כך שיחררנו את מטוס סבנה

"היה לי ברור שמהמשימה הזו אני לא חוזר חי", אומר מרדכי רחמים בהתרגשות. "כשפגשתי בשטח, ליד המטוס החטוף, את חברי הטוב שמוליק, איש המוסד, אמרתי לו: 'אם יקרה לי משהו, תדאג להורים שלי'. אני הייתי זה שטיפל בהם כל השנים, ופחדתי שלא יהיה מי שידאג להם אם אמות. אבל כנראה שלא מכניעים אותי בקלות".

זה קרה לפני יותר מ־43 שנים, ב־8 במאי 1972. ארבעה מחבלים מארגון הטרור ספטמבר השחור, שני גברים ושתי נשים, עלו לבואינג 707 של חברת סבנה הבלגית, בטיסה 571 שיצאה מבריסל לתל אביב, דרך וינה. על המטוס היו 99 נוסעים ועשרה אנשי צוות. 

מפקד חוליית המחבלים היה עלי טהא אבו סניינה, יליד חברון, שעבד כמדריך טיולים בעיר העתיקה. בחוליה היו עבד אל־עזיז אל־אטרש, דרוזי במוצאו; רימא עיסא טאנוס, ילידת בית לחם ותושבת ירדן; ותרז אסתאק האלסה, ערבייה־ישראלית ילידת עכו. כולם היו דוברי עברית ועלו למטוס באמצעות דרכונים ישראליים מזויפים.  

המטוס המריא מווינה בשעה 14:30. בסביבות 17:30, מעל ליוגוסלביה, נכנס אבו סניינה לתא הטייס, הצמיד אקדח לראשו של הקברניט, רג'ינלד לוי, והכריז על חטיפת המטוס. החוטפים דרשו את שחרורם של 315 אסירים פלשתינים, ולא - ינחיתו את המטוס בנתב"ג ויפוצצו אותו על נוסעיו. 

ב־18:15, כשעה לפני נחיתת המטוס בארץ, התקבלה הודעה במגדל הפיקוח על מטוס חטוף שעושה את דרכו לישראל. ההודעה הקפיצה למקום את כל הצמרת הצבאית, שכללה את שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל רא"ל דוד אלעזר, האלופים ישראל טל (סגן הרמטכ"ל וראש אג"ם) ואהרון יריב (ראש אמ"ן) וקצינים בכירים אחרים - בהם מפקד סיירת מטכ"ל, אהוד ברק, שקיבל את משימת ההשתלטות על המטוס. איתו הגיע גם מי שהיה אז מפקד צוות ביחידה, בנימין נתניהו.   

רחמים, שהיה לוחם בסיירת מטכ"ל באמצע שנות השישים, הפך עם שחרורו לאחד מראשוני המאבטחים במטוסים. הוא עבר הכשרה להתמודד עם חטיפת מטוס. בפברואר 1969 השתלט לבדו על מטוס אל על שנחטף בציריך כשהיה בדרכו לישראל ושיחרר את 17 הנוסעים ו־11 אנשי הצוות שהוחזקו כבני ערובה. מחבל אחד נהרג, ועוד שלושה נתפסו. "בן לילה הפכתי לגיבור", הוא אומר. "השם והתמונה שלי התנוססו בכל אמצעי התקשורת".

כשנחטף מטוס סבנה, רחמים היה בן 26, באמצע לימודי תואר ראשון במזרחנות באוניברסיטת תל אביב. בגלל ניסיונו העשיר, הפנייה אליו היתה מתבקשת.

חול בעיניים 

אנחנו נפגשים בביתו שבמושב כפר הנגיד, ליד יבנה. בית גדול עם חצר מטופחת ובריכה, שמסתיר את העובדה שבשנים האחרונות איבד רחמים כמעט את כל רכושו בעיסקה כושלת כשמכר את חברת האבטחה המצליחה שהיתה בבעלותו.  

העילה המיידית לפגישה שלנו היא סרט הדוקו־דרמה החדש "סבנה", שמשחזר את החטיפה. רחמים לא רוצה שיקראו לו גיבור, אומר שלא נוח לו עם הסופרלטיבים האלה, למרות שמתחקירי האירוע עולה שהוא מילא תפקיד מכריע בהשתלטות על המחבלים. ספק אם בלעדיו היתה הפעולה מסתיימת כפי שהסתיימה.   

"אני לא אוהב את המילה הזאת, גיבור. עשיתי את מה שהתאמנתי לקראתו ופעלתי כמו שהיה מצופה ממני. אמנם פרצתי למטוס ראשון, אבל כולנו עבדנו ביחד". 

הוא בן 69, אבל לא רואים עליו. מתנשא כמעט לגובה מטר ותשעים, יש לו בלורית מאפירה וקול עדין, והוא מסתובב בג'ינס וטי־שרט. אקדח הברטה 22 השחור שהוא מוציא, אותו אקדח ששירת אותו נאמנה בשתי הפעולות של שחרור המטוסים החטופים, מחזיר אותו אחורה בזמן, לימים שהיה "מורדוך הקטן", כפי שנהגו לכנות אותו ביחידה, לוחם סיירת ומאבטח מטוסים אגדי, שנוסעים רבים חבים לו את חייהם.  

רחמים עלה לארץ מכורדיסטן בגיל 5 עם הוריו ושני אחיו. הם התיישבו במעברת עמק חפר שבשרון, ואחרי שלוש שנים עברו לשיכון אליכין הסמוך, שם העביר את רוב ילדותו. "ההורים היו עסוקים בקיום היומיומי של המשפחה, אבל למרות שלא היה לנו כלום, לא היה חסר לנו כלום".

הוא למד בתיכון מקווה ישראל, ומרבית המורים שלו היו ניצולי שואה. "הצורך לשמור על יהודים באשר הם חילחל אצלי עמוק. הרגשתי שזאת מעין שליחות שלי".  

למרות שהיה שקט וביישן, בלט מאוד מבחינה חברתית, וכשחבר המליץ לו להתגייס לסיירת מטכ"ל, הוא לא היסס. "בתקופה ההיא הגיוס ליחידה היה בשיטת 'חבר מביא חבר'. חבר המליץ עלי, והתקבלתי".  

את השירות הצבאי שלו עשה כלוחם בסיירת מטכ"ל. שלושה חודשים לפני שהשתחרר נחטף מטוס אל על שהמריא מרומא לישראל, והוטס לאלג'יריה. החטופים שוחררו רק לאחר שישראל נעתרה לשחרור 24 מחבלים.

בשב"כ הבינו שהחל עידן חדש בפיגועי מחבלים נגד ישראל, והוחלט להקים יחידה חשאית של מאבטחי מטוסים. לשורות היחידה גויסו לוחמים ששירתו ביחידות המיוחדות בצה"ל. מרדכי רחמים, שנזקק לכסף כדי לממן את לימודיו באוניברסיטה, קפץ על ההזדמנות.

"היו לי ביד רק 3,000 לירות ממענק השחרור. ידעתי שבעבודה הזו אצליח להרוויח כסף ולחסוך לטובת הלימודים".

לקורס הראשון, שנמשך שבועיים, גויסו 16 לוחמים משוחררים. את הקורס העביר דייב בקרמן ז"ל, יהודי־אמריקני ששירת ביחידות העילית בצבא ארה"ב ובשנת 1948 עלה לישראל.

"דייב היה אשף בכל מה שקשור ללחימה פנים אל פנים. הוא גם זה שהכניס את כל תורת הלחימה עם אקדח, שעד אז לא היתה מוכרת בצה"ל. מעבר לקרב מגע, הוא לימד אותנו איך לנטרל אקדח שמוצמד לרקה או לגב, ועוד טריקים של חתול רחוב. 

"התפקיד שלי כמאבטח היה לשבת במטוס, בנקודה שתחלוש על אזור תא הטייס. בהתחלה, בגלל בעיות בטיחות ותקנות ארגון חברות התעופה הבינלאומי, שאסרו לשאת נשק במטוס, לא הורשינו לעלות עם כלי נשק, וכל מה שהיה לנו היה עיפרון, גז מדמיע ונבוט קטן. עם זה היינו צריכים לנטרל איומים של חוטפים. 

"בקרמן לימד אותנו טריק שנשמע פשוט, אבל מציל חיים: בכיס הז'קט שלבשנו תמיד היתה מטפחת מבצבצת. הוא אמר לנו למלא אותה בחול, וכשהחוטף או המחבל עומד מולנו, פשוט לשלוף את המטפחת ולהעיף את החול לתוך העיניים של החוטף. נשמע מצחיק, אבל עובד ומציל חיים".

רחמים בצעירותו

לאחר פעולת החילוץ ההרואית של בני הערובה ממטוס אל על בציריך קיבל רחמים הצעת עבודה שלא היה יכול לסרב לה: להיות המאבטח של גולדה מאיר. אבל הקריירה הזאת היתה קצרה מאוד.

"באחד הטקסים שבהם איבטחתי אותה היא ניגשה אלי, פנתה אלי בשמי ואמרה לי שהיא שמחה שאני שומר עליה. לרוע המזל, כתבת שהיתה נוכחת באירוע פירסמה בעיתון את התמונה של גולדה לוחצת את ידי, וכתבה שאני המאבטח מפרשת המטוס החטוף בציריך. ברגע שהייתי מזוהה, נאלצתי לפרוש. כאות הוקרה ופיצוי קיבלתי ממשרד הביטחון מימון מלא ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב".

באמצע יום לימודים  

כשפורסם דבר החטיפה, ביום שני, 8 במאי, היה מרדכי רחמים בעיצומו של יום לימודים באוניברסיטה.

"חזרתי הביתה, פתחתי את מקלט הרדיו ועקבתי כל הזמן אחרי הדיווחים. אבל בגלל שלא התאמנתי בשלוש השנים שלפני החטיפה ולא הייתי בכושר מבצעי, לא חשבתי להציע את עצמי".

מייד אחרי שמטוס סבנה נחת בלוד קיבל הדרג המדיני החלטה שלא להיענות לדרישות המחבלים. במקביל ניתנה הנחיה לכוחות בשטח לנטרל את יכולתו של המטוס להמריא, כך שגם אם ההחלטה תשתנה ויסכימו להיענות לדרישות, תיקון המטוס יקנה לחיילים עוד זמן פעולה.

נטרול המטוס נעשה באמצעות הוצאת השמן ההידראולי מגלגליו, מה שהוציא אותו מכלל פעולה ולא איפשר לו להמריא. לאורך כל הערב ניהל איש השב"כ ויקטור כהן משא ומתן עם החוטפים בניסיון להתישם. תוך כדי משא ומתן, הקברניט הצליח לרמוז לוויקטור במכשיר הקשר שפתח החירום בתא הטייס פתוח.  

בשעה 22:30 הוחלט שפעולת החילוץ תיעשה בהסתערות גלויה. לוחמי הסיירת נשלחו למחסן גדול, שבו היה מטוס זהה למטוס החטוף, כדי להתאמן עליו לקראת הפריצה.

בשעה 01:00 כבר היה הכוח ממוקם ליד המטוס, בהמתנה לאישור לפרוץ פנימה. אבל זה לא הגיע. שר הביטחון דיין פסל את תוכנית הפריצה מחשש לאבידות רבות מקרב בני הערובה, ומתוך רצון למצות קודם את כל האפשרויות. ב־4 בבוקר, רגע לפני שהשחר עלה, הוחזרו הלוחמים לאזור הטרמינל.  

למחרת שוב נסע רחמים ללימודים באוניברסיטה. "ואז, באמצע שיעור של פרופ' שמעון שמיר, שהיה ראש החוג, קיבלתי פתק: 'תגיע מהר לשדה התעופה'.

"יצאתי במהירות מהאולם, טסתי הביתה לרמת גן, לקחתי את האקדח ונסעתי עם החיפושית שלי ללוד".

כשרחמים הגיע לשדה, המטוס כבר חנה על הקרקע במסלול מרוחק, מוקף חיילי מג"ב וצנחנים וכיתת סילוק פצצות. התוכניות של מבצע "איזוטופ", שהוכנו כבר ב־1970 למקרה של נחיתת מטוס עוין בשדה התעופה, היו על השולחן. על מפקד הסיירת, ברק, הוטלה המשימה לפרוץ למטוס ולשחרר את בני הערובה.

הוחלט לאמץ את התוכנית שהגה רחבעם זאבי, אלוף פיקוד המרכז, שהציע להיענות כביכול לכל בקשות החוטפים ולנצל את העובדה שמכונאים ישראלים יצטרכו לגשת אל פתח המטוס כדי לתקנו - ואז למעשה יתקפו.

השעות הרבות שנקפו, עייפות החוטפים ולחץ הנוסעים החלו להראות את אותותיהם. החוטפים דרשו שנציג הצלב האדום יגיע למקום וידאג שישראל תמלא את דרישתם, או שהם יפוצצו את המטוס. עד הצהריים התקיים משא ומתן, שבו ניסה נציג הצלב האדום להגיע לפשרה לגבי עיסקת השחרור.

המחבלים הודיעו כי לא יסכימו לדרישת ישראל להשאיר את המטוס בארץ בתמורה למטוס שייקח אותם ואת האסירים המשוחררים למצרים. ישראל מצידה הודיעה שלא תתפשר בנושא.

בשעה 12 בצהריים שלחו החוטפים עם נציג הצלב האדום את הקברניט רג'ינלד לוי, כשבידו דוגמה לחומר הנפץ שברשותם, כדי להראות את רצינות כוונותיהם. אלא שלוי סיפק לכוח מידע על המתרחש בתוך המטוס.

"הוא סיפר לנו ששני החוטפים הגברים מצוידים באקדחים, וששתי הנשים החוטפות מצוידות בחומרי נפץ וברימונים", נזכר רחמים. "הוא סיפר גם שחוטפת אחת נמצאת בחלקו הקדמי של המטוס מצד שמאל, בערך בשורה מספר 6, ואצלה גם נמצא כנראה חומר הנפץ. החוטפת השנייה נמצאת בחלקו האחורי של המטוס.

"היו עוד שני פרטים חשובים שהוא מסר. האחד - שמעבר לדלתות החירום אין מושבים נוספים, מה שאיפשר פריצה של הדלתות מבחוץ, והשני - שהמחבלים פותחים מדי פעם את דלתות החירום בחלק האחורי, כדי לאוורר את המטוס. 

"כבר בבוקר התקבלה החלטה שנתקרב למטוס במסווה של טכנאים בסרבלים לבנים. המשא ומתן איפשר לנו לתרגל את ההשתלטות על מטוס דומה, שהיה בתוך המוסך של אל על.

"מאחר שרוב החיילים לא ידעו איך מתבצעת לחימה במטוס, אהוד ברק הסביר להם שזה כמו לחימה בתעלה: רצים בטור, ואם הלוחם הראשון נופל, השני עוקף אותו. אם צריך לטעון מחדש מחסניות, נצמדים לדופן, וזה שאחריך מתקדם. אחר כך הראשון חוזר לטור.

שחרור החטופים. פעולת ההשתלטות ארכה פחות משבע דקות // צילום: דובר צה"ל - רון אילן

"בגלל שאני הייתי מתורגל בירי באקדח וכבר ביצעתי פעולות חילוץ ממטוס, החליטו שאני אכנס ראשון מדלת החירום הקדמית השמאלית. המטרה שלי היתה לפנות מייד שמאלה לקידמת המטוס ולנטרל את מטען החבלה, שחשבנו שנמצא שם, לפני שהמחבלים יצליחו להפעיל אותו. 

"בכוונה לקחנו אקדחים, כי היה חשש שאם ניקח כלי נשק גדולים, המחבלים יראו אותם מתחת לסרבלים. מעבר לכך, ירי מאקדח הוא הרבה יותר מדויק בסביבה של בני ערובה. זה בדיוק ההבדל בין לסיים פעולה עם כמעט אפס נפגעים לבין ספיגה של נפגעים רבים. למרות שאקדח ברטה נחשב לאקדח עם כדורים קטנים, הוא מצליח להיות מדויק ולהרוג גם ממרחק של חמישים מטרים".

עיכוב קל מאחור 

16 לוחמים, שחולקו לשש חוליות, התכוננו לפריצה. החוליה בפיקודו של דני יתום, סגן מפקד הסיירת, תוכננה לפרוץ מהדלת הקדמית ומפתח שנמצא בתחתית המטוס, בחרטומו; החוליה של עומר ערן תוכננה לפרוץ מהדלת השמאלית האחורית; החוליה של דני ברונר, שאליה צורף רחמים, תוכננה לפרוץ מהדלת השמאלית הקדמית; החוליה של עוזי דיין, שהיה מפקד צוות ביחידה, תוכננה לפרוץ מהדלת האחורית; חוליה בפיקודו של נתניהו הופקדה על הפריצה מהדלת הקדמית הימנית; וחוליה נוספת, בפיקודו של אריק טל, תוכננה לפרוץ מהדלת האחורית הימנית.

תחילת הפעולה נקבעה לשעה 16:00. כל הצוותים כבר היו מוכנים בסרבלים הלבנים. אוטובוס שבו כחמישים חיילים, שהולבשו במדי אסירים, הובא לצד המטוס, כדי שהחוטפים יאמינו שדרישותיהם אכן מולאו.

"רגע לפני תחילת המשימה ניגש אלי הרמטכ"ל דדו, שם יד על הכתף שלי ואמר לי: 'מורדוך, אל תשכח שאיך שאתה נכנס, אתה רץ שמאלה, כדי שהם לא יפעילו את מטען החבלה'. אני זוכר עד היום את החרדה בקול שלו. חשבתי לעצמי שאני לא מקנא בו על גודל האחריות שעל כתפיו. הרי אם הפעולה תיכשל, הוא יחטוף, ואם הפעולה תצליח, מישהו אחר יגרוף את השבחים". 

רגע לפני שעת השי"ן, כשכל החיילים כבר היו בעמדות, דרשו החוטפים שאיש הצלב האדום יבדוק שה"טכנאים" לא נושאים נשק מתחת לסרבלים.

"ברגע שהבנו שרוצים לבדוק אותנו, הורינו מייד לכולם להעביר את הנשקים אל הגב", אומר רחמים. "אני זוכר שאיש הצלב האדום הבין שמשהו קורה, אבל הוא שתק ולא הסגיר אותנו".

לאחר שהחוליות טיפסו על הסולמות ועמדו ליד דלתות המטוס, הגיע עיכוב נוסף מכיוון בלתי צפוי.

"יעקב צור, שהיה מאבטח במטוסי אל על, בדיוק נחת מטיסה שאותה איבטח, וישר לקחו אותו למבצע, מבלי שהוא אפילו הספיק ללכת לשירותים. שנייה לפני שהתמקמנו בעמדות, הוא ביקש ללכת לשירותים".

ברגע שצור חזר, סימנו הלוחמים לברק, שחיכה למטה, שכולם נמצאים בעמדות. השעה היתה 16:24.

"סוכם שהאות לתחילת הפעולה יהיה שריקה חזקה של אהוד עם האצבעות. אהוד שרק, אבל אחר כך התברר שלא כולם שמעו את השריקה, והיה עיכוב קל מאחור".

אשתו של הקברניט

"ברגע ששמעתי את השריקה של אהוד נתתי מכה חזקה על הדלת, ובתוך שנייה היא קרסה פנימה. מייד כשעשיתי את הצעד הראשון לתוך המטוס, חטפתי אש מאחד המחבלים. למזלי, שני הכדורים פיספסו את הראש שלי במילימטרים. עומר ערן, שהיה מאחוריי, ירה במחבל עבד אל־עזיז והרג אותו.

"ראיתי את הנוסעים יושבים מכונסים בעצמם, אבל אני לא זוכר אם היו צעקות. אצלי בראש היה שקט. מייד פניתי שמאלה לפי התוכנית, ואז חטפתי ירי שהגיע מכיוון תא הטייס.

"תוך כדי התקדמות, כשבראש אני משנן כל הזמן להגיע מהר לשורה 6, ניהלתי קרב יריות. אני זוכר שפניתי לאחת הנוסעות ואמרתי לה באנגלית, 'אל תדאגי, הכל יהיה בסדר'. בדיעבד נודע לי שזו היתה אשתו של הקברניט".

היה רגע שאתה והמחבל הבטתם זה לזה בעיניים?

"כן, היה רגע אחד כזה בזמן הירי, שהוא הסתכל עלי במבט מפוחד ומבוהל והתחיל לירות באופן לא ממוקד. כנראה הוא הרגיש שהוא מאבד את זה".  

"פתאום נגמרה לי המחסנית. כמו בתרגולת, נצמדתי לדופן השמאלית, החלפתי מחסנית וחזרתי בריצה לעבר המחבל שירה עלי. דני ברונר היה מאחוריי, אבל הוא אמר לי אחר כך שהחלפתי את המחסנית כל כך מהר, שהוא לא הספיק לעקוף אותי.

"למזלי הרב, גם למחבל נגמרו הכדורים, והוא מצא מחסה בתא השירותים. פתחתי את הדלת ויריתי פנימה כמה כדורים. הוא נהרג ונפל החוצה".

במטוס היו עדיין שתי מחבלות, שלפי דיווחי הקברניט, החזיקו במטען החבלה.

"לאחר שהרגתי את המחבל, הנוסעים שישבו בצד ימין סימנו לי בפחד על תרז האלסה, שישבה בחלק הקדמי כשהחולצה שלה פתוחה ומתוך החזייה מבצבצות סוללות. ברגע האמת היא היתה אמורה לרוץ אל מטען החבלה, לחבר אליו את הסוללות ולהפעיל אותו. הצלחתי לנטרל אותה, ואז הגיעו נתניהו ומרקו אשכנזי, והעברתי אותה לידיהם.

"היינו בלחץ, הבנו שמטען החבלה מוסתר במקום אחר ופחדנו שהם יפעילו אותו. אשכנזי ונתניהו חקרו את האלסה וניסו לחלץ ממנה את המידע כמה שיותר מהר. אשכנזי רצה לסטור לה, ואז נפלט כדור מהאקדח שלו, שפגע בעצם הבריח שלה ושרט את ידו של נתניהו".

בשלב הזה יצא רחמים מהמטוס. מאוחר יותר התברר שהעיכוב בחוליה של עוזי דיין נבע מקושי לפתוח את דלת החירום האחורית, שנתקעה. 

"ברגע שדיין הצליח לפתוח את הדלת ולהיכנס למטוס, אחד מבני הערובה קפץ מולו משמחה. דיין חשב שהוא מחבל וירה לו בבטן. למזלנו, הוא שרד את הפציעה.

"מאחורי הפצוע עמדה המחבלת הרביעית, רימא טאנוס, שהחזיקה ביד רימון בלי ניצרה. אם הוא היה מתפוצץ ליד כל חומרי הנפץ שהיו במטוס, הסיפור היה נגמר רע מאוד. למזלנו, היא נכנעה, ועוזי לקח ממנה בעדינות את הרימון". 

פעולת ההשתלטות ארכה פחות משבע דקות. מטעני החבלה התגלו כמטעני דמה. נוסעת אחת, מרי הולצברג אנדרסון, בת 22, מקיבוץ לוחמי הגטאות, נפצעה קשה ונפטרה מפצעיה כעבור עשרה ימים. כל שאר הנוסעים ניצלו.

"תחושת אושר הציפה אותי", אומר רחמים. "אני לא חושב שאפשר לתאר את זה במילים. הגוף מלא אדרנלין ועייף בו זמנית".

גיבורים עלומי שם

יום לאחר המבצע הוא נקרא למשרדי השב"כ לתחקור על האירוע. "סבינועם אביבי, שהיה אז ראש אגף האבטחה בשב"כ, התקשר אלי ואמר לי, כבדרך אגב: 'תכין איזה סיפור שירגיע את דייב בקרמן'. בקרמן היה המדריך שלי בקורס האבטחה.

"כשהגעתי לתחקיר, התברר שדייב רצה לבצע את פעולת החילוץ עם קבוצת המאבטחים שלו, שהיתה מאומנת לזה, והוא רק חיכה להוכיח את היכולות שלהם. כשהוחלט שסיירת מטכ"ל תעשה את הפעולה, והוא שמע שאני חלק מהכוח למרות שלא התאמנתי שלוש שנים, הוא רתח מכעס.

"כשפגשתי אותו, אמרתי לו: 'אתה יודע, ברגע שהמחבל עמד מולי וירה עלי, ראיתי מייד שלא אתה אימנת אותו'. המשפט הזה הספיק כדי לפוגג את הכעס".

מקבל מהנשיא שזר אות הוקרה. "אני לא אוהב את המילה גיבור. עשיתי את מה שהתאמנתי לקראתו"

בניגוד למבצע בציריך, הפעם נשארו גיבורי המבצע עלומי שם במשך זמן רב. "לא זכינו לתשבחות גלויות ולאהבה מהציבור, אבל החברים שלי ידעו. כשחזרתי לאוניברסיטה אחרי המבצע, הבנתי שכולם עשו אחד ועוד אחד והבינו שכשיצאתי יום קודם מהכיתה, נסעתי לשדה התעופה כדי לחלץ את בני הערובה.

"כשהסיפור פורסם, אחרי שנתיים, קיבלנו המון גילויי אהבה. גם היום, 43 שנים אחרי, אני עדיין נתקל באנשים שמזהים אותי ומשבחים אותי. זה מחמם את הלב".

את החבר'ה מהסיירת פגש רחמים עוד פעמים רבות מאז, במסגרת שירות המילואים. הם עדיין נפגשים בשנים האחרונות, במסגרת מפגשים מאורגנים של היחידה. "עם רובם אני לא בקשר יומיומי, אבל כשאנחנו נפגשים - זה כאילו מעולם לא נפרדנו. יש משהו מאוד מחבר כשהגורל שלך נקשר בשלהם, וזה יהיה שם תמיד".

עם נוסעי המטוס נפגשת?

"לא. אל תשכחי שמייד בסוף הפעולה נסעתי הביתה, ובמשך שנתיים לא חשפו את הזהות שלנו, כך שלא היתה להם בכלל דרך להגיע אלינו. 

"את לינדה ליפשיץ, בתו של הקברניט, פגשתי בערב ההקרנה של הסרט 'סבנה', שהוקרן עבורנו בהקרנה מיוחדת (וישודר גם בטלוויזיה, ביום שלישי הקרוב, בקשת). היא סיפרה לי שלאחר החטיפה, סבנה שלחה את אביה לעבוד בדרום אפריקה, מאחר שמחבלים שייחסו לו חלק בהצלחת המבצע איימו להרוג אותו ואת משפחתו. סיפרתי לה שכשעליתי למטוס, הרגעתי את אמא שלה שהכל יהיה בסדר. הצטערתי לשמוע שמאז שניהם נפטרו".  

"הפכתי לאדם טוב יותר"

רחמים נשוי לציפי (63), אב לארבעה - דוד (39), אלעד (38), עומר (30) ואלונה (28) - וסב גאה לחמישה נכדים, האחרון שבהם נולד ממש לאחרונה.  

אחרי המבצע לשחרור חטופי "סבנה" הוא עבד כמאבטח, הצטרף כשותף למשרד חקירות, ובשנת 1986 הקים חברה גדולה לאבטחת מוסדות, מפעלים ואישים.

"זו היתה חברה איכותית ומקצועית, שהעסיקה 500 עובדים. כל האהבה שקיבלתי מהציבור, במיוחד אחרי מבצע החילוץ בציריך, השאירה בי תחושה של מחויבות. גם בעבודתי כחוקר נזהרתי תמיד לא לאכזב אנשים ולא לפגוע באהבה הזאת כלפיי. בסופו של יום, אין לי ספק שזה הפך אותי לבן אדם טוב יותר.

"בשנת 2008, אחרי שעייפתי מהעבודה, החלטתי למכור את החברה לאחד האנשים שעבדו איתי. הוא ביקש שאשאיר על שמי לשנה נוספת על הערבויות שנתתי לבנקים לטובת תזרים מזומנים, אמר שזה רק עד שהוא ייכנס לעניינים. אבל אחרי זמן קצר, העסק התמוטט.

"נשארתי עם חוב של שני מיליון שקלים. לא ידעתי איך אני מתחיל להחזיר חוב כזה. 

"פרעתי את כל כספי הפנסיה והחסכונות שצברתי עבור הילדים, וזה עדיין לא הספיק. למזלי, חברים טובים שצברתי במשך השנים פנו לבנק ללא ידיעתי, ניהלו איתו משא ומתן על החזר החוב וסגרו אותו. רק בזכותם לא נפלתי לבור עמוק יותר.

"היום, במקום ליהנות בפנסיה עם הנכדים, אני עדיין רודף אחרי הפרנסה. מייעץ לחברות בנושאי אבטחה ועוסק בחקירות. אבל אני לא מסכן. הצלחתי לשמור על הבית שבו אני חי, ולמזלי, הידע שלי באבטחה ובחקירות ושמי המקצועי עוזרים לי מאוד. אנשים פונים אלי בהצעות גם היום". √

michali100@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו