החקלאות הישראלית היתה מאבני היסוד של המפעל הציוני, עוד טרם הקמת המדינה. עם השנים הפכה לאחד הענפים המובילים במשק, ויישרה קו עם המדינות המתקדמות בעולם. כשמדובר במדינה צעירה כל כך (עדיין) זה לא פחות מנס, ולראיה - כיום מגיעים לכאן מומחים בינלאומיים כדי ללמוד כיצד עושים זאת נכון ולחזות בפלא מקרוב.
לא פחות מ־90 אחוזים מהתוצרת הטריה הנצרכת בישראל מקורה בתוצרת מקומית. לצד הגאווה על נתון זה ועל שיטות העבודה שהפכו את ישראל למעצמה טכנולוגית בחקלאות, ניצבים בפני העוסקים בתחום, כמו גם בשאר מדינות העולם, אתגרים רבים הנובעים משינויים דמוגרפיים, תמורות כלכליות ומעל הכל - משבר האקלים.
"החקלאות בכל העולם שונה מהענפים הכלכליים האחרים מכמה סיבות", מסביר בראיון עמית בן צור, מנכ"ל מכון "יסודות", "ראשית - היא זו שמייצרת לנו את המזון. בסופו של דבר, בלי אוכל לא נוכל לקיים תעשיה, לפתח הייטק, לנהל מערכות בריאות וחינוך. החקלאות היא זו שמייצרת את הבסיס לכל קיומנו".
"הנקודה השנייה שהופכת את הענף לחשוב כל כך היא שהחקלאות מבוססת על משאבי טבע כמו קרקע, מים ואקלים, והיא שונה מענפים אחרים במובן הזה שיש לה הרבה מאד יתרונות או תועלות חיצוניות, מעבר לאספקת המזון. החקלאות מייצרת לנו שטחים פתוחים בעידן האורבני, היא אחראית למיחזור של כמעט כל מי הביוב ביישובים ומגינה על הסביבה ועל האוויר בתוך האזורים הצפופים. לחקלאות יש גם ערכים מוספים הקשורים בנוף, בתיירות, באגריטק מפותח (ייצור חקלאי-טכנולוגי) ועוד. התועלות של החקלאות בכל העולם הרבה יותר נרחבות ומגוונות מהמדידה הפשטנית של מה חלקה בתוצר עצמו".
נדבך חשוב במיוחד של החקלאות הוא היותה אחראית לביטחון המזון של כל מדינה. מונח זה, חשוב להדגיש, לא עוסק במקור שממנו מגיע המזון אלא בדאגה לכך שלכל התושבים יהיה מזון זמין, בריא, נגיש וכזה שיאפשר להם לחיות חיים פעילים ובריאים, ובאספקה יציבה לאורך שנים.
"כדי להגיע לביטחון מזון אמיתי, צריכה כל מדינה לקבוע לעצמה בצורה מושכלת מה התמהיל בין שני מקורות המזון שלה", אומר בן צור, "האחד הוא הייצור המקומי והשני - הייבוא. אין נוסחה אחת לכולן, וכל מדינה, בהתאם למאפיינים האקלימיים, הכלכליים, הגיאופוליטיים והדמוגרפיים, קובעת לעצמה את התמהיל הנכון לה".
"צריך להבדיל מכך את המונח 'ביטחון תזונתי', העוסק באנשים עצמם, עם ההכנסות הנמוכות, שהמדינה רוצה להבטיח שיהיה להם את הבסיס לקיום מבחינת המזון. משמעות ביטחון המזון אינה משק אוטרקי, וגם לא הסתמכות בלעדית על ייבוא, אלא כפי שאמרנו - תמהיל. האתגר הוא לבסס את התמהיל הזה על נתונים, על ניתוחים מקצועיים מושכלים ואחראיים, ולא על ההנחה ש'יהיה בסדר'. עבור ישראל בהחלט מדובר באתגר, בשל הבידוד הגיאוגרפי שבו היא מצויה".
צילום: אריק סולטן
בן צור מסביר כי תמהיל נכון דורש ניהול סיכונים תמידי. "ניקח למשל את השותפה החדשה שלנו - איחוד האמירויות - ששם יש משרד מיוחד לניהול ביטחון המזון. הם יודעים שאין ביכולתם לספק את כל המזון בייצור עצמי בגלל האקלים ובעיות שטחים. מה שעושים באמירויות וגם בערב הסעודית, שהן מדינות עשירות, זה לגדל יבול בשטחים שהן רכשו במקומות אחרים. בשנים האחרונות מדינות כמו רוסיה, סין, יפן, אנגליה ועוד, מבינות שהן צריכות לבנות לעצמן את התמהיל הזה בצורה מושכלת ובונות תוכניות בהתאם. קשה להצביע על נוסחה מסוימת כי לכל אחת יש את השיקולים שלה, אבל מה שחשוב זה איזון מבוסס ומושכל".
האם מערכת המזון בעולם הצליחה לפתח עמידות בפני ההשפעה של ההתחממות הגלובלית או בפני פגעי משבר האקלים?
"לצערנו מדובר באחת המערכות המרכזיות שנפגעות ותמשיך להיפגע ממשבר האקלים. מערכת המזון העולמית מאד ריכוזית ושברירית, ולאורך השנים האחרונות אנחנו למעשה נמצאים בשני תהליכים הפוכים: האחד - הפגיעה של משבר האקלים במרבית סוגי היבולים (מלבד מדינות בקצוות שמרוויחות מההתחממות הגלובלית, כמו מדינות קרות מאוד שפתאום יכולות לגדל דברים שעד כה לא הצליחו) וכתוצאה מכך ירידה בהיצע המזון שהמערכת יכולה לייצר; מצד שני - האוכלוסייה גדלה, בטח בישראל שהיא אחת המדינות המפותחות עם קצב ריבוי האוכלוסייה הכי גבוה - והביקוש למזון גדל".
אתה יכול להצביע על שינוי כלשהו בגישה מצד המדינות, נוכח אתגרי משבר האקלים?
"המדינות עם קצב הריבוי הגדול ביותר הן מדינות מתפתחות שמעלות את רמת החיים שלהן, והביקוש למזונות מסוימים בהן הולך ונהיה דומה לביקוש המזון במדינות המפותחות, מה שמשפיע מאוד על סוגי המזון שהציבור רוצה לצרוך. שני המהלכים ההפוכים שהזכרנו יוצרים מצב שבו הביקוש עולה וההיצע יורד. משבר האקלים גורם למדינות בחמש השנים האחרונות - עוד לפני הקורונה - לחשב מסלול מחדש ולהבין שלא לעולם חוסן ושצריך לחשוב גם על תסריט שבו לא תהיה אספקה שוטפת. מערכת המזון והחקלאות היא תשתית לאומית חיונית שחייבים לתכנן ולבחון אותה - ואז להחליט מהו אותו תמהיל שמתאים".
"הדבר נכון שבעתיים לגבי ישראל, שלא בדיוק תהיה הראשונה לקבל את המזון שרוסיה, למשל, מייצאת, לכשיתרחש משבר עולמי. ומהבחינה הזו ישראל חייבת לבחון לא רק מה היא מייצרת בארץ אלא גם מה מקורות הייבוא שלה, ואם ניתן לסמוך על כך שלא רק בשנה הקרובה נוכל לייבא מהן אלא גם בעוד חמש שנים.
"המדינה חייבת גם להביא בחשבון שיש תסריט שלפיו אחת המדינות הללו תיפגע ממשבר האקלים בצורה כזו שלא נוכל לייבא ממנה או שהמחיר שתדרוש יאמיר דרמטית, והדבר יחייב אותנו לייצר מקורות אחרים לייבוא של כל אותם גידולים".
האתגר: להיערך למשבר
לדברי בן צור - אשר המכון שהוא עומד בראשותו חוקר את התפתחות ענף החקלאות ומקיים תרחישים עתידיים - הבעיה המרכזית בישראל היא היעדר תוכנית אסטרטגית לביטחון המזון. "מערכת המזון בישראל לא זכתה להסתכלות כוללת ומתכללת ברמה הממשלתית", הוא אומר, "יש לא מעט משרדים שעוסקים במערכת הזו אבל הממשלות לדורותיהן לא החליטו שהנושא הזה מספיק חשוב כדי לייצר תוכנית לאומית רב שנתית חכמה ומתעדכנת, עם המשאבים המתאימים. בין היתר זה קרה מתוך תפיסה מאוד מיושנת וקצת נאיבית שיהיה בסדר, שתמיד נוכל לייבא מזון מכל מקום, ובעת הצורך החקלאות הישראלית תוכל לייצר כל מה שצריך".
צילום: אריק סולטן
"אבל שוכחים שחקלאות היא לא אקורדיון. אי אפשר לכווץ אותה לאורך שנים - לצמצם קרקעות חקלאית, לצמצם את מספר החקלאים, את ההשקעות, את המחקר, הפיתוח והידע - ואז ברגע אחד, כשנזדקק לה, להרחיב אותה בבת אחת".
במסגרת עבודת המכון נבדק מהי כמות המזון שבו יהיה צורך בישראל בשנת 2050, בהתאם לאוכלוסייה. ראשית, לפי התחזיות יהיו במדינה 16 מיליון איש, גידול של 75 אחוזים לעומת היום, והמסקנות בהחלט מעוררות מחשבה.
"אם לא תהיה שום תוכנית אמיתית", מסביר בן צור, "גם קבוצות המזון שאנחנו מצליחים לספק לעצמנו היום, לא יהיו זמינות בעוד 20 שנה. המדינה תזדקק להרבה יותר מזון. גם אם נעשה את הבלתי ייאמן האוכלוסייה תשנה את דפוסי התזונה ותתחיל לאכול לפי המלצות התזונאים - וזה מאד רחוק מהמציאות - גם אז נצטרך הרבה יותר חקלאות כמעט בכל קבוצות המזון.
"בנוסף, בגלל משבר האקלים, כנראה נצטרך שהחקלאות תיכנס לגידולים שכיום היא לא נמצאת בהם מספיק. דוגמה אחת היא קבוצת הדגנים. כיום ישראל מייבאת 93 אחוזים מתצרוכת הדגנים שלה. אנחנו נסמכים על מדינות אחרות, ואם הן יהיו בבעיה בגלל משבר האקלים, נצטרך לייצר לעצמנו חלופה כלשהי".
"דוגמה נוספת היא פירות וירקות שמהווים תחליפי תזונה מהצומח למה שאנחנו מקבלים כיום מבעלי חיים - בעיקר כל נושא החלבונים - וכיום אנחנו לא מגדלים אותם. יהיה צורך לבחון לכוון חלק מהחקלאים כדי שיגדלו אותם כאשר תיווצר בעיה בתחום הזה בגלל משבר האקלים. חייבים להבין שהחקלאות היא תשתית לאומית".
שליטה ופיקוח על כל ליטר
אחד התחומים המשמעותיים בענף החקלאות הוא מוצרי החלב. לפי נתוני איגוד יצרני החלב בישראל, המאגד כ־700 רפתות, מיוצרים בישראל בכל שנה 1.5 מיליארד ליטר חלב, שמהם מופקים כ־42 אלף ק"ג גבינות קשות, 109 אלף ק"ג גבינות לבנות וקוטג', 197 מיליון ליטר יוגורטים ומעדנים ו־465 מיליון ליטר חלב לשתייה ומשקאות חלב. בישראל קיימות 709 רפתות ב־165 קיבוצים, ב־13 בתי ספר חקלאיים וב־531 מושבים. 57.6 אחוזים מהחלב מיוצרים ברפתות של קיבוצים ו־41.5 אחוזים ברפתות משפחתיות, רובן במושבים.
העוסקים בענף החלב נאבקים מול כוחות השוק המתירים ייבוא שעלול לפגוע בפרנסתם, וכמו בגידולים אחרים בחקלאות, גם כאן מדובר בפרנסה עבור רבבות משפחות. "משק החלב וכמעט כל שרשרת הערך של מוצריו מיוצרים בארץ - גידולי השדה, מרכזי המזון, רפתות, קואופרטיבים של משאיות שמובילות את החלב למחלבות ואחר כך קווי חלוקה ורשתות", מסביר ליאור שמחה, מנכ"ל איגוד יצרני החלב, "כל ליטר שנמכר על המדף מפרנס בדרך את כל העסקים הקטנים והגדולים, את נותני השירות ואת כל המעטפת. אלו האנשים במחלבות בתל יוסף שרוב העובדים שם מבית שאן, והמחלבות בנתיבות שעובדים שם אנשים מנתיבות ומאופקים. במילה אחת - הפריפריה.
"צריכת מוצרי חלב מקומיים היא הדרך שלנו לממן את הפריפריה, את האנשים ששם, את החקלאים ואת המשפחות, את הפועלים. כל ליטר מיובא פוסל את כל שרשרת הערך המקומית שלנו, ובמקומה נהנה מי שנמצא על השרשרת בפולין, בטורקיה או בכל מדינה שממנה מייבאים".
משק החלב הישראלי הוא מהמובילים בעולם - בטכנולוגיה, בתפוקה, בתזונה, בגנטיקה, בפוריות, כמעט בכל הערכים. "המשק כאן הוא משק מתוכנן והכל עובד בקוד פתוח ושיתוף של ידע והרבה מאוד אנרגיות שעוברים בין החקלאים", מסביר שמחה, "עם הידע שכולם חולקים ביניהם, מפתחים את הגנטיקה ואת משק החלב. יש לנו תוכנות מהמתקדמות בעולם, עם שתי חברות ישראליות מהמובילות בתחום ה־IOT (התחברות לאינטרנט) במכון החליבה.
"יש לנו טכנולוגיות חדישות שמאפשרות מדידות של כל הנתונים ופיקוח מתמיד, כדי לעמוד בסטנדרטים הכי גבוהים ולהבטיח את האיכות והתקינות של כל ליטר. על מה שהרפתות בחו"ל עושות אין לנו פיקוח, ובסוף בריאות האזרח היא הדבר הכי חשוב, וכאן אני יודע שיש לי שליטה על כל תהליך ייצור החלב".
"חוד החנית"
הרפת הצפונית ביותר במדינה נמצאת בקיבוץ אורטל, ומאות רפתות פרושות דרך הגליל העליון, עמק הירדן והגליל המערבי עד בקעת הירדן, כולל מעבר לקו הירוק, ועד הערבה - יטבתה, מועצה אזורית תמר, אליפז וגרופית. "אם תדליק פרוז'קטור בכל רפת ותעלה רחפן תראה את כל גבולות ישראל", אומר שמחה, "רק בעוטף עזה יש מעל מיליון ליטר חלב, וההתמודדות היא לא קלה כשיש מצבים ביטחוניים, גם שם וגם בצפון. צריך לחלוב שלוש פעמים ביום, וכשעפים טילים הרפתנים נשארים ממש בחזית. כולם עוזבים חוץ מהם. רפת נחל עוז נמצאת 500 מטר מסג'עיה ברצועת עזה ורפת עין השלושה נמצאת על חאן יונס. זה ממש צורך קיומי של כולנו.
"ככל שנסתמך יותר על ייבוא ומשק חלב שאינו תוצרת הארץ, נהיה יותר מושפעים מביטחון המזון ומעליות וירידות של מחירים בעולם. אסור להסתמך על מדינות זרות וייבוא. אנחנו יכולים להסתמך רק על עצמנו".
אפרי רייקין, מנהל אגף חלב גולמי וקשרי יצרנים בתנובה, מדגיש גם הוא את החשיבות העליונה שנותנים בענף לאיכות החלב המיוצר בישראל: "יצרני החלב הם היצרנים האולטימטיביים, אין לך מישהו אחר לפנות אליו כדי לקבל את חומר הגלם, לכן חייבים לקבוע יחד את התקן של החלב, את איכותו ואת רכיביו, וללכת יד ביד איתו עד שמגיעים לאיכות הנדרשת. יש תקנון של מועצת החלב שלמעשה קובע איך צריך להתקבל החלב במחלבה. התקנות והחוקים בנושא זה בישראל מחמירים, והסטנדרטים הם מהגבוהים בעולם. הם נקבעים כך שלחלב יהיו כל המאפיינים הטבעיים מבחינת הטמפרטורה, החמיצות, המראה ועוד. הכל נבדק בכניסה למחלבה, ורק אז מקבלים את החומר לעיבוד. לצד זה נמדדות גם איכות החלב וההגיינה של החומר ושל הפרות, וככל שהן טובות יש רמות של תגמול כדי לעודד את היצרנים להפיק את החלב באיכות המיטבית".
מה רמת הביטחון של הרפתנים בענף?
"מי שנשאר בענף כיום הם אלו שלא הלכו אחרי הרפתקאות פרנסה ולא חיפשו אקזיטים או כל מיני טריקים כדי להרוויח מהר. כל מה שהם רוצים זה להתפרנס ולהחזיק את העסק. כמו כל החקלאות, הענף מאוים על ידי סוגים שונים של רפורמות, שמנסות ליצור תחרות פתוחה יותר על ידי ייבוא. ענף החלב למעשה נמצא בהסדרים מול המדינה כדי להבטיח את המשך קיומו כענף מתוכנן".
"הרפתנים חיים מהסדר להסדר, וזה נכון גם לגבי ארבע השנים הקרובות. מאחר שהרפת דורשת רמת השקעות גבוהה, הטווח הזה הוא די קצר ואי אפשר אף פעם לומר שיש ביטחון מלא, אבל זה יותר טוב מכלום".
"תנובה תומכת בענף החלב כענף מתוכנן ורוצה לשמור על היציבות שלו ושל הרפתנים עצמם. אנחנו רואים בהם שותפים לדרך לכל דבר, ועושים הכל כדי להמשיך ולהתנהל מולם בצורה שתבטיח את המשך קיומם ופרנסתם. תנובה מתבססת בעיקר על חומרי גלם מהשוק המקומי והחקלאות הישראלית מאוד חשובה לה. הרפתנים הם חוד החנית של הענף ויודעים שהם שם, לא משנה מה יקרה. אנחנו רואים את זה בשגרה ובעיקר בזמני חירום, וזה מוכיח את הנחישות ואת האחריות של העוסקים בענף".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו