יום א' השבוע היה יום משתק. כמו רובכם, ניתן להניח, גם אני לא יכולתי לעשות כלום. ניסיתי לדבר עם עצמי בהיגיון. באמת ניסיתי. טענתי בתוקף שאין כאן משהו שאני יכול לקדם. זה חמאס, והוא ימרוט כל עצב וימשוך את הזמן. ואז יבואו מפגני רחוב זוועתיים אך צפויים, כאילו דורון ורומי ואמילי לא סבלו מספיק. והמשפחות היקרות, ממה העצבים שלהן עשויים.
זה באמת לא תלוי בי. אין טעם להשתגע. אולי תקפל כביסה בינתיים? תתקן את המקלחת כמו שהבטחת? יודע מה, אולי תכתוב כמה מילים על זאב רווח?... אני מחשיב את עצמי אדם די יעיל, יחסית לגבר. ביום טוב אני מסוגל לקפל סדין עם גומי, וביד השנייה להפוך חביתה, ובו בזמן להיזכר במשפט שהצחיק אותי אתמול, לחבר אותו לפרשת השבוע ולשכוח איפה שמתי את המשקפיים.
אבל איפה היעילות ואיפה יום ראשון? בכל חצי דקה הייתי חייב להתעדכן. תראו מה זה, עד לפני שנה וחצי לא ידעתי שיש בכלל משפחה בשם שטיינברכר, והנה עכשיו שלומי כבר קשור בשלומם בכל החוטים האפשריים.
בשלב מסוים אחרי הצהריים אנשים מסביבי התחילו לקפוץ כאילו משהו עקץ אותם. הגיעו הודעות. הן בדרך לצלב האדום. הן נכנסות לרכב. הרכב עושה את דרכו. הן מתקרבות. מעולם לא נמשכה כל כך דרך קצרה כל כך. כל מבזק סחט שאגות שמחה מכל החלונות בשכונה.
מה הסרט שצפית בו הכי הרבה פעמים בחייך? קלי קלות. הסרט "אמילי דמארי נכנסת לחדר".
היה קשה לעשות משהו אחר באותו יום א'. היה קשה אפילו לחשוב, ובכל זאת כמה נקודות התעקשו להתבהר:
- סוף כל סוף, ליום אחד, רוב הציבור הישראלי הביט בעיקר פנימה. אל איך שהדברים יפעלו כאן, בתוככי החברה הישראלית. ולא כל כך החוצה, אל מה יאמרו בחמאס ומה זה יעשה לאויב. רובנו התמקדנו בשמחה, הריפוי, והתיקון האיטי והחיוני של האמון והברית שהתרסקו ב-7 באוקטובר, ופחות בהכרזות הניצחון החלולות והעלובות של מבקשי נפשנו.
והמהלך הזה חשוב, מכיוון שבסופו של דבר המלחמה הזאת הוכיחה שהחוסן הפנימי והברית הישראלית שלנו חזקים הרבה יותר מהנחישות הרצחנית של האויב. יש סיבה טובה לבחור במבט פנימה ולהעדיף אותו על המבט החוצה. וביום א', יום שחרורן של שלוש הגיבורות שלנו, זה בדיוק מה שעשינו.
- אפשר לברך על כך שישראלים רבים, ובעיקר אלו שתומכים בגלוי בעסקה, חוזרים ואומרים שזאת עסקה רעה. כי זה מה שהיא: רעה ומלאת סיכונים. ובכל זאת אין לנו ברירה אלא לבצע אותה, ואין לנו אחרת. זה רגע חשוב, ולא רק מהסיבה שתמיד כדאי להיזהר ולחשוד ולומר את האמת. הוא חשוב, כי הוא מסמל התבגרות מסוימת של הוויכוח הישראלי.
היו ימים, והם לא היו רחוקים כלל, שבהם אם תמכת ביוזמה מסוימת, חשת חובה להלל, לשבח, לבלבל את המוח ולהתכחש שוב ושוב לכל הסימנים וההתרעות. כך היה באוסלו, למשל. כך היה בכל כך הרבה מקרים בעבר. כולנו מחכים לא רק לחטופים ולחטופות שלנו. גם לסוג כזה של התבגרות חיכינו עד בוש.
- איך הלבישו אתכן, החוטפים הארורים. גם על זה עוד יבוא נקם ושילם. צה"ל אולי שיטח את עזה, אבל אין ספק שהמעצב המכוער שהלביש את גלעד שליט לשחרור עדיין חי ועושה שמות.
כל מי שאי פעם עמד לרגע לצד זאב רווח ז"ל, החליף איתו מילה או שתה בחברתו כוס תה, לא יכול היה להתעלם משני דברים:
א – זאביק הוא ככל הנראה האדם האהוב ביותר באזור הזה של כדור הארץ. כל מי שעבר וזיהה אותו, לא יכול היה לעצור חיוך גדול שהלך והתפשט וכיסה את פניו. אנשים מכל הגילים ומכל הפינות עצרו להגיד כמה הם אוהבים אותו ומעריכים, אבל כשאמרו את זה הם לא הפסיקו לצחוק. שזאת הדרך הנפלאה ביותר לבטא אהבה.
ב - כמה האיש הזה גדול. מבט העיניים, ותנועות הידיים, והקול ומבע הפנים, ועצם הווייתו שידרו תשוקה גדולה מהחיים. יש הרבה שחקנים טובים. יש המון שחקנים מדויקים. אבל רק לאמנים מעטים שבמעטים יש את היכולת לטרוף את הבמה והמסך – ולא משנה מה הדמות ואיך העלילה. לאמן הנהדר הזה היתה הסגולה הזאת.
אני מאמין שיש בישראל מעט מאוד אמנים, יחידי סגולה, שרק בזכותם אנשים רבים כל כך חשו לפתע שבעצם הם אוהבים תיאטרון ישראלי. ואפילו קולנוע ישראלי. ולמען האמת, את הישראליות עצמה. זאב רווח היה אחד הגדולים שבהם.
באופן הכי אישי, אני אזכור לו באהבה לא רק את הסרטים, אלא גם דברים שאמר פעם באיזה ראיון עיתונאי. המראיין שאל מאיפה, לכל הרוחות, זאביק אסף ו"גירד" את כל הדמויות המופלאות שלו. מאיפה הבאת אותם? וזאביק אמר בערך כך: הם כולם כולם מבית הכנסת של אבא שלי. אני יכול לעבור איתך בין הכיסאות ולהצביע לך בדיוק איפה יושב חכם חנוכה, ואיפה יושב כל אחד ואחד...
בפגישה שהיתה לנו בביתו, קצת לפני שלקה באירוע המוחי, הזכרתי לו את האמירה הזאת, והוא פקח עיניים – שתי שמשות - כאילו רק חיכה שמישהו יזכיר לו את שורת המפתח הזאת, שורה שמי שלא ידע בית כנסת מרוקאי מימיו עלול לפספס. ופרץ בצחוק כזה, שכולנו פחדנו שהוא הולך להפוך את השולחן עם כוסות התה המעוטרות. יש קומיקאים, מיסטר בין למשל, שבזים מכל לב לדמויות שהם מציגים. זאב רווח, כמו צ'פלין, אהב אותם.
הגמרא מספרת על רב בשם ברוקא, שהגיע לשוק ופגש שם את אליהו הנביא. לא ברור למה, אבל הרב מבקש מאליהו שיביט בציבור הקונים והמוכרים, ויגיד לו מי מתוכם הוא בן עולם הבא. כלומר, האם יש כאן, בעולם החולין, בין ממששי הבצלים, המעמיסים והמתמקחים, מישהו שאין ספק שמקומו שמור בן עדן, ושאליו התכוון הבורא כשאמר: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.
אליהו עונה בקצרה ש... לא. הוא לא חושב. וזאת תשובה שמן הסתם מעציבה את ליבו של הרב, שחשב שאולי, מי יודע. למה שאליהו לא יצביע עליו עצמו, כמתבקש?
אבל אז מגיעים לשוק שני חבר'ה, ואליהו קולט אותם מיד ואומר לרב - אלה האנשים שאתה מחפש. שני אלו הם בני עולם הבא. והרב ממהר לגשת אליהם ולשאול מה הם עושים בחיים. "אנשי בדוחי אנן", הם עונים לו בארמית עממית, "ומבדחינן עציבי". אנחנו קומיקאים. אנחנו יודעים להצחיק את העצובים. למה אתה שואל?
ואיכשהו, בכל פעם שאני חוזר לסיפור הזה, אחד מהם תמיד נראה לי כמו זאביק. עם או בלי המשקפיים הללו שלא ייאמנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו