יש סופרים שמאמינים שהוראת ספרות גורמת להם לכתוב אחרת; עבור אנטוניו מוניוס מולינה, מגדולי הסופרים הספרדים החיים כיום, זוכה פרס ירושלים לשנת 2013, הוראת ספרות בראש ובראשונה גורמת לו לקרוא אחרת.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מדי שנה מעביר מולינה קורס בכתיבה יוצרת במחלקה הספרדית שבאוניברסיטת ניו יורק; "מה שמסקרן אותי הוא האופן שבו אנשים אחרים מגיבים על יצירות שנדמה לי שאני מכיר היטב", הוא אומר בשיחת טלפון מביתו שבמדריד. "העובדה שמזומנת לי אפשרות לראות כיצד יצירות מופת כ'דון קיחוטה' או 'מובי דיק' פועלות על דמיונם של צעירים שנתקלו בהן לראשונה, מובילה אותי לקרוא ספרים מוכרים בהפתעה מוחלטת".
הקריאה המחודשת וכוח ההיזכרות נטועים בבסיס יצירתו של מולינה, "הפרש הפולני". זהו הרומן שקיבע את מעמדו כקולו של דור בספרד, ולאחרונה תורגם לעברית (עם עובד, תירגמה טל ניצן): סיפור אהבה סוחף בין מנואל ונדיה מציף בהם זיכרונות המהדהדים חיים של ארבעה דורות.
בדמיונו של מנואל, בן דמותו של מולינה, מתעוררת לחיים עיר הולדתו ועימה בני משפחה, חברים ואנשים שהותירו בו חותם וממשיכים לקנן בתוכו כרוחות רפאים. אך הזיכרון האישי הוא לעולם פוליטי: מתוך העולם המתעורר לתחייה בכוח הזיכרון מתרקם דיוקן עשיר וחי של תולדותיה הסוערות של ספרד במאה ה־20.
צאתו של הספר ב־1991 עוררה סערה, אך בו בזמן זכה "הפרש הפולני" בהכרה גורפת. "בפעם הראשונה העזתי לספר סיפור של מישהו שהוא בדיוק כמוני, שייך לדור שלי", אומר מולינה. "הוא מתקשר למה שקורה בספרד בשנות ה־90 המוקדמות, אך בו בזמן מגולל את הזיכרונות של מה שקדם לכך - מלחמת האזרחים, סיפורים המבוססים על תולדות אבי, סבי ואבי־סבי. בער בי הצורך להביא את סיפורם של אנשים, שכיוון שאינם אינטלקטואלים הם אינם חשובים, כביכול; אלו שנמחקו בקלות מהזיכרון. הומאז' לאנשים שלא עושים היסטוריה, אלא סובלים ממנה".
הפצע שנפער במלחמת האזרחים נותר פתוח.
"אכן כן. זהו פצע של תבוסת מעמד הפועלים, של העניים, של כל הציפיות שנכזבו ואין בו שום דבר אבסטרקטי - אני מדבר על האנשים שגידלו אותי; אך כשהקידמה הגיעה לפתחה של ספרד, הם נשארו מאחור. קשה לרפא את הפצעים, כי כל כך הרבה דברים נהרסים מהר כל הזמן בלי להותיר עקבות. ההשתנות המתמדת היא חלק מהטבע האנושי וגם הרומן, כצורה אמנותית, מתמודד עם הסוגיה הזו; לפעמים מתעורר במישהו הרצון להרים חלק מההריסות וליצור סיפור שישמש מעין זיכרון קולקטיבי".
אנחנו לא מתקיימים בלי הזיכרונות שלנו?
"אני תמיד עוסק בכך איכשהו. שנות ה־80 המאוחרות היו השנים של הטרנספורמציות הגדולות בספרד, הגל הגדול של המודרנה. וכדי לבנות את המדינה מחדש היה צריך להניח את העבר מאחור. כך קרה גם בישראל שלאחר מלחמת העצמאות - דחף לזוז בעוצמה, להניח את היסודות החדשים, זה מובן; אבל זה גם כל כך לא הוגן; רבים מתו או נשכחו, הרבה סבל הושאר מאחור, כמעט כלאחר יד. כאבתי את זה; לא צריך לעשות רומנטיזציה של העבר, אבל עדיין צריך לכבד את המתים בזיכרון, בתיעוד, בארכיון. לתת לו מקום, או שההווה יישאר לא מובן".
זו גם הכרעה פוליטית.
"כמובן. אי אפשר לשכוח מה עלה בגורלם של רבים כל כך בזמן הדיקטטורה בספרד. מאידך, צריך לשים בצד את העבר כדי להבנות הסכמות שיאפשרו חיים משותפים ופוריים. זה איזון מאוד עדין. השאלות כמה רחוק אפשר ללכת כדי לסלוח, איזה חלק של העבר אתה מוכן לשים בצד - הן כבדות משקל בכל חברה".
האהבה ב"הפרש הפולני" דומיננטית מאוד. זהו סיפור סוחף, מערער, מלא תשוקה - לא בפעם הראשונה, בכתיבתו מולינה מסקרן את עצמו במרכיבים של האהבה. "יש לי חבר שהתחתן עם אישה דנית", הוא מספר, "ובכל פעם שראיתי אותם יחד הייתי חושב לעצמי - שני אלה צריכים להסביר את עצמם זה לזה כל הזמן; אין להם דבר במשותף כך שהם לא יכולים לקחת שום דבר כמובן מאליו. בגלל המרחק התרבותי עליהם לבלות חיים שלמים כשהם מסבירים זה לזה כיצד נראו חייהם בעבר. זה מכניזם עמוק - אתה מתאהב במישהו ומתחיל לספר סיפורים על עצמך ורעב ללמוד עליו ולשמוע את סיפוריו. המכניזם הזה הוא המנוע של הרומן".
במכניזם יש מסתורין; נראה שחשוב לך לא להציג את הדמויות כאילו אתה מבין אותן תמיד.
"אי אפשר להבין לחלוטין את נפשו של האחר. וככל שאתה מאוהב יותר, כך אתה מתעניין יותר באחר והוא הופך מסתורי יותר, מסתורין ששווה לגלות. אני מאמין, ומנסה להעביר זאת לסטודנטים שלי, שכתיבה היא לא רק מה שאתה אומר אלא גם מה שאתה שומר לעצמך, מפנה מקום למה שלא נאמר, לצללים. כקורא אני שם לב תמיד לרגעים שבהם הכותב החליט לעצור, להשאיר דברים ללא מילים, גם אם זה מתברר רק בדיעבד".
מולינה (58), שביקר בישראל אשתקד כשזכה בפרס ירושלים, כותב בעיקר בשעות אחר הצהריים, "אני לא מרגיש מספיק חכם בבוקר", הוא צוחק. הוא נוהג לצאת לשוטטות ארוכה בעיר, מבשל או מבלה את זמנו עם המשפחה. "ככל שאני מתבגר יש לי יותר כבוד להשראה ואני מצפה לה ביתר ענווה", הוא אומר. "אני יודע שעלי לעבוד קשה, אבל באותה מידה חשוב לשחרר מדי פעם".
על מה אתה עובד כרגע?
"אני נמצא בתהליך כתיבה, ברגע שבו אני כמעט רואה קצה של אור, אבל החשיכה עדיין אופפת אותו. כשאני סביב משהו אבל לא ברור לי עוד מה התצורה שלו - זו נקודה בתוך רגע יפה וקצת מטריד שבו אני כמעט לא יודע דבר. לבלות יום שלם בניסיון להגיע למשהו ללא הצלחה יכול להיות מרגיז, אבל בטווח הארוך מדובר באחת ההנאות הגדולות של החיים; לא למצוא את הסיפור בכוח, אלא להיתקל בו במקריות נפלאה. תמיד להיות ער וערני; דברים מוצאים את דרכם לסיפור באופן מקרי וזה מה שמצית אותו".
* * *
עם מי רבתם השנה?
ה"ניו יורקר" ריכז את הקטטות הספרותיות של השנה החולפת • במוקד: רשתות חברתיות, מצב הביקורת וכמובן לא מעט כסף
לפעמים אנחנו נוטים לשכוח שספרות היא לא רק עולם של טקסטים ובדיון, אלא גם עולם בשר ודם שמקיף אותו - ולפעמים מעניין לא פחות. וכיוון שהורגלנו לצרוך את המציאות שלנו דרך הפילטר העכור של הריאליטי, צפייה בעולם שמתנהל סביב הספרות בצורת סכסוכים ספרותיים הוא גילטי פלז'ר לכל דבר.
ה"ניו יורקר" החליט לשלוף ציפורניים ולרכז את מיטב הקטטות הספרותיות שהיו השנה. אחת הבולטות שבהן היתה סערה שהתעוררה בעקבות מאמר שכתב ג'ונתן פראנזן ל"גרדיאן", ויצא בו נגד העולם. פראנזן, שידוע כמתנזר מהאינטרנט וכטיפוס בלתי חברותי באופן כללי, כתב מסה שכולה כתב אישום נגד המדיה האפוקליפטית וההיסטרית וציין סופרים כסלמן רושדי שעברו לגור בתוך הטוויטר. רושדי, בתגובה, איחל לפראנזן לעשות חיים במגדל השן שלו. בלוגרים רבים, בתגובה, הפצירו בו - "הצטרף אלינו".
סכסוכים ספרותיים הם גם פועל יוצא של תעשיית הפרסים. השנה בלטה מחלוקת סביב הכרזת מארגני פרס בוקר - פרס שניתן מדי שנה לספר דובר אנגלית שמחברו מבריטניה, מאירלנד או מזימבבואה לפתוח את שעריו לדוברי אנגלית מכל העולם. החשש של המתנגדים, ובהם זוכים ושופטים לשעבר בפרס, היה מהשתלטות עוינת של ספרות אמריקנית על הפרס. מאמרים נכתבו בעד ונגד, עצומות הופצו, אך השינוי נותר בעינו וגורלו של הפרס מסקרן ביותר.
יש גם סכסוכים שהגיעו לבית המשפט: הסופרת הרפר לי תבעה את המוזיאון שבעיר הולדתה באלבמה, בטענה שחנות המתנות שלו מוכרת מוצרים שמוצגים כקשורים לספרה הידוע "אל תיגע בזמיר". נציגי המוזיאון, מאידך, כינו את תביעתה שקרית אך לא הרשימו כשטענו שממילא לא הרוויחו הרבה כסף מאותם מוצרים.
ויש סכסוכים מבורכים. כזה הוא הדיון על ערכה של ביקורת ספרות שלילית, זאת בעקבות הכרזת העורך החדש של BuzzFeed, שהאתר יימנע מביקורות כאלה ש"לא תורמות לכלום". הצעד עורר תגובות מודאגות, שלפיהן ללא ביקורת מגוונת גם הכתיבה מידרדרת, אך הוא מוכיח שלמרות הסכסוכים עולם הספרות עוד שומר על מידה של אלגנטיות.
נטע הלפרין* * *
ד"ר אריאל אוקסהורן | על "מנון, לכס"
דו־שיח עם ההווה
התרגום של שמעון בוזגלו לדיאלוגים של סוקרטס הופך את המשנה האפלטונית לנגישה
אפילו הנבונים ורמי המעלה באתונה בתקופה הקלאסית, כ־400 לפני הספירה, לא שיערו בנפשם שאפלטון, עלם בן טובים חסון גוף, יתפוס מקום של כבוד בשורה הראשונה של הוגי הדעות של האנושות. כמעט כל מה שאפלטון כתב היה בצורת דיאלוגים־שיחות, ואת רוב הדמויות שהוא כתב עליהן אפשר לזהות, וגם את הרקע: ביתו של איש עשיר, משתה יין, אולם התעמלות, טיול בשביל סובב העיר.
דמות אחת מופיעה דרך קבע כמעט בכל הדיאלוגים - סוקרטס, מורו הנערץ של אפלטון. קשה לקבוע אם הדיאלוגים הם תעתיק מדויק של שיחות שניהל סוקרטס ההיסטורי, או שאפלטון שירבב לתוכן דעות משלו.
אביו של סוקרטס היה פסל, ואמו מיילדת. הוא עצמו התפרנס מסיתות אבנים וממתן שיעורי רטוריקה ופילוסופיה. הוא היה מכוער - אפו פחוס, עיניו בולטות ושפתיו עבות.
באמצעות שאלות פשוטות מאלץ סוקרטס את בן שיחו להבין מושגים לעומקם, ולהכיר במגבלות הידע. הוא מתנשא, אירוני, מקניט ומרגיע לסירוגין את בן שיחו. והכל כמעטפת למבנה אדיר של רעיון שזור ברעיון, של מחשבה הנובעת מרעותה.
ב"מנון, לכס" מופיעים שני דיאלוגים מפורסמים. בראשון משוחחים סוקרטס ומנון, בן אצולה עשיר ויפה תואר מתסליה. השניים דנים ב"מידה הטובה" (ביוונית: ארטה), שם קיבוצי למכלול תכונות חיוביות כאומץ, מתינות וצדק. הדיון גולש לתובנות מתמטיות, למקורות הידע האנושי ולהישארות הנפש. בדיאלוג השני מתעמקים סוקרטס ובני שיחו בטכניקות פדגוגיות, ובשאלה - אומץ, מהו?
היוונית העתיקה, על מושגיה המופשטים ועל הקשר המובנה בה בין המסמן והמסומן - הווי אומר, בין המילה הנשמעת ובין מה שעולה ברוחנו עם השמיעה - רחוקה מהעברית כרחוק מזרח ממערב. הקורא הישראלי המשכיל אינו מצוי לא בעולם הרוחני ולא בהווי היומיום של אתונה בתקופה הקלאסית.
עם כל הבעיות הללו התמודד המתרגם שמעון בוזגלו בהצלחה; תרגומו ישיר מיוונית עתיקה, ולא משפת ביניים כאנגלית. כמשורר הרגיש לשפה, וכמומחה ביוונית עתיקה, הצליח בוזגלו להתאים באלגנטיות מילים עבריות למונחים היווניים. אפלטון מבחין בין "דוקסה", שאותה מתרגם בוזגלו ל"דעה", ובין "אפיסטמה" המתורגמת ל"ידיעה". הדעה, אפילו נכונה, נמצאת בדרגת ודאות נמוכה מהידיעה.
בוזגלו אינו מסתפק בתרגום מדויק ומרתק. הוא מקדים לכל קטע הסבר קצר, מתאים לעולם המושגים המודרני. אפשר לדמות את המשוחחים כניצבים על במה; הזרקור מופנה לפרשן הניצב בפינה - בוזגלו מסביר, מסכם ומעשיר את הדיאלוג הסוקרטי. אף הערות השוליים שכתב עומדות בזכות עצמן, והן חומר קריאה מהנה.
מנון, לכס / אפלטון
תירגם מיוונית והוסיף הערות: שמעון
בוזגלו; ספרי עליית הגג, 151 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו