בחסידות לימדו אותנו שחילוני זה איש גוי ומסכן", אומר יחיאל רוזנווסר בן ה־18. "אמרו לנו שאלה אנשים שאין להם שכל, שיש לרחם עליהם ולהתפלל למענם. לכן אני יכול להבין את הפחד של האחים הקטנים שלי מפניי. מה שאני לא יכול להבין זה את האופן שבו החסידות גורמת לפילוג ושנאה כאלה בין אחים. אני לא יכול לקבל את העובדה שהחסידות גורמת לניתוק בין אמא לילדים שלה".
"הם אמורים לחנך את כולם לאהוב את השונה ולקבל אותו, לא להוקיע ולהרחיק אותו", מוסיף אחיו אלעזר (23). "בא לי לנער אותם, שיתעוררו ויראו את כל הכאב והסבל שהם גורמים".
את סיפורה של אסתי וינשטיין, חסידת גור לשעבר שהתאבדה לפני שבועיים, הם מכירים כאילו היה זה סיפורם. הם היו שם, בתוך הקהילה, שמעו את דברי ההסתה נגד החילונים, ספגו על בשרם איומים שהיו אמורים להשאיר אותם בחסידות, אבל בסופו של דבר, בחרו אחרת.
לפני שבע שנים, בעקבות החלטתו של אביהם יהודה (43) לצאת בשאלה ולהיפרד מאמם רבקי (שם בדוי), הם ואחותם חני (22) מצאו את עצמם במרכזה של דרמה סוחטת דמעות, שאילצה אותם לבחור בין אבא לאמא, בין החיים בקהילה עם שלושת אחיהם הקטנים לבין החיים מחוץ לקהילה, עם אביהם. למרות הכאב העמוק, שנצרב בבשרם ושהם מתמודדים איתו יום יום, מספרים יחיאל ואלעזר את סיפורם, "כדי להתריע שאם הקהילה לא תתעורר, מקרה ההתאבדות של אסתי לא יהיה האחרון".
"אסתי היתה קרובת משפחה שלי מצד אמא, והיא לא היחידה שאיבדתי בגלל החסידות", אומר אלעזר. "כל האמירות שלהם עכשיו שאסתי היא מקרה בודד הן פשוט לא נכונות. לפני מספר שנים חבר טוב שלי יצא בשאלה, ואשתו, בחסות החסידות, ניתקה אותו מילדיו.
"הוא השתגע והיה נכנס ויוצא מבית משוגעים. הייתי מבקר אותו, והוא היה בוכה ומספר לי כמה קשה לו להתמודד עם כל הניתוק הזה. בסוף הוא תלה את עצמו ביער בן שמן. הם צריכים להבין שהם משחקים בחיים של אנשים כשהם כופים ניתוקים כאלה בין הורים לילדים".
יהודה עם בניו אלעזר ויחיאל כחרדים, עם אשתו הראשונה, רבקי (בפנים מטושטשות), שניתקה קשר, והאחות חני
אנחנו נפגשים בדירה צנועה בת שלושה חדרים בבני ברק, שבה מתגורר יהודה רוזנווסר עם אשתו השנייה איילה ושתי בנותיהם, שירה, בת שנה ועשרה חודשים, ועדי, בת חצי שנה. אלעזר ויחיאל, שעד לפני חודשיים שכרו דירה יחד וחלקו אותה עם אחותם חני, מתגוררים היום בדירות שכורות בבני ברק עם בנות זוגם, מרחק רחובות אחדים מדירת האב. האחות חני, שמתגוררת בדירה שכורה בקרבת מקום, בחרה לא להתראיין. המעמד קשה לה מדי.
יחיאל ואלעזר לבושים בטי־שירט ובג'ינס, מחזיקים קסדות בידיהם, עדות לאופנוע שמחכה להם למטה ברחוב. האב יהודה, שמגדיר את עצמו כ"דתי לייט", חובש כיפה, לבוש בחולצה לבנה ובמכנסיים שחורים. יחד הם נראים כמו חברים טובים. שנים שהם נמצאים שם אחד בשביל השני.
הפעוטות של יהודה ואיילה משחקות על הרצפה, ויחיאל ואלעזר נשכבים לידן, מדברים אליהן בשפת התינוקות, מתמוגגים מאושר כשהם מצליחים לחלץ מהן חיוך אוהב. "אני מאוד אוהב ילדים קטנים", אלעזר ספק מתנצל, ומבט עמוק של געגוע מתפשט על פניו. שבע שנים שלא ראה את אחיו ואת אמו, והגעגועים לא מרפים.
"יש לי אחיות תאומות, צילי ורחל (שמות בדויים), שהיו בנות 7 כשנפרדנו מהן, והיום הן בנות 13", אומר אלעזר. "אח שלי יוסקה (שם בדוי) היה רק בן 3. הם מתגוררים רק כמה רחובות מכאן, אבל אנחנו לא יכולים לראות אותם, לדבר איתם או לשחק איתם.
"אלה ילדים שאני טיפלתי בהם, החלפתי להם חיתולים ושיחקתי איתם, והמחשבה הזאת, שהם רואים בי אדם רע רק כי אני חילוני, גומרת אותי כל פעם מחדש. לפעמים אנחנו מסתובבים ברחובות ומחפשים אותם, אבל לא מוצאים".
"אני בכלל לא בטוח שאזהה את הבנות או את יוסקה, גם אם אראה אותם", מוסיף יחיאל. "היו תקופות שכל הזמן רכבתי באופניים לבניין שבו הם גרים, עומד מתחת לחלון שלהם וצועק להם בשמם. קיוויתי שהם יבואו, שיקראו לי בחזרה, שיגידו לי שהם אוהבים אותי ומתגעגעים אלי, אבל זה לא קרה. לפעמים הייתי רואה את התריסים זזים בתוך הבית.
"פעם ראיתי את יוסקה יוצא מהבניין עם הבעל של אמא שלי, שאיתו היא התחתנה לפני שש שנים, וקראתי לו, 'יוסקה, יוסקה, זה אני יחיאל'. אבל הם רצו בבהלה לסמטה הקרובה ונעלמו. הרגשתי נעלב ומושפל".
• • •
יהודה ורבקי גדלו כחסידים במעוז החילוניות של תל אביב, רחוב שינקין. הם הכירו ב־1992 בשידוך, הוא היה אז בן 19 והיא בת 18. "לא ידעתי בכלל איך לפנות לבחורה או על מה לדבר איתה, היא היתה הנערה הראשונה שהכרתי", יהודה מחייך. "הפגישה בינינו ארכה פחות מעשרים דקות. אני זוכר שאמרתי לה שאני לא מוכן שיהיה לנו רדיו בבית, והיא הינהנה בראשה. שמונה חודשים אחר כך התחתנו. אין לי ספק שאם היו מביאים לי אישה אחרת לחתונה, זה היה אותו הדבר".
לאחר החתונה עברו אל ביתם החדש באשדוד, שם פועלת קהילה גדולה של חסידות גור, שאותה מנהל דודו של יהודה, הרב שמואל דוד גרוס. "בתור חסיד גור למדתי רוב הזמן תורה בכולל, עבדתי כנהג משאית. תמיד הייתי קצת שונה משאר חברי הקהילה. כנער למדתי קראטה, יש לי חגורה שחורה, הוצאתי רישיון נהיגה על אופנוע והתנדבתי במשטרה בתור סייר שכונות.
"אפילו שיחקתי בסרטי קולנוע שמופצים בקהילה החרדית. אני נחשב לאחד השחקנים הכי מוכרים, למרות שהפסקתי לשחק לפני עשר שנים. עד היום הסרטים שאני מככב בהם נמכרים בסופרים בדיסקים, כך שגם הצעירים מזהים אותי ברחוב, או כשהם עולים לאוטובוס שבו אני נוהג".
בשנים הראשונות ניהל את יחסיו עם אשתו דאז על פי התקנות המחמירות של חסידי גור. "אסור היה לי לקרוא לה בשמה או לשבת לידה באוטו, היא תמיד היתה יושבת מאחור. היינו צריכים לישון במיטות נפרדות, שהמרחק ביניהן לפי התקנה צריך להיות מטר וחצי. על מגע או הבעת חיבה בכלל לא היה מה לדבר.
"קיום יחסי מין היה מותר רק ביום הטבילה של האישה במקווה, שמתקיים פעם בחודש, ובליל שבת. כלומר, אם מחשבים את זמני המחזור והנידה, יוצא שמותר לקיים יחסי מין פעמיים בחודש. כל אירוע של טבילה עובר דרך המדריך בחסידות, שצריך לאשר אותו, וכך הוא ידע להגיד לנו מתי בדיוק מותר לנו להיות יחד. גם אז, זה היה רק בחושך, עם מגע מינימלי, כששנינו לבושים לגמרי ורק האיברים האינטימיים חשופים.
יהודה (במרכז) עם יחיאל, אלעזר ושתי בנותיו מנישואיו השניים, עדי ושירה. "הכל התפוצץ כשבחסידות אמרו שראו אותי בקולנוע עם בחורה. לא הכחשתי" // צילום: יהושע יוסף
"אני זוכר שפעם היא נישקה אותי בצוואר, והייתי בשוק. שאלתי את המדריך אחר כך אם זה בסדר, ומה אני צריך לעשות. הוא אמר לי שאם זה בא ממנה, אני צריך לאפשר לה, אבל לא להחזיר נשיקה. לא הבנתי למה לה מותר ולי אסור.
"התעוררו אצלי הרבה שאלות שאסור לשאול, כי בחסידות גור לא אוהבים ששואלים שאלות".
אלעזר נולד שנה לאחר החתונה. שנה אחריו נולדה חני, וארבע שנים אחריה - יחיאל. החיים הנוקשים ללא מגע והפגנת חיבה החלו לתת את אותותיהם ביהודה. בגיל 25, הסקרנות בנוגע לחיים שבחוץ גרמה לו להכניס הביתה בסתר טלוויזיה ולהסתיר אותה בארון בחדר השינה, בידיעתה של אשתו.
"טלוויזיה היא אחד הדברים הכי טמאים והכי אסורים בחסידות", הוא אומר. "זו היתה הפעם הראשונה בחיי שצפיתי בתוכניות טלוויזיה. פתאום נפתח בפניי עולם שלם שלא הכרתי. גם רבקי צפתה איתי, אבל אני הייתי יותר מכור ממנה.
"מרגע שפורצים את הסכר, כבר אי אפשר לעצור את הזרם. התחלנו ללכת למועדונים, נסענו לחו"ל. מחוץ לחסידות התנהגנו כמו זוג חילוני. יש לי תמונות שלנו בים, כשרבקי עם ביקיני, או בג'קוזי עם עוד גברים ונשים. דברים אסורים לחלוטין.
"כמובן שהחיים המתירניים שחווינו השפיעו גם על הקשר הזוגי בתוך הבית. בואי נגיד שבשלב הזה היינו מקיימים יחסי מין יותר מפעמיים בחודש, ונשיקה על השפתיים כבר לא היתה עניין. חיינו בין שני עולמות. זה היה מאוד קשה".
• • •
בשנת 2003, כשנולדו התאומות ואנשים בחסידות החלו לחשוד ולשאול שאלות על אורח החיים שלהם, בחרו יהודה ורבקי לעבור לבית שמש, הרחק מעיניהם הבוחנות של חברי הקהילה. קיוו ששם לא יבחנו אותם בזכוכית מגדלת. אלא שגם שם החיים לא היו פשוטים.
"באחד הימים פנה אלי בחור, שהיה במשמרות הצניעות, ואיים עלי שאם לא אפסיק לשחק בסרטים, הם יוציאו את אלעזר מהלימודים בחדר ולא ייתנו לנו להמשיך להשתייך לחסידות. אלעזר היה אז בכיתה ד', ובאותו היום הוצאתי אותו משם והעברתי אותו לחדר אחר, שהסכים לקבל אותו.
"אבל בתוך שבוע, גם שם ביקשו ממני להוציא את הילד. בשום חדר בעיר לא הסכימו לקבל אותו, אז נאלצתי לרשום אותו לחדר בקריית טלזסטון (קריית יערים), בפרוזדור ירושלים. זה היה קשה, אבל החלטתי שאותי הם לא יכופפו. חתכתי את הפאות וניתקתי מגע. זה היה האקט הכי קשה שעשיתי בחיי, עוד יותר מחילול שבת. זה כאילו חתכתי לעצמי יד".
המשפחה עברה להתגורר בקריית טלזסטון, הרחק מהחסידות. החיים התנהלו על מי מנוחות. ב־2005 נולד יוסקה, בנם השישי, והשמחה היתה רבה. יהודה, שעדיין שמר שבת, המשיך לחנך את ילדיו במסגרות חרדיות, שבהן הם למדו רק תורה.
"הטיפול האינסופי בשישה ילדים התחיל להתיש את רבקי, והבת של השכנים, שהיתה בת 15, התנדבה לעזור, כי היא מאוד אהבה להיות אצלנו בבית. עם השנים היא הפכה להיות בת בית.
"כשהיא היתה בת 18, התחיל בינינו רומן. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי מאוהב. גם את רבקי אהבתי, אבל בצורה אחרת. פתאום הרגשתי את כל קשת הרגשות, שלא הכרתי ולא חוויתי מעולם. היינו מבלים יחד, יוצאים לסרטים. היינו יושבים לילות שלמים לראות את הסדרות '24' ו'נמלטים'.
"הכל התפוצץ כשבחסידות אמרו שראו אותי בקולנוע עם בחורה צעירה. לא הכחשתי. אמרתי לרבקי שאני מוכן לתת לה גט או ללכת לטיפול זוגי, אבל אני לא מתכוון להמשיך לחיות חיים נטולי רגש ומגע".
בשלב הזה הילדים עדיין לא היו מעורבים, ולא ידעו שחייהם עומדים להשתנות מן הקצה אל הקצה. אלעזר: "אני זוכר את השבוע ההוא, שהיה מתוח מאוד בין אמא לאבא. בשבת לא הלכנו לטייל בהרים כמו תמיד, וביום ראשון או שני אבא אמר שהוא צריך לעזוב את הבית לכמה ימים, כדי לתת לאמא שקט. אני זוכר ששמחתי, כי אמא היתה יותר רכה וסלחנית כלפינו".
מה שהילדים לא ידעו הוא שאמם ניגשה למשטרה להגיש תלונה נגד יהודה על אלימות נגדם.
"קראו לי לחקירה ושאלו אותי אם הכיתי את הילדים", נזכר יהודה. "עניתי שפעם נתתי לחני סטירה, אבל לא מעבר לזה. מהר מאוד הם הבינו שאני אדם טוב, ושהמעשים שבהם האשימו אותי לא קרו באמת. השוטר אמר לי, 'אתה בחור טוב, אין לך מה לעשות פה', אבל עדיין אמרו שהם צריכים להרחיק אותי מהבית ל־14 יום. למזלי, היה לי חבר גרוש, יוצא חסידות גור, שהסכים לארח אותי בבית שלו בשכונת רמות".
יהודה כחרדי, עם ששת ילדיו. השלושה בשורה הראשונה ניתקו קשר ונשארו עם האם
יחיאל: "לא הבנתי מה קורה. פתאום דוד שלי בא אלינו הביתה לכמה ימים, הוא ישן במיטה של אבא, ישב על הכיסא שלו, שזה כיסא שאף אחד לא יושב עליו מלבד אבא, ואמא רק בכתה כל הזמן. בימים האלה לא הלכתי ללימודים, וכשהייתי יורד לרחוב, החברים הכי טובים שלי היו עוברים למדרכה השנייה ומפנים לי את הגב.
"דמייני לעצמך ילד בן 11, שפתאום כולם מתעלמים ממנו, והוא לא מבין מה הוא עושה לא בסדר. שאלתי את אמא, והיא לא ענתה לי. אני זוכר שבכיתי המון, גם מגעגוע לאבא וגם מהתחושה האיומה הזאת של נידוי.
"אחרי כמה ימים נסענו להורים של אמא באשדוד ונשארנו שם חודש וחצי. זה היה בתקופה של מבצע עופרת יצוקה, וכל הזמן ירו טילים על אשדוד והיו אזעקות. מאוד פחדתי, רציתי את אבא. בסופו של דבר, אמא אמרה שאבא לא חוזר יותר, ושאסור לי גם להתקשר אליו, כי אז לא אוכל לראות אותו הרבה מאוד זמן.
"אני זוכר שיום אחד התקשרתי אליו בטעות. לקחתי את הטלפון הנייד של אלעזר, שאף אחד לא ידע על קיומו, טלפון פשוט שעלה לו 200 שקל ושהוא דאג להסתיר אותו, כי אסור היה לנו להחזיק טלפון. התכוונתי ללחוץ אמא בטלפון, ולחצתי על אבא. הוא ענה לי ואמר שהוא בצו הרחקה, ובגלל זה הוא לא יכול לבוא הביתה או לדבר איתי עד שייגמרו 14 הימים. הייתי בטוח שבגלל הטעות שלי, הוא לא יוכל לבוא הביתה גם אחרי 14 הימים. במשך יומיים לא הפסקתי לבכות".
אלעזר: "בשבועיים האלה שאבא לא היה בבית, התחילה הסתה קשה נגדו. אני, יחיאל וחני כבר היינו גדולים מספיק כדי להבין, ולא יכולנו לשאת זאת. אני זוכר שדודה שלי אמרה שהוא עבריין ושהוא כופר וחילוני. היא אמרה שהוא איש רע, שכל החברים שלו פושעים, ושאסור לנו יותר לדבר איתו.
"חני היתה החזקה בינינו. היא לא יכלה לשאת את המילים הקשות האלו על אבא, וכל הזמן היתה צועקת עליהם, 'אל תדברו עליו ככה, הוא איש טוב, אני מכירה אותו, אני אוהבת אותו, הוא אבא שלי'".
• • •
צו ההרחקה שהוצא ליהודה מהילדים הסתיים לאחר 14 יום. אבל צו ההרחקה שרבקי הוציאה נגדו מביתם המשותף לא הופסק מעולם, ולמעשה קיים גם היום, כך שיהודה לא היה יכול לשוב הביתה.
"חודש אחרי שהוצא נגדי צו ההרחקה קיבלתי טלפון נסער מחני, שהיתה אז בת 14. זה היה יום סוער בינואר 2009. היא התקשרה בבכי מטורף וביקשה שאבוא לקחת אותה מהבית של הדודה שלה באשדוד, אמרה שהיא לא יכולה להיות שם יותר. היא הרגישה מושפלת, וכאבה את כאבי על כל העלבונות שהטיחו בי שלא בנוכחותי.
"היא התעקשה שאבוא מייד לקחת אותה. נסעתי לשם על האופנוע, בגשם שוטף, ולקחתי אותה. בימים הראשונים היא ישנה איתי בבית של החבר שלי ברמות, אבל הבנתי שאני חייב למצוא דירה".
"התחושה בבית היתה נוראית", אומר אלעזר, שהיה אז בן 15. "המשפחה של אמא ואנשים מהחסידות כל הזמן הפחידו אותנו לא להתקרב לאבא, כי הוא מסוכן. הרגשתי נרדף.
"יום אחד הדודים שלי גילו שהגנבתי מתחת לחולצה את הטלפון הנייד שלי, ושהתקשרתי לאבא. אבא אמר לי שהוא מפחד שאמא תוציא את כל הכסף מהחשבון שלו והוא יישאר בלי כסף בכלל, ולכן ביקש שאקח מהארנק של אמא את כרטיס האשראי שלו, שנשאר אצלה. לקחתי את הכרטיס, גזרתי אותו וזרקתי לפח.
"כשאמא גילתה שאני בקשר עם אבא, אנשים בחסידות אמרו לה ללכת להגיש נגדי תלונה על גניבה. פחדתי. מבחינתי, אבא היה הדמות שתמיד סייעה לי בכל דילמה. הוא גם היה איש שיחה, והתגעגעתי אליו מאוד".
יהודה (במרכז) בחתונתו, עם אביו מרדכי (מימין) והרב שמואל דוד גרוס, ראש חסידות גור באשדוד
שלושה ימים אחרי שחני עזבה, התקשר אלעזר לאביו. "הוא אמר שהוא ויחיאל רוצים לבוא לחיות איתי. אמרתי להם שברגע שתהיה לי דירה, אבוא לקחת אותם. בתוך כמה ימים מצאתי דירת חדר במרתף בשכונת קסטל שליד מבשרת, והודעתי לאלעזר שאני בא לקחת אותם".
אלעזר: "אני ויחיאל יצאנו רק עם הבגדים שלגופנו, בלי לדעת מה יהיה בהמשך. לרגע לא חשבנו שזאת תהיה הפעם האחרונה שבה נראה את אמא ואת האחים שלנו".
כעבור זמן קצר הגישה רבקי בקשה לגירושים בבית הדין הרבני בירושלים. "הרבנים שאלו אם אנחנו לא רוצים שלום בית. אמרתי להם שרבקי רוצה להתגרש, ואני לא מתכוון להכריח אותה להישאר איתי. הם הבינו ששלום בית לא יהיה פה, ונתנו לנו את הגט".
יהודה ושלושת ילדיו יצאו לדרך חדשה, בעולם זר להם, וכשהם מנותקים ממשפחתם, מחבריהם ומהקהילה שבה הם חייו כל חייהם. "בהתחלה גם ההורים שלי לא רצו שום קשר איתי, ואני לא הבנתי איך הם מפנים לי עורף ככה", אומר יהודה.
"אז נכון, טעיתי, סרחתי מבחינתם, ולמרות שאני ממש לא היחיד שחי חיים כפולים בתוך הקהילה הצבועה הזאת, אני לרגע לא מתנער מזה. אבל ככה לטרוק בפניי את הדלת ולשלח אותי לבד לעולם? זאת הקהילה שהם כל כך מתגאים בה, ושעליה הם צריכים לשמור מפני העולם?"
• • •
יהודה היה עסוק בפרנסת הבית. חני, אלעזר ויחיאל, שהיו באמצע שנת הלימודים, ניסו להסתגל לחיים החדשים, מבלי להבין מה עומד לפניהם ועם אילו קשיים יצטרכו להתמודד.
"חני היתה אחראית לבישולים ולכביסות, ואנחנו עזרנו במה שיכולנו", אומר יחיאל. "הטלוויזיה בבית העסיקה אותנו תקופה מאוד ארוכה, וממנה למדנו על החיים. הרגשנו שאנחנו צריכים להשלים פערים.
"אני הייתי צופה כל היום, מהבוקר עד הלילה, ביחד עם אלעזר. ראינו בשנה הזאת המון סרטים וסדרות. ממילא לא היו לי שם חברים, ולא הכרתי אף אחד. הייתי מאוד בודד. אבא היה רוב היום בעבודה, והיה לנו מעט מאוד אוכל".
לא הלכתם לבית ספר?
"לא רציתי, ואבא איפשר לי ולאחים שלי להישאר בבית. גם הוא הבין שזאת תקופה חדשה ומבלבלת, ושאנחנו צריכים קצת זמן כדי להתאפס. אל תשכחי שבעצם התחלנו את התהליך של היציאה בשאלה.
"כולנו, חוץ מחני, שעד היום לא חיללה שבת אפילו פעם אחת, עזבנו את הדת והפכנו לחילונים. לי זה לקח שנה וחצי עד הפעם הראשונה שבה חיללתי את השבת. בהתחלה זה היה מאוד מפחיד. בפעם הראשונה שהדלקתי אור בשבת הייתי בטוח שמשהו ייפול עלי מהשמיים ואני אמות. זה מה שהחדירו לנו לראש מגיל אפס".
יהודה: "אני בעצמי הייתי במלחמת הישרדות. הבנתי את הקושי של הילדים. קחי בחשבון שפרט לתורה הם לא ידעו כלום. הם מעולם לא למדו מקצועות חול, כמו ספרות, לשון, אזרחות ומתמטיקה. הם ישבו בבית כמה חודשים טובים, ובסוף, בגלל הפער העצום בידע, יחיאל השתלב בכיתה ד' בבית ספר חילוני במבשרת, כיתה נמוכה בשנה לגילו. אלעזר נכנס לכיתה ט'.
"עם חני היתה לי בעיה. היא סירבה להיכנס לבית ספר חילוני או ממלכתי־דתי. היא היתה ועודנה חרדית, ולמרות זאת היא גרה איתי, זה לא הפריע לה להמשיך לחיות את חייה לפי דרכה ואמונתה, ואני מעריך אותה על כך עד היום. הבעיה היתה שכל הסמינרים החרדיים באזור ירושלים נסגרו בפניה. בלית ברירה היא התחילה ללמוד בבית ספר מקיף דתי בירושלים".
אלעזר: "אני זוכר שהגעתי לבית הספר התיכון. כולם שם היו חילונים, ואני עדיין הייתי עם כיפה, ציציות ובגדים של חרדים. הסתכלו עלי כמו על עוף מוזר. אמרתי להם שאני שכן, ולפי החוק הם צריכים לקבל אותי לבית הספר, וכך באמת היה.
"לקח לי קצת זמן להסתגל, והלימודים היו לא פשוטים, למרות שבמתמטיקה ממש הלך לי טוב. לאט לאט צברתי חברים, והכל התחיל להסתדר".
הרוזנווסרים. "כשיוצאים בשאלה, מאבדים לא רק משפחה. מאבדים עולם שלם, שהיה חלק ממך" // צילום: יהושע יוסף
"אצלי הסיפור היה מורכב יותר", נזכר יחיאל. "בגלל שאבא כל הזמן נלחם ששאר האחים שלנו יהיו איתנו בקשר, הרווחה היתה בתמונה. יום אחד הם באו וטענו שהמצב בבית קשה, שאין מספיק אוכל, ושאני רוב הזמן לבד, וילד בן 11 לא יכול לחיות ככה.
"הם רצו לקחת אותי למשפחת אומנה, אבל אני לא רציתי. לא הבנתי למה אני צריך ללכת למשפחה אחרת, כשכבר יש לי משפחה. נכון שהיה פחות אוכל, אבל היה לי טוב. רציתי שיעזבו אותי בשקט. אבא הביא לי כלב שמאוד אהבתי, והוא היה החבר הכי טוב שלי, ואיתו גם דיברתי על הכל.
"אבל הם לא הסכימו לוותר ולקחו אותי למשפחת אומנה דתית, שגרה במרחק חמישה ק"מ מהבית שלנו. אחרי שבועיים ברחתי להם. רצתי את כל הדרך לאבא".
יהודה: "הייתי תמים. לרגע לא האמנתי שיוציאו לי אותו מהבית. נכון שלא היה הרבה אוכל, ורוב הזמן עבדתי, אבל הם יכלו לפתור את הבעיה בעזרה של מטפלת ולא במשפחת אומנה.
"בסוף הם ויתרו, אבל רק אחרי שהעבירו את יחיאל לפנימייה בכפר חב"ד, שגם ממנה הוא יצא לאחר שלושה חודשים ולא הסכים לחזור".
יחיאל: "זאת היתה התקופה הכי קשה בחיים שלי. בכיתי בלי הפסקה, אבל זה גם חישל אותי וחיזק אותי".
• • •
"בשנה הראשונה אחרי שעזבנו את הבית, אבא ביקש שנתקשר לאמא, כדי לדבר איתה ולשתף אותה במה שעובר עלינו", אומר יחיאל. "אבל היא לא ענתה לנו. כשראינו שהיא לא עונה, התייאשנו והפסקנו".
יהודה: "היה חשוב לי שהילדים לא יפתחו כעס כלפי אמם. ביקשתי מהם אפילו להזמין אותה אלינו עם האחים שלהם, אבל לא היתה שום היענות מצידה. גם השיחות המעטות, שהתקיימו בהתחלה ביוזמת הילדים, התמעטו עד שהופסקו לחלוטין.
"בתוך שנה היא כבר התחתנה שוב, והילדים אפילו לא ידעו על כך. הם שמעו על זה במקרה - חני היתה בקשר עם דודתה, והיא סיפרה לה על זה בדרך אגב".
קשר ראשון עם האחים נוצר במאי 2011, במהלך חגיגת בר המצווה של יחיאל. בית המשפט חייב את האם לדאוג שהאחים יגיעו לטקס.
"זה היה הרגע שבו התפרקתי בפעם הראשונה", מספר אלעזר. "צילי, רחל ויוסקה הגיעו עם הילדים הגדולים של בעלה השני של אמא. הם נראו מפוחדים.
"כשבאתי לחבק את יוסקה, הוא הסתכל אלי במבט של אימה. זזתי אחורה ולא יכולתי להפסיק לבכות. לא הבנתי איך הוא מסתכל עלי ככה. הרי אני אותו אלעזר, אותו אח ששיחק איתו, שצחק איתו ושחיבק אותו. איך ייתכן שפתאום הוא מסתכל עלי, וכל מה שהוא רואה זה מפלצת.
"בערב הזה בכיתי את נשמתי. שנתיים של געגועים וכאב יצאו ממני, ללא שליטה".
אחרי אותו יום הקשר נותק שוב, פרט למפגשים ספורים ולא רציפים במרכז קשר, שנכפו על האם באמצעות בית המשפט. אלעזר: "חייבו את אמא לבוא עם האחים שלנו, אבל המפגשים היו קרירים מאוד, ובפיקוח של עובדת סוציאלית, כך שלא באמת יכולנו להתנהג בטבעיות. מעבר לכך, שטיפת המוח שהאחים שלי עברו לא השאירה שום פתח להתקרבות. אחרי פחות מעשרה מפגשים, אמא הפסיקה לבוא".
בתחילת 2012, כשרבקי ובעלה החדש עברו להתגורר בבני ברק, יהודה החליט לעבור לשם עם חני, אלעזר ויחיאל, כדי שהילדים יהיו קרובים לאמם ולאחיהם. אבל למרות הקרבה הגיאוגרפית, לא נוצר שום קשר. חני, אלעזר ויחיאל נאלצו לעבור את מרבית שנות התבגרותם ללא אמם. היא לא היתה שם כשהוציאו רישיון נהיגה, ולא כשסיימו י"ב או התגייסו לצבא.
במארס 2012 התגייס אלעזר לצה"ל, למערך ההגנה של חיל האוויר. הוא שירת בתפקיד מיירט במערכת הוק ליירוט מטוסים. במהלך מבצע צוק איתן עבר, לבקשתו, לשרת בתל השומר, קרוב לביתו ולאחיו יחיאל, כמדריך בבקו"ם. חני התגייסה באפריל 2013 ושירתה כתצפיתנית בדרום. אמם לא ראתה אותם במדים, וגם לא היתה שם ביום השחרור שלהם. תקוותם היא שבעוד שנה, כשיגיע יום הגיוס של יחיאל, היא כן תבוא.
• • •
במארס 2014 נשא יהודה לאישה את איילה, הצעירה ממנו בעשרים שנה. הם הכירו שנתיים לפני כן במסיבה, והקשר הלך והתהדק. גילה הצעיר (23) נושק לגיל ילדיו הבוגרים, והדבר גרם ללא מעט חיכוכים בבית.
"היום אנחנו מאוד מכבדים את איילה ואת הבחירה של אבא, אבל בהתחלה זה היה קשה", מספר אלעזר. "היא בת גילי, ולא יכולתי לקבל את העובדה שהיא תגיד לי מה לעשות. אבא נקרע בינינו.
"ראינו את המצוקה שלו ושלנו, ישבנו יחד ודיברנו, והחלטנו שעדיף לכולם שאני, חני ויחיאל נשכור יחד דירה ליד הבית של אבא. הוא עזר לנו להסתדר, והצבא איפשר לי לעבוד במהלך השירות, כך שהצלחנו להסתדר".
יחיאל: "כשאלעזר וחני היו בצבא, היו לא מעט ימים שבהם הייתי לבד, אבל כבר הייתי רגיל לזה. בסופי שבוע היינו הולכים לארוחת שישי עם אבא, מה שאנחנו עושים עד היום, ואיכשהו החיים שלנו ממשיכים".
יחיאל עולה היום לכיתה י"ב בבית ספר דתי בבני ברק. אלעזר מנהל סניף קטן של שופרסל ברמת אביב. הוא אומר שהוא מחכה לרגע שבו יפגוש את אמו ואחיו, אבל גם מפחד ממנו.
"אני מפחד שהם שוב יסתכלו עלי במבט מלא אימה, כמו אז בבר מצווה של יחיאל, אבל יש בי איזושהי תקווה שהם כבר יבינו שלהיות חילוני זאת לא קללה. אני חושב שאמא היתה רוצה לחדש את הקשר. בשנה האחרונה היא מתקשרת פעם בכמה שבועות, אבל השיחות שלנו מאוד שטחיות, 'מה נשמע, מה שלומך, איך בעבודה', וזהו.
"היא אומרת שהיא רוצה להיפגש, אבל שהיא לא מוצאת את הזמן לזה. פעם היא ברחה מהבית ונפגשה איתי מתחת לבניין, פה בעיר. קבענו להיפגש ברחוב ז'בוטינסקי בפינה שקטה. היינו יחד שעה. זה היה קצת מוזר ומביך, כי לא היה לנו כל כך על מה לדבר. אמא בעיקר בכתה. פתאום הבנתי עד כמה אני והיא שונים, לא מצאנו שום דבר לדבר עליו, שיגשר על הפער שנוצר בינינו. אני מקווה שיבוא יום שנוכל לשבת כולנו יחד ולהשלים את הפערים ואת השנים החסרות".
אלעזר: "כשיוצאים בשאלה, מאבדים לא רק משפחה. מאבדים עולם שלם, שהיה חלק ממך. אבל למדתי להסתדר בכוחות עצמי. הקשר ביני לבין חני ויחיאל הוא קשר מיוחד מאוד. עברנו כל כך הרבה יחד. לפעמים אני מרגיש שאני ויחיאל אותו בן אדם.
"אני עם הפנים קדימה. אני רוצה מאוד להצליח, ואני מקווה שאוכל לצמצם פערים, להשלים את הבגרויות, ואולי ללמוד הנדסה. כרגע אני משקיע את כולי בעבודה, כדי להרוויח כסף ללימודים".
אתה כועס על אמא?
"אני אוהב אותה מאוד, אני לא כועס עליה לרגע. אני חושב שגם היא קורבן בתוך הסיפור הזה של החסידות, שאם החסידות היתה מאפשרת לה להיות בקשר איתנו, היא היתה עושה את זה בלי להסס, וכך גם האחים שלי. אבל הפחד משתק אותם. אותו פחד משתק רבים מאלה שחיים בקהילה, סגורים ומנותקים מהעולם החיצון כמו בבית כלא.
"גם כשהם אוזרים אומץ לצאת נגד הקהילה, בסופו של דבר הם מסיימים כמו אסתי וינשטיין. הקושי שבהתמודדות לבד בעולם שבחוץ, בלי משפחה ובלי תמיכה, הוא עצום. אני מעדיף שאמא שלי תישאר בין החיים בתוך הקהילה מאשר שתצא ממנה ותתאבד, כי אין לי ספק שהיא לא תצליח להתמודד.
"חשוב לי שהאחים שלי יבינו שיש לנו בלב רק אהבה אליהם, ושאנחנו מחכים להם בזרועות פתוחות. הם רק צריכים לבוא".
Michali100@gmail.comרבקי, אשתו לשעבר של יהודה, מסרה: "אני בקשר טלפוני פעמיים בשבוע עם ילדיי הגדולים. לגבי מניעת הקשר עם אחיהם הקטנים והתנהלות החסידות במהלך הפרידה ואחריה, אני מסרבת להגיב".
מחסידות גור באשדוד לא נמסרה תגובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו