מאז שבבסטה התחילו להגיש בראנץ׳ בימי שבת, ירד מספר המפגינים של השמאל בתל אביב. בכל שבוע אני פוגשת שם אנשים שמגיעים למקום חדורי מוטיבציה לגדוש את הכיכרות, לגרש את הכיבוש ולצרוח על הגזענות, רואה איך הם מטביעים בשיכר את כל להט המחאות. שמחים בכוסם ובכרסם הם יוצאים משם כעבור שעות, הולכים הביתה רק כדי להתעורר באמצע הלילה ולגלות שכבר עברה ההפגנה של מוצ"ש.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
החיים מלאים בכוונות גדולות שלא עומדות בפני אוכל טוב והבסטה היא פתיינית גדולה. מושכת את היושבים בה לעוד כוסית, לעוד ביס אחד, בעיקר בשבת כשיש כל כך הרבה דברים לשכוח משבוע שחלף ולקראת זה המבקש להתחיל כמה שיותר חלק. ביום הזה גם המחירים נוחים שם. במחיר עיקרית מקבלים שתי צלחות מהראשונות, ירקות טריים ולחם עם חמאה להניח מעליה שמחות קטנות, ותמיד אפשר למצוא שם משהו שלא היה בסופ״ש שעבר.
הכרמל הוא המזווה של המקום מאז פתחו אותו איתי הרגיל ומעוז אלונים ב־2007. בתפריט יש מנות מתחלפות בהתאם למה שהשוק מציע, בעיקר בכל הנוגע לדגה טרייה או למיני ירקות המככבים ב"קטנות", ככה קוראים שם לצלחות הפותחות של הבראנץ׳. סלט תפוחי אדמה עם חזרת לבנה, איקרה המותקנת במקום מביצי הרינג שמתפוצצות בפה חזק וברור, ומכל האיקרות בעולם זו היחידה שאני מוותרת לה על לחם. רוצה אותה ככה, כפית בכפית, שתמלא את הפה בטעם כבוש של ים.
מהקבועים. בורקס תרד וחלמון. צילום: קוקו
הפולנטה מתירס טרי שומרת על מרקם מחוספס, מוגשת עם קרם פרש ועם תערובת תבלינים שהביאו איתם האריתריאים שעברו במטבח. את הקפונטה הסיציליאנית מחצילים הוריש להם בן האי שהתארח במטבח לבשל בו כמה ימים, ויש את המסבחה מירקות שורש ומשקדים שקולפו, כשעל ראשה לוביה, פול או אפונים, תלוי מי בעונה, וכשמכניסים אותה לפה היא כמו מדגדגת את החך בכל מיני טעמים שקטים בין מתוק למריר. אני חושבת שפה מסתיימת רשימת ה"אתם מוכרחים לטעום" שלי.
ברשימת העיקריות הקבועות תמצאו בורקס תרד וחלמון, צלחת של בשרים קרים, סטייק אנד אגס המותקן מפרוסות שייטל או מכסים של אנטריקוט מלווים בביצי עין. שחומות מלמטה, חלמון זולג מלמעלה, וכשכל אלה מתמזגים והחלה עולה לנגב, אפשר להרגיש איך נרגע כל מה שכואב.
אנחנו כמעט תמיד מזמינים את האגס בנדיקט. זה עניין משפחתי שהתחיל בהריון, אז ישבתי בפי.ג'יי קלארק'ס שבשדרה השלישית ואכלתי שלוש מנות של הביצים האלה. קלאסיקה ניו־יורקית שנולדה בעיר בסוף המאה ה־19, שבה ביצים עלומות מוגשות על מאפין אנגלי עם פרוסת האם דקה ורוטב הולנדייז. אולי בגלל זה נולדה לי ילדה שכל כך אוהבת את המנה הזו, שהיתה הקבועה שלה בימי שבת כשעוד היה יועזר והגישו שם בראנץ' שכמו זה המוגש בבסטה עשה כבוד לניו יורק. אחרי זה המשיכה לנסות אותה מתוך תפריטים מזדמנים, אבל הפסיקה כי יש גבול לכמה אפשר להעליב געגועים. עד שבאה לה זו שהבסטה מכינים.
בליווי ביצי עין. סטייק אנד אגס. צילום: קוקו
את המאפינס מחליפה חלה ששתתה הרבה חמאה ובייקון או סלמון מחליפים את ההאם. אבל הפה לא עושה עניין משינויים כאלה וכשהמזלג פוצע את החלמון, הוא נשפך לתוך רוטב ההולנדייז הטוב בעיר. אם אוכלים את כל אלה כיושבים על הבר, מול נשימות המזגן, זה הכי טעים.
התפריט של הבראנץ׳ מציע וודקה ויינות במחירים מוזלים, יופי של בלאדי מרי, קאווה ומיץ תפוזים, אבל הפה שלי שייך לטיו פפה, המפורסם מבין משקאות הדריי שרי שאין יפה ממנו לשעת צהריים מתמשכת.
אולי זה בגלל מחירו הזול, אולי זו העצלות ללמד דברים חדשים, אחרת אני לא מצליחה להבין למה כל כך מעט מקומות מחזיקים את המשקה הזה שמתאים כל כך לקיץ ישראלי. כמו הפורט גם הוא יין מחוזק באלכוהול, 15% אם לדייק, רק שהשרי היבש מתיישן תחת שכבה של שמרים ששומרים עליו מפני השחרה או חמצון, אוכלים את כל הסוכר בתירוש, ונותר המשקה יבש לתפארת.
לכו לשם, נסו לתפוס מקום על הבר או הכי קרוב למאווררי הענק שעל המדרכה. אם אתם בקבוצה גדולה, בקשו לברר אם חדר היין פנוי. שם הכי כיף. וכשאתם מוקפים באוסף יינות מצוינים, בקשו מהמשקה הזה. ״עם קרח״? ישאלו אתכם. תגידו כן. קובייה אחת או שתיים, לא יותר.