החלום היהודי של פקיעין

שנים ספורות לפני קום המדינה הגיעה קבוצת מטיילים מנוער העתודה של הפלמ"ח בקיבוץ יגור לכפר הדרוזי פקיעין. הם, ומחנכם אריה בן־גוריון מקיבוץ בית השיטה, פגשו שם לראשונה את בני משפחת זינאתי - ונשבו בקסמם. אם המשפחה, מזל־סעדה, נראתה בעיניהם כדמות שזה עתה יצאה מתוך דפי התנ"ך. "היינו נרעשים, אפילת בית הכנסת העתיק, ובמרכזו האישה שדמות נעמי לה מימי קדם, ושני ילדיה עימה, שגם להם מבע עתיק מיוחד...", העידו המטיילים, "הרגשנו שאלה הם בני האדמה, בני הארץ האמיתיים כאשר היו בימי קדם, כאילו נקלענו לתקופה מלפני אלפי שנים כאשר עם ישראל ישב לבטח על אדמתו" (מתוך "אנשי פקיעין" מאת רבקה אלפר).

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

משהו מהקסם הגלילי הקדום הזה חילחל גם אל טקס ליל הסדר הסמלי ("ליל סדר שני") שקיימו מגורשי פקיעין וצאצאיהם לפני 52 שנה, באותו בית כנסת עתיק. אותו מעמד, בשנת תשכ"ג, היה טעון בסמלים, ברגשות ובהיסטוריה כואבת. אחרוני השרידים של קהילת פקיעין העתיקה התכנסו יחדיו; הם נשבעו לשוב ולכונן מחדש את היישוב היהודי הקדום שאותו עזבו מפחד הכנופיות הערביות בשנת 1938. 

לאחדים מאותם שרידים, כמו חכם יוסף תומא הכהן בן ה־104, נדמה היה באותם רגעים כי בחלל של בית הכנסת העתיק נשמע קול משק כנפי ההיסטוריה. גם השכנים הדרוזים מהעבר ומההווה נכחו באירוע החריג, שבשיאו פרצה מליבו של שמחה יום טוב, אדריכל אלמוני יחסית, איש תנועת השומר הצעיר ונציג משרד הפנים, התפילה היהודית העתיקה, "חדש ימינו כקדם". 

יום טוב, רועה צאן בעברו, דובר השפה הערבית, וממקימי קיבוץ דליה, היה שקוע באותם ימים כל כולו במשימה חשאית: ריכוז תולדותיהם ושמותיהם של יהודי שפרעם, כפר יאסיף ופקיעין, וחקירה מקיפה אחר היסטוריה יהודית ושרידים של אתרים יהודיים בעוד עשרות מקומות יישוב, כגון סעסע, ראמה ודיר חנא, שבהם חיו בדורות קודמים היהודים המוסתערבים. 

"להגשים חלום, אבל בלי קיצוניות". מרגלית זינאתי, מאחרוני היהודים החיים כיום בפקיעין  //  צילומים: אנצ'ו גוש-ג'יני

"המוסתערבים" היו יהודים עובדי אדמה שהיו לבושים כערבים, דיברו בשפה הערבית והיו חלק בלתי נפרד מהכפרים שבהם הערבים גרו. קהילת פקיעין היתה קהילת המוסתערבים האחרונה ששרדה בראשית המאה ה־20. יום טוב, בשקדנות אין קץ, ליקט עליה ועל קהילות מוסתערבים אחרות פרטים רבים. הוא הסתייע בעבודתו בשירותיהם של רכזי השב"כ בכפרי הערבים בגליל (שבשנות ה־60 היה עדיין נתון תחת ממשל צבאי). הללו עזרו לו למפות את השרידים היהודיים ביישובי הגליל, שבהם חיו בדורות קודמים היהודים המוסתערבים.

הקיבוצניק המסתורי 

ליל הסדר בפקיעין, אחרון יישובי המוסתערבים בגליל, גילם בזעיר אנפין פרקים מתולדות הסכסוך והמאבק היהודי־ערבי על ארץ ישראל. במאבק הזה מצאו עצמם הדרוזים לא פעם נתונים "בין הפטיש לסדן", וכמעט תמיד בחרו לסייע ליהודים. 

בפקיעין, המכונה "כפר ארבע הדתות", חיו יחדיו לאורך דורות רבים יהודים, דרוזים, נוצרים ומוסלמים, ובסיפור הסכסוך שם נכתבו לא רק פרקים של פרעות וגירוש יהודי, אלא גם פרקים של דו־קיום ויחסי שכנות טובים מאוד, בעיקר בין הדרוזים לבין היהודים. טקס ליל הסדר בפסח תשכ"ג, שבו השתתפו ראש המועצה המקומית סלמאן פדול ונכבדים דרוזים רבים, המחיש זאת היטב. עם זאת, בלטה בהיעדרה דמות אחת, שבלעדיה לא היה אפשר לכתוב את תולדות פקיעין היהודית.

בשעה שבפקיעין סעדו במצות ובחרוסת, שכב על ערש דווי במיטת חוליו חוקר תולדות פקיעין היהודית, נשיאה השני של מדינת ישראל, יצחק בן־צבי. היו אלה ימיו האחרונים; בן־צבי היה האב המאמץ של מגורשי פקיעין, ובמשך עשרות בשנים הפך עולמות כדי להשיבם לכפר שממנו פונו בתקופת הפרעות. הוא נפטר שבועיים ימים לאחר מעמד ליל הסדר ההוא, ועם מותו גוועה גם התוכנית של שמחה יום טוב, שבן־צבי העניק לה גב נשיאותי, להשיב את היהודים אל פקיעין. 

קהילת ה"מוסתערבים" האחרונה ששרדה. פלאחים יהודים בפקיעין, 1932  //  צילום: באדיבות יד בן צבי

עכשיו, יובל שנים אחרי, נחשפת תוכניתו של יום טוב, שכבר החלה קורמת עור וגידים. ההיסטוריון ד"ר אלעד בן־דרור, איש המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר־אילן, גילה אותה בדרך מקרה לפני שנתיים. בן־דרור, שעסק בחקר פועלו של בן־צבי בסוגיית פקיעין, נתקל שוב ושוב בכתבים בשמו של האדריכל הקיבוצניק, מבכירי משרד הפנים באותה תקופה. הוא מיהר למקום מגוריו של יום טוב בקיבוץ דליה, ושם, בשולי הקיבוץ, בחדר העבודה הנטוש של יום טוב, שנפטר לפני עשר שנים, גילה אוצר בלום: עשרות תיקים וארגזים מושלכים כחפץ שאין לו דורש ובהם חומרים יקרי ערך שחשפו סיפור עלום. 

בן־דרור הזעיק למקום את אנשי מכון יד בן־צבי, שפרס בשנים האחרונות את חסותו על נושא פקיעין. במבצע מורכב בניהולם של אנשי המכון, ד"ר נירית שלו־כליפא וד"ר לביא שי, מוין החומר, קיבל טיפול מקצועי והועבר ממש לאחרונה לארכיון יד יערי בגבעת חביבה.

תוכנית גרנדיוזית

עד שהתגלה הארכיון של שמחה יום טוב, התבסס העניין הציבורי והמחקרי בפקיעין ותולדותיה בעיקר על שורת מקורות יהודיים מהמשנה ומהמדרשים, ובעידן המודרני גם על גילוייו של הארכיאולוג יוחנן אהרוני ופעילותו של יצחק בן־צבי. סיפורה יוצא הדופן של מרגלית זינאתי בת ה־85, היהודייה הכמעט יחידה שמוסיפה להתגורר בפקיעין עד עצם היום הזה, הוסיף נופך ממשי לעבודת המחקר ולמקורות ההיסטוריים וסופר על ידי התקשורת פעמים רבות. 

עכשיו נחשף פרק נוסף. בן־דרור, שהחל לקלף אט־אט את שכבות האבק מהתיקים הישנים, גילה תוכנית ממשלתית גרנדיוזית וסודית, שאותה הגה יום טוב, להנצחת קהילות המוסתערבים בגליל, על ידי יישוב מחדש של שרידי קהילותיהם. הוא מצא שבן־צבי ויום טוב עמדו בקשר הדוק וגילה שגם אחרי מותו של הנשיא, נמשכו הניסיונות, באמצעות רעייתו, רחל ינאית בן־צבי, ואחרים, לכונן מחדש את היישוב היהודי העקור בפקיעין.                          

להט משותף. הנשיא בן־צבי ורעייתו רחל ינאית, בפקיעין  //  צילום: באדיבות יד בן צבי

בן־צבי, כאמור, הניח את היסודות לכל מה שיום טוב המשיך אחריו. בפקיעין, כך מצא בן־צבי, אחזו היהודים תושבי המקום במסורת המלמדת כי הם נצר למשפחות כוהנים שעבדו בבית המקדש, וש"מעולם לא הלכו בגולה". הקהילה היהודית בפקיעין היתה קשורה למערת רשב"י (רבי שמעון בר־יוחאי), לקברי רבי יוסי דמן פקיעין ורבי אושעיא איש טריא ולבית הכנסת בכפר, שגם לעניין קדמוניותו נקשרה מסורת. 

בראשית המאה ה־19 מנו יהודי פקיעין כ־300 נפש, אולם בסוף המאה פחת מספרם ביותר ממחצית ולאחר מלחמת העולם השנייה נותרו בה רק 16 משפחות יהודיות. חוקר ארץ ישראל אברהם משה לונץ כתב במאה ה־19, כי "במלבושיהם ובדרכי חייהם דמו היהודים והיהודיות שבכפר פקיעין לפלאחים גמורים".

הנשיא בן־צבי ראה בסיפורם של יהודי פקיעין ובסיפור קהילות המוסתערבים האחרות עדות לקשר בין העם לארץ ישראל, "שלא נפסק אפילו לדור אחד". קהילת יהודי פקיעין עובדי האדמה היתה בעבורו שריד חי אחרון לתופעה, שהיתה בעבר רחבת היקף אך בהמשך כמעט נכחדה. הוא ראה בשימורה ערך רעיוני וסמלי למפעל ההתיישבות הציוני. 

כשקומץ היהודים בשנות ה־30 של המאה ה־20 עדיין נאחזו בפקיעין, הירבה בן־צבי לבקר במקום והפך לשתדלן שלהם במוסדות היישוב. אלא שאזהרותיו המרובות בדבר הסכנה שצופן בחובו העתיד הקרוב לשרידים היהודיים בפקיעין - הן כתוצאה מהקשיים הכלכליים והן כתוצאה מהחרפת הסכסוך היהודי־ערבי, התממשו. 

הפצצה שסיבכה הכל

המשבר הגדול הגיע כשתשעה מיהודי פקיעין, שנזקקו נואשות לפרנסה, שולבו במאי 1938 בעבודת בניית גדר הביטחון בצפון. השנים היו שנות המרד הערבי הגדול; בכל רחבי הארץ הותקפו יהודים ובריטים, והמעורבות של יהודי פקיעין בבניית הגדר הגבירה את האיום עליהם. אנשי הכנופיות הערביות מסוחמאתא ומתרשיחא האשימו אותם כי הם מרגלים בשירות הבריטים. בן־צבי ואבא חושי (איש הקשר למנהיגי הדרוזים ולימים ראש עיריית חיפה) ביקשו את הגנת הדרוזים בגליל, אבל הקשר המשמעותי ביותר שאותו טוו - כך התברר לימים - היה דווקא עם אחד מתוקפי תל חי ב־1920, המנהיג הבדואי כאמיל חוסיין אפנדי, מוסלמי מהכפר ח'אלסה (כיום קריית שמונה) שנחשב לבעל השפעה רבה באזור צפת. 

ביולי 1938 התרחשו בחיפה אירועי דמים ו־25 ערבים נהרגו. למחרת היום נפוצו בגליל שמועות כי פצצה שהיהודים הטילו - היא שהרגה את הערבים. בליל 10 ביולי פשטו אנשי סוחמאתא ותרשיחא על בתי היהודים בפקיעין במטרה להורגם. חלק מהדרוזים הגנו על בתי היהודים ואף החביאו אותם בביתם, אבל רוב תושבי פקיעין לא מנעו הפעם מהפורעים לבצע את זממם. בן־דרור, שמספר על כך, מסתמך על עדות של אברהם כהן, בן פקיעין ובנו של חכם יוסף תומא: "הם חיפשו אחרי הגברים היהודים שנותרו בכפר ואיתרו שניים מהם: את יוסף ועובדיה זינאתי, וביקשו לשרוף אותם חיים. שני הזינאתים הוכו ונקשרו ואפילו נפט כבר הוכן למען הבעירם. מי שמנע את התוצאה הטרגית היה כאמיל חוסיין אפנדי שהובהל לכפר. מעמדו איפשר לו לחלץ את שני הזינאתים מידי הפורעים". 

האירוע הזה חתם פרק בן מאות שנים בהיסטוריה של פקיעין. למחרת היום פונו ממנה אחרוני היהודים שעוד נאחזו בה. הם הוגלו למה שלימים יוגדר על ידיהם כ"גלויות חדרה, חיפה והמושבה מגדל".

הניסיונות עלו בתוהו

בשנים הבאות, לפני ואחרי קום המדינה, ניסה בן־צבי ללא הצלחה להשיב את העקורים ואת צאצאיהם למקומם. תוכניות שונות לרכישת חלקות אדמה שיאפשרו ליהודים לשוב לפקיעין ולהתבסס שם בבטחה - עלו ונפלו מסיבות שונות. חלק מיהודי פקיעין שעזבו, לא גילו התלהבות לשוב למקומם הקודם ללא שהמוסדות הציוניים יבטיחו להם מקורות קרקע, שמהם אפשר יהיה להתפרנס בכבוד. עם השנים מצאו היהודים עבודות אחרות והשתקעו במקומות מגוריהם החדשים; אחדים מהם ניסו לחזור לכפר ושהו בו תקופות קצרות.

רק משפחת זינאתי הצליחה להיאחז בכפר בעקשנות: יוסף זינאתי, אשתו מזל, ושני ילדיהם שאול ומרגלית, וכן אחותו של יוסף, ג'נה, ואביו הזקן. בינואר 1948, בתקופת מלחמת העצמאות, פונה הקומץ הזה מפקיעין בפעם השנייה. עשרה חודשים אחר כך כבש צה"ל את פקיעין במבצע חירם, וכבר בנובמבר מיהרה משפחת זינאתי לשוב לכפר, שבית הכנסת וספרי התורה שבו נשמרו בידי המוכתר הדרוזי. 

אחרי מבצע חירם חידש יצחק בן־צבי את מאמציו לרכישת קרקעות בפקיעין ולהשבת היהודים לשם, אך למרות מאמציו הכבירים נכשל במשימתו. אנשי קק"ל לא הצליחו במאמציהם לרכוש קרקעות ונכסים במקום; הדרוזים מצידם הערימו קשיים; ותושבי פקיעין הוותיקים גילו הססנות. 

בדצמבר 1952 נבחר בן־צבי לנשיא, וסייע להקים את פקיעין החדשה על אדמות ראס אלעבדה, כקילומטר מצפון לפקיעין הקדומה. פקיעין החדשה, מספר אלעד בן־דרור, עלתה על הקרקע בפברואר 1955, אך מבין כ־40 משפחות שהתיישבו בה היתה מבני פקיעין המקוריים רק משפחה אחת: משפחתו של עובדיה זינאתי. "יהודי פקיעין המקוריים, חברי קהילת המוסתערבים האחרונה בארץ ישראל, שעבורם למעשה הוקם המושב - לא באו", מעיד בן־דרור, "כל ניסיונותיו של בן־צבי להשפיע עליהם להצטרף למושב עלו בתוהו. רוב משפחות המתיישבים החדשות היו עולים ממרוקו".

אולם אז נכנס לתמונה שמחה יום טוב, ונטל על עצמו את המשימה לנסות להשיב את יהודי כפר פקיעין למקום מגוריהם הקדום. התיקים והמסמכים שבן־דרור מצא בחדר העבודה הנטוש בקיבוץ דליה, מלמדים שכבר ב־1943 הצליח יום טוב למנוע עיסקה של מכירת קרקעות יהודיות נטושות בפקיעין ללא יהודים. הוא דאג, יחד עם גרשון פרדקין מקיבוץ יגור ואריה בן־גוריון מקיבוץ בית השיטה, שילדי משפחת זינאתי, המשפחה היחידה ששבה לפקיעין, יזכו לחינוך נאות בקיבוץ. יום טוב החל ללמוד אדריכלות רק ב־1959, והכין תחילה את תוכנית המתאר לכפר יאסיף, שגם בה חיה קהילת מוסתערבים. 

מחקר מדוקדק

ההיסטוריה היהודית הלא רחוקה הסעירה את יום טוב. הוא התנגד לקונספציה של שימור אתרי עתיקות, "שהרי עתיקות אלו, רק תמול שלשום זנחום תושביהם", וביקש להחיותם בחיים של ממש. יום טוב פנה לבן־צבי; הוא העריך שבכפר יאסיף אפשר ליישב 40-30 משפחות יהודיות וביקש לכונן התיישבות דומה בעוד כפרים שהיהודים עזבו.הוא שילב את המשמעות ההיסטורית של מעשה ההתיישבות היהודי המחודש עם התועלת הכלכלית והרווחה שבה יזכו התושבים הערבים כתוצאה מ"זרם של תיירים, תעסוקה ופיתוח מוגבר". 

בשלב הבא הציע יום טוב את שירותיו למועצה המקומית בפקיעין. ב־1962 הוא חתם עימה על הסכם התקשרות לצורך ביצוע תוכנית מתאר לכפר. שנה אחר כך כבר "נתפר" עבורו במשרד הפנים תפקיד מיוחד: יועץ לתכנון כפרי מיעוטים. יום טוב שהה רבות בשטח ולעיתים קרובות לן בכפרים, קשר קשרים עם התושבים וליקט באדיקות כל פרט על העבר היהודי של הכפרים. 

נקודת הפתיחה של יום טוב היתה המחקרים של בן־צבי ושל חוקר ארץ ישראל יוסף ברסלבי. הוא נעזר, כאמור, ברכזי שירות הביטחון הכללי וליקט עדויות לא ידועות, למשל על משפחה יהודית שייצרה גבינה בבית ג'אן עד שנת 1936. משפרעם, שאחרון היהודים עזב אותה ב־1920 ורוב יוצאיה התגוררו באותן שנים בחיפה, הורחק יום טוב על ידי אדריכל אחר, שהמוסתערבים לא היו בראש מעייניו. יום טוב בחר להתמקד בפקיעין; הוא הקים ועד ציבורי, איתר את כל יוצאי פקיעין שהיו מפוזרים בכמה מוקדים בארץ ועידכן אותם בתוכנית המתגבשת. מינהל מקרקעי ישראל הסכים עקרונית לסייע לקידום התוכנית, וגם רחבעם עמיר, יועצו של ראש הממשלה דאז לוי אשכול לענייני ערבים, תמך בה וברעיונותיו של יום טוב. 

תלמידי ישיבת התפוצות עזבו בגלל התנאים הקשים. בית הכנסת העתיק בפקיעין  //  צילומים: אנצ'ו גוש-ג'יני

בדצמבר 1963, חצי שנה אחרי פטירת הנשיא בן־צבי, סיים יום טוב להכין את הסקר לתוכנית המתאר שלו. נקודת המוצא שלו היתה שהשטח שבו עמדו בעבר בתי היהודים בפקיעין - אינו מספק. הוא הציע לרכוש נכסים וקרקעות, ולייצר רצף בין שטח ההקדש של מערת רשב"י לבין מעיין הכפר עין אל־בלד. ברצועת הקרקע הזאת יום טוב הציע להקים מוזיאון שיתמקד ברוח מחקריו של בן־צבי, בנושא ההתיישבות היהודית בגליל.

עסקות קרקע החלו נרקמות, בעיקר קרקעות של נוצרים. יום טוב וקק"ל הציעו לנוצרים שטחים חלופיים מחוץ לכפר, אבל העסקאות לא מומשו. בחלק מהמקרים המוכרים התחרטו ברגע האחרון. במקרים אחרים המוכרים נקבו במחירים מופרזים. ברקע ריחפו כל העת היחסים המורכבים בין המיעוט הערבי לבין הממשל הצבאי ומוסדות המדינה הצעירה. 

תיירות או התיישבות?

החוקר בן־דרור מצא כי "נקודת המוצא הטראומטית בעיני הערבים היתה ההפקעות הנרחבות שנעשו במהלך מלחמת העצמאות ולאחריה. זו היתה מציאות שתושבי פקיעין הכירו היטב". ההתפשטות הרחבה של תופעת הבנייה הבלתי חוקית בגליל, הביאה את הממונים על יום טוב לדרוש ממנו להשלים במהירות תוכניות מתאר לאזורים הלא יהודיים. 

אבל ליום טוב לא אצה הדרך. בראש מעייניו עמדו "עקרונות התכנון בכפרים" ו"שילוב הכפר בעקרונות הללו". הוא גרס שהמודרניזציה צריכה להיבנות על הנתונים התרבותיים והחברתיים המקומיים של כל כפר. יוזמותיו להנצחת ולהחייאת קהילות המוסתערבים היהודיות עיכבו עוד יותר את עבודתו. ויכוח עז פרץ סביב שימוש המועצה של פקיעין במעיין הכפר, מעיין רשב"י. יום טוב ייעד למעיין תפקיד תיירותי; המועצה רצתה מים לתושבים. כשיום טוב התעקש, פיטרה אותו מועצת פקיעין מתפקידו כמתכנן הכפר.

גם יחסיו של יום טוב עם הממונה על המחוז במשרד הפנים, ישראל קניג, הורעו מאוד. קניג נזף בו וגיבה את פיטוריו על ידי המועצה. יום טוב, שהצליח באותו שלב לרתום לתוכניתו את המועצה האזורית מעלה הגליל, וגם את קק"ל שניאותה להעביר לרשות השבים קרקעות לחקלאות שהיו ברשותה, איבד מכוחו. קבוצת חיילים, מבני משפחות יהודי פקיעין, שעמדו ערב שחרורם מצה"ל והסכימו להיות גרעין חלוץ לשיבה לכפר, נשארו "תלויים באוויר". החלום של הנשיא בן־צבי ושל יום טוב החל מתפוגג; אפילו תושבי פקיעין הוותיקים לא טרחו לגבות את יום טוב ולהשמיע קול זעקה, בדיוק כפי שגילו יחס פושר למאבקו הלוהט של בן־צבי עשרות שנים קודם לכן להשיבם לכפרם.

בראשית שנות ה־70, שבע־מרורים מפרשיות פקיעין, העביר שמחה יום טוב את מוקד פעילותו ל"מרכז לטיפוח האיסלאם", גוף חדש שאותו הקים כמה שנים קודם לכן. מטרתו היתה לעודד את החברה הערבית לשמר את סגנונה האדריכלי העצמאי. הוא הפעיל צוותי מחקר ערביים, השתתף בהצלחה בפרויקטים רבים וזכה לשיתוף פעולה שהניב תערוכות בנצרת ובשכם. 

אבל רחל ינאית בן־צבי, אלמנתו של הנשיא המנוח, לא ויתרה ליום טוב והצליחה לרתום אותו פעם נוספת לטובת חלום פקיעין. בשלב מסוים היא אף נזפה בו: "שמחה, האומנם חדלת לטפל בעניין פקיעין? איך אנו יכולים להזניח פינה עברית קדומה? בית כנסת מימי המשנה? איך נוכל להשלים עם העוול הזה?... אנא עזור לי בדבר". 

שנה לפני מלחמת יום הכיפורים הוקמה בדרבונם של רחל ינאית ושל יום טוב ישיבה בפקיעין. התלמידים היו בחורי ישיבת התפוצות מירושלים, ובטקס שעליו דיווח עיתון "מעריב", חבש יום טוב כיפת קרטון לראשו וקרא בהתלהבות את הפסוק: "השיבנו ה' אליך ונשובה - חדש ימינו כקדם". אלא שפעם נוספת התעכבה רכישת בתי מגורים, הפעם לטובת תלמידי הישיבה. אחרי חג החנוכה התייאשו התלמידים ועזבו את בית הכנסת העתיק שבו התגוררו בתנאים קשים. הם לא שבו אליו עוד. 

אוצר בלום בחדר העבודה הנטוש. ד"ר אלעד בן־דרור

רחל ינאית לא הרימה ידיים ומצאה שותף חדש: הרב משה צבי נריה, ממנהיגי הציבור הדתי־לאומי בישראל. בן־צבי שיכנעה אותו להקים בפקיעין ישיבת הסדר, שתהיה שלוחה של ישיבת ההסדר במעלות. תלמידים ממעלות וממירון החלו ללמוד יום בשבוע בבית הכנסת בפקיעין; בן־צבי תרמה מכספה האישי סכום נכבד לרכישת בתים בפקיעין, שבאמצעותו אכן נרכש בית סמוך לבית משפחת זינאתי. 

בינואר 1997, כשחשה שקרובים ימיה למות, כתבה לידידה יום טוב:

"אני כותבת לך הפעם במצב נפשי מיוחד. אני מאושפזת בבית חולים... ומבקשת לראות את דבריי אליך, הפעם כעין צוואה חברית. זה שנים שמשאת נפשנו משותפת - להחיות את פקיעין הקדומה - ראשית כל על ידי הקמת ישיבת הסדר... כל ביטחוני בך ידידי, שאתה תוסיף לפעול גם בלעדיי. מקווה שאצא בשלום מן הניתוח, אבל בינתיים פונה אליך במשאלה נפשית שבוטחת בך, שרק אתה יכול לזרז ולהקים עם הרב נריה את הישיבה, בתקווה להחייאת הישות העברית ביישובנו הקדום פקיעין".

בסופה של אותה שנה הלכה בן־צבי לעולמה, ויום טוב המשיך במאמצים להקים במקום את ישיבת ההסדר. הוא רכש בעבורה בתים מכספים שהותירה בן־צבי ומתרומות שיוסף כרמל, שלישו לשעבר של הנשיא בן־צבי, סייע לו לגייס. הוא אף הצליח לגייס תרומה מאיש העסקים וחתן פרס ישראל ישראל פולק. אבל המאמצים לא צלחו, ויום טוב סיכם את הפרשה במכתב עצוב לרב נריה: "לצער כולנו ניסיוננו לא עלה יפה. למורשת פקיעין אין מציל. גחלים לוחשים ייהפכו ל.. 'אתר עתיקות' . כולנו חבים בדין על כך".

באמצע שנות ה־80 רכשה קק"ל כמה מבנים בפקיעין במגמה ליישב בהם יהודים, אבל האינתיפאדה הראשונה הביאה לגניזת התוכנית. בשנים 2007-2003 התיישבו בפקיעין 9 משפחות יהודיות, ועמותות יהודיות ניסו להרחיב את ההתיישבות במקום, אבל בלילה של 1 באוקטובר 2007 חוללה קבוצת דרוזים קיצונית מהומות אלימות, פרצה לבתי היהודים, הציתה אחדים מהם וגרמה להרס רב. 

יהודים עזבו את פקיעין בפעם השלישית, ורק מעטים נותרו לגור בה.

כיום מתגוררת בכפר מרגלית זינאתי, ובבית שרכשה רחל ינאית בן־צבי פועל מיזם התיירות המכונה "בית זינאתי", שמנציח את קהילת יהודי פקיעין. בית הכנסת, ששופץ לאחרונה בכספי המועצה לשימור אתרים ומשרד רה"מ, פתוח למבקרים, אך רוב הבתים שנרכשו, כ־30 במספר (בעיקר על ידי "הימנותא" והסוכנות היהודית) נעולים או נטושים. כך גם רוב נכסי הקהילה היהודית - בית הספר, המקווה ואחרים. 

בפקיעין מתגוררים היום גם אילן תומא־שכטר, נכדו של חכם יוסף תומא הכהן, ממנהיגי פקיעין הקדומה, שני יהודים ממוצא הולנדי וכמה בודדים.

מחפשים נורמליות

האם בעתיד יוכלו יהודים לשוב ולהתגורר בפקיעין? או שחלומם של בן־צבי ויום טוב נגוז? הרב אביב זגלמן, שעזב עם משפחתו את פקיעין במהומות שהתחוללו שם ב־2007, מעריך שכרגע הדבר אינו מעשי. "זה יהיה אפשרי", הוא אומר, "רק כאשר מדינת ישראל תקנה לאזרחיה ביטחון מול הלאומנות הדרוזית. כרגע המדינה נרתעת ממנה". 

זגלמן מכחיש טענות דרוזיות על אודות התנהגות פרובוקטיבית של המשפחות היהודיות שחיו בפקיעין, ואומר כי "לא היה ניסיון לייהד את המקום". לדבריו, מגורי היהודים בפקיעין במשך ארבע שנים ביטאו קשר של המשכיות: "הרצון היה לעסוק בתיירות ולחבר את הציבור היהודי לפקיעין ברמת התודעה ותחושת הקשר הטבעי וההיסטורי".

מרגלית זינאתי אומרת שאם היהודים יחזרו לפקיעין, היא תראה בכך התגשמות חלום דורות, אבל היא גם מדגישה כי אינה "רוצה לראות בפקיעין קיצוני משום צד". גם את האלימות הקשה שהופנתה נגד היהודים ב־2007 היא מגדירה כמעשה של קיצונים. "זו לא כל האוכלוסייה", היא משוכנעת. 

השייח' הדרוזי פואד סוויד, מראשי ההנהגה הדתית בכפר, מדבר אף הוא על "הקיצונים", אבל מתכוון לצד היהודי. "אני מוכן לקבל יהודים נורמלים", הוא אומר, "אבל לא עמותות קיצוניות. רק אנשים שגרים כאן בכבוד ומכבדים את אנשי הכפר, כמו מרגלית זינאתי, שהיא האמא של כולנו, יהודים ודרוזים". 

האם רכישות על בסיס פרטי יתקבלו בברכה? אני שואל את השייח', שעונה כי "הפצעים עדיין לא נרפאו ועדיין מוקדם; צריך להזיז את החושך ולהביא את השמש ולעבוד על שיפור היחסים. זה לא קורה ביום אחד. הכפר שלנו היה כפר ארבע הדתות, ואני מאמין שזה יחזור, אבל אסור שמישהו ינסה לייהד את הכפר או לתכנן השתלטות באמצעות רכישות. זה לא יעבור". 

לעומת זאת, השייח' סוויד "מאמין שמגורי אנשים פרטיים, נורמלים, יתאפשרו בעתיד". 

"להסתפק במורשת"

מי שמגלה פתיחות רבה יותר כלפי אפשרות של חזרת יהודים לפקיעין הוא ראש המועצה הנוכחי, ד"ר סוויד סוויד. "אין לי שום התנגדות. להפך", הוא אומר, "אך בתנאי שלא מדובר באנשים שיהפכו אותנו לחברון השנייה, אלא ביהודים נורמטיביים, שוחרי דו־קיום ושלום". על אירועי 2007 אומר ראש המועצה כי "שני הצדדים וגם המשטרה עשו טעויות", ומסכם: "הפקנו לקחים".

אוריאל רוזנבאום, במאי ושחקן, המנהל כיום את מיזם בית זינאתי הפועל מול עשרות אלפי המבקרים והתיירים בפקיעין, מגדיר אף הוא את סוגיית מגורי היהודים בפקיעין כסוגיה רגישה. רוזנבאום מצביע על כך שכפר ארבע הדתות שינה עם השנים את אופיו הדמוגרפי: "כמעט כל המוסלמים עזבו את פקיעין. גם הנוצרים עוזבים. ברגע ששוק הנדל"ן היהודי ייכנס לכפר, המחירים יקפצו ולבנים הדרוזים, שכבר כיום אין היכן לגור - אלה שמשרתים איתנו בצבא ונהרגים איתנו בצבא - לא תהיה יכולת לרכוש דירות". הוא ממליץ לפיכך, "להסתפק בינתיים בחינוך ובלימוד מורשת פקיעין היהודית והרצף יוצא הדופן של הנוכחות היהודית שבה מאז ימי הבית השני".

ד"ר אלעד בן־דרור, שחשף את תוכניתו של שמחה יום טוב ליישב מחדש יהודים בפקיעין, מעריך אף הוא שהשאיפה להחזיר את ההתיישבות היהודית לפקיעין אינה ריאלית בנסיבות הנוכחיות. "הקשר היהודי לפקיעין היה ויהיה גם בעתיד הנראה לעין תיירותי, ואפילו תיירותי־לאומי, אבל לא התיישבותי", הוא צופה, "ההיסטוריה של עשרות השנים האחרונות מלמדת שניסיונות ההתיישבות היהודית בכפר לא צלחו. הדרוזים אמנם כרתו ברית דמים עם מדינת ישראל ורובם מתגייסים לצה"ל אולם גם בקרבם, בשוליים, יש קו שמתנגד לשיתוף פעולה עם ישראל . עובדה זו", לדבריו, "עם כל המורכבות של פקיעין, מלמדת שהתיישבות יהודית בכפר לא תעוכל בקלות". 

זכרן של קהילות המוסתערבים בכפרי הגליל, מסכם בן־דרור, "נזנח בתקופה שבה גובשה מערכת הסמלים של מדינת ישראל וסיפורם הייחודי נשכח והתפוגג כמעט לגמרי". חוץ מבן־צבי, הוא מציין, "אף דמות ממסדית בכירה לא חשבה שהמשימה של שימור המוסתערבים אכן חיונית למפעל הציוני. בן־צבי ניסה לתקן את המצב לאחר קום המדינה, ובסופו של דבר הקים מושב חדש ליהודי פקיעין, אבל גם שם נחל אכזבה: יהודי פקיעין לא באו למושב. 

"שמחה יום טוב", מבהיר בן־דרור, "אימץ למעשה את השקפת בן־צבי ורצה לשלב בה גם פיתוח שיביא רווחה לכפרי הערבים, אבל הרצון של משרד הפנים לזרז את הכנת תוכנית המתאר לכפרי המיעוטים, עמד בסתירה לצורך להכניס שינויים בתוכניות ברוח רעיונות יום טוב. כנפיו קוצצו והמדינה הפנתה גב. מורשת המוסתערבים אמנם זכתה לסימפטיה, אבל שום אישיות בכירה או משרד ממשלתי במדינת ישראל לא סברו שהנושא הוא בעל חשיבות עליונה".

כך, אפוא, נראה כי בעתיד הנראה לעין תוסיף כנראה פקיעין הציורית, שופעת המעיינות ועצי הפרי, זו ששריגי גפנים מטפסים על סוכות בתיה, ושבמרכזה אתרים היסטוריים יהודיים לרוב, לשמש בעיקר מוקד של תיירות. הרצף ההתיישבותי היהודי לאורך דורות רבים נקטע למעשה לפני כ־90 שנה. הניסיונות לחדשו - כשלו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו