יורם טהרלב גר ברחוב הצברים בהרצליה. מי שכתב את "הבלדה על יואל משה סלומון", "קום והתהלך בארץ" ו"הרצל" הרי לא יכול לגור בשום מקום אחר. בחצר המוצלת יושב האיש שכתב את הפסקול הציוני שלנו, מתנדנד מעל ספר פירושים לתורה ומלטף את זקנו. לרגע אני מתבלבלת. אבל לא. הוא חילוני מאוד, ויהודי מאוד, ואין אצלו שום סתירה בין השניים.
טהרלב (75) כבר לא כותב פזמונים. "אני חושב שזה פתטי שאדם מעל גיל 70 יכתוב שירים לרדיו ויחשוב שהם יצליחו. הזמרים הם אנשים צעירים, המוסיקה מיועדת לאנשים צעירים, ומי שצריך לכתוב את המילים הם אנשים צעירים. גם המקצוע של פזמונאי הולך ונעלם. היוצרים של היום הם כותב, מלחין ומבצע - כולם אדם אחד".
ובכל זאת, מה יפה הדרך שבה השאיר טהרלב את פסיעותיו שלו על אדמתנו. הוא כתב אלפי שירים, כאלף מהם הולחנו, מאות נחשבים לנכסי צאן ברזל. איפה שלא תזרקו אבן, איפה שלא תדפדפו בשירונים, הוא שם. מוליד מזיכרוננו את הארץ הישנה והטובה בעברית מצוחצחת ובמשקלים מדוקדקים. מהבלדות הנוגות "מלאך מסולם יעקב", "לו על כתפינו נשאנו שנית תינוקות" ו"הדרך אל הכפר", ועד שירי הלהקות הצבאיות - "אנשי הצפרדע, אנשי הדממה" ו"הוא פשוט שריונר"; משירי הפופ הקליטים "תן לי את היום הזה" ו"המשפחה שלי" ("זה התחיל בשני הורים, עליזים וצעירים"), דרך שירים מאתגרי מיתר כמו "באנה, באנה, באנה הבנות" או "הביתה לחזור", ועד הפזמונים המידבקים "בללייקה", "חסקה", וכמובן "ההורה, ההיא עם ההיי". שירים שנכתבו לפני עשורים ולא דהו או כהו במרוצת השנים. עכשיו הוא שוקד על כתיבת ספר שייצא לאור בקרוב (בהוצאת כנרת זמורה ביתן), ובו פרשנות שלו לפרשות השבוע.
"כשאני שומע את השירים היום חסרה לי אהבת הארץ", אומר טהרלב, שניפק לנו אהבת הארץ ביד רחבה אך גם בתחכום. "התחושה הלאומית של סולידיות, של חיים יחד מתוך משמעות, צריכה להיות מלוּוה בשירים. בזמני השירים יצרו תחושה שכולנו במקום אחד. האחרונים שביטאו את היחד הזה היו הלהקות הצבאיות. מתוך כ־200 אלף שירים עבריים מולחנים, כ־1,800 הם שירי הלהקות הצבאיות. זה שיעור גבוה. והם מושמעים עד היום. למה? כי הם נותנים תחושה של ישראליות אותנטית שהיתה כאן פעם, ושאפשר עוד לשאוף אליה. קחי את השיר הכי פשטני, 'הורה ממטרה', שכתב יחיאל מוהר והלחין משה וילנסקי. הכמיהה לישראל אחרת מתבטאת בצליל הזה, 16-14 אנשים ששרים יחד, כקולקטיב. אין צליל כזה היום. 'כוורת' היו האחרונים להשמיע יותר משני אנשים ששרים יחד. וזה חסר לנו מאוד".
הוא נולד וגדל בקיבוץ יגור, בן להורים חלוצים, ציונים בנשמתם, שעזבו את ליטא בראשית שנות השלושים בהשפעת תנועת "השומר הצעיר". מאחור נותרו המשפחות, זיכרון שעלה בעשן השואה. "בתמונת המשפחה הקיבוצית היו חסרות שתי דמויות: סבא וסבתא. הורינו השאירו אותם בגולה, ולמעשה לא ראו אותם לנצח. הסבא הראשון שזכיתי לראות במשפחתנו הייתי אני עצמי". הוריו דיברו עברית עוד בליטא ("באותה תקופה יכולת לשמוע יותר עברית ברחובות קובנה מאשר בחיפה"). אביו, שהיה כותב רגיש ומשורר נוגה, הצטרף לקיבוץ; ביום היה רועה צאן ואופה, ובלילות היה כותב.
"ההר הירוק כל ימות השנה" היה תבנית נוף מולדתו של טהרלב (אז טרלובסקי): הר הכרמל שלמרגלותיו שוכן הקיבוץ ולכבודו נכתב השיר. את "ארבע אחרי הצהריים", המתאר את הווי היום־יום בקיבוץ, כתב כמחווה לשעות היפות שבהן היו הילדים חוזרים אל בתי ההורים. "עם כל הביקורת שנשמעת היום על בתי ילדים, היו לנו יותר שעות איכות עם ההורים מאשר לילדים עירוניים. מארבע אחרי הצהריים היה לאמא ולאבא את כל הפנאי בשבילנו".
הוא גדל בבית מלא ציונות, "אבל 'ציוני' נחשב אז מי שדיבר בפאתוס ולא אמר שום דבר. בקיבוץ קיבלנו חינוך לתנ"ך. אמנם תנ"ך שהוכפף לאידיאולוגיה הקיבוצית - ישעיהו וירמיהו היו סוציאליסטים - ועדיין. היו לנו מורה לטבע, מורה לזמרה, שיעור מולדת - כל הדברים שנעלמו מהחינוך של היום. כשסיימנו את התיכון יכולנו לבחור ספר אחד במתנה: 'הקפיטל' של קארל מרקס או 'ספר האגדה' של ביאליק ורבניצקי. בחרתי ב'ספר האגדה', אוצר ענק, מלאכת מחשבת לדורות. מגיל 18 ועד היום הספר הזה מלווה אותי, הוא כבר מרופט וקרוע, אבל עדיין נושא את ההקדשה מבית הספר. משם למדתי את לשון החכמים, את הפתגמים והפסוקים שהם תשתית התודעה היהודית. התנ"ך וספר האגדה היו ארון הספרים היהודי של הדור החילוני שלי".
איך אנשים כמוך וכמו אביך, עם משיכה לאמנות ולכתיבה, מצאו את עצמם בין הרפת לגידולי השדה בקיבוץ?
"הקיבוץ טיפח כישרונות. תראי את רשימת הפזמונאים שיצאו מקיבוצים: נעמי שמר, מתי כספי, שלום חנוך, מאיר אריאל. אם תשווי לבוגרי מושבים, למשל, תמצאי רק את יהונתן גפן. במושב היו צריכים לעבוד כל הזמן לפרנסתם, בקיבוץ איפשרו לילדים חוג דרמה, חוג ציור אצל ציירים כמו סטימצקי ושטרייכמן, ו'שבתות שירה' שבהן נתנו במה לילדים שכתבו. עם כל הקשיים הכלכליים, והיו קשיים, היתה אווירה של יצירה. בקיבוץ דווקא לא בלטתי כילד כותב, חשבתי שאגדל להיות צייר".
אתה זוכר את השיר הראשון שלך?
"הייתי ילד בן 8, וכשכתבתי אותו הוריי היו מאוד גאים בי, כי גם אבי כתב שירים. העתקתי את השיר למחברת מיוחדת, שאותה שמרתי במגירה בארון בחדר של הוריי. המחברת הלכה והתמלאה בשירים. יום אחד הגיעו חיילים אנגלים חמושים בנשק והקיפו את יגור. ההורים שלנו נלקחו למחנות מעצר ברפיח למשך ארבעה חודשים, ואנחנו נשארנו בבתי הילדים רק עם המטפלות.
"האנגלים החלו בחיפושי נשק נרחבים בכל פינות המשק. הם חפרו ברצפות של בתים, בחדרי מדרגות, בגינות ובדשאים, כדי לגלות את הסליקים שהיו ביגור. בבית הילדים הם חפרו ברצפת המרתף בעזרת פטיש אוויר, ואחרי כמה שעות ראינו אותם יוצאים עם מרגמות. אנחנו הילדים לא העלינו בדעתנו שמישהו החביא שם נשק. החיפושים נמשכו שבוע, שבו לא הורשינו להתרחק מבית הילדים. בסוף השבוע התברר שהאנגלים מצאו בקיבוץ כמויות גדולות מאוד של נשק לא חוקי. הם עשו תערוכה על הדשא והזמינו עיתונאים וצלמים מכל העולם, להראות להם כמה נשק מצאו בקיבוץ אחד.
"אחרי שהם עזבו רצתי לחדר המגורים של הוריי. היה שם הרס לא ייאמן. הדלת היתה פרוצה, המרצפות נעקרו. הארון היה הפוך באמצע החדר, ואני זחלתי למטה לחפש את מחברת השירים שלי - ולא מצאתי אותה. זמן ארוך אחר כך הייתי רץ אחר כל דף נייר שהיה מתעופף ברוח, בתקווה שאמצא לפחות חלק מהמחברת. עד היום לא מצאתי אותה ולא הצלחתי לשחזר לעצמי את השיר הראשון שכתבתי. נשבעתי אז לעצמי שמהיום והלאה, כל שיר שאני כותב אני גם אלמד בעל פה, שאף אחד לא יוכל לקחת אותו ממני. אני זוכר בעל פה את כל השירים שלי".
חיבוק עם בר רפאלי
בשירותו הסדיר שירת ככתב העיתון "במחנה". אחר כך נישא למשוררת נורית זרחי, בת קיבוץ גבע, שהעדיפה את העיר, והם עקרו ליהוד, ומשם לתל אביב. נולדו להם שתי בנות, אראלה ורוני. אחרי 13 שנים עלו הנישואים על שרטון, והם התגרשו. טהרלב הכיר את לינדה, תיירת מארה"ב, שהפכה לאשתו ואם ילדיו דניאל ומיכל. ב־2011, אחרי יותר משלושים שנות נישואים, נפטרה לינדה ממחלת הסרטן.
כיום יש לו בת זוג, בתיה קינן, גמלאית שעבדה בעבר כדוברת והיתה נספחת התרבות של ישראל בטורקיה. כמעט כל צאצאיו, ילדים ונכדים, עוסקים באמנויות: בתו רוני (50) היא ציירת מצליחה, הבת אראלה (בן־שחר, 48) עוסקת בכתיבה עיתונאית והבת מיכל (29) מעצבת תכשיטים ואורגת. הנכד יונתן ורדי (27) עוסק בקולנוע, הנכד עומר בן־שחר (18) כבר הספיק להופיע בקאמרי ולזכות פעמיים בתחרות הקליפ המצטיין של סינמטק תל אביב, והנכדה, קמה ורדי (24), היא זמרת שמתמודדת בריאליטי "אקס פקטור" ("בזכותה זכיתי להתחבק עם בר רפאלי"). "כלכלית, הייתי צריך להזהיר אותם שלא יעסקו באמנות, אבל איך אפשר להגיד דבר כזה. אמנות נותנת סיפוק לאורך ימים ושנים".
אתה הצלחת להתפרנס מהכתיבה?
"תמיד הקפדתי להחזיק משרת יום כלשהי כדי לפרנס את ילדיי. עבדתי כעורך 'במחנה נח"ל' ו'במחנה גדנ"ע', וכעורך בהוצאת הספרים של משרד הביטחון. יאיר רוזנבלום, המלחין, היה רואה אותי יושב שמונה שעות במשרד, ולא הבין איך אני יכול לעשות את זה".
היית חלק מהברנז'ה של הימים ההם, מהאמנים שישבו ב"כסית" וב"רובל"?
"אף פעם לא הייתי שותף לברנז'ה. הכרתי את כל הדור ההוא, התארחתי בבתיהם, אבל הרגשתי שזה לא אני. הייתי קיבוצניק ונשארתי קיבוצניק. אני אוהב את התל־אביביות, אבל מסתכל עליה מהצד. לא הלכתי למסיבות סמים ולא לאירועים בוהמיינים ולא לדברים אחרים שאנשים עשו או אמרו שעשו. לימים אמר לי רוזנבלום שצדקתי. שגם הוא היה צריך לשבת באיזה משרד כדי לקבל משכורת בתחילת החודש".
ויש פנאי נפשי ליצירה, אחרי יום שלם ב"במחנה גדנ"ע"?
"אפשר לכתוב שיר בדקות, לשים אותו בצד לשבועיים או לחצי שנה, ולחזור אליו. אנשים שכותבים פרוזה צריכים לכתוב כל יום כמויות עצומות של חומר. כשמדובר בפזמונים, לכתיבה יש ערך מצטבר. זה לא רומן אחד בנוי לתלפיות שעליו אתה בונה את השם שלך, אלא עוד שיר ועוד שיר. עבודת חיים".
מה בא קודם במקרה שלך - השירים או המנגינות?
"חלק גדול מהשירים נכתבו אחרי שכבר היתה מנגינה. יש מלחינים שזקוקים לראות את הטקסט כדי לכתוב לו לחן, כמו שהיו וילנסקי ורוזנבלום, ויש כאלה שמעדיפים לכתוב מוסיקה ולבקש מפזמונאי שיתאים לה מילים - סשה ארגוב, מתי כספי ונורית הירש. בתחילת שנות השמונים פנו אלי להקת החלונות הגבוהים והציעו לי שתי מנגינות. לאחת מהן כתבתי את 'אינך יכולה ככה סתם ללכת', ולשנייה את 'זה היה עם בוא הסתיו'. הם לקחו את 'אינך יכולה' והחליטו ש'זה היה עם בוא הסתיו' לא מתאים להם. העברתי את המילים לאפי נצר, והוא חיבר להן מנגינה אחרת. זה שרד הרבה שנים. אי אפשר לדעת איזה חיבור בין מילים למנגינה יתפוס, ואיזה לא".
קרה לך ששינית מילים כדי להתאים למוסיקה?
"במעבר ללחן קורה שמוסיפים או מורידים מילים, אבל צריך לזכור שמלחין כותב מוסיקה ופזמונאי כותב מילים, ואלה מקצועות נפרדים שנפגשים לרגע קצר בלבד. אחד החריגים היה בשיר 'על כפיו יביא'. ליאיר רוזנבלום היתה מנגינה נהדרת ולי היו מילים טובות, אבל לא היתה התאמה. ישבנו לילה שלם ועשינו התאמות, לשנות את מספר ההברות בשורה, להוסיף מילים. אני חושב שאני עשיתי פשרה גדולה יותר.
"ב־1974, בערב האחרון להגשת שירים לפסטיבל הזמר, טילפן אלי מתי כספי ואמר לי שכתב מנגינה טובה לתחרות. הצמדתי טייפ לשפופרת והוא שר פנימה את כל המנגינה, ואמר לי איפה צריכה להתחיל ואיפה צריכה להיגמר כל שורה. אחרי שהוא סיים התיישבתי ליד הטייפ והקשבתי. מה ששמעתי היה חלוקה בלתי אפשרית של השורות. חיפשתי מילה שמתאימה לפתיחה. חשבתי על 'אמא', 'למה', 'לילה', אבל זה לא הסתדר. פתאום זינק אלי התנ"ך ממעמקי החינוך שלי, ובא לי הרעיון של 'נוח'. בתוך עשר דקות כתבתי את כל השיר. השיר היה מוכן למחרת, ונכנס לפסטיבל".
קשה לדמיין היום מישהו שכותב על דמות מהתנ"ך ומצליח להגיע לפלייליסט.
"התנ"ך נחשב לאחד ממקצועות הלימוד החשובים, הבסיס לאידיאולוגיה הציונית שעליה גדלנו, השמות שלנו היו מהתנ"ך, ואפילו הטיול השנתי היה לאתרי קרבות חשובים מהתנ"ך. התנ"ך היה ה־ספר, בה"א הידיעה. נעמי שמר כתבה על כד הקמח, חיים חפר כתב על יחזקאל, שלום חנוך כתב על אבשלום והגר. בשיר 'יעלה ויבוא' שכתבתי מתוארות ארבע דמויות תנ"כיות שלאורן התחנכנו: משה, שאול, ברק בן אבינועם, אליהו הנביא. אף אחת אינה נזכרת בשמה, כי כשכתבתי היה ברור לי שכל מי שגדל בדור שלי מכיר את הדמויות היטב. אבל הילדים שלי לא יודעים תנ"ך כמו שאני ידעתי. אני רואה חידונים כמו 'אחד נגד מאה' או 'מונית הכסף', וכשמגיעה שאלה מהתנ"ך, המתמודד אומר: 'זה לא התחום שלי'. עברית שלא נשענת על רבדים עמוקים ועתיקים לא יכולה להתפתח. גם סופרים נטולי רקע תנ"כי נמצאים בבעיה".
מילים של געגוע
גשם מבורך של כתיבה הציף אותו אחרי גיל ארבעים. אז, בשנות השמונים, כתב פזמונים שאינם מתאימים לתקופתם, שמפתיע להיווכח שנכתבו אז, ולא בתקופת הפלמ"ח: "בפרדס ליד השוקת", "נגן, נגן, אקורדיון", "ישנם ימים ללא מרגוע", או "מה שהיה היה, היה כל כך יפה, למי אכפת בכלל מה שיהיה", ששרים הגבעטרון.
היום זוכים פזמוניו לגרסאות מחודשות ומקבלים ריח וצבע שונים מהמקור. דנה אינטרנשיונל חידשה את "ישנן בנות" של להקת הנח"ל, דודו טסה חידש את "היה לי חבר היה לי אח" של להקת חיל האוויר, הגרובטרון נתנו בראש עם "סוס עם כתם על המצח" ששרה במקור חוה אלברשטיין, הזמר החסידי אברהם פריד הקליט ביצוע חדש לשיר "שהשמש תעבור עלי" ששרה ירדנה ארזי, וגם החליף את שם השיר ל"רק תפילה אשא" (טהרלב: "אני סולח לו כי הוא היה חייב לקבל לגיטימציה במגזר החרדי"). מדי פעם טהרלב נכנס ליו־טיוב ומוצא שיר שלו בעיבוד חדש, "מיליון ביצועים, קשה לי לעקוב". המבצעים, מתברר, לא חייבים לקבל את אישורו לחידוש השיר; כשמדובר ב"קאבר", גירסת כיסוי, אין צורך ברכישת זכויות היוצרים על הטקסט.
איזה שיר שכתבת ריגש אותך במיוחד כששמעת אותו מבוצע?
"הביצוע של 'גבעת התחמושת', שכתבתי ללהקת פיקוד מרכז. העברתי להם את המילים, ולמחרת קראו לי לשמוע את הביצוע. הצטמררתי. זו היתה הפעם הראשונה בחיי ששערי סמר משיר שכתבתי. המילים נכתבו על פי דברי לוחמים שפורסמו בגיליון מיוחד של 'במחנה', ובו עדויות של זוכי הצל"שים בקרב הזה במלחמת ששת הימים. קראתי את העדויות וחשבתי שצריך לעשות מזה שיר. קיצרתי וסידרתי אותן. פרופסור אחד כתב במאמר בעיתון שזה שיר מתחזה, שזו לא שפה שחיילים מדברים בה, שאין חייל שאומר 'בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום'. בהקשר הזה אצטט דברים של סופר אמריקני שאמר: 'כשאמות תקברו אותי עם הפנים כלפי מטה, כדי שכל המבקרים יוכלו לבוא ולנשק לי'".
האהבה - לארץ, לטבע, לאישה - שזורה בכל שיריו. מי שכתב את "חשמל זורם בכפות ידיך" מעיד על עצמו כ"רומנטיקן ביישן". אשרי הבושה. חלק מהשירים כתב באופן לא שכיח בלשון נקבה - "אם תשוב אלי", "ותאמינו לי, שדווקא בשבילי, הוא טוב יותר מכל הבחורים ההם", "המלח שלי", "אתה לי ארץ". וחלקם גבריים למהדרין: "אני מת לראות אותה הלילה, אני מת" או "אינך יכולה ככה סתם ללכת". אהבה לארץ אפשר למצוא, כמובן, בשפע - מ"ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה, מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה", ועד "הדגל שלי הוא כחול ולבן".
המילים מעוררות געגוע. כמיהה רכה, תמימה, ל"חלקת אלוהים ופיסת שמיים, דבר לא אבקש רק אבן קטנה. ראשי להניח בצל הזית, ולשקוט ארבעים שנה"; מילות אהבה כגון "אני פוסעת חרש בשביליך, אני נוגעת בעשבי הזמן, אני לומדת את כל משעוליך, חונה ליד כל מעיין"; וישראל ההיא, שאנחנו לא מפסיקים לחפש: "מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם, מי שעייף ימצא פה צל ומי באר. מי שסוכתו נופלת, חרש ייכנס בדלת, חרש ייכנס ועד עולם יוכל להישאר".
השירים נכתבו ברובם בביתו שבהרצליה, על שולחן העץ הגדול שבחדר העבודה, העמוס בספרים מרצפה עד תקרה. לכל שיר - סיפור. את "פשוט שריונר" כתב בסוף שנות השישים בחמישה בתים, כדי שכל אחת מבנות להקת השריון, חמש במספר, תוכל לקבל קטע סולו משלה.
סיפור אחר נוגע ל"שירו של צנחן": בסוף שנות השישים, באחת החזרות האחרונות של להקת פיקוד מרכז, התייצב אלוף הפיקוד רחבעם זאבי ז"ל, ודרש לשנות את המילים "שייפתח עלי שייפתח". מילים כאלה, אמר, יכולות להכניס לראש החייל את הרעיון שמצנח עלול גם לא להיפתח. הוא הציע בעצמו את התיקון: במקום "שייפתח" ישירו "כשייפתח", וכך אכן היה.
אותו שיר זכה להתקפה מכיוון נוסף. כשיצא התקליט לרדיו, יצאו אנשי האקדמיה ללשון נגד השיר ודרשו לשנות את המילה "מִצְנָח" ל"מַצְנֵחַ". אלא שזה דרש כניסה מחדש לאולפן ההקלטות והוצאות שצה"ל לא הסכים לעמוד בהן, והשיר נשאר כמות שהוא - עם השגיאה בעברית.
אחד הסיפורים המרגשים שלו הוא על הולדת השיר "על כפיו יביא". טהרלב נשלח ככתב צבאי לאזור מוזנח ברמלה, שבו התגוררו עולים חדשים. "ראיתי שם מראות של עוני ומצוקה, שלא האמנתי שישנם במדינת ישראל. באחד הבתים פגשתי יהודי מבוגר שהראה לי ארגז גדול, סגור בווילון וחגיגי. בתוך הארגז היה כיסא יפהפה, 'כיסא של אליהו', מגולף ביד אומן. הוא סיפר לי שבמרוקו היה עושה רהיטים לבתי כנסת, וכאן הוא הולך מבית כנסת אחד לשני ומבקש עבודה. בכל מקום אמרו לו שכרגע אין עבודה, וכשתהיה - יפנו אליו. אמרו לו לחכות, והנה, הוא יושב ומחכה".
אחרי מלחמת ששת הימים כתב טהרלב את השיר "את עיניך שא מזרחה", ובו דיבר על "ארץ הבקעה על שתי גדותיה", ש"צומחת ועולה מתוך אלפי שנותיה". אבל בניגוד ליוצרים אחרים, קולו לא נשמע בנושאים פוליטיים. "כל יוצר שמזדהה עם עמדה פוליטית גורם לעצמו נזק", הוא אומר. "אני לא מדבר על שיקולים מסחריים, אלא על התקבלות של היצירה. אני יכול להגיד לך שאני תמיד בעד דרך האמצע. הרבי מקוצק אמר שרק סוסים הולכים באמצע, ויהודי הולך או בימין או בשמאל. אבל אני יודע את הסכנות של מעורבות פוליטית, ואני לא רוצה להרוויח מה שאני יכול להרוויח ולא לסכן את מה שאני יכול לסכן. נעמי שמר הוסיפה את הבית האחרון ל'ירושלים של זהב' אחרי מלחמת ששת הימים, 'חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר', וטענו נגדה שזה היה מעשה פוליטי. צריך לזכור שאז זו לא היתה הבעת עמדה פוליטית, כל העם היה בעד המלחמה הזו וחווה את האופוריה".
אחרי מלחמת יום הכיפורים יצאו תחת ידיו של טהרלב שני שירים, הופכיים כמעט: "היה לי חבר היה לי אח" העגמומי ששרה נתנאלה עם להקת חיל האוויר, ו"תמיד עולה המנגינה" האופטימי, גם אותו שרה להקת חיל האוויר. "האופטימיות של 'תמיד עולה המנגינה' היתה הרוח שהיו זקוקים לה אז. זריקת מרץ להתחיל מחדש. חיל האוויר ספג אבדות כבדות במלחמה. למרות תנאי הנחיתות, יצא צה"ל כשהוא מנצח בגדול, גם בקרב הבלימה נגד הפלישה הקרקעית בסיני ובגולן, וגם בקרב האווירי. בעיצומה של המלחמה דיבר מפקד חיל האוויר, בני פלד, על האבדות הכבדות והבשורות הקשות שרודפות זו את זו. הוא תיאר את חיל האוויר כתזמורת ענקית, שמדי פעם פוקע בה מיתר ועוד מיתר. בנאום הזה הוא נתן לי את ההשראה לשיר 'תמיד עולה המנגינה'".
דוקטור, תציל אותנו
השירים שלו שונים מאוד זה מזה. קשה למצוא קו מחבר בין "את, אני והרוח", "שני חברים יצאו לדרך", "לאוהבים האוהבים את האביב" ו"ברבאבא נולד בגינה", למעט הקפדה מושלמת על חריזה ומשקל. הוא הושפע מנתן אלתרמן, מחיים חפר וממרדכי גבירטיג, נגר יהודי פולני שכתב פזמונים ביידיש, ובהם "העיירה בוערת", ונרצח בשואה. "בעיניי גבירטיג הוא גדול הפזמונאים היהודים של המאה העשרים והמתעד היפה ביותר של העיירה היהודית, בהמון הומור ובהמון עצב. אבא שלי האהיב אותו עלי. בהשפעתו נכנסתי למגע שבין ההומור לעצב. ותראי את הענווה של הדור ההוא, שהשתמשו בשמות עט: מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, גבירטיג, ששמו האמיתי היה בכלל ברטיג. מי היה מוותר היום על קרדיט?"
מה צריך כדי לכתוב פזמון טוב?
"קודם כל, כישרון. זה היה נכון גם כשאני הייתי ילד, אבל היום, גם אנשים בלי כישרון כותבים. מלבד זה צריך כישורים טכניים. צריך לדעת מהי חריזה. אני גדלתי בעולם של חריזה טובה. והנה אני שומע באיזה שיר 'התינשאי לי אהובה, התהיי לי לאישה'. אם שניהם נגמרים ב'אָה', דור שלם חושב שזה חרוז. צריך לדעת לכתוב לאוזן. מי שכותב רומן, למשל, כותב לעין, אבל מי שכותב ספר ילדים כותב לאוזן. פזמונאי כותב משהו המיועד להשמעה, ומיומנות טכנית כמו חריזה היא חלק גדול מהקסם. כשאני שומע שירים שנכתבו בחוסר מקצועיות, אני כועס. צריך גם לדעת לספר סיפור, להחזיק פואנטה, לשמור משהו כהפתעה. בשיר 'בשביל אל הבריכות' (ששרה חוה אלברשטיין למילים של טהרלב; א"ע), עד סוף השיר אתה לא יודע מה יקרה. השורה האחרונה היא שהוא לא חזר מהקרב, והיא עוד מתפללת שהוא רק שכח".
קשה לך לשמוע היום שירים כמו "בלבלי אותו" או "דוקטור תציל אותי"?
"דווקא חשוב לי להגיד משהו לטובת הזמר המזרחי. מה שקורה כאן בתרבות ובחברה דומה למה שקרה במאה ה־18 ביהדות עם עליית החסידות. החסידות בעטה בכל העולם הדתי, זרקה את האקסיומה שהעילוי הוא האדם החשוב, ושלימוד התורה הוא הערך העליון. מייסדיה היו למדנים אבל הם פנו לאדם הפשוט והנחילו את הרעיון שעבודת אלוהים נעשית בתפילה, ואת ערך השמחה והריקוד. רבי לוי־יצחק מברדיצ'ב אמר: 'הדמעות פותחות שערי שמיים, אבל השירים מפילים חומות'. וזה מה שהם עשו. טיפחו שמחה בעם כאוב. וזה מה שעושה גם הזמר המזרחי.
"שמעתי זמר שסיים הופעה ואמר: 'עשינו להם שמח'. הוא לא ביקש להעביר מסרים, אלא לשמח. והם באמת מסוגלים לשמח, אי אפשר להתכחש לזה: הזמר המזרחי הכניס מימד ענק של שמחה. הרי אין היום חתונה בלי שירים מזרחיים. כן, יש מילים דלות, לא מקוריות, שחוזרות על עצמן ועושות לי צמרמורת, אבל המוסיקה המזרחית היא כמו הניגון החסידי. הכניסו לניגון הזה גם מילים, כי אי אפשר בלי מילים, וכך ממלאים את המוסיקה במה שיש".
מי מהכותבים הצעירים מצליח להפעים אותך?
"אני מאוד אוהב את איה כורם וקרן פלס".
הכותבים היום פחות טובים מאשר פעם?
"לא בהכרח, אבל קשה לראות אותם בתוך היער. בשנות ה־60 נכתבו בערך 600 שירים חדשים כל שנה. היום יש 100 שירים חדשים בשבוע. כותבים גרועים היו גם אז, אבל לא בכמויות של היום.
"פעם גם היה קונצנזוס לגבי מוסיקה. היו שירים שכולם ידעו בעל פה, שהיו נחלת הכל, היו רק שתי תחנות רדיו. עכשיו יש אינטרנט, יש שירים שתשמע כל הזמן בתחנה אחת ולא תשמע לעולם בתחנה אחרת, ולהפך. במה שקוראים היום 'מוסיקה ישראלית' יש הרבה מאוד לועזית. מתוך 40 השירים הישראליים המושמעים ביותר השנה, יש שלושה או ארבעה באנגלית. הנכדה שלי הוציאה דיסק שכתבה וביצעה באנגלית. זה מאוד יפה, אבל זו לא מוסיקה ישראלית. מאוד מפריעה לי הפזילה הבינלאומית, הכפר הגלובלי שמוחק תרבויות פרטיות של עמים. כשהם שרים באנגלית זו אנגלית אינטרנטית, שגם היא לא מי יודע מה. אני בטוח שאנגלים מתחלחלים כשהם שומעים אותה".
קולו רך, וניסוחיו עדינים. גם הדברים שנקראים כאן כביקורת נשמעים אצלו כליטוף. ובכל זאת, יש כמה דברים שמרגיזים אותו בדור של היום. "פיתחנו לנו ארץ למפונקים ולעצלנים. אבטיח בלי גרעינים, סברס בלי קוצים, עגבניות בגודל של אקמול, שלא תצטרך לפתוח את הפה כדי לבלוע אותן. תסתכלי סביב. אני רואה שבתי הקפה בתל אביב מלאים כל שעות היום. אני שואל את עצמי מה הם עושים, הצעירים האלה שיושבים שם. ממה הם מתפרנסים".
פרשן של פרשות
טהרלב כתב כמאה ספרים. עשרות ספרי ילדים (ובהם "הדודה שלי מרחוב הנביאים"), כעשרה קובצי פזמונים, כמה ספרים הסוקרים את תולדות הזמר העברי, "וטהר לבנו" - פרשנות הומוריסטית לספר יהודי עתיק (מה שעורר את חמת העדה החרדית וגרם להזמנתו לדין תורה בפני בד"צ), ספר למתבגרים בשם "הנשיקה הראשונה", ועוד. אחד מספרי השירה הלא־מולחנים שלו הוא "משק יגור, טיוטה", ובו שירים קצרים בנוסח שירת ההייקו היפנית. המשורר יהודה אטלס, בן דורו של טהרלב, סיפר לא פעם כי הספר הזה היה אחד ממקורות ההשפעה שלו ("הוא המשורר היחיד בארץ שמפרגן למשורר אחר").
בספר החדש שלו, שבו הוא מקבץ דרשות לפרשות השבוע, הוא בונה קומה של הומור יהודי והברקות טקסטואליות על הפרשנות המסורתית בחמשת חומשי התורה. אם הוא הצליח לדמיין את כל מה שקרה בבוקר לח בשנת תרל"ח עם יואל משה סלומון וזרח ברנט, סימכו עליו שהוא יידע לספר לכם מה קרה בברית של יצחק אבינו.
הוא חילוני למהדרין, לא שומר שבת ולא אוכל כשר, אבל "מאוהב בספרות היהודית, בספרי המוסר וההלכה. קחי למשל את הספר 'חיי אדם' של דנציג, שנכתב ב־1790 בליטא. זה סוג של 'שולחן ערוך' מותאם לחיי היהודים בליטא בסוף המאה ה־18. ספר הלכה פר אקסלנס, ואני מת עליו. הוא כמו רומן, שאני לומד ממנו על אורחות החיים של אבותיי, על המאכלים הליטאיים שהאימהות שלנו סיפרו עליהם, כולל איך מכינים אותם. יש שם שאלה הלכתית: אם מישהו טובל לחם במים של המלפפון החמוץ, מה הוא צריך לברך? אותי לא מעניין מה הוא צריך לברך, אלא זה שאבות־אבותיי בליטא היו טובלים לחם במי מלפפון חמוץ! או שאלה על אכילת פירות שהעוזרת הגויה טילטלה בשבת. מה אכפת לי אם מותר לאכול מהם או לא? מה שמרתק אותי זה שהם החזיקו בבית עוזרת גויה".
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו