"תנו לדור הצעיר תחושה שצריך אותו"

בשיתוף תנובה

פנחס (פיקו) יעקב גדל לתוך עולם הרפתנות, במלוא מובן המילה. את הרפת המשפחתית הקימו הוריו, שעלו ארצה מעיראק בשנת 1951, חיו שנתיים במעברה ליד צומת מגידו, ובשנת 1953 קיבלו שטח ביישוב פרזון שהוקם דרומית לעפולה, כחלק מיישובי חבל התענך.  

"לאבי ז"ל ולאמי חוחה, שתיבדל לחיים ארוכים, היו שתי פרות שקיבלו מהסוכנות ומשם הכל התפתח", מספר פנחס, כיום בן 52, "את הרפת אני זוכר מגיל אפס, בתור ילד הייתי מסתובב שם כל הזמן וכמו שאר אחיי, התחלתי לעזור בעבודות השונות כנער, עוד לפני הגיוס לצבא. בצבא שירתי בחיל האוויר ונשארתי לשנת קבע, ובסיומה, ב־1992, חזרתי למשק ולקחתי את העניינים לידיים, כי להוריי כבר לא היו כוחות לעסוק בזה סביב השעון. ומאז אני פה".

עם השנים הרפת התפתחה והתרחבה באופן משמעותי, ופנחס למעשה הוא היחיד מבין כל אחיו שנשאר לעבוד בתחום, מחזיק את המורשת המשפחתית. "כשהגעתי לכאן אחרי השירות הצבאי הייתה רק סככה קטנה, התנאים לא היו אידיאליים, אי אפשר היה להכניס את הפרות לחליבה והייתי צריך לאלתר דרכים להוביל אותן פנימה. זו היתה תקופה לא קלה, ועם הזמן התחלנו לפתח את המכון, את רוב המבנים שיש פה כרגע אני והילדים שלי התחלנו לבנות במהלך השנים, מאז שהם היו קטנים".

הרפת המשפחתית, מספר פנחס, דרשה השקעה גדולה, גם מבחינת העבודה וגם בהיבט הכלכלי, כמובן. "כשהתחתנתי, לקחתי משכנתא לבנות בית וחלק מהסכום של המשכנתא הלך לסככה החדשה ברפת. ב־-1999 הונהגה רפורמה שבמסגרתה מי שרצה לפרוש מענף הרפת יכול היה למכור לרפתנים אחרים מכסות חלב, וזה איפשר לנו להתרחב מבחינת התפוקה. במהלך כל הזמן הזה היה גם גידול טבעי, כי מכסת החלב היא ארצית ובכל שנה הגדילו גם את המכסה שלנו. בשלוש-ארבע השנים האחרונות קניתי כמות נוספת וכיום אנחנו עומדים על 879 אלף ליטר בשנה, לעומת 236 אלף בתחילת הדרך שלנו".  

לדבריו, משרד החקלאות ותנובה סייעו רבות בכל מה שקשור לבניית הסככות, והמשפחה נעזרה במענקים כספיים שאיפשרו לה לרכוש ציוד חדש ולשפר את פני המקום. "תנובה עזרו לנו עם רכישת המאווררים, עם מיכל חלב חדש לאיחסון ממושך, כל הזמן היה במה לסייע כי מדובר באתגר כלכלי גדול", אומר פנחס.

"המאמץ אדיר - והתמורה זעומה"

למרות שבניו מסייעים לו ברפת מגיל צעיר, כפי שעשו הוא ואחיו כשהוריו החזיקו את המקום, פנחס כלל לא בטוח שדור ההמשך ירצה להישאר שנים רבות בתחום: "הבן הגדול שלי השתחרר לפני חמש שנים ומאז ועד השנה עבד איתי. לפני חודשיים הוא עבר לעבוד בחברה אחרת, והבן השני, רון, השתחרר לפני חצי שנה והוא איתי ברפת. בקרוב הוא ייצא ללימודים אקדמאיים בתחום החקלאות.

שניהם התחילו מגיל צעיר לעבוד איתי ברפת וממש גדלו לתוך הענף הזה. במושב היו 27 רפתות מתוך 66 משקים והיום נשארנו 11. להרבה אנשים נמאס להשקיע כל כך הרבה בענף, הרבה בנים ממשיכים לא רצו לקחת את העסק על עצמם. העבודה הזו מאד תלותית, אתה צריך להיות מחוייב לה 24 שעות ביממה, שבתות, חגים. יש שחיקה מאד גדולה עם הזמן, ולזה תוסיף את כל הרפורמות, מבחינת פתיחת השוק לייבוא, שמקשות עלינו. 

"אני מתבסס על זה שהבן שלי ירצה את הרפת וימשיך את דרכי, אבל אם הוא יאמר לי שהוא לא מתכוון להמשיך - אסגור את הרפת. התמורה כל כך זעומה לעומת ההשקעה והמאמץ שאתה נותן, שלא לדבר על כך שלא מעריכים אותך בכלל. קח כל עובד שכיר אחר ותן לו לעשות מה שאנחנו עושים פה ברפת, גם במשכורת של 30 אלף שקל חודש, הוא לא נשאר יום אחד לעבוד פה".

הרפורמה הצפויה של משרד החקלאות, כאמור, היא אחת הדאגות הגדולות של פנחס, כמו רבים מהרפתנים שעימם שוחחנו במהלך סדרת הכתבות: "פותחים את השוק לייבוא, בזמן שבאירופה מסבסדים את החקלאי המקומי בתמיכה ישירה, נותנים מענקים על קרקעות ואחרי כל זה אסור לשכוח שהאוכל לפרות לא יקר במדינות אחרות כמו בארץ. אנחנו משלמים סכומים מאד גבוהים על גרעינים ותבואה למזון לפרות, משום שאת הכל מזמינים מחו"ל. קשה מאד לייצר פה את החלב ובסוף גם רוצים להציב לנו תחרות מחו"ל.

"המדינה מבטיחה לנו תמריצים, שיעזרו לנו להתפתח - הכל שטויות. חקלאי, מכל תחום שהוא, מכיר את העבודה ויודע איך להתפתח, וזה שמדי פעם מצ'פרים אותנו באיזה טרקטור או מכונה, לא מפצה על פתיחת המשק לייבוא. צריכים לתת לנו להרוויח ממה שאנחנו מייצרים. התפקיד שלנו לייצר - ואם מפעל מסויים שמייצר משהו לא ירוויח אחרי שהמוצר שלו מגיע למדף, הוא לא ישרוד. אותו דבר הרפת. אני מייצר חלב, ואם אצטרך להתחרות עם מישהו שמקבל תנאים יותר טובים, כמו היצרנים מחו"ל, אין לי סיכוי. אנחנו מקבלים שני שקלים על ליטר חלב. כדי לייצר ליטר חלב היום אתה שם שקל וחצי. רק הייצור של המזון לפרות עולה לנו יותר, וזה עוד לפני שדיברנו על העבודה מסביב והאחזקה, וכך בסוף לא נשאר לך שום דבר".

"ענף הייטקיסטי לכל דבר"

ורד ארזי, מנהלת קשרי יצרנים בתנובה, מחזקת את דבריו של פנחס על הקשיים שמרחיקים את הדור הצעיר מהרפתות: "אם המדינה רוצה למשוך את הצעירים, הרפתנים מדור שלישי, להישאר בענף, היא חייבת לתת תחושה שצריכים אותם, ולא כפי שהמצב כיום. זה מתחבר לכל נושא הייבוא כמובן, שגורם לקשיים אצל הרפתנים. חשוב שיבינו שאם לא יתנו סיבה מוצדקת להחזיק את הרפתנות כענף כלכלי, ככזה שמפרנס בכבוד משפחות, לא תהיה הצדקה לדור ההמשך להישאר. בסופו של דבר זה מפעל לייצור מזון ואם מפעל לא מכניס ואפילו מפסיד - אין הצדקה להמשך קיומו.

"המדינה חייבת להיכנס לתמונה ולעשות את המאמצים להמשיך את קיומו של את הענף, גם מבחינת שימור החקלאות בפריפריה וגם מבחינת שמירה על המסורת, שיש לכך חשיבות ערכית אדירה שאי אפשר להתעלם ממנה. כיום המגמה הכללית היא של פחות ופחות אנשים מדור ההמשך שנשארים בענף. כדי שלרפת תהיה הצדקה כלכלית צריך השקעות של מיליונים ולא תמיד יש את זה לרפת קטנה שעברה מהסבא לאבא ולבן. במצב הנוכחי חושבים פעמיים אם להיכנס להשקעות כאלה ואם בכלל הרפת תהיה רווחית, ולא תמיד יש את האפשרות לעשות את זה.

"מבחינה טכנולוגית מדובר בענף הייטקיסטי לכל דבר. ההתקדמות בהיבט הזה לאורך השנים מדהימה ועובדה שישראל מפיצה את הטכנולוגיה שלה בתחום הזה בכל העולם ונמצאת בין המדינות המובילות, וגם פה בארץ אנחנו נהנים מהקידמה הזו, וחשוב לתת גם על זה דגש כדי שדור ההמשך יבין שלא מדובר בענף מיושן".

בשיתוף תנובה