תחושה של רעננות מציפה את הקורא כבר בעמודיו הראשונים של "זה שמחכה", ספרו הראשון של יותם טולוב. הכתיבה של טולוב מעבירה תחושה בוגרת ונקייה כל כך, עד שאינך מאמין שכותב המילים הוא רק בן 30. אנו נחשפים לעלילה פשוטה כביכול: סיפורו של רז (זיזי), אשר משפחתו מגיעה לבוסטון בשלהי שנות ה-80 במסגרת שליחות אקדמית של האם.
עולמו של זיזי רווי בבדידות ובזרות כפולה - הן כילד והן כמי שאינו דובר אנגלית, שפת המקום. מתוך אותה זרות מנסה זיזי ליצור לעצמו נרטיב, סיפור שייתן לקיומו הקטן משמעות. הסיפור שהוא טווה סובב סביב שכנו הזקן והחולה, מיסטר פרוינד, שעברו הבלתי ידוע גורם לזיזי לצאת למסע דון קישוטי בחיפוש אחר עוגן ותחושת יציבות. את מסעו הוא מתחיל בפנטזיות על ביצוע שליחות אמיתית ומסוכנת, אשר תצדיק את קריעתה של המשפחה מישראל ותעניק תו תקן ערכי לעזיבתה המהירה.
אותה שליחות מתגלה בסופו של דבר כבועה שברירית וריקה. זיזי מחפש הרפתקה משופעת בסמלים אמריקניים, כזו שכוללת למשל שיתוף פעולה עם האף.בי.איי ועם פרוינד. דרך אותה שליחות הוא מקווה להטמיע את המטען התרבותי-ישראלי בסביבה הבוסטונית המנוכרת. במקום זאת מוצא זיזי את הסמליות הישראלית המוכרת לעייפה בדמות פסל שמיסטר פרוינד שולח אותו לצלם, פרי תכנונו. הפסל - המתואר כ"מוזיאון בלי כניסה ובלי קופה וחנות מזכרות - מוזיאון מברונזה. מטונף בחרא של יונים ובלכלוך מצטבר, שכבר היה לחלק ממנו" - הוא למעשה אנדרטה לזכר חללי צה"ל הממוקמת בבוסטון. והרי זה מה שיש לנו - אנדרטאות. "זיכרונות כה חיים, שהם חזות הכל". האנדרטה עומדת יציבה וקפואה במציאות, בניגוד לחלומותיו הילדיים של זיזי - חלומות על השתייכות, על מציאת מקום שהוא בית, או כפי שמנסח זאת זיזי: "לראות איך הפה החד-סטרי שלו יצליח לסלול נתיב נוסף ולהצמיד לכל מילה אפשרות חדשה".
עד סופו של הספר נאחז זיזי בתמצית יציבה שלאט לאט מתערפלת ומתמעטת, משנה צורה ואינה נותנת תשובה למהותה - תמצית הישראליות. באמצעות זיזי מנסה טולוב לפרוט לנו לפרוטות מחשבות שאנו נושאים איתנו ככל שאנו מתבגרים: היכן הבית? מה הוא מכיל בתוכו? מה היא אותה ישראליות שאנו כה מתעקשים להיאחז בה? האם משתלם לשמור לה אמונים-
טולוב מעביר את זיזי הילד ואת הקורא המבוגר דרך שאת סופה יכול לצעוק רק הומלס, מעין נביא שוטה שזיזי פוגש בהיתקלו באנדרטה המוזנחת, אדם שרחק מהחברה ובחר לא להקשיב לחוקיה: "...אלה שמתרוצצים כל היום בין קווי אגד בפקקים של כביש החוף, אלה אפילו אין להם מושג שהם מחפשים. אתה יודע איזו תחושה מחורבנת, כשאין לך מושג מה אתה בכלל מחפש-... אבל כשאפילו דבר האבידה אבד? זה נורא".
בשורות אלו מצליח טולוב לתמצת את חוויית האימה שבהתבגרות ואת הזרות שקופצת על אדם שאינו יכול להגות אותה, לא בבוסטון ולא בישראל.
כפי שנכתב על גב הכריכה, ספרו של טולוב הוא יותר מרומן התבגרות. המחבר הצליח בספר ביכוריו לספר סיפור שמצליח להעביר עומק ומורכבות. זהו רומן אינטליגנטי שמסופר ברצינות ומשלב בתוכו גם פסיכולוגיה, מתח ובילוש - ובעיקר אנושיות רבה.
זה שמחכה / יותם טולוב; כתר, 250 עמ'
