בשנת 1974 פירסם הפסיכולוג האמריקני סטנלי מילגרם תוצאות ניסוי שערך באוניברסיטת ייל, ובו ביקש מקבוצת נבדקים להעניש קבוצה אחרת באמצעות מכות חשמל בעוצמה גוברת והולכת. תוצאות הניסוי, שזכה מאז לפרסום רב ולביקורת, היכו את המעורבים בתדהמה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אם לפני הניסוי חשבו רבים שלמעט קומץ סדיסטים רוב הנבדקים יסרבו לחשמל את קורבנותיהם, הרי הניסוי הוכיח בדיוק את ההפך: רובם המוחלט של הנבדקים, שסוננו בקפידה דווקא כדי לוודא שאין בהם בעלי דחפים אכזריים במיוחד, צייתו להוראות ולא חדלו גם כשהגיעו לדרגות עינוי גבוהות ביותר.
מילגרם היה פסיכולוג; זיגמונט באומן, המקדיש לניסוי פרק בספרו "מודרניות והשואה", הוא סוציולוג. במקום שבו פסיכולוגים מחפשים הסבר נפשי, הוא מזהה דפוס ומבנה חברתי. כאשר אחרים הסיקו מהמחקר שבכל אדם יש סוכן רדום - "איש אס.אס קטן הממתין לשעת כושר" - באומן מצא בו מתאם בין אכזריות ליחסי סמכות.
הגורם להפיכתם של תלמידי קולג' רגילים למענים ולמתעללים, טען באומן, כלל לא נעוץ במבנה הנפשי שלהם, אלא בסדר הכוחות והסמכויות שנוצר ובסוג האלימות הסטרילית יחסית שהופעלה על ידי כפתורי החשמול. אם יש סוכן פנימי רדום שהתגלה בניסוי, הוסיף, הרי הוא דווקא הסוכן שהוביל קומץ נבדקים לסרב לבצע את הפקודות, ולא זה שגרם לרובם לציית.
_)_)_)_)1.jpg)
כריכת הספר "מודרניות והשואה"
התייחסויות רבות לשואה בעשורים שבאו לאחריה מתארות אותה כסטייה, הפרעה, בור עמוק ורגע של כישלון בדרכו של העולם המודרני אל הנאורות. ספרו של באומן, שראה אור לראשונה בשנת 1989, מתייחד בכך שהוא אינו תופס את השואה כסטייה מן המודרניות או כבגידה בה, אלא כתוצר בלתי נפרד שלה.
באומן טוען כי תפיסת העולם המודרנית ומאפייניה לא רק שלא מנעו את הרצח הנורא, אלא אף עמדו בבסיסו. המודרניות, או ליתר דיוק פרשנות ותנאים מסוימים שלה, היא שהובילה למעשה ויצרה את המנגנונים הרבים שאיפשרו אותו. ספרו מבקש לספק הסבר סוציולוגי למה שעשו לפניו ראול הילברג כהיסטוריון וחנה ארנדט כפילוסופית פוליטית. המשותף לשלושתם נעוץ בהבנה של מנגנוני החברה והמדינה המודרנית, הבנה שמובילה לדחיית תפיסתו של הנאציזם כרוע מוחלט לטובת התחקות אחר שורשיו ומנגנוניו הטוטליטריים, הביורוקרטיים והחברתיים.
ב"מנגנונים" אין הכוונה לטכנולוגיה של רכבות ותאי גזים - זה מובן מאליו - אלא לתפיסות עולם, מדע, בריאות, מוסר, חברה ומינהל, שאלמלא גרסתן המודרנית ספק אם היה אפשר להכריע על הפתרון הסופי וליישמו תוך כדי שיתוף פעולה מצד התליינים, הקורבנות והעומדים מנגד.
זו עמדה שאינה עושה הנחות לאף צד. ככזו, היא קשה לעיכול ומעוררת מחלוקת, ונדמה שלא במקרה הן ספרו של באומן והן ספריהם של הילברג וארנדט תורגמו לעברית רק בשנים האחרונות, עשרות שנים לאחר שחוברו.
באומן פותח בניסיון להבין את מעמדם החברתי של היהודים לנוכח המודרניות: את פיזורם בארצות שונות ואת יחסיהם המסויגים עם בני האומות השונות הוא מזהה כאחרות המתקיימת בעולם שביקש לתת לכל דבר הסבר רציונלי. בעת המודרנית, טען באומן, היהודים הם "עמימותו של עולם שלחם לבהירות". שאלת הרציונליות חוזרת ועולה לאורך כל הספר, כאשר גם כאן באומן מבקש להבין את הנאציזם לא כשיגעון אלא בדיוק להפך - כתוצר של הניסיון לסדר, לייעל ולבנות עולם המבוסס על היגיון מדעי, לוגי ומנוהל היטב. כך מתאר באומן כיצד מדענים תחת המשטר הנאצי לא רק שלא דוכאו, אלא אף עודדו וקיבלו תקציבי מחקר נדיבים לצורך קידומו של "מדע מקצועי" נטול "הטיות מוסריות".
באומן כותב כי "סיפור ארגונה של השואה יכול היה להיכתב כספר לימוד בתחום הניהול המדעי. ובלי ספק היה הופך לספר לימוד אילולא נאלץ העולם להוקיע מוסרית ופוליטית את תכליתו". הוא מתאר גם את המרחק שיצרה המודרניות בין הקורבנות לצורריהם ובין האלימות למבצעיה. במילותיו של הילברג המצוטטות בספר: "יש לזכור שרוב המשתתפים לא ירו ברובים בילדים יהודים או יצקו גז לתאי גזים... רוב הביורוקרטים כתבו מזכרים, שרטטו תוכניות, דיברו בטלפון והשתתפו בישיבות. הם יכלו להשמיד עם שלם באמצעות ישיבה ליד השולחן".
שאלת הביורוקרטיה שעוררה חמת רבים על הילברג, נידונה גם אצל באומן באריכות. הילברג הראה כיצד בסיכומו של דבר לא רק שההנהגה היהודית לא הצליחה לעצור את ההשמדה, אלא אף סייעה לה באמצעים ארגוניים. באומן, שכאמור אינו היסטוריון, עוסק בכך דרך פרספקטיבה של סדר חברתי. "היהודים", הוא כותב, "יכלו אפוא לשחק לידי מדכאיהם, להקל עליהם את מלאכתם, לקרב את חורבנם שלהם, וכל זאת בתוך כך שמעשיהם מונחים בידי פרשנות רציונלית של תכלית ההישרדות". את התוצאה מתאר באומן כ"יכולתה של שררה מודרנית, רציונלית ומאורגנת ביורוקרטית, להניע פעולות הכרחיות... אפילו כשהן סותרות בעליל את האינטרסים החיוניים של הפועלים".
ב־25 השנים שחלפו מאז פורסם, זכה "מודרניות והשואה" לביקורות ולמחקרי המשך רבים. חלק ממסקנותיו נראות היום מובנות מאליהן, כפי שבאומן כותב בעצמו באחרית דבר שחיבר בשנת 2000. אולם בחברה שמקדשת התייעלות ומקצועיות חסרת "הטיה", נדמה שהמסקנות מספר זה רלוונטיות מתמיד. "במערכת שבה הרציונליות והאתיקה מצביעות בכיוונים מנוגדים, האנושיות היא המפסידה העיקרית", מסכם באומן.
תרופת המנע היחידה שבאומן מזהה היא פלורליזם. "הנאצים היו חייבים להרוס תחילה כל שריד לפלורליזם פוליטי כדי לפתוח בפרויקטים כמו השואה", הוא כותב, ולכן "פלורליזם הוא הרפואה המונעת הטובה ביותר נגד השתלבותם של אנשים רגילים מבחינה מוסרית בפעולות לא נורמליות מבחינה מוסרית". בעידן של כלכלת שוק עריצה ופלורליסטית גם יחד, עולה השאלה האם מסקנה זו לא דורשת עדכון.
מודרניות והשואה / זיגמונט באומן; מאנגלית: יניב פרקש; רסלינג, 337 עמ'
כותבים את הזיכרון
מקומיקס על פאריס בזמן המלחמה ועד זיכרונות מהקהילה היהודית בסלוניקי • ספרים חדשים ליום השואה הבינלאומי
מדי שנה, ביום השואה הבינלאומי, מתפרסמים ספרים העוסקים בנושא מזוויות ובדרכים מגוונות. "עצירה קצרה בדרך מאושוויץ", ספרו של זוכה פרס אוגוסט, הסופר, הדוקומנטריסט והעיתונאי השבדי יורן רוזנברג (ידיעות ספרים, תרגום רות שפירא), הוא אחד המסקרנים שבהם: בספר מתאר רוזנברג את ילדותו בצילם של הוריו ניצולי השואה ששרדו את אושוויץ ומתחקה אחר ניסיונותיו המאומצים של אביו דויד לבנות לעצמו חיים חדשים בצילו של עולם שהיה ואיננו עוד. רוזנברג אף נמצא כעת בביקור בישראל.
ספר נוסף, "זאת סלוניקי", בוחר לעסוק בנושא השואה דווקא מן הצד שרק לאחרונה זוכה ליותר התייחסות ספרותית - השואה כפי שהיא מובעת מנקודת מבטן של קהילות שלא ממזרח אירופה. הספר, שאותו כתבה חדווה פרחיה (הוצאת דפים מספרים), הוא מסמך היסטורי רחב יריעה וגם סיפור אישי ואינטימי: פרחיה מתחקה אחר קורות יהודי סלוניקי עוד מן המאה ה־19 ועד הכיבוש הנאצי ושיגור ההורים למחנות הריכוז, ואגב כך פותחת צוהר למתרחש בקרב יהודי ספרד, למן עברה המפואר, דרך האנטישמיות שנאלצה לחוות עוד מתקופת האינקוויזיציה ועד השואה ולאחריה. פרחיה, ילידת פאריס, תושבת ירושלים ורב־פקד בדימוס, כתבה את הספר ראשית בצרפתית ורק לאחר מכן בעברית.
לעומת ספרים אלה, "המחבוא", מאת לואיק דווילייה (תירגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, אייר: מארק ליזנו, בהוצאת כנרת זמורה ביתן) הוא סיפור בקומיקס לקוראים צעירים על ילדה צרפתייה בשם דוניה: בעוד הנאצים הולמים על הדלתות באישון לילה, הוריה של דוניה מחביאים אותה בארון הבגדים. כאשר היא יוצאת ממנו בעזרת שכנה, היא מגלה שהוריה אינם. השכנה, חברה במחתרת הצרפתית, לוקחת את דוניה תחת חסותה ושתיהן מעמידות פני אם ובת נוצריות ומסתתרות בחווה מחוץ לפאריס.
"המחבוא" מסופר כסיפור של סבתא לנכדתה בעוד האב, שמעולם לא נחשף לסיפור, מאזין אף הוא. דרכו מתבאר סיפורם של אלפי ילדים בזמן משטר וישי בספרד כשהקומיקס פונה לקהל הצעיר אך קוסם גם לקהל הבוגר. הספר זכה בפרס אנגולם לשנת 2012.
נטע הלפרין 
כריכת הספר "עיר של נשים"
המוסר יאה לה
הרומן של דיוויד גילהם מציף את קונפליקט "העומדים מן הצד" שבחרו לעשות מעשה
שתי סוגיות יסוד עומדות בבסיס רומן הביכורים הנפלא של דיוויד גילהם; הראשונה, היסטורית: עד כמה היו האזרחים הגרמנים "מן השורה" משתפי פעולה עם המשטר הנאצי, ועד כמה היו קורבנותיו? דניאל גולדהאגן, במחקרו המפורסם "תליינים מרצון בשירות היטלר", נחרץ בקביעתו כי אנטישמיות ייחודית לעם הגרמני איפשרה את השואה.
הסוגיה השנייה היא מוסרית־אישית: מה הייתם עושים בנסיבות המחרידות של מלחמת העולם השנייה? האם, כפי שמצהיר ג'ונתן ליטל ב"נוטות החסד", מפיו של הגיבור הסדיסט שלו ד"ר אואה, "מותר לי לקבוע כעובדה שהוכחה על ידי ההיסטוריה המודרנית, שבמכלול של נסיבות נתונות, כולם - או כמעט כולם - עושים מה שאומרים להם לעשות?" או שמא, כמו ב"לבד בברלין" של הנס פאלאדה, הייתם מוצאים בליבכם את האומץ להתנגד באופן פעיל למשטר האימים?
כדי להסיר כל ספק ייאמר ש"עיר של נשים" הוא רומן אמיתי, רחב יריעה, מותח ורב תפניות, שבו שתי הסוגיות הללו, וגם התיאורים, שהם מן המפורטים והיפים ביותר שנכתבו אי פעם על ברלין בשיאה של מלחמת העולם השנייה, ממסגרים אותו ומייצרים את הקונטקסט שבו פועלת גיבורת הספר, סיגריד שרדר.
סיגריד היא גרמנייה ארית לדוגמה: בעלה הוא חייל שנלחם בחזית המזרחית, והיא עובדת קשה כקצרנית כדי לקיים את עצמה ואת חמותה הבלתי נסבלת, שבדירתה היא מתגוררת. היא נתונה, כמו שאר תושבי העיר, לאימתן של הפצצות מטוסי חיל האוויר המלכותי הבריטי, ולאימתם של סוכני הגסטאפו ושל לשונותיהם הרעות של השכנים, שמוכנים להלשין על כל אחד, בכל רגע.
סצנה קטנה אך כתובה היטב, שבה יהודייה נעצרת לנגד עיניה של סיגריד ברכבת התחתית, מדגימה היטב את המציאות הקלסטרופובית שבה התנהלו החיים בעיר. נוסעת שמזנקת ממקומה באופן אינסטינקטיבי כשאיש הגסטאפו סוטר על פניה של נוסעת יהודייה, "...מתאבנת מייד... 'הבהמה הזאת היא טפילה יהודייה ולא מעניינת אף גרמני הגון', מכריז (הסוכן) השמן... בקרון שוררת דומייה. ההאוספראו שקמה נראית לפתע כמו חיה נרדפת ונסוגה שפופה בחזרה למקומה. רוב המבטים מושפלים אל רצפת הקרון".
אלא שסיגריד היא יותר מן הנראה לעין: יש לה מאהב יהודי ורומן עם קצין אס.אס פצוע, שעבר לגור בבניין שלה. באופן ספונטני היא מצילה נערת מחתרת ממלתעות הגסטאפו ומבצעת שליחויות מסוכנות עבור מאהבה היהודי. כשהיא מעומתת עם הדילמה האם לפעול - ולהסתכן, היא עושה את הדבר הנכון.
התרגום של עידית שורר קולח, קצבי ותואם את מידות הרומן הזה. כל ישראלי שביקר בברלין (ויש רבים כאלה) יזהה מייד את רחובותיה וכיכרותיה.
עיר של נשים / דיוויד גילהם. מאנגלית: עידית שורר; מטר, 396 עמ'
אהרון לפידותטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו