יומנה המצמרר של חולת אנורקסיה

"קולי היה שקט, זרועותיי שמוטות, צווארי נאנק תחת עומס הראש, וגבי היה מכופף. כמה רזה הייתי. עצמות הכתפיים בלטו, או כפי שכונו על ידי סבתי ז"ל, 'מלחיות'. כל עצם מעמוד השדרה נראתה בנפרד, ואצבעותיי רזות וארוכות מתמיד. לחיים לא היו לי, אלא חורים, ועיניי הירוקות, העצובות והפעורות התחבאו בתוך שקעים אפורים. ברכיי בלטו מאוד ולא הפסיקו לרעוד.

רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"הלחץ בחזה לא איחר לבוא. שמתי את ידי על חזי והרגשתי את ליבי פועם בחוזקה, כאילו עוד מעט יפרוץ מבעד לכלא צלעותיי. עורי היה שקוף וצהוב, וכל וריד וּוריד נראה בנפרד. יכולתי לשמש מעמד מוצלח למדי ללימודי אנטומיה בפקולטה לרפואה.

"שתקתי. היא שתקה. כל החדר שתק, אבל הרעש היה בלתי נסבל. שאלת מיליון הדולר עלתה בגורל, והיא פנתה אלי: 'אסתר, מדוע את לא אוכלת?'

"היא רוצה שאענה לה על זה בראשי פרקים ובמספר עותקים? איך להסביר לה את זה עכשיו? והאמת, השאלה מאוד עניינית. באמת, אסתר, למה את לא אוכלת? איך לא חשבתי לשאול את עצמי את השאלה הזו?

"אני לא אוכלת כי אני רוצה להיעלם, אני לא אוכלת כי אני רוצה לכאוב. אני לא אוכלת כדי להרגיש חיה. כל דבר שגרם לי לסבול יותר, רק גרם לי להרגיש חיה יותר. המקום הריק של הכאב, האובדן של שלמות המשפחה, אובדן האהבה הגדולה שלי שנה אחרי כן ועוד גורמים נוספים, הביאו אותי לחשוב שאינני ראויה לקבל דבר בחיי. הרגשתי שבבת אחת הכל נלקח ממני, ואין דבר שאני יכולה לעשות בנדון".

במשקל 45 ק"ג, עם ילדיה, אשתקד

אסתר ליברזון, בת 34, נכנסה למחלקה להפרעות אכילה בבית החולים שיבא בדצמבר 2013. משקלה היה 40 ק"ג בלבד, שהיו פזורים על פני גוף שברירי, מט ליפול, בגובה 1.70 מ'. על גופה היה ג'ינס במידה 24 שקנתה במחלקת הנערות בקניון הקרוב לביתה בהוד השרון. בבית היא השאירה עם הוריה את שני ילדיה הקטנים, בת 7 ובן 4. אבל היא ידעה שהיא הגיעה לנקודת האל־חזור. מפה זה רק להיות או לחדול.

היא בחרה להיות.

אנחנו נפגשות בבית קפה, חודשיים בלבד לאחר יציאתה מהמחלקה, שבה שהתה ארבעה חודשים. גם עכשיו היא נתונה במעקב צמוד, 24 שעות ביממה.

"אני חוזרת מפגישת המעקב השבועית שלי. עליתי עוד קילו, ועכשיו אני שוקלת 55. אל תשאלי איך בכיתי, אני מרגישה שמנה מאוד. אני יודעת שאני צריכה להמשיך, ולמרות שבא לי לצום שבועיים כדי להוריד כמה קילוגרמים, אני אוכל כמו שצריך. למקום הסובל והחולה הזה אני לא אחזור. אני אנורקטית לשעבר".

היא מזמינה כריך בריאות גדול עם חביתה וירקות. עיניה הירוקות בולטות על רקע שערה השחור, המשוך לאחור. מבעד לרזון אפשר להבחין בזוג לחיים מבצבצות שמחכות להתמלא. על זרועה מקועקעת המילה "אמת", תזכורת חיה לימים שבהם חייתה בשקר מול הסובבים אותה, ובעיקר מול עצמה.

"עולמה של אנורקטית הוא עולם קשה מאוד. אפל, קר, מנוכר. הפחד שלי להודות שאני לא כל־יכולה כפה עלי חיי שקר והסתרה. חלק מהריפוי זה להוציא את כל האמת החוצה, את כל הג'יפה, מכוערת ככל שתהיה. זאת הסיבה שאני מוכנה היום להיחשף באופן מלא. חשוב לי שיידעו שאפשר לצאת מהמחלה הזאת, שאפשר לשלוט בה ולאפסן אותה במקום קטן וחשוך, שבו היא לא פוגעת עוד. אפשר ללמוד לחיות איתה, בסוג של השלמה וקבלה, בלי להביא את עצמנו למקום של סבל, תסכול, הרעבה ולבסוף גם מוות.

"אני מתכוונת להפוך את היומן שכתבתי לספר. 'חזון יחזקאל' אני אקרא לו, על שם חזון העצמות היבשות בספר יחזקאל, שמדבר על תקומתו של עם ישראל ממצב של עצם יבשה עד למצב שבו קרם עור, שומן וגידים, בדיוק כמוני. בספר כולם יוכלו להסתכל למחלה הזאת בעיניים ולא לפחד עוד. חשוב להבין שהאנורקסיה היא מחלה סבוכה ויש סיבות רבות שגורמות לה להתפרץ, כמו מבנה אישיותי, לחץ חברתי, חוסר ביטחון ודימוי גוף ירוד. אף אחת לא הופכת לאנורקטית רק בגלל שהיא חולמת להיות דוגמנית. משהו בדימוי העצמי לאורך הדרך נשבר, והדרך שהיא כאילו הקלה ביותר לתקן אותו היא באמצעות השגת גוף שתואם למודל היופי הרזה, שאותו נוהגים לטפח בפרסומות ובעיתונות. הבעיה היא שבגלל שמבפנים את מרגישה כל כך לא שווה ולא ראויה, זה לא משנה כמה תרדי במשקל: לעולם לא תרגישי שזה מספיק טוב. לעולם לא תרגישי שווה באמת".

14 ק"ג בפחות מחודש

היא עובדת הייטק, עם תואר ראשון במינהל עסקים ובמחשבים. את רוב ילדותה העבירה ביישוב להבים שליד באר שבע. אביה אהרון (70), ד"ר לכימיה, ואמה נעמי (66), מנהלת חשבונות במקצועה, הם ניצולי שואה שעלו לארץ מרומניה לאחר מלחמת העולם השנייה. הם העניקו לה ולאחיה גיל, הגדול ממנה בארבע שנים, חינוך שנתפס אצלה כקפדני.

"האהבה הרבה שהוריי הרעיפו עלי חנקה אותי. הייתי ילדה שמצטיינת בכל. מלבד ערכי הציונות ואהבת המולדת שגדלתי עליהם, לאבא שלי היה חשוב שאצטיין בשלושה תחומים - מחשבים, מוסיקה ושפות, וכמי שהיתה הילדה הטובה של אבא, שרק רוצה לרצות את כולם, כך עשיתי.

"אני מדברת שוטף אנגלית וערבית, מנגנת בפסנתר ובקלרינט ומצטיינת במחשבים. את הציונים דאגתי להביא הביתה, כדי שאבא יהיה גאה בי. כל מה שעשיתי היה בשביל לרצות את ההורים ולגרום להם גאווה. כשראיתי שאני מצליחה לג'נגל בין כל התחומים, הערמתי והעמסתי על עצמי עוד ועוד, בלי הנחות.

"תמיד הייתי רזה ולא אכלתי הרבה. מאוד אהבתי ספורט, כבר בגיל 9 השתתפתי בטריאתלון. אבל בגיל 13 העיסוק בספורט הפך להיות אובססיבי, וספירת הקלוריות נהייתה מטורפת. התחלתי לעשות את הקישור בין ספורט לתזונה, והבנתי שככל שאעשה יותר ספורט, כך אשרוף יותר קלוריות.

"כל הזמן בדקתי מאיפה אני יכולה לקצץ עוד קלוריות. הייתי יוצאת לריצות של שלוש וארבע שעות. הולכת לבריכה ולא יוצאת משם לפני שאני מסיימת מאות בריכות. בגיל 16 סבלתי משברי מאמץ בדרגה 3, שזה חמור מאוד. הגוף שלי התחיל לקרוס, הרגליים לא נשאו אותי. אמרו לי שאני צריכה להפסיק לרוץ. כל כך בכיתי, שכבר לא ידעתי אם אני בוכה מהאיסור לרוץ או מהכאב של השברים".

המצב הזה לא הדליק להורים נורה אדומה?

"כולם חשבו שאני מתאמנת לטריאתלון. הגוף שלי היה שרירי, בלי טיפת שומן, נראיתי כמו גבר. שקלתי סביב 50 ק"ג. בתקופה ההיא, אנורקסיה היתה פחות מוכרת, וגם אם הוריי נתקלו בה, אז היה ברור שזאת מחלת נפש של בנות אחרות. בביתנו לא יאה שזה יקרה.

"סבלתי. לא ידעתי למי לספר. המותניים שלי נעשו צרים מיום ליום, והייתי כלואה בעולם בודד והרוס מבפנים, אבל כלפי חוץ המשכתי להקרין עסקים כרגיל".

את התיכון סיימה בציונים גבוהים מאוד. חמש יחידות בערבית הקפיצו אותה היישר לחיל המודיעין, שם עשתה את כל שירותה הצבאי. העיסוק האובססיבי בספורט נמשך, תחושת הבדידות גברה, ואיתה גם הכעס על ההורים, שלא ראו מה קרה לבת שלהם מבפנים.

עם השחרור החליטה לעזוב את הבית. בגיל 21 היא כבר עמדה מתחת לחופה עם רופא, חלומה של כל אם יהודייה. היא התקבלה לעבודה בחברת הייטק, למדה לתואר במינהל עסקים ובמחשבים, וגם לקחה על עצמה לקבל תואר בינלאומי למפתחים של "מיקרוסופט".

"הטירוף אצלי חגג. עשיתי הכל באותו הזמן. כל מה שראיתי מול העיניים זה את ההצלחה שלי ואת ההישגים. שאף אחד לא יגיד מילה רעה, שכולם יגידו כמה אני מוצלחת. לא היתה לי שאיפה להיות דוגמנית, רציתי להיות מנכ"ל העולם, הרי מי יוכל עלי. אבל ככל שהצלחתי יותר, הרגשתי שווה פחות. הרעב לספק את הביטחון העצמי שלי גבר וגבר".

"תחושה לא מוכרת... של בטן מלאה, חמימה מאוכל" // צילום: יהושע יוסף

המשבר שהביא להתפרצות המחלה הופיע עם לידת בתה הבכורה, לפני שבע שנים וחצי. אז, לראשונה, החלה למנוע מגופה מזון.

"דיכאון לאחר לידה היה כמעט בלתי נמנע במצב שבו הייתי. אם בעבר הצלחתי לג'נגל עם עשרות כדורים ביד, פתאום אותם הכדורים החלו ליפול לי מהידיים. התחושה היתה מפחידה מאוד. תחשבי על ילדה בתחילת שנות העשרים, שכבר מתפקדת כסמנכ"לית בחברת הייטק, מנהלת משק בית, עובדת בשעות מטורפות כדי להחזיק את הכל בתפקוד אופטימלי, הופכת לאמא - והכל לבד. בעלי עבד שעות רבות בבית החולים, ואני עשיתי הכל.

"במהלך ההריון המשכתי את הפעילות הגופנית האובססיבית שלי. גרתי בבניין של 12 קומות, ובכל יום הייתי עולה ויורדת את כל הקומות 20 פעמים. גוררת את עצמי בלי לוותר ובלי הנחות, יום אחרי יום אחרי יום. בהריון עליתי רק שמונה ק"ג. בתוך פחות מחודש אחרי הלידה ירדתי 14. הייתי עור ועצמות.

"ההנקה היתה קשה לי מאוד, וכשהבנתי שאני לא מצליחה להזין את הבת שלי, הענשתי את עצמי והפסקתי להזין גם אותי. התפריט היומי שלי לא עלה על 400 קלוריות ביום. הייתי חיה על תפוח אחד, קצת לבן, דיאט קולה וקורנפלקס. איבדתי שליטה. הדרך למטה נראתה כמו מדרון חלקלק שבו נסעתי ללא בלמים.

"כעסתי על כל העולם. לא יכולתי לשאת את העובדה שאני נכשלת, ושזה בסדר לבקש עזרה. לאט ובהדרגה הרחקתי מעלי את כל האהובים שלי. חברים לעבודה, חברי ילדות, חברים מקבוצת רכיבת האופניים. וגם את הוריי, שלראשונה בחיי הפסקתי לרַצות.

"כמה כעס היה בי. ראיתי בהוריי את האחראים למה שאני חווה. כעסתי שהם איפשרו לי לעמוד מתחת לחופה בגיל כל כך צעיר, כעסתי שלא עצרו אותי ואמרו לי שזה בסדר לנוח, כעסתי שאני לא עומדת בציפיות, כעסתי שבעלי הרופא לא ראה את המצוקה שלי, והכי כעסתי שרבים מהחברים שלי לא ניסו להילחם עלי, למרות שהדפתי אותם ממני".

את בנה, היום בן 4, הביאה לעולם שלוש שנים לאחר התפרצות האנורקסיה, מתוך מחשבה שילד נוסף ישפר את מצבה. האשליה התנפצה מהר מאוד. משקלה נע כל הזמן סביב 45 ק"ג, והיחסים עם בעלה הידרדרו. לדבריה, היה למחלה תפקיד מרכזי בכך. לפני שנתיים, לאחר 11 שנות נישואים, הם התגרשו. "בשבילי זה היה עוד כישלון, גם בזה לא הצלחתי. הרגשתי שאני מקלקלת כל חלקה טובה".

השבר קרה לפני חצי שנה. אסתר, שהגיעה למשקל של 40 ק"ג, התמוטטה ואיבדה את ההכרה באמצע פגישת עבודה. היא הובהלה לבית החולים, שם נאבקו הרופאים על חייה לאחר ששריר הלב שלה נפגע, והכבד והכליות החלו לקרוס.

אני בסכנה. עכשיו!

מרגע זה הפך היומן להיות החבר הכי קרוב שלה. היא כתבה יום ולילה, תיעדה בו את רגשותיה, בכתה לתוכו וזעקה את כאבה. האמת יצאה החוצה, ולא היתה לה כל יכולת לעצור אותה. בתוך תוכה היא גם ידעה שהיא לא רוצה.

"במהלך החיים קברתי את עצמי בכמויות של תעסוקות שונות, כשהראשונה שבהן היתה הקריירה שלי. אבל החלל המשיך וחפר את הבור שלו, עמוק יותר ויותר. ברגע שהיה נדמה שהכל בהישג יד, קרתה התפנית המשמעותית של חיי. הגוף לא נשא עוד. הלב לא החזיק מעמד. קרסתי. נפלתי.

"מצאתי את עצמי באיכילוב, לא מודעת למתרחש סביבי. לצידי היו הוריי. התביישתי. התביישתי מאוד. הבנתי כי עתה אינני יכולה להסתתר יותר. הבנתי כי כל סודותיי מתגלים ואין לי יכולת לשקר יותר. פגעתי בכולם. פגעתי בו, פגעתי במשפחתי, פגעתי בעצמי.

"המחלה השתרשה בי עמוק מאוד והפכה חלק ממני. כשקראתי בשמה, קראתי בשמי שלי. משתיים הפכנו אחת. המחסור שיתק את איבריי ואת היכולת לחשוב. בכיתי. בכיתי בכי גדול ולא הייתי מסוגלת להפסיק.

"ליבי כאב. שרף. נשבר. נשבר לרסיסים קטנים שלא היה אפשר לאחות. הכאב הנפשי היה פיזי, והלחץ בחזה הלך וגדל. בפעם הראשונה, במכתב השחרור, נכתב באותיות קידוש לבנה, שחור על גבי לבן: אנורקסיה נרבוזה. הכל היה ברור, היה לזה שם, והשם היה מאיים. היתה למחלה ישות משלה, דיאגנוזה, נתונים, מדדים, ערכים. היא היתה חד־משמעית, חזקה, ברורה - והיא היתה שלי. האנורקסיה נרבוזה שלי. 'אנה'. 

"כל אותו הזמן טיפחתי את אנה, וזו הלכה וגדלה. נוכחותה, שבהתחלה תפסה מקום צר וקטן בחיי, הפכה ליצור גדול ואימתני, וככל שהיא גדלה, כך אני הלכתי וקטנתי ונוכחותי הלכה ונעלמה יותר ויותר. אותה ספק־אישה ספק־נערה, שנכנסה לכל מקום ושנוכחותה נראתה למרחוק, הפכה לחלק זעיר מאוד מהנוף. שקט, חלש, חושש ורעב.

עם עדי ברקן. "יש הרצאות על חינוך מיני, וצריך שהנוער ילמד גם על הפרעות אכילה" // צילום: יהושע יוסף

"הצורך בתשומת לב רק הלך וגדל, והביטחון העצמי הלך וקטן. הרגשתי מבולבלת מאוד מולה. עמדתי מול המראה, והרצון להיות רזה יותר ויותר היה ברור לי כאור היום. אולם הסבל היה גדול. אנה דיברה אלי בכל בוקר, בכל צהריים ובכל ערב, ושכנעה אותי על אודות תורתה ודעתה על החיים. כיצד משיגים הצלחה, כיצד מרגישים ביטחון, איך נכנסים למידת מכנסיים קטנה יותר וכיצד מוודאים שיהיה קשר בין רזון להצלחה.

"זו היתה הפעם הראשונה שאמי שמעה את הווידוי שלי נאמר בקול ובאופן ברור. בפנים היא ידעה את זה שנים, אבל כל עוד דבריה נפלו על אוזניים ערלות, לא משנה באיזה שם היתה מכנה אותה, מתארת, צועקת או שותקת, היא היתה נשמעת עבורי כמו בסרט אילם, וגם תנועות שפתיה נעדרו מעיניי.

"כל אשר אי פעם רצתה היה רק להושיט ידיה אלי, לאחוז ולערסל אותי כאילו שוב הייתי בתה בת השנתיים, כאילו תוכל לקחת ממני את הכאב ואת הייסורים שבהרעבה, את רעידות הגוף, נוקשות השרירים, ההתכווצויות, כאבי הפרקים... את הפחד. רצתה לקחת את הפחד, בדיוק כפי שהעלימה אותו כשהדליקה מנורת לילה לצד מיטת ילדותי. העצבות בעיניה, של אם חסרת אונים שאיננה יכולה להועיל ולו במעט לילדתה שלה, הוציאה אותה מדעתה.

"התקשרתי לתל השומר, למרכז להפרעות אכילה. בצידו השני של הקו שמעתי את קולה של מזכירה חביבה, שניסתה להרגיע. לא יכולתי יותר להירגע. אם יש דבר שמאפיין אותי, הרי זאת עקשנות. רצון להשיג הכל ברגע זה ממש. לא בעוד שעה, לא מחר ובטח שלא בעוד שבוע. עכשיו!

"הבהרתי לה כי אני בסכנה. הבהרתי לה שאין לי יותר זמן 'לשחק', וכי כעת זה עניין של חיים או מוות. ידעתי שאם הדבר יידחה, אני אמשיך ברומן הסוער שלי עם אנה, והיא תהיה עבורי משפחתי, ילדיי, חבריי ואהוביי. היא תהיה אני. זהותי תיעלם, ורק שם שהתנוסס על תעודת הזהות או על רישיון הנהיגה יזכיר לי מי הייתי פעם".

מייד לאחר השיחה עם בית החולים כינסה אסתר את הוריה ואחיה, התוודתה בפניהם על המחלה שהסתירה שנים רבות, והודיעה להם שהיא עומדת להתאשפז לכמה חודשים במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. ההורים, שלאורך כל הדרך נמצאו שם וכאבו את כאבה, הפכו להיות סבא וסבתא במשרה מלאה. חצי מהשבוע שהו הילדים אצלם, ובחצי השני אצל אביהם. כולם נרתמו כדי שאסתר תוכל להחזיר לגופה את עצמה.

"פסעתי בזהירות לעבר הקבלה והצגתי את עצמי. המזכירה החיננית חייכה קלות והורתה לי לשבת. חיכיתי. אימא היתה לידי. לפי מידע קודם אני אמורה להישקל, לעבור אבחון פסיכיאטרי ראשוני, בדיקות שתן, דם, צפרדע, כינים וערוב. לגבי השניים האחרונים אני רגועה, יחסית.

"ישבתי בשתיקה רועמת והבטתי לכל הכיוונים. בנות המחלקה, שהתקבלו כבר על ידי השופטים המחמירים, דיברו, חלפו ונראו שקופות. האחת יותר רזה מהשנייה. כולן ידעו את דרכן מחדר אחד לאחר, נכנסו, יצאו, עצרו במסדרון ובחנו את הבשר הטרי שאמור להפוך בעוד זמן מה לחלק מהחבורה.

"הן הביטו בי, מתלחששות, הביטו שוב וחזרו על הפעולה כמה וכמה פעמים. פעם זה אולי היה מטריד אותי, הייתי מנסה להבין או להניח מה הן חושבות עלי. הפעם זה היה אחרת.

"הייתי נחושה מאוד, וידעתי שמכאן אני לא יוצאת עד שאפתור את סוגיית ההרעבה אחת ולתמיד. הבנתי מהר מאוד שמצבי הוא שחור או לבן. לחיות או למות.

"הרופאה לקחה דף חלק, והחלה רושמת בקצרה את מה שאמרתי. חיי תומצתו לשבע או שמונה נקודות. טוב, ברור. היא כבר שמעה את הסיפור הזה מאלף בנות. אני בטוחה שכולן מדברות בדיוק על אותו דבר. לא חידשתי לה כלום, ופניה לא נראו מופתעות או עצובות.

"היא המשיכה בכמות התרופות הנדרשת, תוספי מזון שעלי לבלוע לפני כל ארוחה, הסבר על הנהלים של המחלקה, וכמה הערות ביניים על הקושי הצפוי לי בעימות מול המחלה. 'שלא תחשבי שההחלמה קלה. צפוי לך מסע של תובנות ותגליות רבות על עצמך'. מילותיה הידהדו בראשי עוד מספר שעות לאחר מכן.

"רגע לפני שדחפתי את הכיסא אחורה ברגליי ונעמדתי לקראת יציאה, היא שאלה: 'אסתר, מה את רוצה שנעשה עבורך?' עיניי נפערו והביטו בה במבט ירוק חודר. הדמעות החלו לרדת, ועניתי ללא היסוס: 'תצילו אותי. בבקשה, תצילו אותי'".

הלך הרזון, נשארה המחלה

"האשפוז במחלקה להפרעות אכילה הוא אשפוז מלא, אך לא סגור. כל אחת שמגיעה לשם יכולה, בכל רגע נתון, לקום וללכת. אף אחת לא נשארת בכוח. אבל מי שבוחרת להישאר, מחויבת לחוקים הנוקשים ולסדר היום של המחלקה.

"משמעת בטירונות זה אפס לעומת המשמעת במחלקה. בתוך רגע, כל האינטימיות שלךְ נעלמת. את לא יכולה לשתות כוס מים ללא אישור. לשירותים את הולכת רק עם השגחה, ומשאירה את הדלת חצי פתוחה. כל אחת מקבלת תפריט שמתאים לה לפי מצבה, ואין בחירה. אין להגיד, 'את זה אני לא אוהבת'. מה שיש על הצלחת חייבים לאכול עד הסוף. גם אם הייתי משאירה ביס קטן של שניצל, הייתי מייד צריכה לשתות פחית שלמה של נוזל עתיר קלוריות וחלבונים. 

"בכל בוקר קמים בשעה שבע. ארוחת הבוקר מתחילה בשעה שמונה ואורכת 45 דקות. צריך לאכול לאט לאט. כל ביס שאת אוכלת מלוּוה במבטים של הצוות. כל תנועה או פרצוף מנותחים ונרשמים. 

"כל ארוחה נועדה להישאר בקיבה, להתעכל אט אט, בקצב שלה. קיבה שלא קיבלה מזון שנים רבות כל כך, לא ידעה כיצד להתמודד עם כובד המשימה, תרתי משמע. חלק מהבנות ישבו מקופלות לשניים, נאנחות מכאבים עזים. חלקן הלכו בסיבובים לאורך החדר, עד שנשמעה ההוראה הברורה 'שבי!'

"תחושה לא מוכרת... תחושה לא מוכרת של מזון מתעכל בקיבה, של בטן מלאה, חמימה מאוכל. כולנו הכרנו את התחושה הקלילה, שהתחלפה במהירות לכאב עז, מפלח, חותך, פוצע. לב שפועם במהירות וכאבי ראש קשים, ששום כדור לא יכול להם.

"בכי. בכי נשמע מתחת לשמיכות. בכי קורע לב, 'תעזבו אותי, לא רוצה, תניחו לי, רע לי, אני רוצָה את אמא...' ניגשתי. הורדתי השמיכה מראשה, ליטפתי את שיערה. פניה היו רטובות מזיעה ודמעות מלוחות. את לא לבד, אנחנו איתך. בהתחלה התכווצה כולה, כאילו מנסה לברוח. לאחר מספר דקות הושיטה שתי זרועות קדימה, לפתה את צווארי ולחשה: 'אל תעזבי אותי... אל תעזבי אותי...' 

"אני כאן. אותו כאב שלך, גם אני חשה. אותו פחד קיים כעת בראשי ובליבי. אותו חשש, אותו איבוד שליטה, אותו מקום, שבו לוקחים לי הכל. גם אני, בגילי, אם לשני ילדים, קוראת עתה לאמא ולאבא. קוראת בשמות של אותם אנשים שעזבו אותי כשנהיה קשה כל כך.

"גם אני, כמוך, צריכה את החיבוק החונק, המבטיח שלעולם לא עוד. גם אני, כמוך, נלחמת עתה באויב הכי גדול שלי. לא, הוא לא נמצא מעבר לים, ואינו בחזית, מכין תוכניתו הבאה. הוא אינו מזיין חילות רגלים ואינו משריין כוחותיו. הוא פה. והוא אני. הוא שתי ידיי, ומוחי, שמתעתע ומשחק בי. אני האויב של עצמי, ואני האויב החכם ביותר, החלקלק ביותר והאכזרי ביותר שאדם יכול לברוא. בשתי ידיי הבאתי זאת על עצמי, ובשתי ידיי אקח זאת ממני. תאמיני, תאמיני שהכוח קיים בך להילחם בעצמך. 

"המשכנו להתחבק עוד דקות ארוכות, עד שנרדמה. את המילים שאמרתי לה, אמרתי לעצמי. את השכנוע שהענקתי לה, הענקתי לעצמי. אט אט שקעתי גם אני על אותה ספה בחדר יום, מעכלת את מילותיי, מעכלת את המזון..."

"אני לא מטפלת ואין לי תעודה, אבל יש לי קילומטרז' עצום של ניסיון. הורים פונים אלי ומבקשים שאציל את הבת שלהם" // צילום: יהושע יוסף

אסתר החלה להעלות במשקל. עם זה היה לה הכי קשה להתמודד: להסתכל במראה ולראות את גופה עוטה עליו צורה.

"ימי רביעי היו ימי השקילה. היינו עומדות בתור כמו נידונות למוות, כשרק תחתונים לגופינו. מי שעלתה פחות מ־500 גרם, לא יצאה שבת הביתה".

"יצאתי מהחדר. כולן חיכו לתורן וחיכו לי. 'נו, איך הלך?' הלך זו בדיוק המילה. הלכה השליטה, הלך הרזון, הלך. מי נשארה? המחלה. 'עלית במשקל?'

"מה חשבתן? אני אוכלת כאן ארבע ארוחות ביום, לא זזה בכלל, חוץ מקצת שיעורים לחיזוק השרירים, שמזכירים לי תרגילים גריאטריים בבריכה של בית מלון. ההליכה הכי ארוכה שאני עושה כאן היא מהחדר שלי לחדר האוכל. שאני לא אעלה במשקל?

"הן צחקו איתי. אני רציתי לבכות. הגוף שלי לקח לעצמו את כל המזון שלא קיבל שנים. הוא שתה אותו כמו הֶלֶך במדבר". (מתוך היומן)

לא היו רגעי משבר שבהם רצית לקום וללכת?

"הצייתנות שלי והצורך לְרצות לא נתנו לי. אין כזה דבר שאני אקח על עצמי משימה ולא אסיים אותה. אומרים לי לעשות, אז אני עושה. אומרים לי לאכול, אני אוכלת. במחלקה הבנתי עד כמה אני חזקה וכמה כוח יש לי. עם כל הקשיים והכאבים, ידעתי שאני בדרך לחזור להיות אסתר".

לפני כמעט שלושה חודשים, ב־10 במארס, הגיע הרגע של אסתר. במשקל של 53 ק"ג היא השתחררה מאשפוז, נפרדה מהמחלה, וקיבלה בחזרה את השליטה על חייה. כך כתבה ביומנה:

"דלתות המחלקה נפתחו, ורוח קרירה הכתה בפניי. רגלי הימנית התרוממה כמוכנה לקחת את הצעד הראשון לחיי החדשים. חופש.

"לא, אין זה חופש רגיל. אין זה חופש פיזי, לאחר חודשים של מעקב צמוד אחרי כל תנועה ומחשבה, כל עווית בזווית הפנים או בקצב אכילת הארוחה. זה חופש אחר. חופש הנפש, חופש הרוח וניצחון הרוח. חופש מחשבתי, משוחרר מכל עכבה, איפוק, פחד או חשש. חופש החלומות, הדמיונות, המשאלות והרצונות. החופש והכלים לעשות כל מה שאי פעם חלמתי עליו".

ואת מצליחה?

"אני כבר לא מפחדת להגיד לא, ואני כבר לא מפחדת לבקש עזרה. אני גם מודעת היום לכוח הרב שיש בי ושיש לי, ולכן אני משתמשת בו גם כדי לבנות את חיי מחדש וגם כדי לעזור לבנות אחרות שבמצבי".

עם שחרורה התנדבה אסתר בעמותת "המרכז הישראלי לשינוי הרגלי אכילה - Simply you", הנאבקת בתופעת הרזון ופועלת להעלאת המודעת להפרעות אכילה. את העמותה הקים סוכן הדוגמניות עדי ברקן, שחווה מקרוב את נזקיה של המחלה כשהבין שבנות מרעיבות את עצמן רק כדי להפוך לדוגמניות.

"במהלך אשפוזי במחלקה, הבנתי כמה אני מעניקה כוח לבנות אחרות ואיך הן נאחזות בי", אומרת אסתר. "אני לא מטפלת ואין לי תעודה של מטפלת, אבל יש לי קילומטרז' עצום של ניסיון. פונים אלי הרבה מאוד הורים שמבקשים שאציל את הבת שלהם, או בעלים שמבקשים שאציל את בנות הזוג שלהם, וזה נותן לי כוח לדעת שיש בי את היכולת הזאת.

"אנחנו במגעים עם משרד החינוך. השאיפה שלנו בעמותה היא שכמו שיש הרצאות בנושא חינוך מיני, סמים ואלכוהול, יהיו הרצאות שוטפות על הפרעות אכילה. אני רוצה לחזור לעבוד בהייטק. אני מקווה שלמרות המשבר שחוויתי יקבלו אותי לעבודה, הרי אין אנשים שלא חוו משברים. יש רק אנשים שלא מספרים. ואני בחרתי לספר".

איפה את רואה את עצמך בעוד כמה שנים?

"היום אני יודעת שאני לא צריכה יותר מדי. אין לי רצונות נשגבים או חלומות באספמיה. מספיק לי לחיות כל יום וליהנות מחיי הפשוטים, עם ילדיי, עם בן זוג שאוהב אותי. כשהשתחררתי מהמחלקה להפרעות אכילה, ביתן 69 בתל השומר, השתחררתי עם ארגז כלים חדשים ושקית בד קטנה שמדיפה ריח נפלא, שעליה כתוב 'אמונה בעצמי'. אני רק צריכה לעבור את השנתיים הקרובות, ואז אדע שניצחתי לחלוטין את אנה". 

*   *   *

סיכויי ההחלמה: 50 אחוזים בלבד

אנורקסיה נרבוזה היא הפרעת אכילה, שמתאפיינת בהרעבה עצמית וברזון קיצוני שעלול להוביל למוות. היא נפוצה בעיקר אצל בנות; אחוז אחד מכלל אוכלוסיית הנשים בנות 25-15 סובלות ממנה. בניגוד לדעה הרווחת, רק כחצי אחוז מהחולות הן דוגמניות.

המרכז להפרעות אכילה ומשקל בבית החולים שיבא הוא היחיד בארץ שמטפל בנשים מעל גיל 18. לדברי מנהל המרכז, ד"ר איתן גור, "הפרעות האכילה הן תוצר של התרבות המערבית. תרבות השפע, שבה יש מצד אחד עודף בכל תחום, ומצד שני טיפוח של אידיאל הרזון, יוצרת קונפליקט שמוביל להפרעות אכילה".

ברוב המקרים, מתלווה למחלה מצוקה נפשית ודימוי עצמי נמוך. סיכויי ההחלמה הם כחמישים אחוזים בלבד; כמחצית מהחולים יישאו את המחלה כל חייהם. אחת מכל 20 בנות שיחלו במחלה, תמות ממנה.

"ככל שמקדימים לטפל במחלה, סיכויי ההחלמה גבוהים יותר", אומר ד"ר גור. "סימני האזהרה הם ירידה דרסטית ופתאומית במשקל, שהייה מרובה בשירותים והימנעות מארוחות משפחתיות ומאירועים חברתיים".

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו