גדלתי עם החרדה הזאת: למה אני כל כך מבין את עינב צנגאוקר

שתי אימהות עמדו השבוע במרכז תשומת הלב שלי, אחת שקיבלה את מה שחלמה עליו ואחת שממשיכה להיאבק. שתי אימהות עם סגנונות כל כך שונים, אבל עם לב זהה של אמא הפועם בחזן.

האחת, מירב לשם־גונן, שבתה רומי חזרה מהתופת בעזה. בשנה האחרונה פגשתי את מירב על בסיס קבוע באולפני. גם אתם בוודאי מכירים אותה כאמא שהחזיקה את הכאב שלה, את חוסר הוודאות, את חוסר האמון, את הכעס, את החרדה, באופן כל כך מעורר השראה, עד שהצליחה לתת לאנשים שאינם מעורבים אישית בסיפור החטופים מהחיוביות ומהתקווה שמאפיינות אותה. בכל פעם שהיא באה לתוכנית של שרקי ושלי, היו לה מילים טובות להגיד. גם בימים ממש גרועים. כשראיתי אותה מתחבקת עם רומי, לא יכולתי אלא לפרוץ בבכי סוחף שהרס לי את כל האיפור שבדיוק מרחו על הפרצוף המקומט שלי לפני הופעה בטלוויזיה.

מנגד, צפיתי בתוכנית המרגשת של רוני קובן ב"כאן" עם עינב צנגאוקר. גם היא הפכה, בלי שביקשה, לסמל במאבק להחזרת החטופים. גם היא התארחה באינספור תוכניות, השתתפה בהמון הפגנות, זעקה באינסוף ישיבות של ועדות בכנסת והורחקה מהן. הסגנון שלה, כפי שבוודאי שמתם לב, שונה לחלוטין. היא לא שומרת על נימוסים, משתמשת במילים חריפות, מאיימת, צועקת, והעיגולים השחורים תחת עיניה מספרים יותר מכל מילה על מצבה הפנימי.

מכל הראיון העמוק לקחתי תובנה אחת. עינב סיפרה לקובן שעוד לפני החטיפה היא היתה אמא חרדתית ביותר. היא גילתה שביום־יום נהגה להתקשר 50 פעמים למתן שלה, גם כשהיה בזוגיות. זה הדהד אצלי במקום עמוק ביותר, כי גם אני גדלתי לאבא חרדתי, פוסט־טראומטי מהשואה, שעיקר עיסוקו במהלך היום היה לחפש אותי ולבדוק שאני בסדר.

זה פגע ביחסים שלנו, אפילו קלקל אותם לגמרי, אבל מהתבוננות באבא שלי אני יודע שזה לא בשליטה, החרדתיות הזאת, ואבא שלי היה מאבד שליטה כשהייתי הולך לו לאיבוד לכמה דקות. הוא היה רץ ברחובות, מתקשר לחדרי מיון, מטריף את העולם. זה לא היה הוא, זה היה משהו שהשתלט עליו. ההבנה הזאת מאפשרת לי לראות שעינב לא באמת שולטת במעשים ובמילים שהיא אומרת. המצב הנפשי הזה הוא ככל הנראה משהו שקיבלה בירושה בבית או שנוצר במהלך החיים.

הרבה אנשים, במיוחד כאלה שעדיין תומכים בביבי, פיתחו התנגדות עזה לעינב. אנשים רעים משכנעים אותם לחשוב שכל מופע החרדה הזה מטרתו "רק לא ביבי". אני כמובן מבין את אכזבתה מראש הממשלה, אבל אני גם מבין שעד שמתן שלה יחזור נצטרך להמשיך להכיל את הכאב הגולמי שהיא מביאה לשיח הישראלי ולא לשפוט אותה, כי ניתן לשפוט רק את מי שיש לו בחירה. אני מתפלל שכמו שמירב קיבלה את רומי שלה, כך עינב תקבל את מתן שלה ותוכל ללכת לרפא את פצעיה. אמן.

אינדונזיה

בשטף הצווים הנשיאותיים שהרעיף עלינו דונלד השבוע, רעיון אחד שלו לא זכה, לדעתי, למספיק תשומת לב. אומר הנשיא הטרי - נעביר את העזתים לאינדונזיה עד שנגמור לשפץ את עזה. רעיון נפלא. בתור אחד שבקרוב יצטרך לפנות את ביתו לשלוש שנים בעוד דחפורי ענק יהרסו אותו ויבנו משהו יותר מודרני במקומו, אני מתחבר לרעיון של פינוי־בינוי, במיוחד אם החלק של ההריסה כבר נעשה.

יש כמה שאלות שעולות מההצעה הזאת. קודם כל, איפה ישימו את כל פסולת הבניין שהיתה פעם עזה? התשובה פשוטה - מגושי הבטון האלה נבנה את האיים מול חופי ישראל, שייצרו לנו שטחים חדשים להתיישבות שאין לגביה חילוקי דעות עולמיים. התוכנית קיימת, עכשיו יש גם חומר גלם.

שאלה שנייה - מי יבנה? אם מעבירים את כולם לאינדונזיה, מי יעבוד? התשובה פשוטה, כל הפלשתינים מהגדה שלא יכולים לעבוד בישראל והלוואי שלעולם לא ישובו, יבנו לאחיהם השנואים מעזה את ניו גאזה. עבודה לשנים, איכות מהסרטים. כשהעזתים ישובו, הם יבנו לאחיהם בשטחים את הבתים שבינתיים ייהרסו, אם הם ימשיכו להתנהג ככה.

אבל שאלת השאלות היא איך יגיעו מיליון וחצי העזתים לאינדונזיה? במטוסים? עשיתי את החישובים: יידרשו לכך 1,765 טיסות, שמחירן מיליארד ו־875 מיליון דולר. וזה לפני שאני מביא בחשבון שהעזתים ישמידו את המטוסים שיטוסו בהם, את האוטובוסים שיועברו בהם ואת שדות התעופה שינחתו בהם, כפי שהם עושים באירופה. רעיון לא טוב. אז אולי אוניות? יידרשו 300 הפלגות שיעלו כ־150 מיליון דולר וייקח להן בערך שנה להפליג. פתרון יותר טוב. צריך נמל. אין נמל. אסור שיהיה נמל. הלאה.

הפתרון האמיתי מוטל לנגד עינינו, ורק מחכה שנרים אותו מהרצפה. במה הם הכי טובים? בלחפור מנהרות. למה שלא נחפור מנהרה מעזה עד אינדונזיה, רק 8,800 ק"מ אורכה, ומחירה על פי הבינה המלאכותית ההנדסית שאני עובד איתה 2.3 מיליארד דולר. לא זול, אבל היתרון הגדול הוא שהיא מספקת תעסוקה לעשר שנים לאינספור אנשים. וכן, יש את העניין הזה של חפירה מתחת לים, חפירה מתחת להרי ההימלאיה, מעבר במפרץ הפרסי והתמודדות עם החות'ים התת־קרקעיים, אבל את זה אני משאיר לשלב השני של הפרויקט. נתחיל עם השלב הראשון, כמו בעסקת החטופים, קודם השלב המיידי האפשרי - ואת השלב הבלתי אפשרי נדחה לאחר כך, בתקווה שלא יגיע לעולם.

וכשהמנהרה תהיה מוכנה, נצטרך רק לשים שלט אדום גדול "אין כניסה ליהודים", ונגמרה הבעיה.

רעשים

מכיוון שדירוגים הם להיט כרגע, גם אני רוצה להיכנס לשוק המתפתח הזה ולדרג קצת. הדירוג הראשון חייב להיות דירוג הרעשים שהכי מעצבנים אותי, כי אני סופר־רגיש לצלילים צורמים וחי בגיהינום אקוסטי רוב שעות היממה. אם גם לכם יש רעשים שמעצבנים אתכם, אתם מוזמנים לעשות מזה רעש בבית ולעזוב אותי בשקט.

1. כלבים - כשכל השכנים שלי הולכים לעבודה ומשאירים את הכלבים שלהם לבד בבית, אני נשאר בבית לעבוד ושומע את כל האומללים נובחים את נשמתם מבדידות ומפחד. בעיניי, להשאיר כלב שלא יודע לשתוק עשר שעות זה כמו להשאיר את האזעקה פועלת כל היום. אני חושב שאם אנשים היו שומעים את הכלבים שלהם בשעות היום ומבינים באיזו מצוקה הם נמצאים כשהם לא בבית, הם היו חושבים מחדש גם על אימוץ הכלב וגם על האופן שבו משאירים אותו לבד.

2. גננים - עד מתי ישתמשו גננים במפוחי עלים, במכונות גיזום ובמכסחות דשא שעובדים על מנוע שתי פעימות בנזין ישן? איפה אילון מאסק שיבנה את כלי הגינון של טסלה, שיהפכו את עבודת הגננים לחרישית? סבבה שבמרחק שלושה רחובות ממני צריך להזיז ערימת עלים, אבל למה אני צריך לשמוע את זה גם עם אוזניות מבטלות רעש?

3. אופנועים - מייד כשאתמנה לשר התחבורה, או לשר לביטחון הפנים, או לשניהם יחד, אני מוריד מהכביש את כל האופנועים הרועשים, שצליל המנוע שלהם מזכיר בדיוק צליל של אזעקה שמתחילה. יש לך אישיות חלשה ואתה רוצה לחזק אותה באמצעות רעש? קנה אוזניות ושים לד זפלין.

4. המקדח של הכלונסאות באתרי בנייה - מי שהמציא את המקדח הענק הזה, שחופר בורות ליסודות ואז יוצא וכדי לנקות את האדמה מתוכו מטלטלים אותו מצד לצד ומרעידים את כל השכונה, יכול מבחינתי להיות מועבר לקטאר בעסקת החטופים הבאה.

5. משאיות זבל - אצלנו זה ב־4 וחצי בבוקר, והצירוף של המנגנון המתכתי יחד עם צעקות הפועלים מחסל כל סיכוי לחזור לישון. אם אפשר, הבו לנו משאיות מסיליקון ופועלים אילמים.
תוסיפו את שלכם - ואפרסם בקרוב. עד אז, טיפה שקט בבקשה.

avrigilad@gmail.com