הפילוסוף

בחיים זה לא קרה לי. אני תמיד עפה על הברכיים. אפילו כשאני מתגלגלת כמה מדרגות, אלה הברכיים שבולמות אותי. אף פעם לא נפלתי ככה, על החיבור שבין הישבן לירך, אבל בסוף הערב ההוא, ביציאה מהשירותים של "הסלון", כשאריק לביא שר שכל הנחלים הולכים לים ועברה בי המחשבה שאייל שני בעצם לא מת על בשר, עפתי על המדרגה הקטנה והרגשתי כמו אחת המנות בתפריט הערב שלו. "נתח שייטל על משטח אבן מתבוסס בחריפות של כאב".

זה היה ב־2008, כמה שבועות אחרי שאייל התחיל לבשל ב"סלון" יומיים בשבוע, רביעי וחמישי. שמונה שנים עברו מאז, וביום חמישי שעבר "הסלון" עדיין המתה. בחניה עמדו מזראטי ואאודי A8, מתגרות ביניהן למי יש יותר כבוד, ומאחורי הבר רכן שני מעל קרש חיתוך ובידו סכין שהשחיז על שתי אבנים שונות, כי היא חזרה מכמה ימים במטבח הביתי שלו, ו"צריך להחזיר לה את הזוויות".

"את יודעת?" הוא אמר, מכונס כולו לקיצוץ קטן קטן של מלפפון, "הערב זו פעם ראשונה שאני בלי עגבניות. אין עגבניות בארץ, הן חולות". זה הטומבו, מוטציה של וירוס המוכר לחקלאים כבר הרבה שנים, שכבר חודשים משתולל בשדות העגבניות, מקצר מחזורי גידול ויוצר מחסור גדול. 

מסביב לבר התקבצו עיניים סקרניות, בולשות אחר כל תנועה, ושני האריך במלאכה. כמו בהילוך איטי הוא בא אל בשרו של הלוקוס לפרוס ממנו פרוסות דקיקות לקרפצ'יו שנולד ב"אוקיינוס" הירושלמית.   

שם, ב"אוקיינוס" היפה שלו ושל רחל סלם, זוגתו ושותפתו לשעבר, הכרתי אותו. בסוף שנות השמונים הייתי מגיעה אליו עם שאול אברון, וכבר אז, רחוק מעיני הקהל, הוא סירב למקצב הסרוויס. הפלאנו לחכות כשבמטבח הוא היה מכין נפלאות מארטישוקים, מסדר פרוסות עגבנייה מרובעות על צלחת שטוחה, מתבל אותן בעדינות מופלגת, ונס גדול התרחש בפה. היתה פוקצ'ה, ושימוש מושכל במלח גס וקרפצ'יו לוקוס, שעליו היה נותן שמן זית וזרעי עגבנייה. לא כמו עכשיו, שהוא בא אל המנה עם לימון. עשיית המטבח שלו ב"אוקיינוס" היתה לטביעת האצבע של המטבח הישראלי.

•   •   •   •

"את נופלת כי את נדרשת להשכמות האלה", אמר לי כשבאתי לפגוש אותו ב"אברקסס צפון", לקראת עליית העונה השישית של "מאסטר שף" בקשת לאחר סוכות. "מכאב הנפילה צומחות התעוררות ויצירה". זה משפט שהוא יחזור אליו מאוחר יותר, כשנדבר על ההתרסקות הכלכלית שבאה אל סופה כששילם לנושיו.

רוח זהירה נשבה על המדרכה של רחוב לילינבלום, מבטיחה שעוד רגע יבוא הסתיו לתל אביב, יעשה נעים. בשולחנות הפזורים על המדרכה מול המסעדה אכלו סועדים צהריים מאוחרים, וביניהם ישב אייל, מרוכז בפגישה עם הקניין הראשי של "החבר'ה היותר טובים בע"מ", החברה שהקים עם הבמאי שחר סגל, שבבעלותה ארבעה סניפים של "המזנון", שלושה בתל אביב ואחד בפאריס, "פורט סעיד" שבמתחם בית הכנסת הגדול של אלנבי, מסעדת "רומנו", הפיצה ב"תדר", "אברקסס צפון" ו"הסלון", שאליו מתקבצים עשירי ונהנתני הארץ לאכול, לשתות, לרקוד ולהיראות. שם, יודעים כולם, זה המקום לראות את שני בפעולה, לעקוב אחר תנועות הידיים שלו ולהקשיב. הקהל ועדת הטבחים הסובבת אותו.

שאלתי אותו אם הוא גם מלמד, אם הוא יודע להיות מורה. "יש לנו בחברה 500 עובדים, 200 מהם טבחים, ואת כולם אני מלמד", ענה, וכששאלתי אם הוא נותן חופש לצעירי המטבח ליצור ולהציע מנות משלהם, הוא נשם רגע את האותיות, ובדרכו האיטית, הבאה לוודא שמילותיו יהדהדו בצלילות, ענה: "יש קווים מאוד מאוד ברורים לסוג המטבח שיצרתי.

"שנים ביליתי בלשמר את הקווים ולקלוט את המתחדשים. ואז, פתאום, ראיתי תנועות במטבח וזיהיתי ששפת הבישול שואפת לסלנג, מזה הבנתי שיש בעצם שפה. הבנתי בעצם שאני כמו אוצר של אוכל, שתחתיי נמצאים כל מיני יוצרים יותר עצמאיים. יותר מאוחר הבנתי שאני יוצר של נשמות של בני אדם".

אמרתי לו שזה נשמע כמו ג'וב של אלוהים, והוא פרץ בצחוק. "את יודעת שבכולנו קיים הניצוץ... היום אני רואה שסימנתי קוטב, והכל נמשך אליו. אבל את יודעת, הקוטב מושך את כל הרוחב של כדור הארץ, ויש היום הרבה יותר יכולת לקבל מגוון של מחשבות.

"אצלי אין היררכיה במטבחים. אין את המבנה של שף, סו שף, טבח, עוזר טבח, שוטף כלים. ההיררכיה הזו לא מתקיימת. לכל אחד מהאנשים במטבח יש מחויבות מטורפת למוצר שלם, מתחילתו עד סופו. הוא חייב להבין מה הוא עושה ולמה הוא עושה. לאן זה יגיע, אם למשהו מופלא או לטעוּת, זה הרבה פחות מעניין אותי.

"לפני שבאת ביקשנו פיצה וקיבלנו פיצה, שיצאה כשהיא יושבת על קמח ועשויה מבצק שהחמיץ. מי שהכין אותה הוא אחד הבחורים הטובים, ונכנסתי אליו ואמרתי משהו שלא תיכננתי.

"אמרתי לו: 'אני חושב שזה רגע של שבר בחיים שלך. אתה טבח, אתה אחראי על האושר של הבן אדם, לא פחות ולא יותר. אתה ראית מה נוצר, אתה ראית שיש פה כשל עצום, אתה יודע שיש פח זבל לידך, ואתה מחליט להוציא את זה'. אני, כל הכוח שלי כטבח הוא בזה שהייתי כן ואמיץ ולא ויתרתי מעולם".

באמת?

"אני חושב שלא".

גם לא מתוך קושי כלכלי, שאז יש פיתוי גדול יותר לעגל פינות או לא לזרוק כלום?

"קושי כלכלי? אני חושב שהקושי הכלכלי הכי דייק אותי בחיים. ככל שלחצו עלי יותר מבחוץ, אני התכנסתי יותר לתוכי. מברר איפה הליבה שלי, מהי.

"אני חייב עונג בחיים. לא יכול לעשות שום פעולה בלי שמחכה לי בתוכה איזו סוכרייה מופלאה. לפעמים אני קונה את הסוכרייה הזאת בייסורים הכי גדולים, אבל אני רואה אותה, לא מאבד אותה בתוכי. כשעינו אותי, כשלחצו אותי - התכנסתי פנימה. כמעט לא יכולתי להתנהל מבחוץ, אבל ראיתי את הסוכרייה כל הזמן.

"אני חושב שאלה היו התקופות הכי יצירתיות שלי. שם הגעתי לצמצום הנוסחה הפנימית שלי, ברזל בברזל, הכי מדויק שיכול להיות. הבנתי מה יש לי, מה הדבר שהוא שלי, וכמה חיים אני יכול לחולל לעצמי ולאחרים בכל רגע. אני יודע שאם הארץ הזו היתה נחרבת והכל היה הולך, והייתי צריך להתחיל את הכל מההתחלה, הייתי לוקח קרש חיתוך, סכין שהיתה מחודדת לי היטב וקישוא אחד שהצלחתי לגדל, וחותך בו חיתוך ראשון, ממנו ייצא קריסטל, ומהקריסטל הזה ייצאו קריסטלים נוספים.

"יש לי ביטחון שאני אדע תמיד לעשות את התנועה הראשונה, ולתנועה הזו הקדשתי חלק נכבד מחיי. לחתוך את כל רעשי הרקע של העולם ולהיות מאוד מרוכז, ולדעת שבכל טיפה, בכל גרגיר, מצוי עולם שלם. את זה אני לא שוכח, מול זה אני נעמד ומתחיל לבשל ומרגיש כאילו לא בישלתי בחיים שלי.

"עד היום, בכל סרוויס יש לי פיק ברכיים. איך אעמוד בזה, איך אעשה את זה, כאילו לא למדתי כלום בחיים שלי".

זו מתנה שמבשרת על איזו רעננות.

"מתנה שאת משלמת עליה אנרגטית. כי את לא מתחילה מנקודת ביטחון. אני מחפש ומתפלל לחסד".

•   •   •   •

הוא גדל בבית שבו לא באמת בישלו, הוא ואחותו הגדולה ממנו בחמש שנים, ורד. בצבא שירת בסטי"ל. "חודשיים לפני השחרור נדרשתי לירות טיל אחד לא נכון", סיפר לי בראיון לפני 16 שנה. "המחשב שלי הראה שיש בו את כל התקלות האפשריות, אבל המפקד התעקש ואני הייתי ילד, אז יריתי. הטיל נורה, פחות או יותר, עלי, והכל בער מסביב.

"מובן שלא נשארתי באותו התפקיד, אבל במקום לרדת מהספינה, ביקשתי להיות במטבח שלה. אלה היו החודשים המאושרים בשירות שלי". 

אחרי הצבא התגורר בחווה, חלם להקים חאן, אבל אומר שהקסם של ירושלים קרא לו. "החלטתי לפתוח מסעדת דגים, כשכל מה שידעתי להכין היה בויאבז, להניח שרימפס על גריל בלי שהם יידבקו, וטבח קמצן שעבד איתי הכין סלט יווני.

"מהקמצנות היה שם קצת מכל דבר, מה שהוליד סלט נהדר. כי לפעמים, דווקא פחות עושה את כל העבודה. אם מישהו היה רוצה דג הייתי מוציא משהו מהמקפיא ומניח על הגריל. דברים איומים.

"באותה תקופה הייתי הולך למאפייה בנחלת שבעה ורואה איך הם אופים מין לאפות מבצק רטוב, ומההתבוננות הזאת נולדה הפוקצ'ה של 'אוקיינוס'. בתוך כל זה מגיע חיים שפירו מה'ג'רוזלם פוסט' וכותב עלינו שאנחנו המסעדה הכי טובה בארץ. 

"התחילו להגיע מלא אנגלו־סקסים, ואני עוד לא קולט מה קורה פה. באמצע הסרוויס הייתי הולך למחשב ומנסח תפריט חדש. חשבתי שאני מכין אוכל לעצמי. היו באים ממס הכנסה, הייתי אומר להם, חכו. עכשיו אני מבשל".

מבשל במטבח "הסלון". "רק כשאתה מגלה דברים לבד, הם שלך" // צילום: אריק סולטן

אמרתי לשני שאולי בתיאור הזה שלו את "אוקיינוס" בימיה הראשונים, שבהם הכל היה בדרך של ניסוי וטעייה, מצוי ההסבר לדרכים הצדדיות שבהן הוא נוסע כשהוא מדבר עם מתמודד ב"מאסטר שף". משהו באופן הביטוי, בכמות המילים, משמר את אותו בחור שהתחיל לבשל וחיפש דרכים להגיע למה שרצה כי לא נכנס למטבח עם רקע מקצועי. 

"כל פעם אני מתחיל מחדש", הוא אמר. "שלושים שנה. את מדברת על טכניקות? ב'סלון', למשל, כבר תשע שנים אנחנו חוקרים צלייה של ראגו. כל יום נוצרות תיאוריות, ועל כל תיאוריה נוצרת דת, וכולם מאמינים פנאטיים, ולמחרת אנחנו מבשלים את זה, וזה פתאום כמו הזיה ואנחנו עוזבים את זה כל פעם מחדש. חוזרים לנקודת ההתחלה.

"עולם הבישול עוסק בחיקוי ובאדפטציה. בארץ יש ידע עצום בידיים של טבחים, אצלי הידע הזה שביר. ראשית, בגלל שאני רוצה לשכוח אותו, אחרת את נמצאת בנרטיב אחד שבו את הולכת ומתקהה, נשענת על התדמית שלך ומשחזרת. שנית, אני שוכח גם בלי שאני רוצה. ושלישית, אין דבר כזה טכניקה שיוצרת את הדבר. הטכניקה מותאמת כל הזמן למה שאת רוצה.

"אני לא מגדיל את המעגלים של הטכניקות. למשל, אני לא נכנס למולקולרי, כי אני מחפש את האלוהים, לא את היכולת של האדם לשנות את היצירה שלו".

אבל ברגע שאתה הופך עגבנייה טרייה לרוטב, גם אתה משנה את היצירה של אלוהים. 

"אני רואה את עצמי כמשרת בקודש, לא כבורא. אני מאמין שבתוך כל חלק אלוהי קיים עוד חלק, ובתוכו עוד חלק. אני כל הזמן שואף לתחתית, כל הזמן מחפש אותה, את הנקודה שבה מתחיל הכל. הזכות לצפות במעשה הבריאה, בכוונה הראשונית בכל ירק. מי הוא, מה הוא, מה הוא רוצה, איפה נעים לו, איפה לא נעים לו, לאן הוא שואף. זה ממלא את התפקיד שלנו כבני אדם בעולם. אנחנו פותחים איזו תוכנה אלוהית, בין אם זה אוכל או דברים אחרים. ברגע שאני מנסה לברוא, אני מפסיד.

"נגיד שאני אקח פטה דה פואה גרה ואהפוך את זה לתרסיס, אקח עלה שהיתה בו שלכת וארסס עליו את הפואה גרה, ואז אקפיא ואז אוציא את הפואה גרה עם תבנית העלה ואצבע את העלה בכל מיני צבעים - אדום, צהוב וכתום - כאילו עשיתי מעשה בריאה. מה יקרה לפואה גרה? הוא יאבד את המרקם".

•   •   •   •

16 שעות ביום עבד שני ב"אוקיינוס" הירושלמית. אחת לשלושה שבועות היה קם ונוסע, בדרך כלל לאומבריה. "שם יכולתי לשבת בלילה ולהסתכל על שדה עגבניות. סורק אותו כמו שפרוז'קטור סורק את גדר המערכת. ככה כל פעם ירק אחר. היתה לי שנת עגבניות, שנת חצילים, שנת קישואים.

"מכל ההתבוננות הזאת לא לקחתי הרבה לתוך המערכת שלי, אולי עשרה חומרים שאני מכיר את הדנ"א שלהם. כשמבינים חומר מסוים, אבל בדיוק, יודעים איך ללכת איתו ומה לעשות איתו. נכון שיש דברים שאפשר ללמוד בתוך רגע מתוך ספר בישול, אבל רק כשאתה מגלה דברים לבד, הם שלך".

הוא לא משתגע על כל עניין המתכונים, לא בהם הוא רואה את העיקר. גם בבית הוא לא מכין ארוחת ראש השנה. "עושים לי", הוא מחייך. "לרוב, בחגים, הולכים למשפחה של מירי והם מבשלים. אמא שלה מבשלת את המטבח הישראלי החדש, מושפעת ממה שאת כותבת ומעוד כמה אחרים".

וממך?

"ממני הספיגה שלה יותר איטית. אני יודע להעניק לבן אדם, בזמן הכי קצר, יכולת לבשל שתלויה לגמרי בהתפתחות האישית שלו. כי יש לי שיטה מופלאה לבשל. היא דורשת מעט, אבל המעט הזה הוא המון. היא לא נותנת לאף שיטה אחרת להתקיים, עד שלפעמים לא מבינים אותה מרוב קלותה".

כשאתה מדבר אתה חף מצניעות. מצד שני, אין שף אחר שעולה על דעתי שיודע לבוא בצניעות ובהקשבה כאלו לחומרי הגלם.

"לבוא בצניעות גם לבני אדם. אין לי יכולת להיות יהיר, כי ראיתי את השמיים וראיתי את מה שמתחת לאדמה. שנים ראיתי".

"עד כיתה ג' בבית הילד בירושלים, קראו לי מלך מלכי החשבון". שני // צילום: אריק סולטן

הסתבכותו הכלכלית החלה ב־1999, עם סגירתם של שני סניפי "אוקיינוס", בירושלים ולאחר מכן בהרצליה. בעקבות כך, ב־2003 ביקשה זוגתו ושותפתו לעסקים לשעבר של שני, רחל סלם, מבית המשפט להכיר בה כפושטת רגל, עקב התחייבויות כלכליות של 6.6 מיליון שקלים. בהמשך אותה שנה ניתן צו לכינוס נכסיו של שני לטובת בנק הפועלים.

בשנת 2004 ביקש בנק הפועלים למנות מנהל מיוחד לתיק שני. בשנת 2011 הוכרז שני כפושט רגל, ונקבע הסדר שלפיו יחזיר לנושיו 1.45 מיליון שקלים. השופטת ורדה אלשיך קבעה גם כי הוא ייאלץ לוותר על מחצית מהכנסותיו מתחום המדיה בשנתיים שלאחר המשפט. שני עירער על הפסיקה לבית המשפט העליון. בינתיים קבעה השופטת כי עליו לשלם לקופת הנושים תשלום חודשי של 25 אלף שקלים, מעבר להכנסותיו מהשתתפותו במדיה, שהועברו במלואן לקופת הנושים.

•   •   •   •

בדצמבר 2012, בעקבות עיכובים בתשלומים החודשיים שנקבעו לשני, קבעה השופטת אלשיך שעל שני לשלם מיידית 189 אלף שקלים לקופת פשיטת הרגל, אחרת ייכלא ל־45 ימים. בתחילת 2013 החליט בית המשפט העליון כי עליו להחזיר את מלוא החוב בסך 4 מיליון שקלים. וכך היה. באפריל 2013 סיים שני לשלם את חובותיו לנושים, לאחר שנטל הלוואה.

שחר סגל הציל את חייך, או שזו אמירה דרמטית?

"הציל את חיי. הוא בן אדם שיודע לזהות בתוך כל הרעש נקודה שנראית טריוויאלית, ולנקות אותה עד שהיא תהיה לחומר טהור. לא היתה לו כוונה להיכנס לדבר הזה. היינו חברים מאוד טובים, וברגע אחד הוא לא יכול היה לשאת את המצב שבו אני נמצא. הוא הציע לי כסף ואמר: 'אני לא עושה איתך עסקים. קח כסף ואל תחזיר'.

"אני נעלבתי, והוא התרצה, נכנס כשותף שלי. ככה יצאנו לדרך.

"שחר הוא במאי. הוא רוצה שאנשים יבכו מהתרגשות, ואם לא יבכו, אז שיצחקו. והכי טוב, שיבכו ויצחקו. זה גם מה שהוא עושה היום. יש לנו יחסים של במאי ושחקן. פעם הוא אמר לי: 'ההצלחה הגדולה שלי איתך היא ששללתי ממך את הזכות להרס עצמי'. אני לא חושב שיש לי הרס עצמי, אבל כן, אני נעמד על קצה הצוק".

מי הראש העסקי?

"שחר הוא האסטרטג, ואני לוחש לו באוזניים. לוחש לו חלומות שלי ותפיסות. הוא מציב מסגרות, ואני ממלא אותן. אני עושה, והוא מבחין בדברים שאני עושה ומייצר מזה סצנות.

"פעם, בסוף לילה קשה ב'סלון', אמרתי ליובל, השף: בוא נשרוף את המטבח. הפכתי ארגז מלא של מרווה והבערנו את המרווה. שחר ראה את זה ואמר: 'מעכשיו כל ערב אתה שורף מרווה'. הוא הבין את הכוח שיש במופע הזה. הוא יודע לפנות להמונים".

מה הסיפור שלכם עם אתא? איך קרה שיצאתם להחזיר לחיים מותג הלבשה מהעבר?

"אתא זה שחר. הוא רומנטיקן גדול, אבל הרומנטיקה חבויה אצלו עמוק מאוד. לא כמו אצלי, שהיא בחוץ, והכוחות המתנגדים לה חלשים.

"יש לו ראייה צלולה על העולם ויכולת זיקוק. ברגע שאנחנו ננעלים על איזה רעיון, אנחנו לא יכולים שלא להגשים. אנחנו עבדים של כל מה שאנחנו משתוקקים אליו. היגיון קוהרנטי, מאוד צלול, מאוד מפותח. אלה חומות שנופלות בשנייה".

אתה חושב שאתה איש בעל ראייה עסקית? יש לך מושג?

"עד כיתה ג', בבית הילד בירושלים, קראו לי מלך מלכי החשבון. ואז התחלף מורה, ומאותו רגע הייתי איום. בגיל 18 היתה לי בחינת בגרות במתמטיקה, לא תגידי חמש יחידות, רק שתיים. ואני מתיישב מול הבחינה ואומר, זה הדבר הכי קל בעולם, אבל אני לא יודע לפתור את זה. קיבלתי אפס. לא ארבע, אפס. בתוך החיים שלי, בלי להבין במתמטיקה, האוכל שלי, כמה שהוא אינטואיטיבי, הוא בנוי ממתמטיקה פנימית".

מה בעניין התמחור הגבוה במקומות שלכם?

"אין שום תמחור גבוה. גבוה זה יחסי. פראדה לא עולה כמו קסטרו. ביחס לפראדה אני זול, ואני עובד כמוהם - בדייקנות, בידע, בגיבוש של אנשי הצוות. אני מתחדש כל הזמן, לנער אבק כשהזמן נעצר.

"להגיד שאנחנו יקרנים זו הנחה מוטעית, שנובעת מדעה קדומה. מזה ש'אוקיינוס' היתה נורא יקרה. אבל 'אוקיינוס' בראה את הכל. יש מחיר לבריאה? לו היית זבוב בישיבות של החברה שלנו, היית רואה איך מנהלי מקומות מתחננים שניתן להם להעלות בשקל.

"זה ערך עליון שלנו למכור במחיר הכי סביר ביחס למוצר שאנחנו משווקים ולחומרי הגלם, שהם הכי טובים. את פראדה, מרצדס או ארמני לא ישאלו למה הם יקרים".

•   •   •   •

לשולחן מגיעה שמנת בשמן זית וזרעי עגבנייה, הלהיט שחוזר בכל מסעדות החברה. מ"הסלון" של מעלה ועד "פורט סעיד" של מטה. פרוסת לחם עבה ונהדרת, נתונה בשקית נייר חום, עוד חותם של שני. הלחם מזכיר מאפייה כפרית באיטליה, אולי צרפת, ושני מזכיר שאין לו עניין לספר את הדברים בדרך פשוטה. אומר שסוד הלחם הזה הוא במחמצת שלו, שתולדות חייה מתחילות עם השיפוצים ל"אברקסס". ושהוא עבר בין האינסטלטור, החשמלאי והנגר, וכשהמנקה זרק בטעות את המחמצת לפח, התערב המזל וטיפה של מחמצת זלגה אל האצטבה והצילה את דורות הלחם העתידים לבוא. 

מעברו השני של הכביש נמצאת המסעדה של רחל סלם. בין בני הזוג לשעבר יש קרע גדול. הקשר ביניהם הסתיים ורחל התנפצה כלכלית עם נפילת המסעדות.

"אני פתחתי את 'אוקיינוס' כי רחל אמרה לי שאני מבשל את הבויאבז הכי טעים בעולם", הוא אומר, והמילים זהירות בפיו. "היתה שם אדמה ששייכת לגיל שלי, לניסיון שלי, לתקופה שלי. זו היתה אדמה כל כך יפה, בצורתה הטבעית, ולא זרעתי אותה נכון. אני לא יכול לשאת את הכאב הזה. חסרות לי 17 שנים מהחיים. אני לא מוצא אותן. זה מייצר בי חלל".

אתה מביט אחורה באשמה? בחרטה?

"לא בחרטה ולא באשמה. כי כשאני מסתכל על עצמי, אני חושב שלא היתה לי דרך אחרת. לא יכולתי לפעול אחרת".

והיום? מנקודת הזמן הזאת אתה לא יכול לכפר על דברים?

"מהרגע ש'אוקיינוס' בהרצליה התנפצה לי והחריבה כל מה שבניתי, לא נתנו לי לסגור את החובות שלי. אלה היו חובות קטנים, כי לא היה לי הרבה כסף. התחלתי להתפתח, וככל שנעשיתי מפורסם יותר, הפכתי להיות איש עני יותר. החוב שלי תפח וגדל.

"זה הגיע למצב שעמדה מולי ברירה אחת: לשלם אגורה באגורה את כל מה שאני חייב, ללא חובת הוכחה. אם בנק אומר לי, אתה חייב מיליון שקל, אז אני משלם לו מיליון, אפילו שאני יודע שאני חייב לו 200 אלף. כי אם אבקש חובת הוכחה, זה ייגרר עוד שנים ולא אצא מזה לעולם.

"ואז, בבית משפט עליון, היה את פסק הדין שלנו שלפיו אני משלם את הכל, עד הפרוטה האחרונה. הנשיא גרוניס הסתכל לי בעיניים ואמר: 'אתה צריך להיות מאושר. אתה לא תהיה חייב לאף אדם אגורה".

ושילמת?

"את הכל. מהעשייה שלי. בעשר השנים האחרונות עבדתי בשביל זה בלי סוף. 'מאסטר שף', פרסומות, הכל. לא חייב לאיש אגורה, ולא מייצר חובות כבר 15 שנה בערך. כל מי שנכנס לתוך התביעות קיבל את כספו. אני גאול בעבודת יד".

מעליב אותך שאומרים שאתה נוכל?

"נורא. היה רגע בבית המשפט המחוזי שבו השופטת הכריזה ללא בושה שאני מגדולי הנוכלים שהיו בארץ. אני לא יכולתי להתאפק. הרגשתי שזו מחמאה. בכל זאת, אני 'הכי'. אז קמתי ואמרתי לה: 'תסלחי לי גברתי, נראה לך שהנוכל הכי גדול בארץ יתעסק בלעשות צלחת אחרי צלחת במשך עשרות שנים? את יודעת כמה זמן לוקח לעשות צלחת? כמה עייפים אחר כך?

"היום כבר לא אומרים את זה. אני בחיים שלי לא רציתי לפגוע באף בן אדם, מעולם לא היתה לי כוונה לפגוע, להרע למישהו, והדבר הזה הולך ומזדקק בתוכי, עד שזה מייצר לי בעיות גדולות בכיוון ההפוך".

•   •   •   •

"אנה בת 12", הוא מחייך את שמה של בתו היחידה, פרי אהבתו למירי חנוך. "עשתה תערובת גנטית ביני לבין מירי, הוציאה מעצמה אישה בת 40 שכלואה בגיל ביולוגי צעיר בהרבה. יש לה את אותה זווית חדירה לדברים כמו לי, אבל בפנים מחכה מחשב בסדר גודל הרבה יותר גדול משלי.

"כשהיא היתה קטנה, רק למדה ללכת, הלכתי איתה בשדרה, והיא ראתה איזה גבר יושב על הספסל. הבחור הזה מצא חן בעיניה, וראיתי אותה מחישה את צעדיה. הידיים שלנו נמתחו עד שהן ניתקו, והיא רצה לשבת לידו.

"באותו רגע הבטתי על הדבר הזה, איך היא רצה לתוך העולם שמחכה לה, והעולם הזה הוא שלה. התפקיד שלי הוא ללוות אותה לשם. זה היה הרגע שבו הבנתי את התפקיד שלי כאבא. הייתי בן 45 כשהיא נולדה". 

שמחת באבהות?

"איך שהכרתי את מירי, כל מה שרציתי זה שיהיה לנו ילד".

עד אז לא? 

"לא. הייתי בתוך הסירים, חייתי כמו נזיר". 

אתה מבשל בבית?

"אם אני מבשל בבית, זה מייד נכנס למחלוקות. מירי אומרת הילדות רעבות, ואני עונה, מתוך ילדותיות כזאת, שאני מבשל בשביל העונג, לא בשביל הרעב.

"לפעמים קורה שאני נשאר עם מירי בלילה ואנחנו עושים מסיבה גדולה. תמיד פסטה עגבניות, 16 שנים. 

"אני אוהב אותה אהבה גדולה. כשאני מסתכל על המנועים הפנימיים שלה, אני אוהב אותה ביסוד שלה, היא הבן אדם שאיתו אני הכי אוהב לחלוק זמן".  

שמעתי אותך אומר לא פעם שאתה מבשל לאנשים שבאים לאכול אותך, לא את האוכל שלך. אז תרשה לי לשאול, אחת ולתמיד, אם נאכל אותך, מה יהיה הטעם?

"של אגוזים, של חמאה".

•   •   •   •

הוא לא רוקד, אפילו שבתנועות שלו הוא מזכיר לי רקדן טנגו, שפעם ראיתי סרט על החיים שלו. טלוויזיה הוא לא רואה, מקשיב למוסיקה. בטהובן, באך, ויוולדי ומוצרט הם אהוביו, וכשאני שואלת על מאהלר אהובי, הוא מציע שלא ניכנס לשם, כי זה ייגמר במריבה.

הוא משתדל לקרוא אבל נכנע להבהובי הסלולרי ולעולם האינסטגרם, שם הוא מחזיק את אחד החשבונות המסעירים. יודע לבוא אל סיפור שכיח כמו תות או ראש כרוב ולברוא ממנו סיפור שטרם סופר.  

"אנשים מאבדים סבלנות בגלל שלוקח לי זמן לחזור אליהם בטלפון", הוא ממשיך, ואני אומרת שאולי גם זו דרך לקבל עוד חיזור ואהבה. לא בטוחה אם שמע.

"אני רוצה להגיד לך משהו. אני חי את חיי הרגע, לא במילים, לא ברומנטיקה. אני יכול לחיות את הכאן ועכשיו, אין דבר מלבדך, דבר אין. אני מדבר איתך ומנסה לפענח אותך. אני לא רוצה לברוח. אני איתך, אני לא זוכר את העבר.  

"את רוצה לפעמים להיתמך על משהו שעשית בעבר. לי אין את זה. אני משיל את הדברים שעשיתי כדי לקיים את הדבר שמנסה לפרוץ הלאה. אם אני אתערבב עם הראש, אני לא ארצה לחיות".

אתה מדבר בלי סוף על הצורך לחוות ראשוניות, לשמר מקוריות, לא לחזור על עצמך. איך זה מסתדר, למשל, עם עונה שישית של "מאסטר שף"? הרי ברור שלכל אחד מכם יש את הדמות שלו, והטלוויזיה, כמו הטלוויזיה, ממחזרת את עצמה.

"'מאסטר שף' הוא פורמט הדוק, יש בו אנשים וקורה דבר אמיתי. הם מבשלים, ואנחנו נמצאים מולם. אני מזהה את המצוקה שלהם, כמו את זו של הטבחים שלי. תמיד זה סיפור על מפגשים, בדרך כלל מין מתמטיקה טבעית של 12 אנשים. כמו בטרגדיה יוונית, יש את שלושת הגדולים, שמהם ייצא המנצח".

אתם תמיד מסכימים ביניכם על שלושת הגדולים?

"לא, אבל אני המהמר הכי טוב. אני יודע מי יזכה".

אתם חברים?

"זה כל הזמן מתפתח. זה עבר המון שלבים. באולפנים אני חולק עם מיכל חדר, יש לנו שתי מיטות נוער שבהן אנחנו נחים בין הצילומים. אני מגן עליה מפני כל מיני דברים שקורים שם. נותן לה כוחות.

"חיים ואני, למרות השוני הגדול, חולקים בינינו היסטוריה דומה. יש בינינו סודות שרק הוא ואני יודעים, ולא ייצאו לעולם. דברים מאוד מביכים, דברים קשים ודברים מופלאים. זה כורת בינינו איזו ברית.

"יש לי אהבת לב טהורה כלפי יונתן וחיים. הם מרגשים אותי. חיים בלי קונפליקט, יונתן עם קונפליקט. אין דבר שאין ביני לבינו מלחמת עולם לגביו. אנחנו פשוט שני הפכים גמורים. זה מגיע לשנייה לפני רצח, אבל אחרי שנייה זה נגמר".

אתם אוכלים אחד אצל השני?

"יונתן אוכל אצלי יותר ממה שאני אצלו. חיים ואני אוכלים מעט מאוד אחד אצל השני. אנחנו סוסים שהולכים לאורוותם. לשלושתנו יש דבר אחד משותף - אנחנו עשרות שנים בשוחות המטבח.

"ערב ערב אנחנו מתייצבים, ולא משנה כמה אנחנו מפורסמים, יוצאים למלחמה שאין בה מנצחים. לילה אחרי לילה. כנראה שיש בנו משהו מאוד מעוות כדי שנסכים לעשות את זה.

"כלפי חיים, במשך הרבה שנים היו לי דברים קשים, וידעתי למחול לו, הרבה בזכות מירי ואנה. נוספו בי אהבה וחמלה".

מי החברים שלך במטבחים?

"פעם אהרוני ואני היינו מדברים בכל יום, יש בינינו תחושת קירבה למרות שאנחנו לא בקשר. החברים מהמטבח, שאיתם אני בקשר, הם בעיקר אלה שאני עובד איתם. תראי, יש משהו, אבל את לא גבר ואת לא מכירה את זה, ולכן לא תביני".

תנסה אותי.

"גברים במקלחת מודדים אחד את השני. זה מבט ברור. מודדים כל אחד את הגודל של השני. שלושתנו עושים את המבט הזה, כל הזמן. מודדים אורך ורוחב. הדבר הזה לא מאפשר לנו להיות בחברות מלאה. אני מבחינתי הייתי מוכן להסתכל ככה ולהתחבר. אנחנו בסוף מתחרים גדולים".

כשזה מגיע למסעדות מדובר בתחרות קיומית. אם אני אצא לאכול אצל חיים, זה אומר שאתה לא תקבל ממני כסף באותו ערב. 

"כדי שתשימי את הכסף אצלי אני חייב שהם יהיו קיימים, אני לא יכול להיות לבד. ככה נפלה 'אוקיינוס', כי הייתי כמעט לבד. הם בונים לי תשתית לקוחות, הם בונים שפה. כל אחד הוא קונסטרוקטור בפני עצמו, וביחד זו מין רשת. אם חיים יעשה המון כסף ויצליח, אני אהיה מאוד מאושר, וגם הוא כלפיי".

אולי אתה אומר את זה כי היום אתה שבע?

"הייתי אומר את זה גם אם הייתי רעב. זה לא על כסף או מעמד. זה על חומר טהור. כמה כל אחד מאיתנו יוצר. פה המבחן האמיתי שלנו.

"אנחנו טבחים, עברנו קשיים עצומים, סבל מתמשך, אנחנו לא מסתכלים על מעמד. זה לא העניין. העניין הוא כל הסבל הזה, מה הוא ליטש, איזה חומר יצא. אנחנו מסתכלים על יצירתיות והמצאה".

hillaal1@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו