"היה ברור שאני כאן ולא הולך לשום מקום"

בשיתוף תנובה

כדי להמחיש עד כמה גדולה מחוייבותו ואהבתו לעבודה ברפת המשפחתית במושב יכיני שבצפון הנגב, מגייס אריאל זהבי את אחת מאהבותיו הגדולות האחרות - קבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב. "יש לי מנוי, ומתחילת השנה הייתי רק בשני משחקים", הוא מספר, "אפילו לדרבי הגדול - שזה המשחק שכולם מחכים לו כל העונה - לא נסעתי כי היה איזה טיפול דחוף ברפת ולא היה מי שיעשה אותו במקומי. בעבודה הזו צריך לדעת לוותר".

בכלל, האהבה הגדולה לענף היא זו שמובילה את אריאל (36) בכל אחת מהתחנות שבהן עבר בעולם הרפתנות מאז שהתחיל לעזור לאביו, סעדיה, בגיל צעיר. "כבר כתלמיד בתיכון הייתי קם בכל בוקר לחלוב, אבא שלי היה מקפיץ אותי לבית הספר ואחר הצהריים הייתי חוזר והיו מחכים לי כדי שאחלוב".

פרגון הדדי במשפחה

את הרפת שאותה מנהל כיום אריאל הקים אביו, אבל עוד לפני כן עבד האב עם סבו. "סבא עלה מתימן, התיישב בהתחלה בצמח ליד הכנרת, ואחר כך עבר למושב יכיני", מספר אריאל, "הוא הקים רפת קטנה, ובשנות השמונים אבא שלי פתח רפת משלו לאחר שהמדינה החליטה שבנים ממשיכים יכולים לקבל מכסה משלהם. אני זוכר כילד שהיתה לנו פרה אחת, היינו חולבים אותה ואת החלב אבא היה שופך במיכל של דוד שלי".

לפני קצת יותר מעשר שנים השתחרר אריאל מצבא קבע, וכשחזר הביתה הבין שהמשק נקלע למשבר כלכלי חמור ביותר. מבחינתו, כמי שמסור לרפת המשפחתית וגם אוהב את המקצוע בכל נימי נפשו, היה ברור לו שהוא נשאר לעזור לאביו להיחלץ מהמשבר. "בשנתיים הראשונות אחרי השחרור שלי אבא לא נתן לי להתקרב יותר מדי לרפת, אבל ב־2012, בזמן שלמדתי כסטודנט לדיני עבודה במשרד התמ"ת, הוא פנה אלי וביקש ממני לבוא ולתת יד.

"במהלך השנתיים הבאות, כדי לשקם את המקום, נעזרנו בהמון אנשים טובים, בהם בין היתר אלי ג'ורנו מתנובה, שכיוון אותנו בכל צעד. עד היום אני מוריד את הכובע בפניו, הוא קישר אותי עם מי שצריך, הביא לי טלפונים של מהנדסים, בעלי תפקידים שהוא מכיר, דאג להזרים כספים וסייע עם הלוואות.

"באותה תקופה גם קיבלתי מרפתן בשם יוני דימרי ממושב גילת, שאותו פגשתי במקרה, את הטיפ הכי טוב - הוא אמר לי להכין בעצמי את האוכל לפרות. בדיעבד, אפשר לומר שהטיפ הזה היה בין הגורמים העיקריים שהציל לנו את המשק. אנחנו למעשה היחידים במשק שמכינים לבד את כל האוכל עבור הפרות, וזה מאד משמעותי בהיבט הכלכלי. אנחנו מכינים את התחמיץ, זורעים את החיטה וקוצרים אותה, לא קונים כלום חוץ מהתערובת לעגלים הקטנים ואת חומרי הגלם הבסיסיים".

אחרי שייצבו את הרפת, סיפר אריאל לאביו כי קיבל שיחה ממשרד התמ"ת ובה ביקשו שיחזור לעבוד עימם. אבל לו היו רצונות אחרים: "אבא הציע שאשאר איתו, ואם הדברים יסתדרו אקח את המשק תחת אחריותי. עצם ההצעה שהגיעה ממנו עשתה לי טוב מאד, היה ברור לי שאני נשאר. התלהבתי לשמוע את זה, ומאז אני ברפת".

במקביל לעבודה ברפת החל אריאל לעבוד כסגן הרבש"צ (רכז ביטחון) של היישוב. לפני כחמש שנים נפטר הרבש"צ בפתאומיות והמכרז לתפקיד נפתח. אריאל ניגש, התקבל לתפקיד ומאז הוא משלב אותו יחד עם ניהול הרפת. "אבא מאד דירבן אותי לקחת את התפקיד הנוסף, מתוך ידיעה שאוכל להישאר ולהמשיך לעבוד איתו", הוא אומר. 

עמידה איתנה בשעת חירום

אריאל משכים בכל בוקר בתקופה האחרונה ברבע לארבע, לאחר שאחד הפועלים התאילנדים שעזרו לו עזב, והחוק אינו מאפשר לעשות חפיפת זמנים בין העובדים הזרים שעוזבים ובין אלו שמגיעים במקומם. "בחלון שנוצר אני לוקח על עצמי לא מעט עבודה, קם עם העובד החדש כדי ללמד אותו להכין את החליבה ואת האוכל לפרות, הוא ממשיך ואני יוצא לעשות סיור במסגרת התפקיד השני שלי, אחר כך אני חוזר לבדוק שהכל מתנהל כמו שצריך.

"ההשכמה ברפת תמיד מוקדמת, זה עיסוק שהוא סביב השעון, אין פה חופשים, שבתות או חגים וכדומה. המחוייבות לעבודה כאן היא טוטאלית, ורק לשם המחשה - לאחרונה לא הצלחתי אפילו להגיע לעלייה לתורה בבת מצווה של האחיינית שלי כי הייתה איזו תקלה שדרשה טיפול. אני מאד אוהב את מה שאני עושה ולא מקטר, להיפך - הלוואי שכולם יאהבו את העבודה שלהם כמו שאני אוהב את הרפת.

"מצד שני, אבא שלי בן 70 ואם זה היה תלוי בו הרפת הייתה נסגרת מחר. הוא מאד אוהב את הענף אבל אומר לי שלצערו אני 'קובר את עצמי'. אני יכול להבין אותו, תראה מה קורה בחקלאות בשנים האחרונות, ובפרט בענף החלב. המדיניות מצד מקבלי ההחלטות מאד מטרידה אותי, ועובדה שקשה למצוא מי שרוצה להיכנס לכל זה אצל אנשי הדור הצעיר. אבל אני לא מתכוון לעזוב לשום מקום".

מלבד האתגרים הכלכליים, מתמודדים אריאל ואביו גם עם העובדה שמיקומו של היישוב מאלץ אותם לתפקד בתנאים קשים בזמן מבצעים צבאיים ברצועה. "העבודה אצלנו נמשכת גם במצבי חירום", מדגיש אריאל, "בשומר החומות היתה לנו בעיה כי העובד התאילנדי לא היה מוכן לחלוב כשיורים עלינו  טילים, ומכיוון שאנחנו למודי נסיון ביטלנו את חליבת הצהריים ובמקומה חלבנו בשעות מאוחרות בלילה ומוקדם בבוקר. עצוב לומר, אבל אנחנו כבר מתורגלים לדעת מתי המטחים הכבדים ומתי שקט יותר.

"לשמחתנו, בזמן מבצע שומר החומות תנובה נתנה מענק לכל רפת, רק על העמידה האיתנה בשעת חירום. בכלל, תנובה מלווה אותנו ומסייעת בכל מה שצריך, כפי שעזרו לנו בתקופת המשבר הגדול שעברנו, היחסים שלנו עם אלעזר כהן, רכז קשרי יצרנים של תנובה בדרום, הם מעבר ליחסי ספק-לקוח, מדובר בקשר חברי לכל דבר. אנחנו מקבלים ממנו תשובות להכל".

אריאל: "כדי לשקם את הרפת, שהייתה במצב רע מאד, נעזרנו בהמון אנשים טובים - תנובה סייעה לנו במתן הלוואות, כפי שגם נתנה לנו מענק במבצע שומר החומות. את הטיפ הכי גדול קיבלתי מרפתן שפגשתי, הוא הציע שאכין בעצמי את האוכל לפרות, כאן במושב. אפשר לומר שזה מה שהציל לנו את העסק"

בשיתוף תנובה