כשהספר "קוטן בוטן" של הבובנאית ורד לבר יצא לאור, היא לא חשבה שהוא יקבל משמעות נוספת עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל". בכל זאת, מדובר בספר על ילדה בשם אפרת שמוצאת גוזל קטן אותו היא מחליטה לגדל עד שתשחררו לטבע, למרות הפסימיות של הסובבים אותה – שחושבים שאין לה שום סיכוי להציל אותו.
"כשכתבתי את הספר לא חשבתי על 'עידוד', 'תקווה', 'חוסן נפשי', 'נחמה', "מתאים לתקופה" או 'מצב'", היא מספרת בראיון שקיימה עם "ישראל היום". "חשבתי רק על ילדה קטנה ומלאת אהבה, שיודעת בבטחה מה נכון ומה חשוב. אבל כעת אני מבינה שהספר מדבר גם על כל הדברים האלה. על שלווה ותקווה, על חוזק, על ביטחון ועל אור ועל שקט, וגם על ילדים ואנשים שרוצים לשוב הביתה. ואולי זה מה שספרי ילדים צריכים לעשות, להראות שבכל זאת יש אהבה בעולם".
"הספר (בהוצאת כנרת זמורה דביר, אשר כולל איורים נפלאים של כנרת גלדר) נכתב בעקבות סיפורים אמיתיים שקרו בביתי, כשמפעם לפעם מצאנו גוזלים פצועים וחלשים שנפלו מהקן שלהם. הילדים שלי למדו להאכיל, להשקות ולחמם אותם, עד שאלה פרשו כנפיים ועפו", סיפרה לבר. "לא כתבתי את הספר כדי להעביר מסר, רק סיפרתי סיפור, אבל קריאת הספר גורמת לקורא להרגיש את האהבה שיש בלב של אפרת לגוזל העדין, הממורט והמבוהל, וגם את האהבה שלה לחתול המנומר, שנאלץ לחכות בסבלנות ובגעגועים לאפרת שלו, עד שהיא תתפנה ותוכל לשוב ולהיות איתו".
לבר הוסיפה כי בעיניה, לבו של הסיפור הוא הקשר של אפרת עם עולם החי והטבע. "כשהיא עומדת בפתח הדלת ופורשת אט-אט את שתי כפותיה כדי שהגוזל, שכבר הפך לציפור, יוכל לעוף, היא לא מתלבטת, עצובה או מהססת – היא יודעת שמקומו הטבעי הוא בחוץ", אמרה. "רק לאחר מכן, החתול סוף-סוף חוזר לזרועותיה המחבקות והאוהבות".
לבר ביקשה לתת במה גם ליוחאי, אחד משבעה ילדיה, שדמותה של אפרת מבוססת עליו. "השטחים הפתוחים, שטחי מארג החיים של הטבע בישראל, שומרים על חייהם של בעלי החיים והצמחים בארץ, וחיוניים גם לשמירה על מארג החיים העולמי, דרך מיליוני הציפורים הנודדות שמגיעות מאירופה ומאסיה לישראל כדי לאכול מספיק מזון לפני שימשיכו דרומה, לאפריקה, שם שוב יוכלו למצוא מזון", אומר יוחאי. "אנחנו יכולים לתמוך בציפורים האלו, רובן ציפורי שיר, גם בגינות ובשטחים הפתוחים במקום מגורינו, למשל בכך שנשתול צמחייה טבעית כמו שיחי ועצי חורש, שנזרע פרחי בר, ניצור קומפוסטר או נשאיר קערה עם מים במקום מוגן במרפסת – וכך נדע שאנו מאפשרים לילדי העולם לפגוש את ציפורי ארצם כשהן חוזרות מנדידתן, ולהאמין שאנחנו יכולים, ביחד, גם אם לפעמים זה נראה חסר סיכוי, להעניק לעולם הטבע שלנו חיים".
