריך להביא את כל הכותבים בארץ שעשו דברים מגניבים וטובים, ולהכניס את כולם לחדר לכמה שעות טובות".
מחפשים איחוד
כשהביטלס התפרקו ב־1970, הסערה החברתית שפרצה בבריטניה העמידה בצל כל משבר פוליטי קודם במדינה, וגם כאלו שהגיעו אחריה. ההתפרקות סימלה את סוף עידן האופטימיות הבריטית, ובאופן מיידי פיצלה את האנגלים למחנות לפי חברי הלהקה, שכל אחד מהם היה חשוד במניע משלו לפירוק. סוציולוג המוזיקה סיימון פרית' תיאר את התפזרות ארבעת המופלאים כ"רגע שבו בריטניה הפסיקה להיות ממשית, והחלה להיות נוסטלגית".
אם אלו הביטלס או מרקו מ"הלב" של דה אמיצ'יס - האיחוד הוא נוסטלגיה למה שאירע לפני רגע או לפני שנה; הוא כמיהה לשלמות בעידן של קיטוב ופיזור. הנוסטלגיה היא לא רק געגוע לחוויה מן העבר, אלא כיסופים למה שמעולם לא קרה. היא מייצרת לנו אשליה של אפשרות איחוי - גם אם בתוך־תוכנו אנחנו יודעים שהיא לא תתממש.
יותר מדי פעמים נזרקת המילה "אחדות" לחלל האוויר הישראלי. אבל דומה שדווקא האיחוד הוא בחירה טרמינולוגית קולעת יותר. שהרי בעוד האחדות היא עניין כמעט מיסטי ודורשת מאיתנו הרמוניה או הסכמה עמוקה, האיחוד מחבר חלקים נפרדים, וגורם להם לעבוד יחד: בלי למחוק הבדלים, בלי לטשטש זהות. אז צאו מהאוטופיה: איחוד הוא לא רק האפשרות הטובה ביותר - הוא גם היחיד בסט הכלים שלנו. מנבחרת ישראל המיתולוגית ועד לצמד מגישי החדשות - אלו האיחודים שאנחנו מפנטזים עליהם
"סוג של שבאבניק"
המתח הזה בין האיסורים והסייגים של עולם התורה לבין העולם חסר הגבולות של ההיפ הופ הביא את הראפר שרק (שי הורוביץ) למתוח את הגבולות ולנסות להתקרב אל הגיבורים שלו מעבר לים. עניין גדול בלימודים לא היה לו מלכתחילה, והעניין במוזיקה רק הלך וגבר. בתהליך די מהיר הוא התרחק מעולם הישיבות ומצא פתח אל ההיפ הופ.
"בישיבה אתה מתחיל לעשן. כל החרדים מעשנים בישיבות, שלא יהיה לך ספק. זו השטות של החרדים - לעשן סיגריה. אתה קונה דאודורנט אקס, שם טי־שירט בתיק ואז יוצא מהישיבה, מחליף חולצה, מעשן ומפוצץ את עצמך באקס. אתה חוזר לישיבה, מסריח מאקס, יודעים שעישנת, אבל זה מה שעשינו. התחלתי להיות סוג של שבאבניק כזה".
אחרי שנזרק מהישיבה והמתח בינו לבין אביו גאה, החליט שוב להצטרף לאחיו, שעבר בינתיים מאוקראינה לקרקוב שבפולין. לצד אחיו, הוא נכנס אל עולם העסקנות היהודית והתפרנס כמשגיח כשרות של מלונות בקרקוב. אחרי כמה חודשים הוא שב לישראל וחזר לאהבה הישנה שלו - מוזיקה, וגם לאחת חדשה שגילה - סמים.
מי צריך קמח?
לצד המסרים הרוחניים, האלמנטים ההיסטוריים והמנהגים המקושרים לו, חג החירות מאופיין גם באוכל. מעבר למצה, לצלחת הסדר ולארוחה עצמה, אחד האתגרים הגדולים של החג הוא הכנת קינוחים מתוקים, שמצד אחד צריכים להתאים למצוות החג (בלי חמץ) ומצד שני להיות מרשימים וטעימים לאורחים הרבים שמגיעים לסעודות החג.
ההגבלה המרכזית בהכנת קינוחים לפסח היא, כמובן, ההימנעות מהחמץ. כל קינוח שמכיל קמח חיטה רגיל אינו כשר לפסח, ולכן יש להיעזר בקמחי תחליף, כמו קמח תפו"א, קמח מצה או כל תחליף מיוחד אחר שניתן להשתמש בו בפסח.במילים אחרות, המשימה - יצירת קינוחים המתאימים לדרישות החג, וגם מצליחים לשמור על הטעם המוכר של קינוחים כמו עוגות שוקולד או קראמבל - לא פשוטה כלל.
מה עושים? ובכן, יש כמה דרכים להכין קינוחים מרשימים גם במגבלות הללו באמצעות חשיבה יצירתית במטבח. כשמארחים משפחה וחברים רבים, חשוב, למשל, להשקיע במראה של הקינוחים, ולשם כך אפשר להשתמש בכוסות קטנות או לשלב במנות פירות. הגשה בכלים יפים יכולה לספק פתרון טוב מאוד למתכון פשוט ולשדרג את המנה. קבלו את הטיפים והמתכונים של השף יוסי שטרית
"ירי בכל מקום"
שלושה לוחמים - ע', מ' ו־ג' - עומדים מתחת לעץ קלמנטינה ומביטים בשתיקה בשכונת הצעירים. חלק מהבתים נהרסו עד היסוד, באחרים הממ"ד שופץ ונצבע, והרצפה שנופצה בפיצוץ רימון הוחלפה. רק סימני קליעים על העצים ודגל ישראל עם כיתוב עליו, מספרים את מה שהתרחש ב־7 באוקטובר בקיבוץ רעים, "מקום נפילתו של אל"ם רועי יוסף לוי", כפי שמקפידים לתארו לוחמיו.
"זה מקום אחר לגמרי, עולם אחר, זה הזוי", אומר סגן מ', שחושף כעת לראשונה, יחד עם שניים מחבריו ליחידה, את מה שאירע שם, ברעים, באותו יום נורא. "יש לי תמונה בראש של חלון עם חורים של קליעים, שתי גופות בצדדים, רעש של ירי בכל מקום. פתאום שומעים את הציפורים".
היחידה הרב־ממדית, הידועה גם כ"יחידת רפאים", הוקמה בשנת 2019 ביוזמת הרמטכ"ל דאז אביב כוכבי כדי להיערך ללחימה בשדה הקרב העתידי בעזרת טכנולוגיות מתקדמות, לרבות רחפנים ורובוטים. לוחמי יחידת הקומנדו, שזומנו מיחידות שונות בצה"ל, הוכשרו לפעול ככוח מתמרן רב־זרועי, שמתמחה באיתור, בחשיפה ובהשמדה של האויב בשטחים מבוצרים.
"מרגיש בבית בישראל"
עשן המקטרת של האמן ונגליס קיריס עולה אל שמי סלוניקי. יוונית, מקדונית, טורקית, יהודית - סלוניקי היא סלט יווני פלאי. מעט מרכיבים, אינספור גוונים של זהויות מעורבות ומתפצלות. אין מקום מתאים יותר מאשר העיר הזו, שחוברה לה יחדיו מכלל ההיסטוריות שלה, כדי לדבר על זהות, מסורת, התחדשות, היסטוריה וההשתקפות של כל זה באמנות. אמנות גדולה, שקושרת עבר עם הווה.
אבל יש דברים שחייבים לומר תחילה. "ונגליס", אני אומר ומגלגל את שמו בפי. "אני כל כך אוהב את השם שלך! אתה תסלח לי שזה בעיקר בגלל ה־ונגליס שאני מכיר מאז שאני ילד - ונגליס המוזיקאי..."
ולצלם, שלו תערוכה ייחודית שבה תיעד את דוגמניו בתלבושות אותנטיות מקהילות יהודיות מתחילת המאה ה־20, יש קשר הדוק למדינה שלנו. "ויש לי חברים קרובים שם. הייתי בישראל הרבה פעמים ואפילו חייתי בה תקופות. אני מאוד אוהב את תל אביב ואני מרגיש בישראל בבית. אני מכיר אתכם לא דרך הטלוויזיה ולא דרך סיסמאות, ולא במקרה העמים שלנו קשורים. לשניהם יש מסורת תרבותית ומתמשכת של אלפי שנים, ואני שמח שזה קורה לנו עכשיו".
377 פגועי ראש הגיעו לבתי החולים בארץ מאז תחילת המלחמה - תוצר מרשים של רפואת שטח מתקדמת ומקצועית שמצילה חיים. הודות למנות הדם המלא, לצוותי הרפואה המקצועיים בשטח, לפינוי המהיר ולטיפול המתקדם בבתי החולים, ניצלו חייהם של לוחמים רבים, שבמלחמות קודמות לא היו שורדים.
הבעיה היא שבזאת, למרבה הצער, לא נגמר הסיפור. רחוק מזה. הלוחמים האלה זקוקים לתנאים אידיאליים לשיקום - ובכך, טוענת סמדר, מדינת ישראל נכשלת. יחד עם הורים נוספים היא הקימה את קבוצת "לתת בראש", שבה חברים הורים ל־300 פצועי ראש מ"חרבות ברזל".
סמדר אוקמפו (50), אמו של עוז, לוחם כפיר, שנפצע בעזה במארס 2024, מתארת את המציאות הקשה: "התכונות שהם מקבלים כשהם מתעוררים מהמצב של חוסר הכרה הן תכונות של ילד תם. אנחנו, בקבוצת ההורים של פגועי הראש, אומרים שזכינו לגדל את הילדים שלנו פעמיים. שוב לגמול מחיתולים, שוב ללמד לאכול. את כל היבטי החיים אנחנו מלמדים אותם מחדש".
יומן מסע מאנטארקטיקה
19.1.25: אושר על החטופים
היום החזירו לארץ את שלוש החטופות הראשונות מעזה - רומי, אמילי ודורון - ולא יכולתי להפסיק לבכות. דניס, רופא המשלחת, שאל אם אני זקוקה לתרופה לצינון, כי ראה אותי מקנחת כל הזמן את האף. הסברתי לו שאני בוכה, לא חולה. חלק מהחברים שאלו שאלות בניסיון להבין מה כל כך מסעיר אותי. עם כל הרצון הטוב, ועד כמה שאסביר - זר פשוט לא יוכל להבין.
באופן עקרוני, מעולם לא היתה לי בעיה להיות לבד. הפעם, מוצפת הרחק מהארץ, הרגשתי בודדה.
21.1.25: להניף דגל ישראל
זהו. סוף־סוף יוצאים בטיסה המיוחלת לתחנה. היום מושלם: אין רוחות ואין עננים, ובזכות השמש אפילו מרגישים כאילו הטמפרטורה מעל לאפס. הנופים מהמסוק צבועים כחול, לבן וחום, עם המון מרקמים שונים. קרחונים בקשת צבעים, מכחול עמוק ועד שקפקף. הרים קירחים וגם הרים מושלגים, והים שקט לחלוטין. עברנו את קו הרכס האחרון וראינו את תחנת מנדל.
25.1.25 מודדים חשמל בלב
משני צידי התחנה - חדרי המגורים שלנו. בהמשך המסדרון יש חדר קשר עם מערכות התקשורת, וחדרו של ראש המשלחת. יש גם חלל מרכזי ובו שני שולחנות אוכל, מטבח קטן, מחסן מזון, יציאה לחדר הטכנאים (ממלכה בזכות עצמה), ובהמשך חדר מקלחת עם שני כיורים ושתי מקלחות, וחדר שירותים עם שני תאים וכיור.
זמן מסך
ורי, עידו ורום (השמות בדויים), תלמידים בבית ספר יסודי, ישובים זה ליד זה על ספסל בגינה ציבורית, גופם דומם לחלוטין. שמץ החיות היחיד בגופם ממוקד באצבעותיהם, הגוללות תוכן מלמטה למעלה, מלמעלה למטה, לסירוגין. צווארם רכון, עיניהם פקוחות לרווחה, לעיתים מזוגגות, לעיתים בוחנות, מהורהרות. לאחר 27 דקות נשמעה המילה הראשונה, והאחרונה. "תראה", אומר אורי לעידו. חיוכים עולים על פניהם, ואז עוד שתיקה. ארוכה, מייגעת, מצמררת. שעה שלמה חולפת. שלושה ילדים, 60 דקות, ומילה אחת.
הסצנה הזו, שהתרחשה החודש בגינה ציבורית ברעננה, אינה יוצאת דופן. היא מתרחשת, בווריאציה כזו או אחרת, מדי יום, כל יום, כמעט בכל מדינה מערבית, ומשקפת גם נתונים מחקריים שנאספים בנושא: ילדים נשאבים למסכים בגיל צעיר הרבה יותר. כך, למשל, מדוח האינטרנט השנתי של בזק לשנת 2024 עולה כי גיל ממוצע לקבלת הסמארטפון הראשון צנח בעשור האחרון: מגיל 11 בשנת 2014 לגיל 6.6 ב־2024.
לפי סקר של גוגל שפורסם בסוף השנה שעברה, הגיל הממוצע לקבל סמארטפון בישראל הוא 8, לעומת גיל 9 באיחוד האירופי. נתונים אחרים מראים כי בארה"ב ל־42% מבני 10 יש סמארטפון משלהם, ובגיל 12, כיתה ו', עומדים האחוזים על 71. בבריטניה ל־59% מהילדים בגיל 11-8 יש סמארטפון משלהם, ובגילי 4-3 ל־25% מהילדים, רבע, יש טלפון חכם משלהם. אז איך לגמול את הילדים מהמסכים והאם בכלל צריך?
מהשדה לצלחת
פריחת אביב מתעקשת על שלה, ומתוך קדרות הימים שמחות צבעוניות פרושות בשדות הבר ובשולי הכבישים, בגינות העיר ובשטחי הבור שעוד נותרו בהן. פרחים בשלל צבעים וריחות מפתים דבורים ושאר חרקים שיבחרו בהם למלאכת ההאבקה, יגאלו אותם מלחדול. קצרצר האביב שלנו, היי וביי, אבל כמה טוב יש בו לשמח עין ומעשי מטבח. מביא איתו פרחים מלאים בטעם, ירוק של סוף חורף מציע עלים וגבעולים מלאי עסיס שעוד רגע ותזרוק בהם שיבת הקיץ.
כבר 16 שנה לומדים אלעד דגן (42) וטל סוחמי (41) את האביב של תל אביב. שני שפים שנולדו בהפרש של עשרה חודשים זה מזה בקיבוץ משמר הנגב, מצפון לבאר שבע. המטבח הראשון שהפעילו התקיים על מרפסת שהפרידה בין החדרים שלהם במגורי החיילים. תלו סירים, העמידו גריל, והריחות שעלו משם קראו אליהם את כל הצעירים.
באזור המוסכים על גבול יפו עם תל אביב, הם פתחו את "מנסורה" שלהם, מביאים לתוכה את תנובת הארץ, פרשנות עכשווית לאלבום הילדות שלהם, האוצר בתוכו את שדות המשק ואת שלקטו מהגינות ושטחי הבר. מהבוסתן של מוטקה, שבו גדלו עצי תאנה וזית, והסברסים שגדלו בכל מקום, שעד היום הם תמיד אוספים לבדם מהשטח. "לא מסוגלים לקנות. לא סברס ולא תאנים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו