וויל פארל חוזר להרוג את אמריקה מצחוק

וויל פרל הוא גאון קומי. ברור לי שזו אמירה שנויה במחלוקת. וברור לי שיש לא מעט אנשים שאומרים עכשיו "מי?" השטיק האינפנטילי, המטומטם והמוגזם שלו הוא ללא ספק טעם נרכש, והנונסנס המאולתר, האבסורדי וההזוי, שכה מזוהה איתו, מתקשה לצלוח את המעבר לעברית. די להעיף מבט בשמות המביכים שהמפיצים המקומיים העניקו לסרטיו הבודדים שהופצו בישראל כדי להבין את זה. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אבל אותי פרל מצחיק - מצחיק מאוד אפילו, ואני לא מתכוון להתנצל על זה. גם ביום בינוני, ואלוהים יודע שהיו לו כמה וכמה כאלה, הוא עדיין אחד הקומיקאים הכי קורעים בעולם, אם לא הקורע מכולם. ואין לי ספק שללא הדמויות המטורפות שהוא יצר ב־15 השנים האחרונות - החל בברנן הילד־איש, גיבור "אחים חורגים"; עבור בריקי בובי, כוכב המירוצים הדביל של "לילות טלדגה"; ובצ'אז מייקל מייקלס, האתלט האולימפי המכור לסקס מ"שניים על הקרח"; וכלה ברון בורגנדי, מגיש החדשות האידיוט והמסורק למשעי מ"Anchorman" - היה העולם שלנו מקום הרבה פחות נסבל. 

אני פוגש את פרל (46) באוסטריה, לשם הגיע לרגל רטרוספקטיבה מפוארת ומקיפה שעורך לכבודו Viennale, פסטיבל הקולנוע המקומי. "כששמעתי על הרטרוספקטיבה חשבתי שעובדים עלי", הוא אומר בצניעות, "אבל כשהבנתי שזה אמיתי, אמרתי: 'הגיע הזמן באמת!'" 

כדי להיות נוכח בפסטיבל, לקח לעצמו פרל פסק זמן קצר ממסע יחסי הציבור המפלצתי שמתלווה לסרטו החדש "Anchorman 2: The Legend Continues" (ובעברית: "חדשות בהפרעה"). זהו סרט המשך, שמגיע למסכים כמעט עשר שנים לאחר החלק הראשון. לקראת עלייתו בארה"ב הופיע פרל בדמותו של גיבור הסרט, רון בורגנדי, בעשרות פרסומות (בהן לא פחות מ־70 פרסומות שונות עבור חברת הרכב דודג'), התארח כמעט בכל תוכנית טלוויזיה אפשרית, כתב ספר זיכרונות וזכה לכך שבן אנד ג'ריס יקראו לאחד מטעמי הגלידה שלהם על שם הדמות שגילם.

פרל טוען כי כלל לא רצה לעשות את הסרט. עד היום הרי לא התפתה אף פעם לעשות סרט המשך; בעבר אפילו דחה 29 מיליון דולר שהוצעו לו כדי לככב בסרט המשך לאחד מלהיטיו. אבל המעריצים לא הפסיקו לנדנד.

"תמיד הייתי נגד סרטי המשך, אבל לאורך השנים, הסרט הראשון הפך לסוג של תופעה. מצטטים אותו, הוא מכר מיליוני עותקים בדי.וי.די, וקיבל חיים משל עצמו. מתישהו התחלנו להגיד לעצמנו, 'טוב, אם יש סרט אחד שכן היינו עושים לו המשך, זה "Anchorman"'. ואז, יום אחד, פשוט אמרנו - 'למה לא, בעצם?'"  

מה האולפן מבין?

"גדלתי בסביבה מאוד מוגנת", הוא אומר. "עיירה קטנה באורנג' קאונטי, קליפורניה, עם בתי ספר טובים ומעט פשע. אחת הדרכים העיקריות שבהן היינו מפיגים את השעמום ומשתעשעים היתה באמצעות התנהגות ביזארית ומעשי קונדס".

הוא בכלל רצה להיות שדרן ספורט, וכשסיים את לימודיו פנה ללימודי תקשורת. אבל הצורך להמשיך להצחיק גבר על הרצון להשיג עבודה יציבה. כך מצא את עצמו מתגלגל לבימות הסטנד־אפ ולקבוצת אימפרוביזציה מקומית בשם "The Groundlings". 

"עשיתי סטנד־אפ במשך כשנה וחצי, אבל ברגע שהצטרפתי ל'Groundlings', הבנתי שאני הרבה יותר נהנה לעשות מערכונים קבוצתיים. כשיש איתך עוד אנשים על הבמה, פחות מפחיד להיכשל". 

עבודתו של פרל משכה את תשומת ליבם של מלהקי "סאטרדיי נייט לייב", וב־1994 הוא הוזמן לאודישן בניו יורק. בראיון ל"ניו יורק טיימס" סיפר כי הגיע לפגישה המלחיצה עם מזוודה מלאה בכסף מזויף כדי "לשחד" את לורן מייקלס, המפיק האגדי של התוכנית. בסופו של דבר התקבל לעבודה גם בלי להזדקק לכך.

לאחר שנה ראשונה קצת צולעת, שבמהלכה נבחר לחבר הצוות הכי פחות אהוב בתולדות התוכנית, החל פרל לבסס את מעמדו בעזרת גלריה רחבה ומגוונת של חיקויים ודמויות. בין השאר, גילם את הנשיא בוש (שהפך, באופן מפתיע, למעריץ שרוף) ואת סדאם חוסיין, וכיכב במערכוני פולחן רבים, ובהם "More cowbell" - מערכון מוסיקלי עם כריסטופר ווקן, שהפך לקאלט.

במהלך העבודה שלו ב"סאטרדיי נייט לייב" גם פגש פרל את אדם מקיי, שהיה בין הכותבים לסידרה והפך עם השנים לשותף המרכזי שלו ליצירה. "התחלנו לכתוב מערכונים יחד, ומהר מאוד הבנו שיש לנו ראש מאוד דומה". 

את הגיחות הראשונות לקולנוע ביצע עוד בימיו ב"סאטרדיי נייט לייב". ב־1997 קיבל תפקיד קטנטן ב"אוסטין פאוורס", וכעבור שנה כיכב לצד כריס קטן ב"לילה ברוקסברי", שכשל בקופות ונקטל בידי המבקרים. תפקידו המשמעותי הראשון על המסך הגדול הגיע ב־2001, בקומדיית הדוגמנות "זולנדר", כשגילם את ז'אקובים מוגאטו, מעצב אופנה שטני ומופרע, שמאמן את בן סטילר להתנקש בראש ממשלת מלזיה.

כז'אקובים מוגאטו ב"זולנדר". מעצב אופנה שטני ומופרע

בד בבד, בגלל החשש של מפיקי "סאטרדיי נייט לייב" שהכוכב הכי חם שלהם ילך בעקבות אדם סנדלר ומייק מאיירס וינטוש אותם לטובת קריירה קולנועית, הפך פרל לשחקן עם המשכורת הגבוהה ביותר בהיסטוריה של התוכנית: 350 אלף דולר לפרק. 

לאחר שבע עונות, עזב פרל את הג'וב הטלוויזיוני החלומי שלו והחל להתרכז בקולנוע. ב־2003 גנב את ההצגה מוינס ווהן ומלוק ווילסון בתור "פרנק הטנק" בקומדיית הקולג' "מועדון החברים" ("Old School"), שממנה זכורה במיוחד הסצנה שבה הוא משתכר, מתפשט ורץ ברחובות בעירום מלא. באותה שנה כיכב גם ב"קטן עליו" ("Elf"), קומדיית חג מולד שגרפה יותר מ־200 מיליון דולר והפכה אותו לסופרסטאר שמשתכר 20 מיליון דולר לסרט. 

אבל כל אלה היו רק ההקדמה. ב־2004 יצר פרל עם אדם מקיי את "Anchorman", והניח על המסך את המצאתו הגדולה ביותר עד היום: מגיש החדשות המשופם והמטומטם רון בורגנדי, שמנהיג את צוות חדשות הערב של ערוץ מקומי בסן דייגו, אי אז בסבנטיז.

מאיפה בכלל הגיע הרעיון לדמות הזאת?

"ראיתי פעם תוכנית טלוויזיה שבה ראיינו מגיש חדשות ותיק מפילדלפיה, אחרי שהוא כבר יצא לגמלאות. הוא ישב בסלון של הבית שלו בסווטשירט, ונתן ראיון. אבל הוא עדיין דיבר כמו מגיש חדשות. הוא אמר דברים כמו (מאמץ את קולו של בורגנדי) 'אתם צריכים לזכור שבזמנו בהחלט הייתי חזיר שוביניסטי אמיתי. לא הייתי נחמד בכלל למגישה שעבדה לצידי'. ראיתי את זה, וחשבתי שזה כל כך מצחיק שהוא עדיין מדבר כך. ידעתי שחייבים לעשות עם זה משהו".

"10 אולפנים אמרו לנו לא"

הדרך עד לסרט, אומר פרל, היתה קשה וארוכה. "לקח לנו שלוש שנים להרים את הפרויקט. היה יום אחד שעשרה אולפנים אמרו לנו לא. אף אחד לא הסכים לתת לנו הזדמנות. ניסינו לשכנע את כולם שזה יהיה מצחיק. אבל זה היה הסרט הראשון שבאמת היה שלנו, והיה לנו הרבה מה להוכיח. הוא עדיין מייצג עבורי את המאבק על כל מה שאנחנו מאמינים בו.

"האולפן שהסכים לבסוף לעשות את הסרט לא רצה את הדמות של בריק טמלנד, החזאי. הם פשוט לא הבינו את הדמות הזאת, ואמרו שהיא בכלל לא הגיונית. הם לא הבינו למה הוא אומר דברים מוזרים כל הזמן. אמרנו להם שזו בדיוק הפואנטה. התעקשנו. אמרנו להם שיסמכו עלינו. שנמצא את השחקן הנכון, והם כבר יראו שזה יעבוד. ובאמת, ליהקנו לתפקיד את סטיב קארֶל, שעדיין היה די אלמוני, והוא הפך את הדמות הזאת לאגדית".

קבלת הפנים שציפתה לסרט (שבו השתתפו גם פול ראד וכריסטינה אפלגייט) היתה פושרת, ולא נראָה שלדמותו של בורגנדי צפוי עתיד מזהיר. ובכל זאת, נגד כל חוקי ההיגיון, הפופולריות של הדמות רק הלכה וגדלה. אנשים גילו שהסרט הופך ליותר ויותר מצחיק בצפיות חוזרות, וכמעט כל משפט בו הפך עם הזמן לבר ציטוט. 

למה אתה חושב שרון זכה, בסופו של דבר, לחיבוק כל כך חם מהקהל?

"כי הוא אידיוט שחושב שהוא תמיד צודק. אבל גם יש בו מתיקות מסוימת. אנשים מבינים שלמרות שהוא מאוד מעוניין שייקחו אותו ברצינות, הוא למעשה חסר ביטחון. כמו כולנו, הוא רק רוצה שיאהבו אותו. חוץ מזה, יש משהו במגישי חדשות שבגללו קל לצחוק עליהם: הם נותנים את הרושם הסמכותי הזה שהם יודעים הכל.

"עבורי זו דמות כיפית במיוחד, כי היא פשוט מתאימה לכל מצב. אני יכול לדבר על כל נושא, בלי לדעת בכלל על מה אני מדבר. אני רק עושה כאילו יש לי מושג. ואנשים אוהבים את המשחק הזה".

לצד עבודתם הקולנועית הענפה, פרל ומקיי גם מוצאים זמן להפיק תוכניות טלוויזיה, לטפח יוצרים בתחילת דרכם (רק בשבוע שעבר חנכה חברת ההפקה שלהם חטיבה מיוחדת, שתתמקד בפיתוח פרויקטים עבור שחקניות), ולתחזק את "Funny or Die", אתר אינטרנט שייסדו ב־2007, ומציע לגולשים לדרג מערכונים שצולמו במיוחד עבורו. כיום, שבע שנים לאחר השקת האתר, מדובר במותג מאוד מצליח ורווחי, שמביא מיליוני צפיות בכל חודש. 

אבל עבור מעריציו של פרל, הביטוי "Funny or Die" עשוי להישמע יותר כמו המוטו שמנחה את הקומיקאי החרוץ וחסר הגבולות הזה בעבודתו. כי במבט מבחוץ, הוא בהחלט נראה לא פעם כמי שאומר לעצמו "או שאצחיק עכשיו, או שאמות תוך כדי ניסיון".

"קומדיה היא לא דמוקרטיה: היא רודנות". צילום: יח"צ

"כשחושבים על זה, יש בזה משהו", הוא מהרהר בקול. "עולם הקומדיה באמת קשור באופן כל כך ישיר למוות. אם אתה נכשל, אומרים ש'מתת שם בחוץ'. לעומת זאת, גם כשאתה ממש מצליח, אומרים ש'הרגת את הקהל'.

"עולם הקומדיה הוא עולם מאוד תחרותי. אבל במקום להתעסק ביריבות עם קומיקאים אחרים, החלטתי שפשוט אעשה את מה שאני עושה הכי טוב, ואתמסר לדמויות עד הסוף. זה תמיד היה הפוקוס שלי. קומדיה היא לא דמוקרטיה: היא רודנות. צריך לבחור, וללכת עם הבחירה שלך עד הסוף. התקווה היא שאחוז מספיק גדול מהקהל יחשוב שמה שאתה עושה מצחיק".

אתה רואה חוט מקשר בין כל הדמויות הקולנועיות שלך?

"תמיד חשבתי שזה מצחיק ומרתק לקחת דמויות בעלות סטטוס גבוה, ולתת להן ליפול על הפרצוף. אחרי הנפילה הן צריכות לבחור בין האפשרות להשתנות כדי להפוך לאדם טוב יותר - או לא להשתנות. ואצלי הן אף פעם לא משתנות".

יש משהו מאוד אמריקני בדמויות האלה. משהו יהיר, כוחני ולא בוגר. 

"היהירות האמריקנית מרתקת אותי. אנחנו לא חוששים לתת לכולם לדעת שאנחנו חושבים שאנחנו הכי טובים. שאנחנו רואים את עצמנו כמספר 1. וזה מתקשר גם לחוסר הבגרות. כי העובדה שאנחנו מעצמת־על מבודדת אותנו משאר העולם ומאפשרת לנו לא להתבגר ולא לקחת אחריות. אנחנו מדינה כל כך גדולה, עם צבא גדול, ונותנים לנו לעשות מה שאנחנו רוצים. זו התוצאה".

ברבים מהסרטים שלך אתה מקצין את המאפיינים האלה עד כדי גיחוך, אבל באותה נשימה, אתה לא חושש גם להעביר עליהם ביקורת. איך זה שהקהל לא נעלב?

"הסרטים שלי פועלים בשתי רמות. רבים רואים את הדמויות בתור מה שהן, ומבינים שהן מציבות מראה מול החברה האמריקנית. אחרים פשוט רואים אותן ואומרים, 'כן! נכון!' כלומר, הם באמת חושבים שאנחנו חוגגים את הערכים האלה.

"'לילות טלדגה' הוא דוגמה מצוינת לזה. אנשים בניו יורק ובלוס אנג'לס לא הבינו איך איפשרו לנו לעשות סרט כל כך ביקורתי וחריף, שלועג לתרבות המירוצים האמריקנית. אבל באותו הזמן ממש, מהצד השני, האנשים שחיים בתוך התרבות הזאת ומעריצים אותה אמרו לנו: 'עבודה טובה, קלעתם בול!' היה לנו קצת לא נעים, אבל מה יכולנו לעשות? אמרנו 'אה, תודה'". 

"יש לנו טונות של חומר"

עד היום עשה פרל חמישה סרטים עם אדם מקיי, שכותב איתו את התסריטים ומביים. במקרה או שלא במקרה, החמישה האלה הם גם הסרטים המצחיקים ביותר בפילמוגרפיה שלו.

"הוא חבר שלי, ואנחנו פשוט מאוד נהנים לעבוד יחד. לדעתי הוא אחד מבמאי הקומדיה הטובים והייחודיים ביותר, כי בזמן שאנחנו מצלמים, הוא כל הזמן צועק לשחקנים הוראות ומציע בדיחות אלטרנטיביות. וזה מעודד אותנו לחפש רעיונות, כדי לראות מי יביא את הרעיון שייבחר לבסוף. זה הופך לסוג של משחק". 

אני מניח שיש לכם המון חומר לבחור מתוכו בחדר העריכה. 

"בהחלט. אבל זה ככה גם בשלב הכתיבה. התסריט הראשון של 'אחים חורגים', למשל, היה באורך 180 עמודים. כל כך נהנינו לכתוב את הסצנות המטורפות האלה, שהן פשוט התארכו והתארכו. כל הסרטים שעשינו יחד התחילו בגירסה שנעה בין שלוש לארבע שעות. גם בסרט החדש, היה לנו כל כך הרבה חומר מצחיק, שחשבנו אולי לעשות סרט עם שני חצאים, בסגנון של 'להרוג את ביל'. חשבנו אפילו להוציא את הסרט שוב, עם בדיחות חדשות, שלא נכנסו לגירסה הסופית. תמיד יש לנו טונות של חומר". 

איך אתם יודעים אם דמות מסוימת או בדיחה מסוימת תעבוד? 

"אנחנו עושים הקרנות מבחן. אבל אנחנו משתמשים בזה ככלי, לא כמדע. אנחנו מקליטים את הצחוקים באולם, ורואים מה סחט צחוק יותר גדול, מה סחט צחוק פחות גדול, ומה לא עבד בכלל. ועדיין, יש לא מעט מקרים שבדקנו משהו שוב ושוב, והקהל לא צחק, אבל השארנו את הבדיחה כי אהבנו אותה".

עם כל האלתורים והדברים הלא צפויים שאתם פולטים בזמן הצילומים, בטח קשה מאוד לא להתחיל לצחוק.

"בכל פעם שאני מופיע בסצנה, אני מתייחס לזה כאילו מדובר בעניין של חיים ומוות. לא משנה עד כמה הסיטואציה היא over the top, ולא משנה כמה הקונטקסט אבסורדי - אני פשוט מתייחס לזה כאל משהו שבאמת קורה. כאילו אני דמות אמיתית. בדרך כלל, אני מצליח להתאפק". 

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו