בחצי השנה האחרונה נחת על המשורר והמתרגם שמעון בוזגלו פרץ השראה בלתי צפוי. "מטבעי אני מקשיב להשראה, ולאורך השנים היו תקופות שהיא היתה רדומה עמוקות", מספר בוזגלו, "בשנתיים שקדמו לחצי השנה האחרונה כתבתי 12 שירים בלבד. אבל בששת החודשים האחרונים יצאו ממני לא פחות מ־50 שירים שאני באמת שלם איתם. זה ממלא אותי אושר לא נורמלי".
מה לדעתך הוביל לכך?
"זה ודאי קשור לגיל, פחות אכפת לי מה חושבים. בפנים תמיד היה לי מעין סנאט פנימי, שהחליט מה טוב ומה לא טוב. אז שלחתי את הסנאט הזה לעזאזל. לפני עשרים שנה, בתחילת דרכי כמשורר, הייתי על תקן מתבונן - והייתי מוסיף מתבונן טיפה עקר - כיום אני מרגיש שעברתי תהליך מהתבוננות להשתתפות. בעבר הרגשתי שכתיבה בגוף ראשון יחיד היא מעשה מוקצה; הייתי צריך את המרחק. היום אני מאוהב בגוף ראשון יחיד; לא בעצמי, אלא בדובר השירי שאני לא מסתיר אותו, ואין לי עניין להסתיר אותו".
• • •
את כל הבוכטה הזאת, כפי שמכנה בוזגלו את 62 השירים שכתב בשנתיים וחצי האחרונות, הוא מתכוון להוציא כבר בינואר הקרוב; לאני המחודש שלו אין שום רצון להמתין בנימוס, כמקובל, חודשים או שנים שהשירים יעלו אבק במגירה עד שיישלחו לדפוס. אבל התקופה המשוחררת נושאת כבר כעת פירות נאים: "קלירואה" (הוצאת אוניברסיטת תל אביב), ככל הנראה הרומן העתיק ביותר בהיסטוריה שנשתמר בשלמותו, אמנם נכתב על ידי כריטון לפני אלפיים שנה לערך, אך מסתבר כרומן רענן, משעשע וסוחף יותר מרוב הרומנים בני זמננו.
בוזגלו, שתירגם את "קלירואה" מיוונית עתיקה ואף הוסיף פתח דבר, העניק לרומן את כותרת המשנה "רומן רומנטי מן העת העתיקה", ולמען האמת היא מתמצתת אותו בדיוק: זוג צעירים יפים ומיוחסים מסיציליה מתאהבים זה בזה עד כלות, אך ארוס משתעשע על חשבונם ומפריד ביניהם תוך שהוא מזמן בדרכם שלל התנסויות, המעמידות במבחן את אהבתם וגם את שפיותם. אך האהבה, כידוע, תמיד מנצחת.
"כשקראתי לראשונה את 'קלירואה' הבנתי מאיפה שאבה הספרות המערבית את החומרים שלה;
מאיפה שאבה הוליווד את הבסיס שלה", אומר בוזגלו, "הרי באיזשהו מקום 'קלירואה' כתוב כמו סידרה - והוא צעיר וחצוף יותר מכל רומן רומנטי שנכתב כיום. מה שמדהים הוא שכריטון, המחבר, בעצם המציא את זה. כל מה שבא אחר כך אלה מניירות; 'קלירואה' זה הבתולין. בזמנו, כמובן, היחס כלפיו היה אמביוולנטי; עולם הספרות היה מעט סנוב ביחס אליו".
בוזגלו בחר לתרגם את הטקסט העתיק לעברית מדוברת לחלוטין, לפעמים כזאת שמעדיפה את הנגישות על פני כללי הדקדוק. "כל ההקפדות האלה כלל לא נוגעות לי", הוא מצהיר ברצון, "הרומן עצמו נכתב ביוונית מדוברת ובהירה ואין סיבה שבעולם שהוא לא יתורגם כך. העובדה שהוא נכתב לפני אלפיים שנה כלל לא צריכה לעניין אותי".
תרגום הוא נושא נפיץ עבורו והוא מתחנן לחדש ולעדכן את השפה. "השאלה הראשונה שצריכה להישאל כשמתכוננים לתרגם יצירה היא איך היתה היצירה ביחס לזמן שבו נכתבה? כשקוראים את שייקספיר בשפת המקור מגלים שהשפה שלו נעה בין הממוצע לנמוך. אך כשאני קורא את התרגום לעברית, יש שם משפטים כגון 'מוצא יען כי' ואני אומר אלוהים, איפה האנשים האלה חיים?"
"צקצוקים של דודות"
כזה הוא בוזגלו: גם בעבר לא היסס להביע בגלוי את דעתו על נושאים שבנפשו, ואפילו להשתמש בביטויים חריפים לשם כך. אך כיום, יותר מתמיד, כך נראה, אין לו ולו קמצוץ של סבלנות או רצון להתחשב בקליקות ספרותיות או בפוליטיקלי קורקט והוא יורה את דעותיו בלי להסס או לברור מילים, במה שנראה כשילוב של איש רוח כבד ראש ומתבגר מתודלק בזעם נעורים.
האופן שבו מתרגמים קלאסיקות הוא כאמור דוגמה טובה. כשבוזגלו קרא לאחרונה את תרגומו של אהרן שבתאי ל"אודיסיאה", "חשכו עיניי", הוא אומר, וזה עוד כלום לעומת מפעל התרגום של אריה סתיו, שאותו כינה בוזגלו בעבר "מגדלור אפל של חובבנות מסוכנת"; כיום הוא משתמש בכינויים מעודנים פחות. "מה שהכי מכעיס הוא שבסוף הרי משתמשים בתרגומים כאלה באוניברסיטאות. הסטודנטים לרוב לא יודעים איזה תרגום כדאי לקרוא והמרצים לא פעם יודעים פחות מהסטודנטים. זה נזק עצום. צריך לתרגם בהתאמה לאופן שבו אנשים מדברים. הרי הומרוס כתב ללוחמים מצולקים שעל שפת הים, לבני מלוכה שלא ידעו קרוא וכתוב. אריסטופנס מתורגם כאילו היה בלשן באוניברסיטה, אבל השפה שלו מטונפת, רצופה קללות ולכלוכים וככה צריך לתרגם אותו. אם אתה לא מבין את זה, כל היצירה הנפלאה הזאת הולכת לאיבוד. כמעט כל הקלאסיקות שמתורגמות לעברית, מתחילתן ועד סופן, הן טעות אחת איומה".
אפשר להסכים שהנטייה היתה ועודה להשתמש בעברית גבוהה כל אימת שמדובר בקלאסיקה?
"אבל מה זו השפה הסינתטית הפסיכית הזאת? והרי זה לא מוגבל רק לספרות, אני רואה את זה בתיאטרון כל הזמן. מחזה הוא לא ספר או שירה, הוא חי על הבמה כאן ועכשיו, וכך צריך לתרגם אותו. לחשוב על הקשר בין מילים־שחקנים־קהל. אבל התרגומים לתיאטרון עבשים, מאובנים, ואת רואה את השחקנים המסכנים תקועים עם מטאטא בתחת. אף אחד לא חושב שאולי אפשר לבחור בדרך אחרת. גם הבמאי מביט בי בעיני עגל כשאני שואל אם הוא חשב על האפשרות. כולם חושבים ששפה גבוהה היא מראש תנאי פתיחה מצוין. אני אלוף העולם בלסלסל מליצות, אבל האם זה התפקיד שלי? אני חי בנובמבר 2014 ואני רוצה שהצופים בנובמבר 2014 יבינו אותי. אני לא מתרגם עבור הנצח. גם לא עבור האקדמיה ללשון. אלא עבור אנשים נבונים בני זמננו. עבור בני עשרים ומשהו השפה המליצית העבשה הזאת היא שפה מוזיאלית".
יכול להיות, אבל העברית בכללותה נמצאת בתנועה כל הזמן.
"זה נכון וזה נפלא בעיניי, הגיע הזמן. אני שומע את כל הטהרנים שזועקים אוי ואבוי ומה עושים לשפה; היא הרי נעשית בריאה, מה אתם רוצים ממנה?"
אז אתה לא שותף למאיר שלו או לירון לונדון, שמתקשים להשלים עם הטשטוש בין "שניים" ל"שתיים" וכדומה?
"מה בכלל אכפת לי? אלה סתם צקצוקים של דודים ודודות. נכון, זה יוצר עילגות, וזה מגביל, אבל אני מסתכל גם על העסיסיות שנוצרת כתוצאה מכך. ובכלל, זה לא מה שאני מקונן עליו בעברית. הדבר שהכי קשה לי איתו הוא כור ההיתוך; אתה נוסע ממטולה עד אילת וכולם מדברים אותו הדבר. כשאני נמצא עם חברים ערבים, ורואה כיצד משיחה קלה הם מזהים שההוא מקלנסווה, וההוא ממצרים, אני חש קנאה נוראה. כי אצלנו השטיחו הכל. כל הדיאלקטים היפים, העשירים, פשוט גוהצו, ואיתם מסורות שלמות שהלכו לבלי שוב. זו הבעיה שלנו, ולא שטויות כמו שתי שקל. וכל הדודים האלה ממשיכים בתהליך הגיהוץ הזה כי העיקר בשבילם שנדבר בשפה תקנית. למה? תפסיקו, תנו לעברית להשפריץ לכל הכיוונים, תזוזו, תשתחררו. הם תקועים במקום, מפחדים שהשפה תשתנה. אני לא יכול לשאת את המצקצקים האלה".
מי ששואפים למצב את עצמם כאלטרנטיבה שירית פורצת דרך, רעננה ועסיסית הם חברי "ערס פואטיקה", אך בוזגלו מסרב להתלהב. "קראתי מעט מהשירה שלהם, אבל אני לא כל כך יכול לקרוא לזה שירה; זה פלקטים, זה מניפסט, לא שירה. אין לזה שום ערך מוסף. לפעמים אני חושב שבני ציפר (עורך מדור "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", שהיה הראשון לפרסם את שירי חברי הקבוצה באינטנסיביות; נ"ה) הוציא את שיריהם בהפוך על הפוך, בקטע ציני לחלוטין".
גם הם כותבים על אובדן ומוחים על אובדן המורשת.
"הם כולם צעירים, מה הם יודעים? ובכלל, כולנו מהגרים וכולנו עקורים. ההורים שלי נשרפו פה, הסבים והסבתות שלך גם, כולם חיים עם האובדן הזה. גם דוד פוגל הגיע לכאן, תפס את הראש בייאוש ושאל את עצמו איפה אני, לעזאזל, למה הגעתי לפה? ויש המון דוד פוגל; דוד פוגל מרוקאי, תוניסאי, גרמני, עיראקי. לא נכחיש, המזרחים סבלו כאן. אבל הניכוס הזה של ההגירה הוא מרגיז. מצחיק אותי שהחבורה הזאת, שאפילו לסדנת שירה לא היו מתקבלים אצלי, ודומיהם, מנכסים את הנושא הזה כאילו מדובר רק במזרחים ובעבר המזרחי".
בכל הנוגע לשיח המזרחי אנשים עוברים לינץ' ברשתות החברתיות על אמירות פחות חריפות.
"אין לי פייסבוק, אני לא במחנה של אף אחד ומעולם לא איחדתי שורות עם אף אחד. משורר מטבעו הוא סוליסט, הכי סוליסט שבעולם. אין דבר מגוחך יותר מאיחוד שורות, מחוגים ספרותיים, מסדנאות שירה, זה פתטי. שירה היא דבר שבינך לבין עצמך, ואני רותם את החיים לשירה ולא להפך. כתוב שירה טובה ואני אתמוך בך, ארים אליך טלפון ואומר כל הכבוד. מעבר לזה מה רוצים, שאלבש שרוואל ונעלי עור לבנות ואוכל מופלטה?"
"יצירה שלא מהגגת"
הוא נולד בשנת 1962 בעכו. מזוגתו לשעבר יש לו שני בנים בגיל הנעורים ובשנים האחרונות הוא מתגורר בתל אביב עם בת זוגו, במאית התיאטרון המוערכת אופירה הניג, שלה אף רשם הקדשה רומנטית ביוונית בפתח "קלירואה". לכתוב שירה התחיל בגיל 17, אבל לא לקח את עצמו ברצינות כמשורר, אף על פי שכבר בתחילת דרכו זכה בפרס ספרותי (והוציא בבת אחת את סכום הכסף כולו על תקליטים). "בגיל 32 הבנתי שאני לא יכול יותר להתחמק מזה. אני משורר וזהו", הוא מספר. "זה חיבר אצלי המון חוטים; בבת אחת הכל התחבר למקום אחד וזהו, אפשר לראות את החיים שלי עד אז ומאותו רגע. זו היתה הכרה כבירה שפתחה בפניי מעיינות אדירים של יצירה. בבת אחת עברתי מבוסר לבשל".
עבור משוררים רבים בהכרה כזו מעורב גם חשש; לא פשוט להיות משורר כיום, ודאי מבחינה חומרית.
"מבחינה חומרית, מדובר בקטסטרופה. מבין האמנויות זה הגורל הכי קשה שיש. אם אתה בתיאטרון או מצייר, תמיד אפשר להתפרנס, אבל שירה?"
בעבר משוררים יכלו להתנחם בדימוי הרומנטי של היוצר השחפן בעליית הגג, אבל נראה שהוא איבד מקסמו.
"מעולם לא חשבתי שצריך להיות רעב כדי ליצור. להפך: אמן רעב חושב רק על הבטן. מעולם לא הייתי לכוד ברומנטיקה הזו, תמיד אהבתי קפה טוב ועוגה, זה נותן לי השראה".
הוא פירסם עד כה ארבעה ספרי שירה, אך ידוע לא פחות כמתרגם. בין היתר תירגם וערך אוסף מקיף של שירי ספפו וגם אוסף מן השירה היוונית הלירית בראשיתה, מחזות פרי עטם של אוריפידס סופוקלס, ואף כתב מחזה שהעלה בתיאטרון חיפה בבימויה של הניג. ללוח הזמנים הוא מצליח לדחוס קורסים להעשרה כללית שהוא מעביר בבתי ספר למשחק.
הוא זכה בלא מעט פרסים על פעילותו האמנותית, ובהם פרס עמיחי ופרס ברנשטיין, אבל כשהוא מדבר על עצמו, מבעד להכרזות הנחרצות ניכר הספק. "אני אדם מוצף ספקות", הוא מסכים, אם כי בלא פחות נחרצות. "אני אף פעם לא יודע בוודאות אם אני שווה משהו, לא יושב בנחת. אבל זה מנוע, זה נותן כוח. אני לא זחוח. לא מקבל כמובן מאליו את היצירה, את האהבה והזוגיות, אפילו את הילדים שלי. זה ספק שבא מתוך עוצמה, כי ברגע שיש לך את העוצמה של הרעיון, מתוכה אתה יכול להטיל ספק".
פרוזה הפסיק לקרוא לפני שנים. "בשנות העשרים שלי חרשתי את כל הקלאסיקות, אבל לקראת גיל 30 התחלתי להשתעמם. כמשורר אני מחפש את השורה; לא מעניין אותי הגיגים מרוחים, אני לא יכול לשאת את הנטייה הזו בספרות המודרנית. בגלל זה אני אוהב את 'קלירואה'; הוא לא מהגג ומרגיז עם תיאורי נוף, אני גם לא חושב שזו יצירה אלמותית, אבל אני חושב שזה מקסים".
מה שקוסם ב"קלירואה" הוא האגביות שבה, למשל, מתוארת אהבה חד־מינית.
"זה מתואר בפשטות ובטבעיות כזו שהלב נחמץ כשחושבים כיצד העולם היהודי־נוצרי־מוסלמי שחט את זה באלפיים השנה האחרונות. כאילו שאין גבר או אישה בעולם, שלא חשבו, לפחות, על יחסים עם בני מינם. אין דבר כזה; יש מפוחדים יותר ופחות. זה הרי טבעי ובריא. לדעתי, הדתות אחראיות לסירוס המתמשך הזה, מפני שהדרך שלהן להתקיים ולשרוד היא לראות את העולם ואת אלוהים בצורה אחת בלבד. הרי הרעיון הזה של אחד בלבד הוא מופרע לגמרי, מחלת נפש ממש".
אבל נראה שהתשוקה האמיתית, הבוערת, שמורה אצלו קודם כל לשירה. רק שאלו אותו על יחיאל פרלמוטר, הידוע בשם אבות ישורון. "האיש היקר הזה, אולי המשורר העברי האהוב עלי", הוא מכריז בהתלהבות, "אולי הדבר שהכי מקסים אותי בו הוא ההתחדשות האינסופית שלו. כשאתה קורא את השירים הראשונים והאחרונים שלו, אתה מבין שמדובר באדם שעבר כברת דרך. יש משוררים שקוראים בנעוריהם ובזקנתם, ואומרים כמה עצוב, הוא לא עבר שום שינוי. כשאני קורא את השירים המאוחרים של עמיחי, אני לא יכול שלא להרגיש שהבן אדם נשאר בן 15, ולא במובן הטוב. לך! תתפרע! תחיה!" הוא דוחק בעמיחי המת וראשים ספורים בבית הקפה מסתובבים אליו. "כלום לא קרה? לא אהבת? לא שנאת?" הוא חושב רגע, ואז מוסיף באכזבה "אותו דימוי של סנדל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו