"אני ישראלית וציונית גאה", מכריזה מונה אל-ג'לאד בעברית רהוטה. "מדינת ישראל חשובה לי מאוד. אבל כשאני עומדת על הגבול בבירנית ומשקיפה על הכפר שבו נולדתי וגדלתי, שנמצא רק חמש דקות נסיעה משם, הלב מתמלא בגעגוע ואני רוצה לקרוע את גדר הגבול ולרוץ, פשוט לרוץ", היא אומרת בהתרגשות רבה, מתקשה להסתיר את המורכבות הרבה שבה היא חיה ב-12 השנים האחרונות מאז הגיעה לכאן, בגיל 10. מונה (22) היא אחת ממאות הילדים של לוחמי צד"ל, שבזמן נסיגת צה"ל מלבנון עברו את הגבול והפכו לישראלים בעל כורחם. ללא שפה, כשכל רכושם וביתם נשארים מאחור עם משפחתם המורחבת וזיכרונות הילדות שלהם, מצאו עצמם הצד"לניקים במעמד של פליטים. על אף הקשיים הם התחילו לאסוף את השברים ולעצב מחדש את זהותם, שהיא למעשה מיקס כמעט לא מתקבל על הדעת: נוצרים, לבנונים וישראלים שחיים במדינת היהודים. ההשתלבות של ילדי הצד"לניקים בישראל לא היתה פשוטה, אך קולות המחאה שנשמעים מצידם בחודשים האחרונים לגבי אי השוויון בנושא ההטבות שהם מקבלים מהמדינה מוכיחים מעל כל צל של ספק שהישראליות טבועה בהם. "כילדה, אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה לבוא לישראל. ההתחלה לא היתה קלה, אבל היום אני וחבריי רואים את עצמנו כישראלים לכל דבר, ולמרות הגעגועים ללבנון, אין לי ספק שאמשיך לחיות כאן ואקים כאן את משפחתי. אני רק רוצה לחיות כאן בשלום ובביטחון כלכלי ומדיני", מסבירה מונה. הם לומדים בבתי ספר ישראליים, חלקם מתגייסים לצבא וחלקם בוחרים לשרת את המדינה בהתנדבות לשירות לאומי ותרומה לקהילה, אף על פי שלא חלה עליהם חובת הגיוס. כחלק מההוויה הישראלית שלהם, הם מצטרפים למשלחות הנוער שנוסעות לפולין ונחרדים, כמו כולם, מהקלות הבלתי נסבלת של השמדת עם. את הגאווה הישראלית הם רכשו מהבית ומהסביבה, שלא הפסיקה לפרגן ולהעריך את העובדה שהוריהם בחרו להילחם עם ישראל נגד חיזבאללה. "יש אנשים ששומעים שאני בת של צד"לניק ומייד מצדיעים לי", מחייכת מונה. "אני חושבת שהמטרה המשותפת של המלחמה בחיזבאללה גרמה לכך שתיכרת בינינו ברית דמים לעולמים, עם חובה מוסרית של שני הצדדים להמשיך לדאוג זה לזה". ובגלל זה בחרת להתגייס- "היה לי ברור שאתגייס ואתרום למדינה, וגם רציתי להילחם בטרור ובחיזבאללה. בסופו של דבר, לא ממש הייתי לוחמת. התגייסתי כמש"קית ת"ש לשח"מ (שירות חובה במשטרת ישראל), ואני מאוד גאה על כך. מעבר לחשיבות שבגיוס לצבא, אני רואה בזה קרש קפיצה ודרך להתקדמות בהמשך החיים, הרי לכל מקום שאלך לחפש עבודה, ירצו לדעת אם עשיתי צבא. זה חלק מלהיות ישראלי, לא-" היום, שנתיים לאחר שחרורה מצה"ל, היא לומדת מינהל עסקים ומשאבי אנוש במרכז האקדמי כרמל בחיפה ונאבקת באנטישמיות דרך האינטרנט, משקיעה מזמנה לשיפור ולשינוי תדמיתה של ישראל בעולם. "התאחדות הסטודנטים למאבק באנטישמיות העניקה לי מלגה ללימודים, ולמרות שאני הנוצרייה היחידה שם, אני הכי ציונית שיש". למה בחרת להתמקד דווקא בנושא יהודי כל כך- "למרות שהמרחק בין הצד"לניקים ליהודים בשואה הוא רב, אני מרגישה הזדהות. הגרעין העיקרי שלנו הוא נוצרי, וכמיעוט גם אנחנו היינו רדופים. אין לי ספק שאם היינו נשארים בלבנון, חיזבאללה היה משמיד את כולנו. אחד ההבדלים העיקריים הוא שאנחנו נאלצנו לעזוב את המולדת שלנו ולבנות את חיינו מחדש בגולה, ואילו היהודים עזבו את הגולה שבה הם נרדפו לטובת מדינה שהיא שלהם. בכל אופן, איך שלא מסתכלים על זה, גורלנו נקשר בגורלכם". "האמנתי שעוד אשוב לכיתה" בישראל חיים היום כ-2,800 אנשי צד"ל ועוד מאות בני נוער וצעירים שהיו ילדים בעת הנסיגה ב-24 במאי 2000, ולמרות זאת, הזיכרונות מן היום ההוא, שבו התקבצו מול שער בגבול לבנון-ישראל בציפייה לפתיחתו, חרותים בהם כאילו היה זה אתמול. רעש המטוסים שמילא את השמיים, קולות הטנקים של צה"ל ודגלי חיזבאללה שהחלו לצוץ פתאום בכפרים ובדרכי הגישה אליהם, בישרו שמשהו לא טוב עומד להתרחש. "ב-12 בלילה ההורים העירו אותי ואת האחים שלי", נזכרת מונה. "אמא הסבירה לי שצה"ל יוצא מלבנון ושצד"ל יוצא איתו. לא בדיוק הבנתי למה היא מתכוונת, אבל לקחתי את התיק של בית הספר ובתוכו כמה בגדים. אז עוד האמנתי שאחזור לכיתה שלי..." ההמולה בגבול, עומס האנשים ותחושת הבלבול והפחד שראתה בעיניים של הוריה השפיעו גם עליה. "רגע אחד אני במיטה שלי בכפר, ורגע אחר כך אני בתוך ישראל, באוטובוס עם עוד הרבה אנשים שאני לא מכירה, נוסעת לטבריה וישנה על החוף, בחוץ, ללא קורת גג. תחושת התלישות הזאת, שהיום אני יודעת להסביר אותה, היא נוראה. כל מה שמוכר וידוע נלקח ממך, ואתה מרגיש תלוש ונתון לחסדיהם של אחרים. רק כשהגענו לכפר הנופש 'החוף הירוק' בנתניה התחלתי להרגיש בטוחה. היתה מין אווירת טיול כזאת, מורות חיילות הגיעו ללמד אותנו עברית ונתנו לנו דפי עבודה וציור כדי שלא נשתעמם". מתי בעצם הבנת שאת לא חוזרת ללבנון- "אחרי כמה חודשים בכפר הנופש אבא התחיל לחפש דירה בנהריה, ואז כבר הבנתי שהמצב הוא כנראה קבוע. אני לא זוכרת את עצמי מתעסקת יותר מדי ברגשות, הייתי מאוד פרקטית והסתכלתי כל הזמן קדימה". עד כיתה ז' למדה מונה בבית ספר מיוחד של ילדי צד"ל, "ושם היה לי קל. לא הייתי צריכה להתמודד עם השפה או עם ילדים ישראלים. בכיתה ז' עברתי לבית הספר האזורי גליל מערבי, ושם התחילה ההתמודדות האמיתית. לא כולם קיבלו אותנו בזרועות פתוחות. היינו שומעים קריאות: 'אתם חיזבאללה', 'מחבלים, תחזרו הביתה'. אבל כשהנהלת בית הספר התערבה ועשתה קמפיין הסברתי לגבינו, הדברים השתנו לטובה. פתאום התחילו להסתכל עלינו אחרת, ועד היום אני בקשר עם החברים הישראלים מהתיכון ועם המורים שלי. לאחים הקטנים שלנו הרבה יותר קל היום. הם כבר ישראלים לכל דבר". מרבית משפחות צד"ל שנשארו בישראל השתכנו בצפון, בעיקר בנהריה. אולי משהו פסיכולוגי, להיות קרובים יותר לבית הקודם. "אני מניחה שהקירבה לבית שלנו בלבנון היא סוג של נחמה", אומרת מונה, "ומעבר לכך, התושבים בצפון מאוד מעריכים אותנו, כי הם יודעים שנלחמנו למען מטרה משותפת". היית רוצה לחזור לשם- "לא. החיים בישראל הרבה יותר קלים ונוחים מהחיים בלבנון, לכן אני חושבת שרוב ילדי הצד"לניקים יעדיפו להישאר כאן. אבל הייתי חוזרת כדי לבקר את המשפחה שלי ואת חברות הילדות שהשארתי מאחור, או כדי להיות שגרירה של ישראל בלבנון. אני מחכה ליום הזה שבו יהיה שלום והחלום שלי יתממש". בכל פעם שעולה מחדש מפלס המתיחות בגבול הלבנוני, מונה מרגישה שהיא חוזרת לאחור ומוצפת בדאגות לקרובים, לחברים ולמכרים בצד השני של הגבול. הרגשות התפרצו בעיקר בעת מלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006. "זו היתה תקופה לא פשוטה. מצד אחד חיזבאללה ירה על הצפון בלי הפסקה, ומצד שני צה"ל הגיב וחששנו לשלום המשפחות שלנו שם. במצבים האלה אני מרגישה בין הפטיש לסדן. אני שמחה שצה"ל ממשיך להילחם בחיזבאללה, אבל הגיע הזמן שיהיה לנו קצת שקט". את רואה את עצמך מתחתנת עם יהודי- "אני חושבת שלא. מבחינה דתית אני שומרת על הערכים שלי כנוצרייה לבנונית, ככה גדלתי וככה חונכתי. יכול להיות שזה היה מתאפשר אם הדת לא היתה חשובה לי. אני יודעת על אנשים בודדים שכן התחתנו עם יהודים". סיפור אהבה בלתי אפשרי מאיה היא אחת מאותן נשים לבנוניות שהחליטו ללכת עם הישראליו-ת שלהן עד הסוף. היא זנחה את שמה הלבנוני לטובת שם ישראלי, התאהבה בעצמון יהב, בחור ישראלי, התחתנה איתו, עברה תהליך גיור וילדה שני בנים - הגדול שבהם, ת-ם, מתגייס בקרוב לצה"ל, ואילו נועם הקטן לומד בכיתה א'. בביתם שבחולון הם מדגמנים משפחה ישראלית מודרנית, פתוחה ואוהבת, שאוהבת את הארץ. אף על פי שהם מגדירים את עצמם חילונים, כאלה שהדת אף פעם לא שיחקה אצלם תפקיד מרכזי, הם בחרו לחיות לפי מסורת החגים והתרבות היהודית בלבד. "היה לי חשוב שהילדים שלי לא ירגישו שונים או חריגים בגלל שאנחנו זוג מעורב", מסבירה מאיה. "אני זוכרת אפילו שכשת-ם נולד, עצמון התלבט אם לעשות לו ברית מילה, ואני לחצתי עליו, כי לא רציתי ליצור נקודות חיכוך במקומות שממש אין צורך". מאיה מסרבת למסור פרטים מזהים לגבי שמה הלבנוני וכפר הולדתה, מחשש לקרובי משפחתה שעדיין חיים בלבנון ועשויים להירדף עקב העובדה שהיא חיה פה. היא הגיעה לישראל בסוף שנות ה-80, בימים של תחילת האינתיפאדה: הממשלה אישרה אז לבחורות לבנוניות שהוריהן לחמו בצד"ל לעבור לתוך תחומי ישראל כדי למלא את מקומם של פועלים פלשתינים שלא יכלו להגיע לעבודה בארץ. "באותה תקופה המצב הכלכלי בבית היה מאוד לא טוב, חיינו בעוני גדול. אבא שלי היה לוחם בצד"ל, ואחי, שהתגייס כשהיה בן 16, נהרג ממארב של חיזבאללה. לכן, כשניתנה האפשרות לעבור לישראל לא חשבתי פעמיים. אחותי ואני, הייתי אז בת 17, החלטנו לנצל את ההזדמנות ונשלחנו לעבוד במפעל של אסם בפתח תקווה. גרנו בדירה שכורה, ובזכות אישור המעבר שקיבלנו, היינו מבקרות אחת לכמה שבועות בלבנון, מעבירות את הכסף למשפחה וחוזרות לעבודה בישרל. בשבילי זה היה ממש גלגל הצלה". הרומן עם עצמון תפס אותה בהפתעה גמורה. הוא היה אז חייל משוחרר וחיפש עבודה מועדפת להשתלב בה. "כשהגעתי למפעל הושיבו אותי לידה, ואפשר להגיד שזאת היתה אהבה ממבט ראשון, ממש כך", מספר עצמון, ולא מפסיק להביט בה בעיניים מעריצות. "היא שבתה אותי ביופי שלה, באופי הרגוע ובאינטליגנציה שלה. את יודעת שהיא למדה לקרוא ולכתוב בעברית דרך התוויות שעל בקבוקי הקטשופ? אין לי ספק שעם נסיבות חיים אחרות, מאיה היתה מגיעה רחוק מאוד. שבועיים אחרי שהכרנו כבר שאלתי אותה אם היא רוצה להתחתן". ומה עם הפערים התרבותיים- מאיה: "לא היו פערים תרבותיים. מרבית הצד"לניקים הם לבנונים נוצרים, והתרבות והמנטליות שלנו קרובות יותר לתרבות האירופית מאשר לערבית, כך שכזוג חילוני אנחנו מקיימים חיים מערביים מודרניים לגמרי. יותר מזה: כילדה, היהודים היו בעיניי הגיבורים המושיעים. לעולם לא אשכח את היום שחיילי צה"ל נכנסו לכפרים ואנחנו קיבלנו אותם במחיאות כפיים וזרקנו עליהם אורז וסוכריות. אני בטוחה שזאת גם הסיבה שהתקבלתי על ידי האנשים בארץ בזרועות פתוחות". וההתמודדות עם הריחוק מהמשפחה- "בשנים הראשונות עוד הייתי נוסעת ללבנון כל חצי שנה לביקור עם ת-ם, וההורים שלי אפילו הגיעו לברית בארץ. אבל עם הנסיגה של צה"ל בשנת 2000 המצב השתנה, הביקורים והקשר נפסקו. ההורים שלי מתו בינתיים, וארבעה אחים שלי עדיין גרים בלבנון. הוויתור על המשפחה הגרעינית הוא קשה מאוד, אבל למדתי לחיות עם זה. הלוואי שעוד יתאפשר לי לנסוע ולבקר אותם". איך קיבלה אותך המשפחה של עצמון? איך התייחסה המשפחה שלך אליו- "אבא שלו ואבא שלי היו מאוד פתוחים וליברליים, ולא הערימו קשיים. הבעיה היתה דווקא עם האמהות שלנו, שיותר מחוברות אל הדת. היתה תקופה מסוימת של נתק ביני לבין אמא שלו, אבל היום היא חברה מאוד טובה שלי. היא מתייעצת איתי בהרבה עניינים". איך קיבלה אותך החברה הישראלית- "בהתחלה, כשהייתי יוצאת עם הבן שלי מהבית, השתדלתי לא לדבר יותר מדי, כי ברגע ששמעו את המבטא שלי, ישר חשבו שאני ערבייה. כשהסברתי שאני לבנונית, אז כבר התייחסו אלי בסימפטיה ובאמת התפנו להכיר את האדם שאני. ב-16 השנים האחרונות עבדתי בשירות הלקוחות של הוט, ולפעמים הייתי נתקלת בתגובות לא נעימות כשחשבו שאני ערבייה. אבל חוץ מדברים קטנים כאלה, מעולם לא הרגשתי יחס עוין". עצמון אומר ש"להיות לבנוני נוצרי במדינת ישראל זה דווקא יתרון. הם רחוקים מהערבים מרחק שנות אור, הם אפילו נעלבים כשחושבים שהם ערבים. אם הם יחזרו עכשיו ללבנון, המעמד שלהם והיחס כלפיהם יהיה נורא. ולכן, למרות כל הקשיים, הם יישארו כאן ולא יעזבו. אין להם לאן". לוחמי הגטאות, גירסת צד"ל על אף ההשתלבות המוצלחת של דור ההמשך של הצד"לניקים והכרת התודה למדינת ישראל, יש ביניהם שחשים פגועים. המעבר לישראל בחוסר כל לא איפשר למשפחותיהם להתבסס כלכלית; רבים מהלוחמים, שהגיעו לכאן באמצע החיים, לא רכשו מקצוע או השכלה ונאלצים היום להסתפק בעבודה במפעלים שונים, בשכר מינימום. יתר על כן, ממשלת ישראל החליטה בזמנו לפצל את הטיפול והתמיכה באנשי צד"ל בין שני גופים - משרד הביטחון ומשרד הקליטה. נכים וקצינים ששירתו בתפקידי מ"פ ומעלה זכו להצטרף למשפחת משרד הביטחון וליהנות מהטבות רבות, ובהן מימון לדירה, מלגות לימודים, מורים פרטיים לסיוע בלימודים ועוד. כ-200 משפחות מטופלות וממומנות על ידי משרד הביטחון, והיתר - כ-450 במספר - נאלצו להסתפק בסל הטבות מצומצם בהרבה, שכולל בעיקר סיוע של 800 שקלים בחודש לשכר דירה. במועדון הצד"לניקים שבנהריה, שבו מרוכזות רבות ממשפחות צבא דרום לבנון, אני פוגשת את אנאבל, נור, ריטה, ג'ולי, מארי וג'ורג', שעסוקים בבניית תוכנית המאבק. על קיר המועדון החיצוני, שצבוע בפסים כחולים ולבנים, מתנוסס באופן פרדוקסלי השלט "מועדון לוחמי הגטאות". "את השם קיבלנו עם המועדון", הם ממהרים להסביר. בתוך המועדון תלוי לבדו דגל לבנון. "אני שייכת דווקא לקבוצת השיקום, שנהנית מסל הטבות גדול יותר", אומרת ג'ולי אבוהרש, צעירה בשנות העשרים לחייה, המרכזת את מרבית בני הנוער ומובילה את המאבק. "אני לא מרגישה על בשרי את המצוקה שעליה מדברים חבריי, אבל אני רואה את המצוקה הזאת, וזה מאוד מקומם. המטרה העיקרית שלנו היא לאחד סביב המאבק את כל הצד"לניקים, אלה מהקליטה ואלה מהשיקום, ולהשיג לפחות את הסיוע במתן דירה לכל משפחה". חוסר השוויון יוצר מתחים ביניכם- "בוודאי, למרות שכולנו יודעים שלא אנחנו אחראים לפילוג הזה. אני מרגישה מאוד לא נוח מול חבריי ששייכים לקליטה ונאלצים להיאבק על הזכות הבסיסית של קבלת דירה. אני מאוד מקווה שהמאבק הזה ייפתר השנה, ושהדור השלישי יתחיל ממקום שווה". ריטה חדד (18) עושה שירות לאומי בבית החולים בנהריה. אביה עובד זה 11 שנים במפעל זוגלובק ומשתכר כ-4,500 שקלים בחודש. "אפשר להגיד שאנחנו מסתדרים איכשהו, אבל יש כל כך הרבה משפחות שנאבקות על הקיום שלהן כל יום, יש משפחות שחיות בעוני מחפיר, ואף אחד לא דואג להן", היא אומרת בכאב. אנאבל לוקה (16) כועסת. "אבא שלי בגד בערכים של לבנון בכך שהתגייס לצד"ל ועזר למדינת ישראל להילחם בחיזבאללה. הסיבה שעד היום הם לא יוצאים ונאבקים על הזכויות שלהם היא בגלל הגאווה, הצניעות והכבוד שיש להם למדינה. אבל הגיע הזמן שהם יקבלו את מה שמגיע להם. אנחנו לא יכולים לחזור לגור בלבנון. כל המשפחות שלנו שם ואין לנו אפשרות להיות איתן בקשר, כל ניסיון כזה מסכן את חייהן. זה ויתור עצום, ולכן אני חושבת שלמדינת ישראל יש חובה מוסרית לפחות לספק לנו דירה, כדי שבעוד כמה שנים, כשהוריי כבר לא יוכלו לעבוד, הם לא ייזרקו לרחוב". "אנשי צד"ל לא התגייסו כדי לעזור לישראל ולבגוד במדינה שלהם", אומרת ג'ולי. "המטרה של צד"ל היתה למנוע מחיזבאללה להיכנס לכפרים ולהשתלט עליהם. שיתוף הפעולה שלנו עם צה"ל הוא זה שגרם לברית הדמים בינינו". בהיעדר החוצפה הישראלית, שעדיין לא חדרה להם לדנ"א, המאבק שהם מתכננים כרגע מאוד רגוע ומנומס. את השימוש בהפגנות ענק ובשביתות רעב הם משאירים כמוצא אחרון, ומקווים שהבעיה תיפתר בלי שיצטרכו להגיע לשם. ג'ולי אומרת שהם מקווים ששביתת הרעב שעשתה טל חג'ג' לפני כחודשיים וחצי תקדם אותם במאבק. "שלחנו מכתב לשר יוסי פלד, שבשנים האחרונות אחראי לטיפול בבעיית הצד"לניקים, ואנחנו מחכים לפגישה איתו". אנאבל: "אני רואה את עצמי כלבנונית וכישראלית. בשנה הבאה אני נוסעת עם משלחת תלמידים לפולין. אני מתכוונת לתרום למדינה ולעשות שירות לאומי. אני לא מבקשת יותר ממה שמגיע לאחרים, רק אותו דבר". השר יוסי פלד, שקיבל על עצמו באפריל 2009 את הטיפול ביוצאי צד"ל ומשפחותיהם, מקווה שיצליח להעביר החלטת ממשלה שתשנה את העיוות שנוצר כתוצאה מהחלוקה הלא שוויונית. "אין לי מושג מה גרם לכך, ומה היה השיקול בקבלת החלטה שגויה כזאת, שאינה מתקבלת על הדעת ועשויה לגרום לנו לא מעט בעיות. עם זאת, כבר רכשנו דירות לעוד 110 משפחות שלא שייכות לשיקום, וכל ילדי צד"ל לא משלמים שכר לימוד. בשנתיים האחרונות יזמתי עבור ילדי צד"ל קייטנה בקיץ, שזכתה להצלחה רבה. אנחנו עושים מה שאפשר. זה לא מספיק. אני מנסה בכל כוחי לשנות זאת". פלד חרד מהעובדה שבסוף שנת 2012 הפיצוי הכספי שכל חייל מקבל יסתיים, ואז תגדל המצוקה הכלכלית של אותם אנשים. "כל חייל צד"ל מקבל פיצוי חודשי על פי דרגתו והוותק שלו בשירות, בסכום ממוצע של כ-1,500 שקלים בחודש ועוד 800 שקלים סיוע לשכר דירה, כך שמדובר בעזרה של יותר מ-2,000 שקלים. זה סכום לא מבוטל, שהפסקתו תיצור משבר גדול מאוד. אני מנסה עכשיו לדחות את הקץ".
רוצים להרגיש בבית
הם היו ילדים קטנים, שנאלצו להשאיר מאחור את חייהם ולברוח לארץ זרה באישון ליל • בתחילה הסתכלנו עליהם בעוינות, אבל היום ילדי הצד"לניקים, שהגיעו לכאן אחרי הנסיגה מלבנון, הם הכי ישראלים שיש • מונה שירתה בצה"ל ונאבקת באנטישמיות באינטרנט; מאיה התגיירה והתחתנה עם ישראלי, ובנה ת-ם עומד להתגייס לצה"ל; אנאבל נוסעת עם משלחת בית הספר לפולין • הן אוהבות את המדינה, אבל הן גם כועסות על הקיפוח של משפחות צד"ל • "עשינו ויתור עצום כשהתנתקנו מכל מה שהיה לנו, הגיע הזמן שגם קולנו יישמע"
, עודכן
