"אחד הרגעים המתסכלים ביותר שחוויתי בשלושת החודשים האחרונים היה קבלת הידיעה על מציאת גופות הנערים החטופים. זה גומר אותך. עד לאותו רגע המשכנו לעבוד ולעשות הכל, מתוך תקווה שאולי בכל זאת השאירו אחד מהם בחיים לצורכי מיקוח. חשבנו, אולי עוד יש סיכוי שנצליח להחזיר אחד מהם אל המשפחה שלו, שאין לה יום ואין לה לילה. ואז, ברגע הזה שהאמת מכה לך בפנים, אתה נגמר".
מאה ימים בדיוק ארך מבצע "שובו אחים". מאה ימים שבמהלכם כמעט לא ראה ל' (40), מפקד פלגה בימ"מ, את האישה ואת שלושת ילדיו, בני 12, 9 ו־4. בשבוע שעבר, ערב ראש השנה, הוא היה יכול לחייך בסיפוק: החשבון עם חוטפי הנערים נסגר. הוא אישית, יחד עם חבריו ליחידה, סגר אותו.
אנחנו נפגשים בבסיס היחידה, אי שם במרכז. לחולפים בכביש הראשי הסמוך קשה להבחין שמדובר במעוז של לוחמי הימ"מ: זה מבנה שנראה ספק אזרחי־ספק צבאי, בולט בצניעותו. אותה צניעות שאנחנו מגלים בכל אחד מהלוחמים שמשוחחים איתנו.
המעמד לא ממש נוח להם, והם זזים בכיסאותיהם באי שקט. "אנחנו לא רגילים להתראיין", מתנצל ש' (40), גם הוא מפקד פלגה. "אנחנו מעדיפים להישאר מאחורי הקלעים".
הם היו יכולים להרשות לעצמם ליהנות קצת מהשקט ולהתענג על ההצלחה המבצעית ועל התהילה, אבל קרדיטים ומסיבות ניצחון זה לא הם. על הפרק כבר ההכנות למבצע הבא, שרוב הסיכויים שלא נשמע עליו כלל. רק תנו להם שקט ומרחב פעולה, יותר מזה הם לא צריכים.
ל', ש' וא' (38), סגן מפקד פלגה שמצטרף אלינו, הם לוחמים ותיקים ביחידה, פז"מ של 17 ו־18 שנים. שלושתם נשואים, עם ילדים; ש' אב לשניים, בני 3 ושנה; גם א' אב לשניים - ילד בן 4 ותינוקת בת שלושה חודשים, שנולדה ביום שבו נחטפו הנערים.
לימ"מ הגיעו מייד אחרי השירות הצבאי, שבו שירתו, כמובן, ביחידות קרביות, כלוחמים וכקצינים. הם נראים ממש כמו כל אחד אחר בן גילם, רחוק מאוד מתדמית הקילרים, ובלי שום עדות ל־250 המבצעים שהם עושים בכל שנה, כולל היתקלויות עם מחבלים, מעצרים וחיסולים בשטחים עוינים.
"למרות הניסיון והמקצועיות של כל אחד מהלוחמים פה, יש סיטואציות שאתה נתקל בהן ואתה לא יכול להישאר אדיש אליהן", אומר ל'. "באחד המעצרים הגענו לחברון לעצור מישהו ממשפחת קוואסמה, היה לנו מידע מודיעיני שהוא קשור לחטיפת הנערים. הגענו אליו באמצע הלילה בהפתעה גמורה, ופרצנו את הדלת.
"בבית התחילו צרחות של האישה והילדים. הוא ניצל את הבלאגן וניסה לברוח דרך החלון, כשהוא מחזיק על זרועו את בתו הקטנה כמגן אנושי. הוא ידע שלא נירה כל עוד הילדה על זרועותיו, והוא ניצל את זה. יריתי שתי יריות באוויר, ואז הוא חזר פנימה. בסופו של דבר הוא יצא החוצה והסגיר את עצמו".
מה זה עושה לך, כאבא?
"זאת סיטואציה קשה מאוד. לפעמים אנחנו נכנסים לבית, ורואים בחדר אחד ילדים בני שלוש וארבע ישנים, ובחדר השני, בין ההורים, ישן עוד ילד קטן. כאבא, אני לא רוצה להגיע למצב שהילדים מתעוררים ורואים אותנו עם מסיכות שחורות על הפנים ועם נשקים. המבט של האישה שמתעוררת ורואה איך שולפים מהמיטה את בעלה קורע אותנו מבפנים. אבל יש לנו משימה לבצע, ושלא יהיה לכם ספק - ביטחון הלוחמים שלי קודם לכל".
א': "אני לא רואה שוני בין העבודה שלי כלוחם ימ"מ שבא לעצור מחבל, לבין שוטר שבא לעצור פושע. בשני המקרים אנחנו שולפים אדם מחיי המשפחה שלו. אבל כשהם בחרו לעסוק בתחומים האלו, של פשע וטרור, הם לקחו בחשבון שיבוא יום והם אולי ייעצרו או ייהרגו".
אתם משתפים אחד את השני, פורקים מהלב?
ש': "לא ממש, בדרך כלל כל אחד מתמודד עם הדברים בעצמו. אבל אני כן יכול להגיד שהיו מצבים שלוחמים הופנו לפסיכולוג, בסך הכל החוויות האלו לא פשוטות, גם לא ללוחמים מיומנים. מעבר לכך, כמפקדים יש לנו יכולת לזהות נורות אדומות של מצוקה אצל הלוחמים, ואנחנו מגיבים בהתאם ומסייעים לכל מי שזקוק".
אומדים את ההריסות, בבוקר שאחרי המבצע // צילום: אי.פי
50 ימים בשטח
הימ"מ (יחידה משטרתית מיוחדת) היא יחידת עילית של משטרת ישראל ומשמר הגבול ללוחמה בטרור. לפני חודש חגגה 40 שנה להקמתה. היא הוקמה לאחר הפיגוע במעלות, שבו נרצחו 27 ישראלים בהשתלטות מחבלים על בית הספר התיכון הדתי בצפת. הם לקחו 105 תלמידים ועשרה מורים כבני ערובה, לפני שחוסלו בידי יחידות הפריצה של צה"ל.
הימ"מ נועד בראש ובראשונה לטפל באירועים של תפיסת בני ערובה ופיגועי מיקוח, אבל מבצע גם פעילויות של סיכול טרור וסיכול פשעים, גם על רקע פלילי. היחידה פועלת בשיתוף פעולה עם כל זרועות הביטחון - צה"ל, השב"כ והמשטרה, ונחשבת לזרוע מבצעית של השב"כ. רוב מבצעיה מסווגים; חלק מהפעולות שזוכות לפרסום נזקפות לעיתים לזכותן של יחידות אחרות. היא זוכה למוניטין גבוה במיוחד בקרב מומחים עולמיים ללוחמה בטרור ונחשבת ליחידת ההשתלטות הטובה בישראל, ואחת מחמש הטובות בעולם.
כששואלים אותם על תחרות סמויה בינם לבין יחידות עילית אחרות, הם מבטלים זאת מייד. "הפנייה אלינו לטיפול במקרה של החטיפה היתה טבעית וברורה", אומר ל', "אלה בדיוק המצבים שאליהם אנחנו מתכוננים כל יום. מבחינתנו, אנחנו לא בתחרות עם אף אחד, כל אחד עושה את העבודה שלו על הצד הטוב ביותר".
"לימ"מ חלק מרכזי בחוסנה של מדינת ישראל אל מול האיומים והאתגרים העומדים בפניה", אומר מפקד מג"ב, ניצב עמוס יעקב. "אלה לוחמים חדורי מוטיבציה, שמוכיחים פעם אחר פעם שיש לעם ישראל על מי לסמוך ומהווים מופת לאומץ לב ולנחישות".
את 12 ביוני, יום החטיפה של גיל־עד שער, נפתלי פרנקל, ואיל יפרח, ל' זוכר בבירור. "החטיפה התרחשה ביום חמישי בלילה, אבל רק בבוקר, אחרי שכל הפרטים היו ברורים וכל הגורמים הרלוונטיים איששו שאכן מדובר בחטיפה, היחידה הוקפצה. הצבא קידם כוחות לאזורים הרלוונטיים, ואנחנו, שתלויים במידע המודיעיני של השב"כ, חיכינו להגעת המידע והתארגנו ליציאה לשטח".
א': "העבודה בשטח במצב כזה היא סיזיפית, ומתאפיינת בטווחי זמן קצרים מאוד. בכל רגע נתון אתה צריך להיות מוכן לבצע מעצר או השתלטות, לפי המידע המודיעיני. לכל מעצר שאליו נשלחנו התייחסנו כאילו הוא יביא לנו את המפנה ויאפשר את מציאת הנערים. הנחת היסוד לאורך כל הדרך היתה שהם בחיים, ולפיה בנינו את כל התוכנית המבצעית".
ש': "היינו ממוקדי מטרה ונחושים, כל מה שעניין אותנו זה למצוא אותם בזמן ולהחזיר אותם הביתה בשלום. רצנו אחרי כל פיסת מידע שהתקבלה, עשינו הרבה מעצרים. קיווינו שאולי אחד מהעצורים יספק לנו את ידיעת הזהב, החלק החסר בפאזל, שישפוך אור על מה שקרה להם. לצערנו זה נגמר אחרת".
נפתלי פרנקל, גיל־עד שער ואייל יפרח ז"ל. המעגל נסגר // צילומים: אי.פי
ב־30 ביוני, 18 יום אחרי החטיפה, נמצאו גופות הנערים. הלוחמים מדברים על תחושות קשות של מפח נפש, אכזבה ותסכול, "אבל היה ברור שהמבצע לא נגמר", אומר ש', "הוא שינה פאזה. ידענו שעכשיו הסיפור הוא למצוא את המחבלים, ובזה נשקיע את כל הזמן והמרץ".
ב־8 ביולי התחיל מבצע צוק איתן, והימ"מ נקרא ליישובי עוטף עזה, כדי לתת מענה לכל חשד לחדירת מחבלים. במקביל, נמשכו החיפושים אחר החוטפים. עשרות לוחמים, מכל פלגות היחידה, היו פזורים בשטח במשך 50 ימים ברציפות, רודפים כל העת אחר פירורי מידע.
ל': "זאת הפעם הראשונה שהשתתפנו במבצע שארך כל כך הרבה זמן. לא היו יציאות הביתה, המשפחות הבינו שזה מצב מיוחד, שהפעם המבצע הולך להיות ארוך מאוד. במהלך כל הימים האלה ישַנו באחד היישובים בסביבת חברון. התושבים קיבלו אותנו בחום, לא שאלו יותר מדי שאלות ודאגו לנו לכיבודים. בתוך כל הבלאגן והלחץ, אלה היו רגעים מרגשים מאוד".
לוחמי הימ"מ מכתרים את הבית בחברון. המחבלים התחבאו בנגרייה שבקומה התחתונה // צילום: מג"ב
כשהשייח' החל לזמר
ב־11 ביולי, ימים אחדים לאחר תחילת מבצע צוק איתן, התקבל מידע גורלי על מיקומו של שייח' חוסאם קוואסמה, מי שתיכנן את מבצע החטיפה ופיקד עליו. ש': "מהמידע שהגיע אלינו הבנו שזה אדם בעל מידע רב ערך, ושהוא נמצא בשכונת שועפט שבירושלים. היחידה כולה הוקפצה, הכל קרה מהר. לא היה זמן לתכנונים מסודרים, הבנו שזאת הזדמנות שחייבים לנצל. פרשנו תוכניות של האזור, בדקנו את השטח, ונכנסנו אל המשימה".
ל': "הכניסה לשכונה התבצעה בשעת לילה מאוחרת, באמצעות כמה כלי רכב. זו שכונה צפופה, והחשש הגדול שלנו היה שנתגלה, ושהוא יצליח לברוח. גורם ההפתעה היה קריטי. התושבים בשכונה ישנו, ועד לרגע שדפקנו בדלת התנהלנו באופן חשאי.
"דפקנו בדלת, וקראנו לשייח' ברמקול לצאת ולהסגיר את עצמו. פותח לנו בחור מגולח, ללא זקן, עם משקפי אפס עגולים על העיניים. הוא לא נראה כמו האיש בתמונה שהיתה לנו, אבל מהר מאוד הודה שהוא השייח', והסגיר את עצמו.
"היציאה מהשכונה התנהלה רגלית, כשהעצור בידינו. בשלב הזה התושבים כבר הבינו שבשטח יש כוח מיוחד שפועל, אבל הם לא ידעו עדיין את מי עצרנו. לאורך כל הדרך הושלכו לעברנו בלוקים מגגות הבתים, חלקם נפלו סנטימטרים מאיתנו. מישהו אפילו זרק עלינו מקרר מקומה גבוהה, בנס הוא נפל על גג של רכב ולא פגע בנו".
ש': "לא היה לנו מושג מה קוואסמה יודע, לא היה לנו שום שיח איתו. לא ידענו עד כמה המעצר שלו הוא נכס. רק אחר כך שמענו מהשב"כ שהוא סיפק את ידיעת הזהב שחיכינו לה.
"כל הפעולות שלנו מתבצעות כתף אל כתף עם יחידות בשב"כ. חשוב להבין שההצלחה שלנו תלויה ברובה בהצלחה של השב"כ לספק מודיעין טוב, ולכן הקרדיט מגיע גם להם".
קוואסמה סיפק את זהותם של שני המחבלים שביצעו את הפיגוע - מרוואן קוואסמה (30) ועאמר אבו עישה (32), פעילי חמאס תושבי חברון, שהיו עצורים כמה פעמים על מעורבותם בפיגועים. המצוד אחריהם מתחיל.
בזמן שקוואסמה נחקר, לוחמי הימ"מ המשיכו לצאת לחיפושים, על פי פיסות מידע שהגיעו מהשטח. בכל הפעמים התגלה המידע כלא מדויק, והם שבו לבסיס. עד למידע הבא.
בתחילת אוגוסט, אחרי כמעט חודשיים שלא ראו את הבית, קיבלו הלוחמים, כל אחד בתורו, רענון של 24 שעות. "השלמנו פערים עם המשפחות וטענו מחדש את המצברים", מספר א'. "הנשים שלנו כבר למדו לא לשאול מה עשינו ואיפה היינו, ואנחנו מצידנו לא מנדבים את המידע".
ש': "הן התרגלו שכשאנחנו לא בבית, כנראה שיש מבצע חשוב, שטומן סכנה לא מעטה. ההתעסקות בזה והנבירה רק מכניסות אותן ללחץ, ולכן רובן למדו לא לשאול. מה שלא יודעים, לא מפריע".
יש לוחמים שלא מצליחים להתמודד עם המצב הזה?
"לאורך השנים יצא לי להיתקל בכמה כאלה, שלא הצליחו למצוא את האיזון העדין הזה בין העבודה התובענית והמסוכנת לבין חיי משפחה רגועים - ועזבו. אבל רוב הלוחמים שמגיעים ועוברים את המבדקים הקשים מבינים למה הם נכנסים. מתוך 1,500 מועמדים בשנה, מתקבלים לימ"מ 15 לוחמים לכל היותר, כך שהם נבחרים ממש בפינצטה. הסיכוי לטעות בבחירה קטן מאוד".
3 לפנות בוקר בלב חברון
בתחילת ספטמבר, אחרי שמבצע צוק איתן כבר הסתיים, הודיע השב"כ לימ"מ שידיעת זהב נוספת תתקבל בקרוב. ל': "הפרטים עוד לא היו סגורים, המיקום לא היה מדויק, אבל התחושה היתה שהפעם אנחנו קרובים מתמיד לתפיסת המחבלים. עברו עלינו ימים מורטי עצבים בציפייה לאישור המידע. בזמן הזה עשינו עוד חידודים, עוד תדריכים, ביצענו מודלים והתאמות למודלים, כדי שנכסה כל מצב אפשרי בשטח. שלא נופתע לרגע".
ביום שני, 22 בספטמבר, הגיעה מהשב"כ ידיעת הזהב: אישור סופי על המיקום המדויק שבו מסתתרים שני המחבלים. המתח ביחידה הגיע לשיאו. שעת השי"ן נקבעה ל־1 לפנות בוקר.
אתם מבינים שאתם הולכים לקראת מבצע מסוכן מאוד. יש פחד, או שזאת מילה גסה?
ל': "כל משימה שלנו היא מסוכנת, והפחד תמיד קיים. אבל זה לא פחד משתק, אלא פחד שמשאיר אותך דרוך ומפוקס ומאפשר לך להיות מחודד בזמן הביצוע. צריך לזכור שאנחנו לא סתם אזרחים ששלפו פתאום מהרחוב, אנחנו עוברים הכשרה אינטנסיבית של שנים, בכל תחום. מתמקצעים כל הזמן ורוכשים מיומנויות שבאות לידי ביטוי ברגע האמת. זה מקצוע לכל דבר. חוץ מזה שסטטיסטית, יש יותר סיכויים שאיהרג בתאונת דרכים מאשר במבצע".
ש': "החשש קיים, במיוחד במבצעים שאתה יודע שאתה הולך להגיע ללחימה פנים מול פנים בטווח אפס. אבל כשאתה בשטח ומבין איזה כוח עצום ומיומן יש מסביבך, החשש מתפוגג. כולנו כמו משפחה אחת שפועלת ביחד, וזה משרה אווירת ביטחון".
לפני יציאה למבצע יש איזה טקס למזל טוב?
א': "לא, רק לומדים, לומדים ועוד קצת לומדים. עד הדקה התשעים אנחנו ממשיכים לשנן את פרטי המבצע, את דרכי ההגעה ואת דרכי המילוט, כדי להגיע כמה שיותר מוכנים. פה בעצם נמדדת המקצועיות שלנו. אבל אולי נאמץ לנו איזה טקס", הוא צוחק.
לפנות בוקר יום שלישי יוצאים עשרות לוחמי הימ"מ מבסיסם, לעבר היעד בחברון: בית בלב רחוב מרכזי בעיר. המטרה היא לתפוס את המחבלים בחיים.
"בשעות האלו חברון מתה לגמרי, אין ברחובות נפש חיה, וזה משרת אותנו בחלק החשאי של המבצע", אומר א'. "ירדנו מהרכבים במרחק לא רב מהבית שבו מסתתרים המחבלים, וצעדנו בשקט. כל אחד מהלוחמים נשא על גופו נשק ואמצעי לחימה".
ל': "הגענו לבית בסביבות 2 לפנות בוקר וזיהינו אותו בבירור. המידע שקיבלנו היה ברמת דיוק גבוהה מאוד. למרות החושך ברחוב, מסביב לבית היתה תאורה, שאיפשרה ללוחמים למצוא את נקודות השליטה הטובות לפני הפריצה. כל אחד הלך למקום שלו.
"יחידות צבאיות כבר היו פזורות בשטח ויצרו מעגלי אבטחה, שבודדו את הבית משאר הרחוב, כדי לאפשר לנו לבצע את המעצר עם כמה שפחות הפרעות. למעשה נוצר מעין שטח סטרילי של הבית, שבו אנחנו שולטים לגמרי".
ש': "זה היה מבנה תעשייתי בן שלוש קומות עם שיפוע, שהחלק התחתון שלו מתחיל במפלס הרחוב ויורד לקומה נוספת מתחת לכביש. שם למעשה הסתתרו המחבלים, בתוך נגרייה. לידה היתה מאפייה, ובחלק השני של המבנה, משרדים".
ל': "ברגע שכל הכוחות היו במקומות ואיבטחנו את הפתחים של הבניין, המבצע עבר לשלב הגלוי. קראנו בכריזה לכל הדיירים לצאת מהמבנה. קרוב לעשרה אנשים יצאו החוצה, הורחקו מהבניין ונלקחו לחקירה, לברר מה הקשר שלהם למחבלים.
"השעה היתה כבר 3 לפנות בוקר, ועדיין לא היה לנו קשר כלשהו עם המחבלים".
הרוצחים קוואסמה ואבו עישה // צילומים: אי.פי.אי
"סגרנו את החשבון"
לכולם ברור שהמחבלים - בהנחה שהם באמת נמצאים בתוך המבנה - לא מתכוונים לצאת. לוחמי הימ"מ מתחילים להפעיל לחץ, שידרבן את המחבלים לעשות צעד כלשהו ויחשוף אותם. א': "זה נקרא 'דרדור אמצעים'. בהתחלה קראנו להם בשמם. לא היתה תגובה. ירינו באוויר. גם לזה הם לא הגיבו. ואז הפעלנו עוד קצת לחץ, באמצעי לחימה נוספים שעומדים לרשותנו".
למה בשלב הזה לא פרצתם לבניין?
"לא היו שם חפים מפשע או בני ערובה, ולכן לא היתה סיבה לסכן את כוחותינו שלא לצורך. זה שלב שדורש הרבה סבלנות. צריך לחכות למצמוץ הראשון, ואם הוא לא מגיע, אנחנו עוזרים לו".
העזרה שא' מדבר עליה היא כלי כבד דמוי מחפר, שנוגח בדופן הבניין, פוער בה בור גדול, וממשיך לגלח את קומת הקרקע עד שהוא מגיע לנגרייה שבה מסתתרים המחבלים.
הלחץ עובד. "המחבלים הבינו שהם לכודים, ללא יכולת מילוט, והגיחו מהבור", אומר ל'. "אחד מהם עם נשק ארוך, והשני עם נשק קצר. הם התחילו לירות עלינו, ואנחנו השבנו בירי כבד מכל הכיוונים. הבנו שספק אם נצליח לתפוס אותם בחיים.
"מהירי שלנו אחד מהם נהרג, ראינו אותו שוכב על המדרכה. השני נפגע בוודאות, אבל הצליח לחזור לתוך הבור, ולא היה לנו מושג אם הוא חי או מת.
"הבאנו שוב את המחפר, הוא המשיך לבצע חשיפה של הבור. במקביל ירינו לתוכו והשלכנו רימונים ומטעני נפץ. בנגרייה פרצה שריפה, וההערכה הכמעט ודאית היתה שהמחבל מת. אבל מבחינתנו, עד שלא רואים גופה בעיניים, לא מכריזים על הרוג".
המחפר נגח בדופן הבניין, ופער בה בור גדול, עד שמקום המסתור נחשף // צילום: אי.פי.אי
הלוחמים נשארים בשטח, בהמתנה לברר מה עלה בגורלו של המחבל השני. רכבי כיבוי אש שמגיעים למקום מכבים את השריפה.
"רק לקראת 8 בבוקר זיהינו את הגופה השנייה של המחבל", אומר ל', והפעם מתקשה להסתיר ניצוץ של גאווה בעיניו. "עם חיסול המחבלים נסגר המעגל, מבחינתי. עכשיו אני יודע להגיד שהמבצע הזה עשה לנו וללוחמים משהו עצום בתודעה. זה מסוג המבצעים שהופכים לאבן דרך ביחידה, וגם אצל כל אחד מהלוחמים שהשתתפו בו".
ש': "עוד לפני היכולת להרגיש תחושת הקלה כלשהי, דאגנו להחזיר את הכוח בשלום הביתה. ככל שעברו הדקות, ככל שהבנו את גודל ההישג - חיסול המחבלים בלי שום לוחם שנפגע - התחלנו לנשום ולהרגיש את ההקלה והסיפוק. סוף סוף, אחרי כל כך הרבה ימים של עבודה קשה, סגרנו את החשבון".
גם אחרי יותר מ־24 שעות רצופות של פעילות, הלוחמים לא התפנו לשמחה על סיום המבצע. הם שבו לבסיסם והחלו בתחקור האירוע ובהפקת לקחים. מפקד היחידה טילפן למשפחות הנערים ועידכן אותן שרוצחי ילדיהן חוסלו.
"אברהם, אביו של נפתלי פרנקל ז"ל, בא לבסיס שלנו להודות לנו", מספר ש'. "זה היה רגע מאוד מרגש. אבל אני לא מרגיש מנופח אגו בגלל זה. בסך הכל עשינו את העבודה לה הוכשרנו והתאמַנו במשך שנים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו