"תוכנית המדינה לעיקור וסירוס חתולי רחוב היא הרת אסון"

לאחרונה פורסמה ב"ישראל היום" ידיעה אודות התקציב הייעודי לטיפול בצמצום של אוכלוסיית החתולים המשוטטים, תקציב שברובו מוקצה מדי שנה למשרד החקלאות, והוא משתמש בו כדי לתקצב עיקור וסירוס של חתולים על ידי רשויות מקומיות, על בסיס קול קורא שמפורסם להן.

בידיעה התגאה משרד החקלאות בכך שהשנה 85 רשויות יזכו לתמיכה, והתפאר ב"עלייה של יותר מ-300% ביחס ל-20 רשויות בשנה שעברה", לצד הגדלת התקציב שיוקצה לכך בכ-50%. הקורא הממוצע ודאי שמח לראות שיש במשרד החקלאות מי שדואג לצמצום ההתרבות של חתולי הקהילה ולרווחתם. אלא שבפועל, ממש אין במה להתגאות.

נוהל השימוש בכספי התמיכה שנועדו לשמש לכל השנה, פורסם רק אחרי שהשנה כבר התחילה והתקופה להגשת הבקשות נמשכה עד פברואר. ההחלטה על הקצאת התמיכות התעכבה, לטענת המשרד בגלל "קיצוצים בתקציבי המשרד". כשב"תנו לחיות לחיות" פנינו למשרד החקלאות ושאלנו מדוע אי אפשר להשתמש בינתיים בכסף שישנו ולגייס עוד בהמשך, זכינו להתעלמות. לבסוף, ההודעה על הזכייה נמסרה לרשויות רק בסוף חודש אפריל. כאילו שלא די בכך – תקופת הביצוע של הנוהל נקבעה עד לסוף חודש אוקטובר, כלומר אפילו לא עד סוף השנה. כך יצא שהתקציב המיועד לניצול בשנה קלנדרית אמור להיות מנוצל בפועל בתקופה של פחות מחצי שנה. במשך חצי השנה הראשונה של 2024, הרשויות לא קיבלו תמיכות בכלל, מה שאומר שהרשויות המקומיות החלשות יותר לא היו יכולות להמשיך בכלל במבצעי עיקור וסירוס בתקופה הזאת.

בגלל שמשרד החקלאות התעכב בהקצאה, הוא החליט לחתוך את סכום התמיכה שהוענק לכל רשות ב-50%, כדי שתספיק, אולי, לעמוד ביעדים שקבעה לעצמה (שמן הסתם, לאור קיצור התקופה, נחתכו גם הם בחצי). למעשה, אפשר להבין את זה גם מהידיעה עצמה: בשורה התחתונה, יותר רשויות זכו לתמיכה, אלא שהתמיכה עבור כל רשות קוצצה בחצי, וחתולי הקהילה יעוקרו ויסורסו רק במשך מספר חודשים, במקום באופן רציף במשך השנה כולה – שבירת רצף שהמשמעות שלה ליעילות העיקור והסירוס בצמצום התרבות החתולים היא הרת אסון. וכאן מגיע האבסורד: את המחדל הזה – עיכוב חמור בהקצאת תקציב שקבוע בחוק – בחרו באגף רווחת בעלי חיים במשרד החקלאות למסגר כהישג, במניפולציה סטטיסטית מביכה.

לצערנו, זו לא השנה הראשונה שבה חלוקת תקציב צמצום ההתרבות מתעכבת. מאז נקבע התקציב הייעודי בחוק צער בעלי חיים, נאלצה עמותת "תנו לחיות לחיות" להגיש לא פחות מחמש עתירות לבג"ץ כדי להבטיח שהתקציב ינוצל בהתאם למטרה שלשמה הוא הוקצה. הפעם, איך לא, מלחמת חרבות ברזל שימשה תירוץ למשרד כדי להצדיק את העיכוב בחלוקת התמיכות: אותו תירוץ בו הוא משתמש כדי להצדיק המתה מאסיבית של כלבים משוטטים באזור עוטף עזה, על אף שמדובר במצב שהיה קיים גם שנים לפני המלחמה, ששבנו והתרענו אודותיו; אותו תירוץ בו הוא משתמש כדי לאפשר ללולנים להחזיק תרנגולות בכלובים בשטח של 350 סמ"ר לתרנגולת לעוד שנתיים נוספות, במקרה חסר תקדים של הסגה של ההגנות לפי תקנות צער בעלי חיים לאחור; ואותו תירוץ בו הוא משתמש כדי לעכב ולמנוע מסירה של מידע אותו הוא מחויב למסור על פי חוק, כדי להסתיר את המחדלים המתמשכים שלו בהגנה על בעלי חיים מהציבור.

אם גם אתם לא מבינים מדוע משרד החקלאות הוא זה שאמון על הקצאת כספים לעיקור וסירוס חתולי קהילה, בעיקר אחרי כל כך הרבה שנים של כישלונות בתחום, אתם לא לבד. מדובר בדוגמה נוספת לכך שנושא הגנת בעלי החיים בישראל צריך לעבור ממשרד החקלאות לרשות עצמאית, שתדאג באמת לבעלי החיים. משרד החקלאות, כשמו כן הוא, מעדיף לדאוג לתעשייה החקלאית, כולל תעשיית המזון מן החי, שהיא הפוגעת הקשה ביותר בבעלי חיים. השארת תחום ההגנה על בעלי חיים אצל המשרד מציבה אותו בניגוד עניינים מובנה – דאגה לחקלאים העוסקים בתעשיית המזון מן החי באה בהכרח על חשבון הדאגה לרווחתם של בעלי החיים.

הכותבת היא רוני בן דוד, עורכת דין במחלקה המשפטית של עמותת "תנו לחיות לחיות"