מצאנו את הגיבורים של תמונות המלחמה

חיבוק מאבא

משך שלושה שבועות עסק סגן (מיל') תום זיו (31), קצין ביחידת הניוד, בפינוי פצועים ובהכנסת כוחות אל שטח הלחימה. העובדה שהוא אבא טרי נדחקה הצידה, אבל בהזדמנות הראשונה שנקרתה לו בשבת בבוקר, 26 ביולי, בעת אחת מהפסקות האש ההומניטריות, באו לפגוש אותו אשתו קרן ובנו הקטן עילאי, שבאותה עת עדיין לא מלאו לו חודשיים. הם נסעו כל הדרך מביתם שבתל אביב וחיכו לתום בבית קפה בתחנת הדלק של כפר עזה.

"כשראיתי את עילאי, התרגשתי מאוד", מספר תום. "לקחתי אותו על הידיים וחיבקתי אותו. את המוצץ הכחול שלו אחזתי עם הפה, מחשש שייפול על הרצפה. עילאי הסתכל עלי ולא הסיר ממני את העיניים לרגע".

המלחמה הזאת תפסה אותו כשהוא אבא בפעם הראשונה בחייו. "בזמן הלחימה, כשנמצאים בשטח, משתדלים להיות מנותקים ממה שקורה בחוץ. מתמקדים נטו בעבודה שצריך לעשות. אבל כשהודיעו על הפסקת האש ואשתי הציעה שהם יבואו, קפצתי על ההצעה. כל כך רציתי לראות אותו. כשחושבים על זה, כמעט מחצית מהחיים של עילאי עד לאותו רגע לא הייתי איתו. ובגיל הזה, זה המון, הם משתנים מיום ליום.

"כשראיתי אותו שם בתחנה, הגעגועים היכו בי בבת אחת. לחבק פתאום את הבן שלי במדים, זאת היתה סיטואציה מאוד מרגשת עבורי. הוא נתן לי כוח להמשיך".

בשנתיים האחרונות התגורר זיו עם אשתו בקולומביה, לשם נשלח במסגרת עבודתו בחברת תשתיות. לישראל שבו רק בחורף האחרון. "את מבצע עמוד ענן פספסתי. הפעם, מייד כששמעתי שהתחיל המבצע ושהחבר'ה שלי גויסו, התקשרתי לבדוק מה קורה עם הצו 8 שלי. לא חשבתי לרגע שלא להתגייס, אבל אני כן יכול להגיד שזה שיש לי ילד קטן שמחכה בבית ישב לי איפשהו בתוך הראש כל הזמן. זה גרם לי להיות יותר זהיר ושקול".

תום זיו עם אשתו קרן ובנו עילאי, השבוע

האדם שמאחורי המסכה

חתונה תחת הכיפה

נופר וקובי טהר, בני ה־22 מאשדוד, החליטו שהם לא ייתנו למבצע צוק איתן לקלקל להם את היום המאושר בחייהם. יותר מזה: הם החליטו שאלבום החתונה יהיה משהו שונה, עם אמירה אישית ומסר. ביום החתונה, 16 ביולי, יומיים לפני הכניסה הקרקעית לרצועה, נסעו בני הזוג אל האזור הסמוך לעיר, שבו התמקמה סוללת כיפת ברזל. כשהיא בשמלת כלה והוא בבגדי חתן, צעדו על רגבי האדמה בשדה לצילומים הרומנטיים, וקיוו שרק לשעה קלה, לא תתפוס אותם האזעקה. 

הם נישאו לאחר שנתיים של חברות. "מעבר לצילומים, שיצאו מדהימים, רציתי להראות לכולם שלא חמאס ולא הטילים יכתיבו לי את החיים", אומרת נופר. "אנחנו נמשיך בחיינו כרגיל, ואני לא אתן לאף אחד לעצור אותנו. זאת האמירה הכי חזקה שיכולתי לבטא ברגעים הקשים האלה".

למרות המבצע והאזעקות, התקיימה החתונה בערב, כמתוכנן, באולם אירועים באשדוד. היו ביטולים, אבל רוב המוזמנים הגיעו. "במהלך החתונה תפסו אותנו שלוש אזעקות - אחת מהן בזמן החופה. כולם הלכו למרחב המוגן ואז חזרו, אף אחד לא פחד - אפילו התבדחנו על זה. בסופו של דבר, החתונה היתה מאוד שמחה, אנשים לא הפסיקו לרקוד. אני חושבת שכולם רצו מאוד לצאת כבר מהשיגרה ואנחנו סיפקנו להם את זה בגדול".

נופר עובדת כנציגת שירות לקוחות בקופת חולים מכבי, וקובי איש קבע בחיל האוויר. את ביתם החדש קבעו באשדוד, ושם גם העבירו את ימי המלחמה.

נופר וקובי בחתונה // צילום: דודו אלפסי פאן הצילום

חיוך מנצח

התמונה הזאת, של סרן (מיל') עידו חדד (29), מפקד פלוגה בחיל ההנדסה, צולמה בבוקר 27 ביולי, ממש אחרי שהכוחות חצו את השער בחזרה לשטח ההיערכות בישראל.

"הגענו לעץ הגדול הזה שליד קיבוץ נחל עוז. נשמנו לרווחה והורדנו את הציוד הכבד מעלינו. אני זוכר את החיוך הזה של סיפוק אדיר, חבל לך על הזמן. חיוך שבא להגיד: עשינו את זה. פוצצנו את כל המנהרות של חמאס. חיוך אמיתי של הקלה, שזה נגמר".

חדד מתגורר ברחוב עזה בירושלים, לא רחוק ממעונו של ראש הממשלה. "החברים שלי ליחידה צחקו עלי בסוף המבצע שאני היחיד שחוזר לעזה", הוא מספר. הוא התגייס לפני עשר שנים להנדסה קרבית, סיים קורס קצינים ועשה מספר תפקידי פיקוד בחיל. במלחמת לבנון היה מ"מ, בעופרת יצוקה שירת כקצין מבצעים. לפני שמונה חודשים השתחרר מהצבא כמ"פ, ואלה למעשה המילואים הראשונים שהוא נקרא אליהם.

"בגלל העיסוק במנהרות, חיל ההנדסה עשה הפעם עבודה מאוד גדולה ומשמעותית בשטח. הרגשנו שאנחנו תורמים המון למאמץ המלחמתי בכל העניין של פיצוץ המנהרות, נטרול אמצעי חבלה, שרשור מטענים.

"כשהיינו בפנים, דאגנו להגנה טובה מפני חמאס, ודווקא בשטחי ההיערכות עפו עלינו לא מעט פצמ"רים. היה לנו גם הרוג אחד מהגדוד כתוצאה מפצמ"ר".

יש לו תואר ראשון ושני במינהל עסקים, והוא עובד כמנהל פרויקטים בחברת תוכנה. "בקרוב אתחתן עם דניאלה, חברה שלי זה 7 שנים. סתם דחינו את זה. הגיע הזמן לעשות את זה באושר גדול".

עידו חדד, השבוע

בדרך הביתה

כשצבעי הסוואה מרוחים על פניהם והמדים מאובקים באבק דק שזכה לכינוי "פודרה", הצעיד סג"מ רון נומה (21), מ"מ בנח"ל, את המחלקה שלו אל שטח כינוס בישראל.

"הגענו לשם אחרי שבועיים של לחימה קשה באזור בית חנון. יום אחד לפני שיצאנו מהרצועה, הקשר שלי נפצע ברגל מכדור של מחבל, שהצליח לפגוע בו בזמן שטיהרנו בית. החיילים פעלו בדיוק כמו באימונים, ובתוך זמן קצר הוא כבר פונה לבית חולים. פחדתי שזה ירסק אותם, אבל ראיתי שהמוטיבציה שלהם רק עלתה. אחרי שהשגנו שליטה בשטח הרצוי, העברנו אותו ללוחמים של חיל ההנדסה וחזרנו לשטח ישראל.

"אחרי שבועיים בלי מקלחת ובלי להחליף בגדים, כולנו קיבלנו את הפודרה הזאת באהבה. בשלב הזה כבר היינו במקום בטוח יחסית, בשיגרה קצת יותר רגועה. המשימה שלנו היתה לאבטח את השטח מפני חדירת מחבלים.

"התמונה הזאת צולמה ביום ראשון, 3 באוגוסט, ולמרות שהייתי נבוך, זרמתי עם זה. ראיתי כמה טוב זה עושה לחיילים שלי ועד כמה הם נהנים מהפרגון. כשהבנתי איזה הד היה לתמונה, הרגשתי הכי גאה בעולם. אני חושב שאחרי מה שהחיילים עברו בבית חנון, מגיעה להם הכרת התודה הזאת". 

רון נומה, השבוע

הצנחנים באים

עייף ומיוזע, עם מבט שמשדר שהעבודה עוד טרם הסתיימה, עמד סא"ל יואב ברונר (35) מפקד גדוד 890 של הצנחנים, בפתח מנהרה שמצאו הוא וחייליו בחאן יונס ביום רביעי, 30 ביולי. את תחושת האושר והגאווה הוא השאיר לאחר כך.

"זו היתה מנהרה התקפית גדולה, בשלה לגמרי ומוכנה לשימוש מיידי, באורך שני קילומטרים ובגובה שני מטרים. המחשבה מה היה קורה אם אותם מחבלים היו מצליחים לעשות בה שימוש לטובת פיגוע היא בלתי נתפסת.

"בשלב הזה כבר היינו בתוך עזה 14 ימים, מנותקים מהבית, מהטלפון, ואפילו מצרכים בסיסיים כמו החלפת בגדים ומקלחת. כמעט ולא ישנו. הימים התערבבו בלילות ולהפך. הציוד נמצא עליך כל הזמן ואתה צריך להיות דרוך ומוכן לכל הפתעה. הדרך למנהרה עברה בין בתים ממולכדים, והיינו בלחץ להגיע אליה לפני שהם שולחים מחבלים אל שטח ישראל.

"בסוף המבצע היה לי חשוב לשלוח לכל המשפחות מכתב תודה, שמשבח את הנוער שלנו, זה שאנחנו כל כך אוהבים להשמיץ ולקרוא לו 'מפונק'. הנוער הזה הוא שהחזיק את המבצע".

יואב ברונר, השבוע

•  •  •

סמ"ר י', השבוע

מצדיע לכם

זה היה ביום השלישי למבצע. סמ"ר (מיל') אוריאל אדלשטיין (28) שעט באזור עוטף עזה על טנק מרכבה 2 ב'.

"הזיזו את הפלוגה שלנו בין גזרות. זזנו מאזור סופה לכיוון ניר עוז. ראיתי שמצלמים אותי, ובאינסטינקט הרמתי את היד להצדעה. לא האמנתי לְמה הצילום הזה יגרום. זה היה אצלכם בעיתון, ואחר כך הגיע לשלטים בכל הארץ, שבהם התנוססה דמותי ואמרו שם תודה לחיילים. היה שלט ענק כזה בכניסה לירושלים, וכולם התקשרו להגיד לי שאני מפורסם. הפכתי לסלב של החיילים", הוא צוחק.

אדלשטיין התגייס לשריון בנובמבר 2004. בשירות הסדיר השתתף במלחמת לבנון השנייה כמפקד טנק, והיה בין הכוחות שנכנסו לעזה אחרי חטיפתו של גלעד שליט.

"הפעם לא נכנסנו לתוך עזה, אלא התעסקנו באבטחה בין הגדר ליישובים ובמניעת חדירות של מחבלים דרך המנהרות. זה לא איכזב אותי, כי כבר הייתי בתוך עזה וגם בלבנון. בסך הכל הייתי במילואים 30 יום עם הצוות שלי. הרגשנו שאנחנו עושים עבודה חשובה מאוד ומגינים בצורה חיה על היישובים שעל הגדר.

"יצא לנו גם לירות הרבה פגזים לתוך הרצועה, כחלק מהסיוע לכוחות שבפנים. כל הזמן ספגנו הפצצות מהצד השני. המון פצצות מרגמה נחתו ממש לידנו, והיו אזעקות בלי סוף. בחלק גדול מהפעמים פשוט נכנסנו לתוך הטנק או שנשכבנו לידו".

אדלשטיין מתגורר כיום בתל אביב. הוא בוגר לימודי כלכלה וחשבונאות לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, ומתמחה במשרד רואי חשבון.

אוריאל אדלשטיין, השבוע

טיל במטבח

ביום הרביעי למלחמה, יום שישי, שהו יהודה (84) ורחל (72) קופלר בביתם הצנוע שבקיבוץ עין השלושה. בסביבות 11 בצהריים נפלה על הבית רקטת קסאם, שפערה חור גדול בגג, חדרה למטבח ועשתה נזק גדול לרצפה. 

"הם התקשרו אלי מייד וביקשו שאגיע", מספר בנם יוחי (50), שמנהל את גידולי השדה בקיבוץ. "הם היו בממ"ד. אבא אמר לי, 'אה, שמעתי רשרוש קטן'. הם בכלל לא קלטו מה נפל להם בבית, עד שיצאו החוצה וראו את הנזק". 

יוחי (בתמונה) הגיע למקום מייד ונדהם. "הקסאם חדר מהגג ועשה חור ברצפה והמון נזק מסביב. היה מזל גדול שהם היו בממ"ד. אנחנו רגילים לנפילות, אבל פתאום זה היה ממש אצל ההורים שלי בבית. כבר בצהריים הוצאנו אותם משם ושלחנו אותם לכמה שבועות לאחותי בגבעתיים. אבא מאוד התבאס. אחר כך הם שהו כמה ימים ב'דירת רווקים' קטנה, שהקיבוץ העמיד לרשותם".

מאז, בעלי המלאכה בקיבוץ כבר השלימו את שיפוץ הבית, וההורים חזרו אליו. "רק גידולי השדה שלנו ספגו מכה מאוד גדולה. ממש קטסטרופה. אנחנו מגדלים תפוחי אדמה, גזר, צנוניות, בצל, בוטנים, חמניות, אבטיחים. חוץ מהנזק הכלכלי העצום שספגנו, הטנקים והנגמ"שים של צה"ל רמסו לנו את השדות".

יחד, לב אל לב

עייפים משגרת לחימה, מאובקים וצבועים בצבעי מלחמה, סימנו רב"ט דוד סינט ורב"ט איתן יניב מהנח"ל את תחושותיהם, בעת היציאה מצפון הרצועה ב־3 באוגוסט. 

לדוד (20), מגדוד 50, אין דרכון ישראלי, וגם לא תעודת זהות. למעשה, המעמד שלו כאן מוגדר כ"תושב ארעי": הוא הגיע לפני שנתיים במסגרת פרויקט מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ), כדי לשרת בצה"ל, ומתגורר אצל משפחה מאמצת ביישוב נוף איילון שליד מודיעין. בחודשים הראשונים עבר הכשרה לקראת הגיוס ולפני שנה התגייס. בעוד חצי שנה הוא אמור לשוב ללונדון, מקום הולדתו ומגוריו, אבל דוד ממהר להצהיר שהכל עוד פתוח.

"אני אוהב את מדינת ישראל וחושב שחובה לבוא ולתרום, ולהראות סולידריות עם העם שלי", הוא מסביר בהתרגשות בעברית מתובלת במבטא בריטי עדין. "כשראיתי את הצלם שמצלם אותנו, הלב שיצרתי עם האצבעות יצא לי ישר מהלב".

דוד שהה עם המחלקה שלו ברצועה במשך שבועיים. "כשהיינו בפנים לא ישנו כל כך, נשארנו שבועיים עם אותם הבגדים. תחושת הזמן מיטשטשת, וכל מה שיש לך זה את עצמך ואת החברים שלך. הם הופכים להיות המשפחה שלך, שדואגת לך ושומרת עליך. כדורים שרקו לנו מעל הראש.

"אני עוד לא יודע אם אני חוזר או נשאר, הכל פתוח מבחינתי. אני מרגיש חלק מהעם הזה. ההורים שלי יצטרכו לקבל כל החלטה שלי. כשהייתי ברצועה והם לא שמעו ממני תקופה ארוכה, הם ביטלו חופשה בספרד ובאו לישראל, כדי להיות איתי. מזל שהם הגיעו יום אחרי שיצאתי, ככה הספקתי להיות איתם קצת".

מים בששון

לפעמים "עוקב מים" קטן, כזה שזרוק בחום מדברי לוהט של חודש אוגוסט, שווה לפחות כמו טלפון גואל של אראלה ממפעל הפיס. לא מאמינים? תשאלו את שלום.

סמל שלום איסקוב (20) מאור עקיבא הוא לוחם בגדוד 13 של גולני. כמו שאר חיילי הגדוד, הוא נכנס עם תחילת המבצע הקרקעי לשכונת סג'עייה שבעזה. אחרי ארבעה ימי לחימה קשים, הוציאו אותו ואת הלוחמים האחרים שאיתו לשעתיים של התרעננות מחוץ לרצועה, ליד קיבוץ נחל עוז.

"כשראינו את מיכל המים הזה, ביצענו הסתערות חזיתית, כאילו הגענו לארץ המובטחת. פרקנו את הציוד, הקסדות והשכפ"צים והוצאנו את התחמושת האזרחית שלנו - משחת שיניים, שמפו, מגבת, והכי חשוב - דאודורנט. רציתי רק להרגיש בן אדם.

"ברגע הזה של הצילום אני אחרי המקלחת, זוכר בדיוק מה עבר עלי. רגע לפני זה עידכנו אותנו מילואימניקים על הקרבות בגזרות השונות ועל מספרי ההרוגים והפצועים. כשאתה בפנים אתה לא יודע הכל".

האור בתוך המנהרה

יום שישי, 7 באוגוסט. שעת בוקר. כמה דקות לפני שצולמה התמונה הזאת, הוכרז בקשר הצה"לי שסגן הדר גולדין נחטף. סמ"ר נדב כץ (21) מכפר סבא, חייל במחלקת החבלה בפלוגת החוד של גדוד 202 (צנחנים), ירד עם חבריו לתוך מנהרה שחפר החמאס באזור חאן יונס. 

"הייתי קרוב למח"ט ברגעים האלה, ושמעתי בקשר שיש לנו חטוף. אני זוכר שהתחושה שלי היתה שיש כאן פספוס גדול. כל הזמן הסתובבנו בתחושה שאנחנו עומדים במטרות, שיש כאן מבצע גדול ומוצלח שעומד במטרות שלו, ופתאום אירוע כזה.

"ירדנו לתוך המנהרה. זאת היתה מנהרה מאוד גדולה. נכנסנו בשיא הזהירות עם הנשקים בהיכון, אתה לא יכול לדעת מה מצפה לך בפנים. בסופו של דבר, לא נתקלנו במחבלים במנהרה הזאת".

לפני המבצע סבל כץ מבעיות גב קשות, אבל "לא היה מצב שלא אשתתף בלחימה. זה בכלל לא בא בחשבון מבחינתי. שמתי את הכאבים בצד ונלחמתי כמו כולם. הרגשתי שאני מלא מהעשייה וגאה להיות לוחם של החטיבה הזאת".

הכאבים חזרו ביתר שאת אחרי המבצע. "גילו אצלי חשש לפריצת דיסק בגב, אז כרגע אני נח בבית. בעוד חצי שנה אני אמור להשתחרר, מקווה שזה המבצע האחרון שלי. התכנון הוא ללכת ללמוד מינהל עסקים, כדי להיות איש עסקים, כמו אבא שלי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו