"בחרתי להיות נוקד מתוך אהבה נטו''

בשיתוף תנובה

ירון דגן ובנו יובל לא "גדלו" אל תוך עולם החלב, אלא הגיעו אליו מתוך אהבה למקצוע. ירון האב (72) הוא בכלל רופא שהיה שנים רבות בצבא קבע, הבן לא עסק בחקלאות בצעירותו, אבל עם השנים הם הרגישו שהעבודה עם בעלי חיים תעניק להם את הערך המוסף שהם מחפשים, ובסופו של דבר גם פרנסה.

במושב נטור יש להם כבר 15 שנה דיר של צאן, והם היחידים ברמת הגולן שמייצרים חלב כבשים. לירון היה משק בצעירותו, אולם כשעבר לקריירה צבאית נאלץ לסגור אותו ותמיד חלם לחזור לתחום החקלאות.

"בצעירותי היה לי לול, גידלתי תפוחי אדמה ובוטנים ברמות השבים", מספר ירון, שעובד כיום במרפאות המשפחה של קופ"ח מכבי בגולן ואחראי לתחום רפואת השינה באסותא. "במהלך שירותי בצבא העיסוק בחקלאות לא הסתדר. נעמי, אשתי זכרה לברכה, הגיעה גם היא ממושב והייתה קרובה לחקלאות. ההחלטה להתחיל לגדל עיזים הייתה בעיקר עבורה, כדי שהיא תגבן את החלב. ככה התחלנו, שני אנשים מרקע חקלאי, עם משק קטן. הלכנו וגדלנו יחד עם המשק שהתרחב עם השנים, והיום אני למעשה 'אב ממשיך' לצד בני שמנהל את המשק".

יובל (34) גדל במושב רמות השבים, וכפי שהוא מעיד, "לא הייתי קרוב לנושא החקלאות בגיל צעיר יותר, אבל היה לי ברור איכשהו שתמיד ארצה לעסוק בזה. אחרי הצבא הייתי בקבע, מ"פ בנח"ל, ולאחר מכן נסעתי לטייל בדרום אמריקה. סבא שלי גידל כבשים כשהגיע לארץ, כך שאפשר לומר שאני דור שלישי של נוקדים, אם כי 'קפצנו' דור אחד. אבי רופא, אמא שלי פסיכולוגית ואחרי שהם התגרשו הוא נישא בשנית, לנעמי, ויחד הם עברו למושב סלעית.

"בסלעית קנינו שתי עיזים ותיש והתחלנו לגדל אותם בחצר, כשנעמי מייצרת מהחלב גבינות. עדר העיזים התפתח ובמקביל אליו גם מחלבת גבינות, עקב בצד אגודל. עם השנים גדלנו והתרחבנו וב־2010 עברנו לגולן, לנטור, עם העדר, והמשכנו להתפתח. כיום יש לנו עדר גדול מאד של עיזים וכבשים ומחלבה בקצרין, נוסף על החלב שאנחנו מוכרים לתנובה".

בדרכה של האם

נעמי נפטרה לפני כשש שנים מסרטן, והמחלבה נקראת כיום "משק נעמי". יובל מספר כי היא הייתה חולה זמן רב, והמחלבה עבדה תקופה לא קצרה בלעדיה: "הנוכחות שלה במחלבה הייתה בולטת, כל המתכונים של הגבינות באו ממנה, היא התחילה את כל הרעיון, וחסרונה בהחלט מורגש עד היום, גם ברמה המקצועית.

"אני מנהל כיום את הדיר בכל ההיבט החקלאי, ויש לנו עובד שמנהל את המחלבה. אבי בא לעבוד איתי בדיר ומאוד מעורב, אבל הניהול והעיסוק השוטף הוא עליי. עד לא מזמן הוא גם היה סגן ראש המועצה בגולן, אבל הדבר שהכי כיף לו לעשות זה לעבוד איתי בדיר".

העובדה שהדיר קם והתפתח רק בשנים האחרונות, באה לידי ביטוי גם בכך שיובל הוא היחיד מבין אחיו שעוסק בענף. "יש לי הרבה אחים ואחיות אבל רק אני פה, ואני בהחלט רואה את עצמי כדור המשך של סבא", הוא אומר, "המקרה שלנו הוא ייחודי כי אבא ואני פתחנו יחד את המשק, ונקודת הפתיחה שלנו היא שונה. רוב המשקים שאני מכיר הם דור שני ושלישי, של בנים שנולדו לתוך משק קיים ולא תמיד עוסקים בענף מתוך רצון נטו אלא יותר כדי להמשיך את העסק המשפחתי. אני בחרתי בזה, יחד עם אבי. הדילמה אצלנו הייתה אחרת.

"הרבה משקים סביבנו נסגרים, בעיקר של בעלי חיים. כשאתה מדבר עם בעלי המשקים אתה שומע הרבה על הבעיה של הכדאיות הכלכלית, על כך שמדובר בענף לא יציב. אבל מה ששובר את גב הגמל ברוב המקרים זה שאין דור המשך, שהצעירים לא רוצים להיכנס לענף וזה מאלץ לסגור את המשק. אצלנו זה אחרת, כי כאמור הבחירה היתה משותפת לשנינו ומלכתחילה רציתי להיכנס לזה".

מקצוע שמאפשר חירות

יובל מדגיש כי אביו והוא מאמינים בחקלאות הישראלית, מאמינים שאפשר יהיה להמשיך ולהתפרנס ממנה, ושניהם בתחום לא רק בגלל ההיבט הכלכלי.

"אנחנו בהחלט מקווים שזה ימשיך להיות כלכלי עבורנו, אבל אצלנו ציונות היא לא מילה גסה", הוא אומר, "אני רואה את זה כאורח חיים שמגלם בתוכו המון ערכים, לעסוק בחקלאות ברמת הגולן, לשמור על האדמות של המדינה, להמשיך מסורת ציונית של עבודה עברית - בעיניי יש בזה הרבה מעבר לפרנסה. כל זה לא מבטל את הטענות של החקלאים על הקושי להתפרנס ואת העובדה שלקיים היום עסק חקלאי זה מאוד קשה, יש לכך בהחלט אחיזה במציאות. אנחנו נלחמים ומשקיעים המון כסף, ולא בטוח שאם לאבא שלי לא היו עסקים אחרים היינו מסוגלים לכך. אבל אנחנו מאמינים בזה. צריך לעשות התאמות ולהיות גדולים ומצוינים בשביל שתהיה לזה זכות קיום. אם אני הייתי צריך להקים לבד עדר כזה, אני די בטוח שלא הייתי מסוגל לעשות את זה".

על העבודה מול תנובה מספר יובל: "לשמחתנו, יש לנו קשר מצוין עם תנובה. כעסק, אנחנו מחויבים למכור את החלב למחלבה מסוימת והבחירה שלנו בתנובה הייתה נטו על סמך יחסים אישיים, ומרגישים את זה ביום-יום. הקשר איתם, לא כמס שפתיים, מרגיש כמו עם שותפים ולא כמו לקוחות שעומדים לך על הצוואר. הם איתנו תחת האלונקה, כשיש בעיות פותרים הכל יחד, הם מלווים אותנו ומבקרים אצלנו ומרגישים איתם שותפות גדולה".

ירון מדגיש גם הוא כי "חקלאות זה אורח חיים, ואם יש לך את האהבה לתחום הזה ואתה יודע לעשות את זה בצורה טובה - אפשר לחיות מזה בכבוד. נכון, יתאכזב מי שיצפה להתעשר מזה, לא מדובר בסכומים שעושים עם כל מיני אקזיטים, אבל אפשר לחיות בסדר, באיכות חיים, בטבע. יש לעבודה הזו את האיכויות שלה. למשל, יובל - הוא עצמאי, יש לו חירות להחליט מתי הוא עובד ואיך, במשק ליד הבית. יש בזה את הייחוד, המון יתרונות והמון כיף, אבל צריך לאהוב את זה".

בשיתוף תנובה