את הדרך לכפר הקטן של שבט המסאי עושה ג'רמי שר כמעט בעיניים עצומות. הכפר הנידח בצפונה של טנזניה, מרחק שעה וחצי משדה התעופה הבינלאומי קילימנג'רו שבארושה, לא מסומן כלל במפה, אבל חקוק היטב בליבו של המרפא הישראלי.
שר לוקח אותי בג'יפ שלו לפגוש את נייטובאוקי בת ה־17, מסאית שנולדה עם ראש קטן מאוד ביחס לגוף, ושהגובה שלה לא עולה על מטר ועשרים. "ברוב המקרים תוחלת החיים של ילדים שנולדו כמוה לא עולה על 15 שנה, והם סובלים מפיגור. מאז שהתחלתי לטפל בה, לפני ארבע שנים, איכות החיים שלה השתפרה בהרבה. היום היא מלאת שמחת חיים, לא סובלת מכאבים, והתיאבון חזר אליה. מבחינתי זה ניצחון עצום".
בשנים האחרונות מקדיש שר (61), מבכירי ההומיאופתים בעולם, את חייו למען האנשים השקופים באפריקה, מי שרק לעיתים נדירות זוכים להיעזר במערכת הבריאות המקומית, הרעועה ממילא. השם הבינלאומי שרכש לעצמו והשכר שהוא מרוויח מהרצאותיו בכל רחבי תבל היו יכולים להבטיח לו חיי בורגנות עתירי מותרות בביתו הפסטורלי ביישוב כליל שבגליל, אבל שר בחר אחרת. את הכסף שלו הוא משקיע בריפוי חולים בטנזניה, והכל בהתנדבות. עניין של "שליחות עצומה", כהגדרתו.
"החיים בטנזניה מאוד קשים", הוא אומר. "מערכת הבריאות שם פרימיטיבית, ואין הרבה תרופות. המעט שיש, מיושן. יש מחסור עצום ברופאים, ויש הרבה טעויות באבחנות. כמעט כל מחלה מאובחנת כמלריה, למרות שרק אחוז אחד מהאוכלוסייה חולה במלריה.
"את נכנסת שם לניתוח ורואה שהרופא פשוט מוציא מהגוף כל מה שאפשר. מרבית מקרי המוות במדינה נובעים מאיידס - ומהעובדה שהחולים לא מגיעים לאשפוז.
"חולי האיידס הם תחתית החבית בטנזניה. אף אחד לא מתייחס אליהם. אשפוז בבית חולים עולה שני דולרים ליום, אבל גם את זה אין להם. לכן, ברוב המקרים הם פשוט יושבים ומחכים למותם.
"אחרי שטיפלתי בחולי איידס בארץ ובחו"ל, הרגשתי שזה יהיה פשע לא לטפל שם באנשים. זו גם היתה הדרך שלי להראות לעולם מה הומיאופתיה מסוגלת לעשות. המחמאה הכי גדולה שקיבלתי היתה כשמנהל בית חולים בטנזניה אמר לי שמאז שהגעתי, חולי האיידס אצלו כבר לא מתים".
כמילה (45), אשתו של ג'רמי והומיאופתית בעצמה, יצאה איתו למסע לפני שמונה שנים, ונסחפה אחרי החלום. "ב־2008, כשהוא בישר לי שהוא מתכוון לנסוע לחצי שנה לטנזניה כדי להקים שם מערך של מרפאות הומיאופתיות, אמרתי לו מייד שאין מצב שהוא נוסע לבד. בלי לחשוב פעמיים, ובתוך זמן קצר מאוד, ארזנו את הילדים ונסענו. אייק היה אז בן 10, נוגה היתה בת 3 ואיימי היתה תינוקת בת שנתיים".
בשמונה השנים האחרונות הם גרו בעיר מוֹשי שבצפון טנזניה, בירת מחוז קילימנג'רו. הילדים נקלטו בבית ספר בינלאומי.
"העובדה ששנינו הומיאופתים איפשרה לנו להגיע להרבה חולים", אומרת כמילה. "היו ימים שנסענו לקליניקות יחד, והיו ימים שרק אחד מאיתנו נסע. זאת היתה חוויה עצומה לכולנו. בשנה האחרונה, בעקבות מחסור במסגרת הולמת לאייק (18), שלומד בחינוך המיוחד, נאלצנו לשוב לישראל. הדבר הכי מרגש הוא שלמרות שאנחנו כבר לא נמצאים שם באופן שוטף, הפרויקט שלנו ממשיך להתקיים".
* * *
19 קליניקות ניידות הקים ג'רמי שר בצפון טנזניה. "קליניקה הומיאופתית לא זקוקה ליותר מחדר אחד, לפטופ שבו רושמים את האבחון של החולה, טיפות הומיאופתיות, וכמובן, הסכמה של הצ'יף לטיפול באנשי הכפר שלו. לכל קליניקה מצטרפים בין שניים לחמישה סטודנטים מתנדבים, שבאים ממקומות שונים בעולם כדי להתלמד".
מאז שובו לישראל הוא מקפיד לטוס לראות את המטופלים שלו פעם בחודשיים. אני מתלווה אליו ליומיים ארוכים של טיפולים ברחבי טנזניה, שבהם הוא פוגש עשרות חולים. ילדים קטנים שסובלים מבעיות נשימה ומדלקות עיניים, חולי מלריה, ילדים חירשים, וכמובן, חולי איידס.
למסע שלנו מתלווים שלושה סטודנטים אירופאים להומיאופתיה, וגם ג'ין, אירית בת 42 שבאה לפני שנתיים וחצי כמתנדבת והיום מנהלת את הפרויקט בזמן שג'רמי וכמילה לא נמצאים, תמורת סכום סמלי.
הג'יפ של ג'רמי מיטלטל בדרכי העפר המאובקות, שלרוב משמשות למעבר חמורים. אנחנו נעצרים ליד שביל קטן, שמוביל אותנו למעלה הגבעה, שעליה שוכן הכפר של המסאים.
"מפה צריך קצת לטפס ברגל", ג'רמי ספק מתנצל. על העצים תלויים ג'ריקנים צהובים. "את מבינה איך הם חיים פה? אין להם מים זורמים, אז הם שמים את הג'ריקנים על העצים כדי שיאספו את הטל של הלילה".
ג'רמי עם פציינטים בטנזניה. נותן לזה טיפות, שואל את ההוא איך ישן בלילה // צילום: מיכל יעקב יצחקי
בראש הגבעה שלוש בקתות בוץ עגולות. אחת הדלתות נפתחת, ונייטובאוקי יוצאת ממנה בתנועות ריקוד מסורתיות של הקפצת כתפיים ומחיאות כפיים. היא קטנת מימדים, ראשה הזעיר עטוף במטפחת ירוקה, ופניה הקטנטנות מחייכות אלינו באהבה. היא ניגשת אלינו, לוקחת את ידינו, אחת לאחת, וללא מילים או קול מניחה אותן על ראשה לברכה.
אמה מברכת את שר בשפת המסאי. לתרגום אחראי ראג'ה (40), טנזני מקומי, שג'רמי אסף לפני שמונה שנים מהאשפתות, כשהיה מכור לסמים קשים. מאז ראג'ה איתו, לומד ממנו הומיאופתיה, מתרגם עבורו, ואפילו מטפל במקומיים באמצעות הידע שצבר.
"בבוקר סיפרתי לה שאתה מגיע", אומרת האם, "והיא מאוד שמחה והלכה ללבוש את הבגדים הכי יפים שלה, רק למענך. היא מרגישה טוב, אין לה כאבים, ולכן אני שמחה מאוד".
ג'רמי מחייך חיוך רחב למראה הנערה הזורחת. "תראי אותה", הוא אומר לי בעיניים נוצצות. "כמה אושר יש בנערה הזאת. זה מרגש אותי כל פעם מחדש. אין לי מושג כמה שנים היא תחיה, והסוף שלה ידוע. אבל עד אז, אני לפחות מעניק לה איכות חיים ליד משפחתה, בכפר שלה".
מכיוון שנייטובאוקי לא מדברת, אמה עונה על כל השאלות בנוגע למצבה הבריאותי, הנפשי והרגשי. ג'רמי מקשיב, ונותן לה טיפות הומיאופתיות. "אם היא היתה חיה במערב, אפשר אולי היה לנתח אותה ולהאריך לה את החיים בעוד כמה שנים, אבל באיזו איכות חיים? היא היתה נכנסת ויוצאת כל הימים מבתי חולים".
* * *
את פרנסיס (58), חולה איידס, אנחנו פוגשים בעיר קיבושו, מרחק 40 דקות נסיעה ממושי. הדרך לקיבושו עוברת בין מטעי קפה ועצי בננות. שביל שנסלל רק לאחרונה חוצה את הג'ונגל הסבוך ומוביל אותנו לבית החולים הקתולי, שהוקם בכפר סינגה על ידי הכנסייה המקומית.
הקליניקה של ג'רמי, שבה הוא מקבל את החולים שלו, נמצאת על פיסת הדשא שבחצר בית החולים, והיא לא יותר מחדרון קטן עם רצפת בטון, ללא דלת, שקירותיו בגובה החזה - מה שמאפשר לכל עובר ושב לצפות במתרחש.
ג'רמי מתיישב על כיסא רעוע מול שולחן עץ קטן, נטול פוזה, מדליק את הלפטופ שלו ומחכה שהחולים יגיעו. "אני אף פעם לא יודע כמה חולים יהיו לי ביום מסוים. יכולים להגיע עשרה ויכולים להגיע 60. אני אשאר פה ואקבל את כולם".
פרנסיס, כמו חולי איידס נוספים שטופלו בבית החולים הזה, היה עד לפני שנתיים על סף מוות. "אובחנתי לראשונה ב־2011 כחולה במחלה, אבל הטיפולים לא עזרו לי. היו לי כאבים בכל הגוף, חום כמעט כל הזמן, וכאב בעצמות ובשרירים", הוא מספר בסווהילית.
"עם הזמן התפתח אצלי סרטן עור, שגרם לכתמים על פני כל הגוף. הרופאים אמרו לי שהם כבר לא יודעים איך לעזור לי, ולא היתה לי תקווה. כשג'רמי בא ב־2014, הרופא שלי המליץ לי לנסות את הטיפול שלו, הרי אין לי מה להפסיד.
"ג'רמי ישב איתי ושאל אותי הרבה שאלות. איך אני ישן בלילה, אם יש לי חלומות או סיוטים, איך התיאבון שלי ואם קר או חם לי. אחרי שעה של שיחה הוא בחר את התרופה שהכי מתאימה לי ונתן לי אותה. לקחתי כל יום כמה טיפות ממנה, עד למפגש הבא. במידת הצורך, הוא היה משנה את הטיפות.
"תסתכלי על העור שלי עכשיו, כבר אין עליו כלום. עליתי במשקל, ויש לי אנרגיה ותיאבון. אני יכול עכשיו לעבוד ולדאוג למשפחה שלי. אני מרגיש אדם בריא. ג'רמי נתן צ'אנס לחיים שלי, וזה הרבה יותר ממה שהיה לי קודם".
רעייתו של שר, כמילה, עם בני שבט המסאי. קונה להם שקים של אורז וקמח תירס
ג'רמי מהנהן. "הוא היה במצב רע מאוד. הרגליים שלו היו נפוחות, הוא היה חסר אנרגיה וסבל מבעיות ראייה, שמאוד אופייניות לחולי איידס. היום רמת ה־CD4 שלו (תאים חיסוניים שנפגעים מווירוס ה־HIV; מ"י) עלתה מ־100 ליותר מ־500. יש לי חולים שהרמה אצלם עלתה עד מעל ל־1,000, מה שכבר נחשב לאדם בריא.
"אותי לא מעניין אם בהגדרה הרפואית הוא מוגדר כבריא, מה גם שברפואה הקונבנציונלית אין הגדרה של הבראה מאיידס. אותי מעניין שיש ירידה של 90 אחוזים בסימפטומים. כמות הווירוס בגוף יורדת לרמה שברפואה הקונבנציונלית מגדירים כ'רדומה' או 'מתחבאת'.
"ברגע שהחולים מרגישים טוב, יש להם אנרגיה. האנרגיה הזו חשובה מאוד, כי בלעדיה הם לא יכולים לעבוד. אם לא עובדים, אין אוכל. אם אין אוכל, הם גוועים ברעב עד שהם מתים".
* * *
הרומן של שר עם היבשת השחורה התחיל הרבה לפני שחלם להיות ההומיאופת שמציל את אפריקה. הוא נולד ב־1955 ביוהנסבורג שבדרום אפריקה, בנם השלישי של אייק שר, רופא כללי, ונעמי כהן, שהיתה מהנשים הראשונות שלמדו באוניברסיטה של יוהנסבורג. סבו, מוזס אייזק כהן, היה רבה הראשי של קהילת היהודים ברודזיה (כיום חלק מזימבבואה).
כשהוא היה בן 5, עלתה המשפחה לארץ וקבעה את ביתה בסביון, "כשהיישוב עוד נראה כמו מושב של פעם ולא מה שהוא היום". כשהיה בן 6 נפטרה אמו נעמי, בת ה־42, מסיבוך של ניתוח במעי הגס. אחרי שלוש שנים נישא אביו בשנית, ואשתו מרגו היתה לג'רמי "אמא לכל דבר".
הוא למד במגמה הריאלית בתיכון עירוני ט' בתל אביב, ובמהלך מלחמת יום הכיפורים התגייס לצה"ל ונשלח לחטיבת גולני. בהמשך עבר לחיל הקשר ושירת כמדריך קשר ראשי.
להומיאופתיה הגיע ללא תכנון מוקדם. "במשך שנים ראיתי את אבי יוצא בלילות לפציינטים, לפעמים שלוש פעמים בכל לילה. ידעתי שרופא כמוהו אני לא רוצה להיות. לא הייתי מוכן להשתעבדות הזו.
"כשהשתחררתי מהצבא הייתי היפי כזה. התחלתי לעבוד כחוקר פרטי. היה לי אופנוע גדול, והייתי עוקב אחרי זוגות אוהבים בלילות. אחרי שהרווחתי מספיק כסף יצאתי לטיול גדול באירופה, ושם גיליתי בפעם הראשונה את הרפואה האלטרנטיבית".
ב־1977 הגיע ללונדון, שם התחבר לקבוצת ישראלים, שיהפכו כעבור שנתיים לגרעין של היישוב הקהילתי כליל, בגליל המערבי. זה אחד היישובים היחידים בארץ הנחשב לאקולוגי - ללא חשמל, מים זורמים וקווי טלפון. שר רכש בו קרקע, אם כי רק ב־2005 עבר לגור במקום.
במשך שנה ניהל שר חנות למוצרי טבעונות בלונדון, מהבודדות שפעלו באנגליה באותה תקופה. "כל נושא הבריאות פתח אותי לעולם האלטרנטיבי. התחלתי לקחת קורסים בעיסוי, בביו־אנרגיה ובתזונה. באחד הערבים ישבתי בבר אחרי העבודה, מסטול לגמרי, והבחור שישב מולי סיפר לי שהוא לומד הומיאופתיה.
"הדבר האחרון שאני זוכר מאותו ערב זה אותו מסביר לי שמדובר בשיטת ריפוי שפועלת לפי העיקרון 'דומה בדומה מרפא'. שנייה אחר כך נרדמתי. כשהתעוררתי בבוקר זה עשה לי בום, כמו נורה שנדלקה לי במוח. התחלתי לחפש בספריות ובחנויות ספרים על השיטה הזו, ולא מצאתי כלום. כל העולם האלטרנטיבי עוד היה אז בחיתולים".
ב־1979 חזר לישראל והתפרנס כסאונדמן באולפן הקלטות בירושלים. אז קיבל את הסימן השני שקירב אותו למקצוע.
"אני זוכר שהלכתי ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, והיה לי כאב גרון איום ונורא. פתאום ראיתי מולי בית מרקחת. נכנסתי ושאלתי אם יש להם משהו לכאב.
"הם נתנו לי תרופה הומיאופתית, שבתוך חצי יום העלימה לי את הדלקת בגרון. הייתי בשוֹק מהמהירות שבה זה פעל, והסתקרנתי עוד יותר לחקור את הנושא. בערב, כשסיימתי את העבודה באולפן, עצרתי בחנות ספרים בעיר. מצאתי ספר אחד על רפואה אלטרנטיבית, וחטפתי אותו כאילו זה היה זהב.
"באותו ערב נסעתי על האופנוע להופעה של אריק איינשטיין ושלום חנוך בתל אביב. הספר שקניתי היה איתי. בדרך שמתי לב שהפנס הראשי לא דולק. לא רציתי לפספס את ההופעה ואת הבחורה שאיתה קבעתי שם לדייט, ולכן המשכתי לנסוע בלי אורות. מונית שבאה מולי התנגשה בי חזיתית.
"לקחו אותי לבית חולים במצב קשה, עם תשעה שברים ברגליים. שכבתי באיכילוב שלושה חודשים, וזה נתן לי מספיק זמן פנוי לחרוש על הספר, מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, עשרות פעמים, עד שהגעתי למסקנה שברגע שאני יוצא משם, אני חוזר לאנגליה ומתחיל ללמוד הומיאופתיה.
"היום אני יכול להגיד שהתאונה הזו היא אחד הדברים הטובים שקרו לי. התנהלתי בעולם על אוטומט, בלי מטרה מסודרת, והאירוע הזה גרם לי לעצור ולחשוב. כמו ריסטארט לכל המערכת.
"האסימון האחרון נפל לי כששכבתי במחלקה האורתופדית, והתפתחה לי פריחה. הפנו אותי למחלקת עור, וזה נראה לי הזוי. הרי אם מדברים על האדם כעל מכלול, צריך לטפל בו כמכלול, ולא הראש במחלקה אחת, הרגליים במחלקה שנייה והעור במחלקה שלישית.
"על זה בדיוק מדברת ההומיאופתיה: טיפול במכלול של האדם, ריפוי 'דומה בדומה', ואין תרופה אחת שמתאימה לכולם. כל אחד מקבל את התרופה הייחודית לו ונותנים מינונים נמוכים מאוד מהחומר. למעשה, גורמים למערכת החיסונית להאיץ את הריפוי. זה התחבר אלי כמו כפפה ליד".
בספטמבר 1980 נרשם שר לקולג' להומיאופתיה בלונדון. אחרי ארבע שנים סיים בהצלחה את הלימודים לתואר ברפואה סינית וברפואה הומיאופתית.
"בגלל שלא היו מספיק מורים למקצוע, ביקשו ממני כבר בתום השנה הראשונה שאלמד את הסטודנטים החדשים", הוא מספר. עם סיום הלימודים נישא לאשתו הראשונה, ג'ני, והם עברו לגור במרכז אנגליה.
"עבדתי שם באופן פרטי והייתי מפוצץ בעבודה. הביקוש להומיאופתים היה כל כך גדול, שקיבלתי הזמנות להרצות וללמד בכל רחבי העולם".
* * *
אחרי 11 שנות נישואים ושלושה ילדים (לואי בן 34, אלה בת 32 וטילי בת 30) התגרשו בני הזוג, אבל ג'רמי המשיך להתגורר באנגליה, קרוב לילדיו. במקביל המשיך להרצות ברחבי העולם, להעמיק את הידע שלו ולערוך מחקרים בתחום. הוא פירסם שמונה ספרים ופיתח 36 תרופות הומיאופתיות, שנמצאות כיום בשימוש בכל העולם.
את כמילה, אז צעירה פינית בת 25, פגש ב־1995, בהרצאה שהעביר לסטודנטים בהלסינקי.
"כבר הייתי אז הומיאופתית", היא מסבירה בחיוך מבויש, "וחזרתי הביתה אחרי שנה בניו זילנד. האנגלית שלי היתה טובה ותירגמתי את ההרצאה של ג'רמי מאנגלית לפינית, לטובת שאר הסטודנטים. אפשר להגיד שזאת היתה אהבה ממבט ראשון. חמש שנים לאחר מכן התחתנו, ועברתי לגור איתו באנגליה".
ביישוב כליל, עם כמילה והבנות איימי (בשחור) ונוגה (הבן אייק חסר). "בהתחלה הכל נפל עלינו. עלות של קליניקה בטנזניה היא 100 דולר ליום"
ב־2005 הם חזרו לישראל, ליישוב כליל, אבל ג'רמי המשיך להרצות ולטפל ברחבי העולם. באחת מנסיעותיו לדרום אפריקה הוא יצר קשר עם רופא הודי, שניהל את בית החולים האקדמי נלסון מנדלה בדרום אפריקה, הפועל בשיטה ההומיאופתית. הרופא הביע עניין במחקר למציאת טיפול הומיאופתי לחולי איידס.
"באותו רגע היה ברור לי שאני מתחיל להריץ בטנזניה פרויקט שיתמקד בחולי איידס. היופי בהומיאופתיה הוא שלמעט הטיפות, אני לא צריך כלום. רק אוטו, זמן ואת הידע והניסיון שרכשתי. זה לא כמו ברפואה הקונבנציונלית, שצריך ציוד רפואי ומרפאה מאובזרת. הטיפול ההומיאופתי מתבסס כולו על תחקור החולה לצורך אבחון ועל התאמה של הטיפות הנכונות.
"בהתחלה הייתי נוסע לטנזניה פעמיים בשנה לטפל בחולי איידס, והתוצאות היו מצוינות. ב־2008 החלטנו לעבור לגור שם עם המשפחה ולנהל את הפרויקט משם.
"את הקליניקה הראשונה פתחנו בעיר מושי, וזה היה אחד הדברים הקלים שעשיתי בחיים. בתוך יומיים כבר היו לי עשרות חולים שבאו לטיפול. הרופאים בטנזניה קיבלו אותנו בברכה, עם אפס שיפוטיות. הם לקחו כל עזרה שיכולנו להציע. הרצון שלהם לעזור לחולים, ולא משנה איך, עלה על כל דבר אחר.
"בהתחלה עבדתי בלי רישיון, אבל מהר מאוד הבנתי שנצטרך רישיונות כדי לפתוח קליניקות בבתי החולים. פניתי במסלול הרגיל, אבל מהר מאוד הבנתי את חוקי המשחק: כדי לקבל רישיון צריך לשחד חצי ממשרד הבריאות שם. בטנזניה, כשמישהו אומר לך 'תביא לי תה', הוא מתכוון שאתה צריך להביא לו דולרים, ואז כל הבעיות שלך ייפתרו. זה מעבר לביורוקרטיה המסואבת, שיד ימין לא יודעת מיד שמאל.
"בסוף פניתי לסגנית שרת הבריאות. היא אמרה שאין שום בעיה, רק ציינה שיש שתי קבוצות כדורגל שהיא נותנת להן חסות, ואין להן ציוד ובגדים מתאימים. למחרת קניתי לה את כל הציוד שהיא צריכה, ואז היא הפנתה אותי לאנשים הנכונים לצורך קבלת הרישיונות.
"בעיה נוספת שצצה היתה הכפשות מצד חברות תרופות בעולם, שניסו לטרפד את העבודה שלנו. ליכלכו עלינו בפייסבוק, הזהירו אנשים שלא לבוא אלינו. אפילו עשו על הפעילות שלנו סרט, שהיה אמור להיות מחאה נגדנו".
מה הם טענו?
"בהתחלה טענו שאנחנו מרמים את המטופלים, נותנים להם סתם מים. אחר כך טענו שאנחנו הורגים אותם. אבל אם אנחנו נותנים רק מים, איך אנחנו הורגים אותם? מה גם ששום חולה לא מת.
"בסוף הם טענו שאנחנו אומרים למטופלים להפסיק את התרופות הקונבנציונליות, וגם זה לא היה נכון. מעולם לא אמרנו דבר כזה. העניין הוא שכולם הגיעו אלינו אחרי שהטיפול הרגיל לא עזר להם".
איך מימנתם את הפרויקט?
"בהתחלה הכל נפל עלינו. העלות של הפעלת קליניקה כזאת היא בסביבות 100 דולר ליום - זה כולל את הטיפות, דלק ושכר למתרגם או לנהג, במידת הצורך.
"אז אני הייתי נוסע להרצאות בעולם ומרוויח שם כסף, וכמילה היתה נשארת לנהל את הקליניקות. נוסעת לכפרים של המסאי לטפל בהם ודואגת שמערך המתנדבים יפעל כמו שצריך. היא אפילו פיתחה מחקר קליני על השימוש בהומיאופתיה לאחר ניתוח, שזיכה אותה ואת הארגון שלנו בפרס של האגודה להומיאופתיה באנגליה".
איך אתה מסביר את ההצלחה עם חולי האיידס?
"תראי, האמנות של ההומיאופתיה היא להבין את המשמעות הפנימית של האדם באמצעות חיבור הנשמה למוח, לרגש ולגוף. כשהומיאופת רואה פציינט, הוא רואה את כל הסימפטומים, מחבר ביניהם, ולמעשה עושה סינתזה בין החולה לתרופה.
"ברגע שנותנים את התרופה המדויקת, זה פשוט נכון, וזה עובד. מעבר לכך, אני חושב שהטנזנים הם חומר אחר, לא מסובכים כמונו, לא מקובעים. האנרגיה אצלם זורמת".
* * *
עם הזמן הבינו ג'רמי וכמילה שהטיפול שהם מעניקים לחולים בטנזניה צריך להתרחב ולתת מענה גם לבני המשפחות. "עובד סוציאלי מקומי, שעובד עם 300 חולי איידס באחד הכפרים, לקח אותי איתו", נזכר ג'רמי. "אחרי שהסברתי לצ'יף של הכפר שאני רוצה לטפל באנשים שלו וקיבלתי את הסכמתו, היה לי תור של יותר מ־60 חולים.
"הסיפורים של כולם היו קורעי לב. הקשבתי להם, הקלדתי את הסימפטומים של כל אחד מהם, ונתתי להם טיפות בבקבוק.
"כשחזרתי אחרי חודשיים, הייתי בהלם מהתוצאות. כולם היו עם פחות כאבים, יותר אנרגיה ויותר תיאבון. 80 אחוזים מחולי האיידס בטנזניה הם אלמנות, שהבעלים שלהן מתו מהמחלה. ברגע שהבעל מת, כולם יודעים שהמשפחה נגועה. אז גונבים להם את כל הבקר והרכוש. לאם אין אנרגיה לעבוד בשדה כדי להאכיל את ילדיה, ולמעשה, זה גזר דין מוות לכולם".
כמילה: "הבנתי שאנחנו לא יכולים לתת לחולים תרופה שתחזיר להם את התיאבון בלי לספק להם אוכל, שאיתו יוכלו להתקיים עד שיתאוששו ויתחילו לעבוד בעצמם. בהתחלה הייתי הולכת וקונה להם שק של עשרה ק"ג אורז וקמח תירס, שממנו הם מכינים את הלחם שלהם, אוגאלי. הייתי אוספת למענם תרומות של בגדים וצעצועים, ואפילו קנינו תרנגולות ועזרנו להם להקים לול. ככה סיפקנו להם עוד מקור מזון, שעליו הם יוכלו להתבסס.
"גילינו שרוב החולים סובלים מתת־תזונה. האוכל שהם אוכלים אולי משביע, אבל אין בו מספיק ויטמינים וערכים תזונתיים.
"התחלנו להריץ את פרויקט המזון בשלושה כפרים. קנינו זרעים של ירקות, הקמנו גינות ירק, רכשנו עבורם ויטמינים, ולאט לאט ראינו שכל דבר כזה משפר להם משמעותית את איכות החיים.
"במקביל, יזמתי הקמת גן לילדים בני 7-3 בפאתי מושי. לפני שנתיים העברנו אותו לידי ארגון פיני, שממשיך להפעיל אותו גם היום".
כשהשמועות על הצלחת הפרויקט שלהם פרשו כנפיים, החלו ג'רמי וכמילה לקבל תרומות מכל רחבי העולם. כיום מממנות התרומות כ־80 אחוזים מההוצאות. את השאר משלימים בני הזוג מכיסם.
אחרי התוצאות היפות בטנזניה, הם כבר עובדים על הפרויקט הבא, שיהיה שאפתני בהרבה: רשת של קליניקות רב־תחומיות, שתפעל בכל רחבי אפריקה. "המטרה שלנו עכשיו היא לאסוף כספים לפרויקט, וכבר התחלנו בכך", אומר ג'רמי. "החזון שלנו הוא שמעבר לרפואה האלטרנטיבית ולרפואה הקונבנציונלית, יהיו שם גם תזונאים, רופאי שיניים ואפילו אנשים שיסייעו למקומיים בפיתוח עסקים זעירים".
כמילה: "בכל השנים שלי בטנזניה גיליתי שחסר למקומיים, וגם לשלטונות, הרבה מאוד ידע. צריך רק מישהו שיניע אותם. כשהמודל יעבוד, נוכל להעתיק אותו לכל אפריקה".
מה בנוגע לטיפול שלך בחולי איידס בישראל?
"בעבר, גם אני וגם האגודה הישראלית להומיאופתיה קלאסית, שתומכת בפרויקט שלי באפריקה, יצרנו קשר עם האגודה למלחמה באיידס. היה נדמה שמתחיל שיתוף פעולה, אבל הם לא שלחו אלינו חולים.
"למרות זאת גיליתי שהרופאים בישראל הרבה יותר פתוחים ומפרגנים להומיאופתיה מאשר בחלק מהמקומות בעולם, והם גם מוכנים לעשות מחקרים משותפים. אני מאוד מקווה שזה יקרה".
michali100@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו