זה קרה ב־2004. אחרי שנלחם בארכי נבלים באוויר, בים וביבשה, החריב מכוניות ספורט ועשה נעים לכמה וכמה נשים על הפלנטה, באה הבשורה מהמפיקים וטילטלה את חייו של פירס ברוסנן: החזר נא את התג של 007, לא נזדקק עוד לשירותיך. הפעם אפילו M לא היתה שם כדי להושיע.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הוא היה אז בן 50, גיל שבו קודמיו עוד היו חזק בתפקיד. ברוסנן רכב על גלי ההצלחה של "למות ביום אחר", הסרט ה־20 בסידרת בונד והרביעי בכיכובו, שגרף יותר מ־430 מיליון דולר ברחבי העולם. "המפיקים הזמינו אותי לשיחה אחרי הסרט ואמרו שהם מאושרים מההצלחה הקופתית ורוצים אותי שוב", סיפר בזמנו. "הלכתי לדרכי כאדם מאושר, בידיעה שאקבל את הסרט החמישי".
אבל להוליווד, כידוע, חוקים משלה. "יום אחד צילצל הטלפון, והסוכן שלי היה על הקו. הוא הודיע לי בצער שהמפיקים שינו את דעתם והחליטו ללכת על בונד צעיר יותר. היה קשה לדעת מה האמת בהוליווד באותם ימים, אבל זו זכותם להתחרט. זה היה מאכזב ומפתיע. היתה לי יממה של הלם מוחלט, ורק אחר כך התחלתי לעכל את הבשורה".
ברוסנן יחגוג בחודש הבא את יום הולדתו ה־61, אבל חוץ מהשיער המאפיר, לא ממש רואים עליו. או ליתר דיוק, הוא עושה הכל כדי שלא יראו: לובש חולצת כפתורים שחלקה העליון לא מכופתר ועליה ז'קט ספורטיבי, מדבר בטון מלטף, משדר את הקוליוּת המוכרת שלו שבנתה אותו כשחקן, ותרמה רבות להצלחתו כבונד.
"במקצוע שלי אתה חי עם כל דמות לפרק זמן קצוב, ותמיד אופף אותך מין פחד", הוא פותח, ועוצר לרגע כדי להזמין קפוצ'ינו מאחת מנערות היח"צ המלוות אותו. "זה לא הולך ונעשה קל עם השנים. כל עבודה שונה מקודמתה".
זה נשמע כמו חצי התנצלות, בעיקר כשבוחנים את הסרטים שעשה ברוסנן בשנים האחרונות - רובם מתבדחים על חשבון העבר הקרבי שלו, וכמה מהם, איך לומר, לא ממש יפארו לו את הרזומה. בסוף השבוע הקרוב הוא מוציא לאקרנים את קומדיית הטעויות "אהבה בועטת", שבה הוא מרשה לעצמו להשתטות לצידה של זוכת האוסקר אמה תומפסון. השניים מגלמים בני זוג גרושים, ריצ'ארד וקייט, שמוצאים את עצמם בדרום צרפת במרדף אחר איש עסקים נוכל, שהתאגיד שלו השתלט על החברה הבנקאית שבה מועסק ריצ'ארד. המטרה היא יהלום יקר ערך, שהשגתו ומכירתו אמורות לפצות את העובדים על אובדן דמי הפרישה וקרנות הפנסיה שלהם - רק שצריך להזדרז, כי ריצ'ארד נמצא במרחק שבוע מהיציאה לגמלאות.
אווירת גיל הזהב מאפשרת לברוסנן להקיף את עצמו באינספור בדיחות גיל (כולל אחת על פיפי באמצע פעולת ריגול) ולדרוס (ברכב מושכר) את הקלישאות הכי משומשות של סרטי אקשן בשקל: מרדפי מכוניות וסירות, תכנון חטיפה נועזת של היהלום המדובר, החרבת מסיבות קוקטייל זוהרות ולגלוג לדמות המרגל, שפירנסה אותו לא רע במשך שנים. בשלב זה של חייו, ברוסנן הוא בונד בדרך לבית אבות.
סרט שמדבר על דמי פרישה וקרנות פנסיה??? אתה רציני?
"זה אחד הדברים שמשכו אותי לסרט. המצב הכלכלי כיום די עגום. כל אחד חש על בשרו את העקיצה, כל אחד מכיר אנשים שנכוו מעולם הבנקאות. אתה שואל את עצמך על מי אפשר באמת לסמוך היום, כי על המנהיגים כנראה אי אפשר לסמוך".
אתה דווקא חי לא רע מהסרטים שאתה עושה.
"אני שואף לחיות בפשטות ולהרוויח את לחמי, אבל כיום קשה להרוויח מהופעה בסרטים. הכסף האמיתי לא נמצא שם, וקשה למצוא מי שיממן הפקות. זה שונה מאוד מהבזבזנות המופרזת שאפיינה את שנות ה־80. אני מרגיש את הכאב, התסכול והבלבול של מי שפועל בתחום".
זה סרט שג'יימס בונד היה הולך לראות בקולנוע?
"אני לא יודע, אבל לי הוא התאים עכשיו כמו כפפה ליד. זה סרט מתוק להפליא, שתפס אותי בנקודת הזמן הכי נכונה לגלם דמות של גבר במצב מסוים בחייו, עם כל הכאבים הפיזיים והיבלות שמכבידות. בגילי זאת כבר הרגשה מוכרת".
איך היתה העבודה עם אמה?
"אמה ואני נפגשנו לאורך השנים, ותמיד אמרנו שאנחנו מוכרחים לעבוד יחד. היא תמיד היתה מהממת בעיניי. עד שהיא והבמאי, ג'ואל הופקינס, פנו אלי לעשות את הסרט הזה. שנינו באנו לסט מדי בוקר, שתינו קפה ומייד התחלנו לצלם, כמעט לא נאלצנו להפגין כישורי משחק, משום שזה בא לנו כל כך טבעי ונקי. אני מעריץ אותה, כי היא גרמה לי להיות שחקן טוב יותר, מעצם נוכחותה".
לצד אמה תומפסון ב"אהבה בועטת". "שנינו באנו לסט מדי בוקר, שתינו קפה ומייד התחלנו לצלם. זה בא לנו כל כך טבעי ונקי"
תומפסון, היושבת לצידו, לא נשארת חייבת, כמובן: "הדבר שאני אוהבת יותר מכל אצל פירס הוא שבזכותו אני מקבלת הנחות ענק בשופינג, כי הוא מקבל הנחות מכל עבר. אבל האמת היא שאנחנו פשוט מסתדרים נפלא. אני אוהבת במיוחד שאני יכולה לשבת לצידו בשקט ולהרגיש בנוח".
ברוסנן: "את מתכוונת כשאני יושב בשקט, כי ממתי את יושבת בשקט?"
"אהבה בועטת" סווג על ידי המבקרים בטורונטו כקומדיית "סקרוּבּוֹל", ז'אנר של פארסה וסלפסטיק, שאפיין את הקולנוע בשנות השלושים של המאה שעברה. ברוסנן מודה שעידן הריאליטי הפך את הז'אנר הזה להרבה פחות רלוונטי. "סרט כמו שלנו ניצב לבדו במערכה, כמחווה לקומדיות המטורפות מהעבר. בימינו מיושן לעשות סרטים כאלה. כיום שולטות בעיקר הפקות הענק של האולפנים הגדולים. קשה מאוד ליוצרי קולנוע, גם ותיקים וגם חדשים, לקבל במה".
רוב הסרטים בקריירה שלך היו עצמאיים, ולא נתמכו על ידי אולפנים גדולים.
"אני מעדיף את זה כך, כמי שהתחנך ברחובות לונדון בתיאטרוני פרינג'. האופי הזה זורם בדמי. גם בסרטים הגדולים שאני עושה, כולל דרך חברת ההפקות הפרטית שלי, 'Irish Dreamtime', אני שואף לעבוד עם במאים צעירים. זה ממריץ ומשחרר אותי".
לא כולם ירגישו בנוח עם ההומור בסרט, ועוד עם העובדה שזה דווקא אתה, מכל האנשים בעולם.
"אני מבין את ההלם שיחטפו האנשים, שמזהים אותי עם תפקיד מאוד מסוים. אבל באתי לבדר, ואני נהנה מזה. הפכתי את הקערה על פיה. פתאום אני כבר לא משחק בלש או מרגל, אלא אדם שעבד כל ימיו בעבודה רגילה, גר בפרברים ונגרר בעל כורחו להרפתקה מגושמת בעקבות אוצר אבוד.
"יש בסרט סצנה שבה אני ואמה לובשים חליפת צלילה. צחקנו על עצמנו, כי אנחנו נראים שם קצת סוטים. הגומי היה מעיק ומעצבן. הבמאי הרשה לנו להיות חופשיים, בלי גבולות. בסצנה אחרת אמה נוהגת באוטו זעיר, ואני לצידה, בלי עזרה של כפילים. באמת חששתי לחיי באותו רגע, מה שרואים בסרט זו לא העמדת פנים. בצילומי דרמה יש מקומות להתחבא. קומדיה, לעומת זאת, דורשת טכניקה וגישה אחרות. כשאתה מצליח לעשות את זה - אתה בעננים".
"אבא, למה נטשת אותי?"
ברוסנן נולד במאי 1953 בעיירה קטנה באירלנד כבן יחיד לנגר ולאחות בבית חולים. אביו נטש אותו כשהיה בן 4, אמו עקרה לפרנסתה ללונדון והותירה אותו אצל הוריה. אחרי מות סבו וסבתו עבר פירס לחזקת דודיו, ולבסוף התחנך בפנימייה. "הייתי בודד בילדותי", סיפר בראיון ב־1997. "את אבי מעולם לא הכרתי, ואת אמי, שעשתה הכל כדי לדאוג לי לחיים טובים יותר, פגשתי פעם או פעמיים בשנה. ב־1986, כשהצטלמתי באירלנד, ראיתי את אבי בפעם הראשונה והיחידה. ישבנו לקפה במלון שבו שהיתי, ואני זוכר שלא הייתי מסוגל להוציא מפי את השאלה 'אבא, למה נטשת אותי?'"
בגיל 13 התאחד שוב עם אמו, כשעבר להתגורר איתה ועם בעלה השני באנגליה. בבית הספר שבו למד כוּנה בשם הגנאי "האירי". בגיל 16 עזב את התיכון בשאיפה להפוך לצייר, אך מצא עצמו משתתף בסדנאות משחק, שהובילו אותו ללימודים בבית הספר לדרמה בלונדון. הוא הופיע בתיאטרון, ואחר כך בטלוויזיה.
ב־1982, כשהוא בן 29, קיבל את הצ'אנס הגדול בארה"ב - התפקיד הראשי בסידרת המתח הקומית "רמינגטון סטיל". הוא גילם בלש פרטי נועז וחמקמק עם חיוך ערמומי, בלורית מתנפנפת ושארם הורס.
מתוך הסרט "מחר לנצח". היה בונד הראשון ששוחרר מהתפקיד שלא בתנאיו שלו
אבל עיניו של ברוסנן היו נשואות אל פיסגת עולם הביון, לתפקיד הנחשק מכולם. את מפיק התאגיד המצליח של בונד, אלברט ברוקולי, הכיר עוד בתחילת שנות ה־80, כשאשתו הראשונה, השחקנית האוסטרלית קסנדרה האריס, הופיעה ב"לעינייך בלבד", בקדנציה של רוג'ר מור. כבר אז לכד ברוסנן את עיניו.
ב־1987 הציע לו ברוקולי לגלם את בונד בסרט ה־15 בסידרה, "007 באזור המסוכן", אבל NBC, שכבר שקלה לבטל את "רמינגטון סטיל" בגלל שיעורי צפייה נמוכים, השתמשה בבאזז סביב ברוסנן והציעה לו חוזה לעונה נוספת. ברשת דווקא הסכימו להתגמש ולאפשר לו להצטלם לסרט, אבל אנשי בונד לא הסכימו שהגיבור המיועד יהיה קשור לפרויקט אחר. התפקיד הלך לטימותי דלטון, וברוסנן המאוכזב נאלץ להסתפק בהופעה כסוכן חשאי דמוי 007 בפרסומת לדיאט קולה.
רק אחרי שני סרטי בונד כושלים ושנים של מאבק משפטי על זכויות היוצרים לתאגיד בונד הבינו המפיקים שדלטון הוא לא מה שהם מחפשים. בד בבד, "רמינגטון סטיל" ירדה מהמרקע בתום חמש עונות, וההצעה ההוליוודית הוגשה לפתחו של ברוסנן חמה וטרייה: להיות השחקן החמישי שנכנס לנעליו של הסוכן החשאי בעל הרישיון להרוג, אחרי קונרי, לזנבי, מור ודלטון.
"זו היתה טבילת אש שאין כדוגמתה", הוא מספר. "אני זוכר שהייתי מבועת עד עמקי נשמתי".
הסרט הראשון שעשה ברוסנן כבונד וה־17 בסידרה, "גולדן איי", יצא ב־1995 והיפנט את הקהל ואת המבקרים כאחד. ברוסנן, בעל עיני הפלדה, הקסם הטבעי והפריזורה שלא מאבדת שערה אחת, הוכתר מייד כ"בונד האולטימטיבי". הסרט גרף הכנסות של יותר מ־350 מיליון דולר, סכום שיא בתולדות בונד ויותר מפי שניים מהסרט שקדם לו, "רישיון להרוג".
החיים הטובים של ברוסנן נמשכו לאורך שלושה סרטים נוספים. השכר שלו תפח באופן עקבי: מ־4 מיליון דולרים על "גולדן איי", ל־8 מיליון על "מחר לנצח" (1997), 12 מיליון על "העולם אינו מספיק" (1999) ועד 16.5 מיליון על "למות ביום אחר" (2002). נוסף על כל אלה, הוא קיבל גם טיפ שמן בסיום כל סרט: המכוניות המיוחדות שחברת ב.מ.וו ייצרה עבור העלילה עברו לידיו.
התקשורת אהבה אותו. ב־2001 בחר בו המגזין "פיפל" ל"גבר הסקסי בעולם", והוא נצפה במיטב האירועים הנוצצים של תעשיית הקולנוע האמריקנית. ואז, כשהדרך אל הסרט החמישי שלו בסידרה נראתה בטוחה, השליכה הוליווד את ברוסנן מהרכב הנוסע והותירה אותו מדמם בצידי הדרך. במקומו לוהק הרכש החדש והצעיר דניאל קרייג. ברוסנן בלע את מפח הנפש והפך לבונד הראשון ששוחרר מהתפקיד שלא בתנאיו שלו. גם זה משהו להיסטוריה.
ברוסנן מזכיר שקוונטין טרנטינו שקל אז לביים את הסרט החמישי שלו כבונד, "קזינו רויאל". "אני זוכר שנפגשנו במלון בבוורלי הילס לדבר על הסרט שקיווינו לעשות יחד. הוא במאי שאני מאוד אוהב ומעריך. ישבתי באותו ערב על הבר, ומעריץ שיגר אלי כוסות מרטיני בלי הפסקה. גמרתי את הערב שיכור לגמרי, מדדה בקושי אל הרכב שחיכה לקחת אותי הביתה".
זה קורה לך הרבה, ששולחים לך בבר או במסעדה מרטיני סטייל בונד?
"לא הרבה, מדי פעם. זה דועך עם השנים, כי עכשיו שולחים מרטיני בעיקר לדניאל קרייג. וחוץ מזה, אני בכלל מעדיף ג'ין מרטיני. עם לימון בצד".
זיכוך נפש דרך הדמויות
בראיונות שהעניק לאחרונה הודה ברוסנן שההישגים שצבר בקריירה קשורים למכשולים שבהם נתקל בחייו. "תמיד הייתי מהגר. אם זה מאירלנד לאנגליה, או מאנגליה לאמריקה. נקודת המבט שלי על החיים והתשוקה הגדולה שלי למשחק הן בגלל שהייתי אאוטסיידר. נאלצתי להסתמך על עבודה קשה, אינטואיציה, היגיון בריא והרבה מזל כדי למצוא את עצמי במקום הנכון, בזמן הנכון. גם האמונה הקתולית שמרה עלי לאורך השנים. הדלאי למה אמר פעם שדת היא למעשה טוב לב והאדם חייב אמונה. אני הייתי אבוד בלי זה".
הוא היה נשוי פעמיים. ב־1980 נישא לקסנדרה האריס, ואימץ את שני ילדיה מנישואיה הקודמים - כריסטופר (43, כיום מפיק קולנוע בבריטניה) ושארלוט. יחד הם הביאו לעולם את בנם שון (30, כיום שחקן).
האריס מתה ב־1991 מסרטן, כשהיא בת 43. ברוסנן אומר שמותה היה נקודת מפנה בַּיחס שלו לחייו. "בהתחלה אתה רואה את החיים שלך קמלים, אבל אחרי שהזמן משכך קצת את הכאב, אתה מבין שאתה עדיין נושם, מרגיש, חושב, מקבל החלטות", סיפר בעבר. "זה נותן לך עוצמה מחודשת. המשפחה שלי הקיפה אותי ותמכה בי, וידעתי שעלי לעבוד, למצוא את התפקיד הבא שלי בתור שחקן פעיל ולהמשיך הלאה בחיי".
כשנתיים אחרי שהתאלמן הכיר ברוסנן את העיתונאית האמריקנית קיילי שיי סמית, הצעירה ממנו בעשור, כשהגיעה לראיין אותו. השניים התאהבו, ואחרי תקופה נישאו. הם הביאו לעולם שני בנים - דילן תומס (17) ופאריס בקט (13).
"אני יודע מה זה להיות אלמן ומה זה למצוא אהבה חדשה", אמר ברוסנן בשנה שעברה בראיון ל"מירור" הבריטי. "קיילי היא חוט השידרה של המשפחה והחיים שלי, אני אומר לה שאני אוהב אותה מדי יום, ואומר לה שהיא יפהפייה ושלא הייתי שורד בלעדיה. היא מאוד תומכת בי גם כשאני מופיע בסצנות רומנטיות, היא קוראת לזה 'בגידה חוקית'. יש לה חוש הומור נפלא ויש לה אמון מוחלט בי. היא כוכב הצפון שלי, ששומר עלי כבר 20 שנים".
בתו המאומצת של ברוסנן מנישואיו לקסנדרה האריס, שארלוט, מתה בשנה שעברה, בגיל 41 - גם היא, כמו אמה, מסרטן השחלות. על רקע הטרגדיות שאפפו אותו, הוא פעיל כיום בעמותות להגברת המודעות למחלה, וגם בארגוני איכות סביבה - נושא שקרוב לליבה של אשתו.
לאורך השנים הופיע ברוסנן בסרטים ממגוון ז'אנרים, ובהם הלהיט "גברת דאוטפייר" (לצד רובין וויליאמס), "הפלישה ממאדים", "מטאדור" (שזיכה אותו במועמדות השנייה לגלובוס הזהב, אחרי תפקידו במיני סידרה בריטית מ־1985) ו"מאמא מיה!" לצד חברתו הקרובה מריל סטריפ.
"המקצוע שלי הוא מתנה המעניקה לי זיכוך נפש דרך הדמויות שאני מגלם", הוא אומר. "אני רואה ביכולת המשחק שלי את הכוח שמחזק אותי כאדם. מעולם לא חיפשתי להתעשר, כסף אף פעם לא שיחק אצלי תפקיד. רק רציתי להצטיין במלאכת המשחק".
"עוד סרט, עוד תפקיד, עוד מלון - יש בזה בדידות קיומית"
לא מעט פרויקטים מצפים לו בקנה. דרמה תקופתית שבה יגלם את מלך צרפת לואי ה־14, קומדיה רומנטית לצד סלמה הייק וג'סיקה אלבה, מותחן בשם "איש נובמבר", ואפילו הצטרפות לחבורת כוכבי האקשן הפנסיונרים בסידרת "הבלתי נשכחים" של סילבסטר סטאלון. "כדי להיות שחקן מצליח בהוליווד אתה חייב להצטייד בכישורים נלווים, לרבות קסם אישי", הוא אומר. "גם כשאני סוגר עיסקה, להישען על הטאץ' של בונד, שמזוהה איתי, זה תמיד רעיון טוב. את זה אני עוד נושא עימי".
אתה לא חושש שתעלה בסוף חלודה בז'אנר האקשן למזדקנים?
"בשלב זה של חיי אני כבר די מקובע בעיני הצופים, בתפקידים שבהם התרגלו לראות אותי. אני קורבן של טייפקאסט, השלמתי עם זה. לא כל אחד זכה במגע הקסם שיש לדניאל דיי לואיס או לגארי אולדמן. מרגע שהפכתי לג'יימס בונד נעשיתי בן לילה כוכב בינלאומי וזה דבק בי לנצח, כי אנשים נוהגים לומר שגם בסרטים שבאו אחר כך נראיתי כפי שנראיתי בסרטי בונד, אבל הכל זו אשליית האיפור. האמן לי שאני מתבגר.
"מבחינתי אני נותן שואו על הבמה ומייד ממהר לרדת ממנה, פשוט ואלגנטי. אני רק מקווה שאני עדיין מספק את הסחורה ומתפלל שלא אתקל בהערות ובביקורות שיפצעו אותי. מי יודע, אולי תבוא הצעה לתפקיד קיצוני שיאלץ אותי לעבור מהפך, כמו שלמדתי בבית הספר לדרמה בלונדון".
כולל הורדת הבלורית?
"לך תדע. אולי עיוות כלשהו במראה שלי".
תחפש לשחק בקומדיה דומה לזו גם בעתיד?
"אני לא מחפש פרויקטים ספציפיים, הם מוצאים את דרכם אלי. אני אוהב לעבוד ואני אוהב שיש קלילות ולב בתסריט שמוצע לי. זה מה שמסב לי את האושר האמיתי בסופו של דבר, היכולת לשמח את הקהל. כי אם לא אעשה את זה עכשיו, אימתי?"
יש מחשבות על פרישה?
"עדיין לא, כי מה אעשה עם עצמי? אני אמנם אוהב לצייר, זה מחזיר אותי לשורשים של האמנות שריתקה אותי בתור נער צעיר. אבל אני לא יכול לדמיין את חיי שלא במשחק, במחיצת שחקנים אחרים, משום שהבמה שניתנת לי שם מתגמלת בכל פעם מחדש.
"במהלך השנים קניתי לאשתי מספיק יהלומים ופנינים, אז היום אני מצייר לה ציורים במתנה. הסרטים באים והולכים, אבל להיות בן 60 שהתברך במשפחה חדשה זה אוצר יקר. הילדים שלי הם המנוע שלי לשמור על עצמי, בריאותית וגופנית. אני גר במאליבו, על חוף האוקיינוס, ואני חותר בסירת משוטים, יוצא להליכות ורוכב על אופניים. כשאני לא מצטלם החיים שלי מאוד פשוטים, בלי טריקים או קסמים. כשאני מצטלם, רחוק מהבית, זה קשה. עוד סרט, עוד תפקיד, עוד מלון - יש בזה בדידות קיומית".
אתם חושבים על הרגע שהילדים יעזבו את הקן?
"בהחלט. מדי פעם אני אומר לקיילי, 'עוד רגע הילדים ילכו לקולג', ונישאר כאן רק אני ואת, ילדונת'. אבל אני בטוח שהקן המתרוקן יפיח בי אנרגיות להשקיע בדמויות עמוקות יותר בתחום המשחק. אולי גם יהיה לנו פנאי לטוס מדי פעם לחופשה בדרום צרפת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו