שבת של גבורה

בשיתוף עמותת ידידי מד"א בישראל

ב7- באוקטובר 2023 התעוררה ישראל למציאות הזויה על גבול הדמיונית בדמות טבח עצום ממדים בחפים מפשע, רצח אכזרי של תינוקות וילדים וחטיפת משפחות שלמות - נשים, גברים ותינוקות למנהרות האפלות שמתחת לאדמת עזה.

לצד הזוועות והסיפורים הקשים של אותו אירוע חסר תקדים בלטה גבורתם של אזרחים ישראלים רבים, וביניהם חובשים ופראמדיקים רבים של מד"א שהיו בדרכם להציל חיים.

בקיבוצי העוטף שספגו מטחים גדולים ותושביהם נטבחו ונחטפו ע"י מחבלי חמאס – היו אלה צוותי מד"א שנכנסו פנימה, במקרים רבים תחת ירי חי, וסייעו לחלץ את המשפחות ולהגיש טיפול רפואי מציל חיים לנפגעים.

מתחילת המלחמה אנשי מד"א הצילו חיים וטיפלו באלפי נפגעים, זאת עם כ 1,800- אמבולנסים של מד"א בהם אמבולנסים ממוגני ירי מאויישים ע"י מתנדבי ועובדי מד"א שמצילים חיים, לעיתים תחת אש. במלחמת הגבורה הזו איבדו במד"א עד כה 35 מנשות ואנשי הארגון, חלקם בהגנה על החיים וחלקם
בהגנה על המדינה. באופן בלתי נתפס, שבעה מהם נרצחו במילוי תפקידם, תוך כדי הצלת חיים או בדרכם לטפל בפצועים. גופות שניים ממתנדבי מד"א, שנפצעו בדרכם להציל חיים, עדיין מצויות בידי מרצחי החמאס בעזה. שאר החללים נפלו בהגנה על מדינת
ישראל. בנוסף, רבים מבני משפחה של אנשי מד"א נרצחו או נפלו במלחמה - אבות, בנים ובנות, אחים ואחיות שאינם עוד.

ברשימה שוברת לב זו נכללים גם
פצועי המלחמה של מד"א. חלקם נורו ונפצעו באותו יום בעודם יושבים בתוך אמבולנסים וחלקם בשירות צבאי.

הכירו את סיפוריהם של כמה מאנשי מד"א המעידים על גבורתם ומסירותם במהלך ה-7 באוקטובר ובמלחמת "חרבות ברזל."

בועז צברי: "ראיתי נהרות של דם"

בועז צברי הוא חובש ואחראי מתנדבים בתחנת מד"א בשדרות, תחנה שצוותיה טיפלו באינספור פגיעות טי־ לים בשנים האחרונות, וביתר שאת ב-7 באוקטובר. "באותה שבת התעוררנו לקול מטחי טילים שלא פסקו ופתאום שמענו צרור חזק מאוד של ירי מקלעים," הוא מספר. "מהר מאוד הבנתי שמדובר בחדירת מחבלים ושהמקום שלי הוא במד"א, שם אני צריך להיות ושם אני חייב להציל חיים. השארתי את אשתי והילדים בבית, במקום מוגן, ויצאתי. היה הרבה בכי וחששות.

המשפחה מתגוררת שנים בשדרות ולכאורה מתורגלת בקולות הירי, אבל הפעם היה ברור שמדובר במשהו אחר לגמרי. היה ברור שזאת מלחמה."

"מיד כשהגעתי לתחנה ראיתי שהיא הפכה לבית חות לים שדה. הוצאנו את כל הציוד הרפואי, האלונקות וכל מה שניתן להיעזר בו, והתחלנו לטפל באנשים. הצלחנו ברוך השם, עם צוותים שהיו פה מהלילה, להציל הרבה אנשים. ביקשתי מכל מי שיש לו נשק לעמוד ולהגן, כאשר יתר הצוותים היו בתוך התחנה וטיפלו בפצועים שהמשיכו לזרום בקצב מהיר. רוב הפצועים היו במצב קשה מאוד עם פציעות ירי מרות בות. אנשים עצרו ליד התחנה עם רכבים פרטיים ופת שוט העבירו לנו את הפצועים בזה אחר זה. היו צרחות, צעקות, בהלה גדולה. הרגשה של כאוס."

בכל הזמן שבועז טיפל בפצועים הוא גם מקבל דיווחים על ירי בשדרות. "המשפחה שלי הייתה סגות רה והמשפחה של אחותי נפגעה. היא נאלצה לנוס דרך החלון וחמותה וגיסה נרצחו. הרגשות היו קשים מאוד והדאגה לכולם, גם למשפחה, גם לחברים וגם לצוותים שלי, הייתה גדולה מאוד," הוא נזכר. "ידת ענו שבכל רגע מישהו מהם יכול להיתקל במחבל וההמשך ידוע.

"עם השעות שחלפו הבנו שיש בידינו עוד ועוד גופות של נרצחים. את הסככה הגדולה בתחנה הפכתי לאת זור ריכוז חללים, ולשם העברנו אותם בכבוד וביראה. כל האספלט בחנייה התמלא בדם והמחזה היה קשה מנשוא - נהר של דם. לצערי על חלק מהנפגעים עשו המחבלים וידוא הריגה. אני, כמי שאחראי על מתת נדבי התחנה, פתאום רואה גופות של חברים שלי, של שכנים שלי, של עמיתים, של שוטרים שאני עובד איתם בקביעות. מצד שני קולות הקשר של האנשים שלי שמדווחים על ירי ממש לידם, והמשפחות בבית, הרגשה קשה מאוד."

זהר חוברה: "הצלתי הרבה אנשים ואת בני שלי לא הצלחתי להציל"

זהר חוברה, נהג אמבולנס מתנדב במד"א, המתגורר בקיבוץ סופה, לא שיער שאת הטבח בקיבוץ ימנע בנו, ובוודאי לא תיאר לעצמו שיצטרך להיאבק על חייו לאחר היתקלות עם מחבלים. "באותה שבת התעוררנו בשש וחצי בבוקר לצבע אדום, שהיה שונה באורך ובתדירות שלו," הוא מעיד. "לפתע שמענו קולות ירי של נשק קל, מה שמעולם לא קרה בעבר, והתברר כי יש חדירת מחבלים לקיבוצים מסביב וגם לקיבוץ שלנו. בתוך שניות הבנו מול מה אנחנו מתמודדים: בוואטסאפ של הקיבוץ סיפרו שהם רצחו חבר קיבוץ שישב בסלון ביתו וחבר נוסף נרצח כשניסה לצאת מהשער. ההודעות המבוהלות זרמו במהירות. הבנו שאנחנו במלחמה על הבית."

בנו של זהר, עדו, רס"ן במילואים, אסף מיד את נשקו והצטרף לכיתת הכוננות. הוא זיהה את הנקודה בה המחבלים חדרו לקיבוץ והצליח עם כיתת הכוננות לרתק אותם ולמנוע את כניסתם פנימה. עדו הציל אמנם את הקיבוץ אבל המחיר היה כבד מנשוא. "קית בלתי טלפון ממישהו מכיתת הכוננות שאמר לי שעידו נפצע," מספר זהר. "מיד לקחתי את ציוד העזרה הראת שונה שלי ורצתי, תחת אש, כדי להגיע אליו. מצאתי אותו שוכב עם פציעת ירי בראשו. מצבו היה קשה מאוד. כשכדורים שורקים מעל הראש שלי גררתי את עידו, מחוסר הכרה, למחסה באחד הבתים הסמוכים ורצתי כדי להביא את האמבולנס ולפנות אותו משם במהירות האפשרית לבית החולים."

בהמשך ניסה זהר לחלץ את עידו באמצעות האמבולת נס אך נדהם לגלות כי המחבלים ירו בגלגלי הרכב. "הסרטון שבו המחבל יורה בגלגלים התפרסם בכל העולם, יש עדות לרוע הזה," הוא אומר. "באותם רגעים הרגשתי שאסור לי להתייאש. חזרתי לעדו בריצה, ניסיתי לעשות את כל הפעולות שלמדתי ב35– שנים במד"א, אבל הפציעה הייתה אנושה. עדו מת בידיים שלי. ישבתי לידו באמבולנס שגלגליו מנוקבים שעות רבות עד שהגיע החילוץ, רק שלצערי לא היה מה לחלץ. עדו נרצח מירי מחבלים. יש בי צער גדול על כך שהצלתי כל כך הרבה אנשים ואת בני שלי לא הצלחתי להציל. מצד שני יש בי הרבה גאווה על מה שעדו וחבריו עשו. הם הצילו את הקיבוץ. הם נלחמו

ממש כמו במיתוסים שלנו - מעטים מול רבים. שית שה חברי כיתת כוננות מול עשרות מחבלים חמושים באמצעי לחימה רבים."

קלאודיו אלברטו מאירוביץ: "למרות הסכנה לא יכולתי להשאיר פצועים ללא טיפול"

קלאודיו אלברטו מאירוביץ: (62) הוא חובש, מתת נדב מד"א המתגורר בקיבוץ מפלסים ומשמש כיו"ר צוותי החירום בקיבוץ. קלאודיו נלחם על חיי פצועים בזמן שמשפחתו סגורה בממ"ד, ובנו, חבר בכיתת הכות ננות בקיבוץ, נלחם פנים מול פנים עם מחבלי חמאס. "הוקפצתי כבר בשעה 06:30 כדי לתפעל את החמ"ל של הקיבוץ," הוא מספר. "בתחילה לא הבנתי את גודל האירוע אבל האזעקות הרבות וקולות ירי הרות בים שהגיעו בסמיכות הבהירו לי חד משמעית שמדובר באירוע גדול וחמור."

"הראשונים שהגיעו לחמ"ל הם שני חיילים עם פציעות ירי, שעל אחד מהם הונח חסם עורקים. התחלתי להעניק להם טיפול מציל חיים, והבנתי שייקח זמן עד שיצליחו לפנות אותם מהקיבוץ עקב הירי הכבד והקרבות עם המחבלים. מיד יצרתי קשר עם פראמדיק מד"א אורן בניטה, שנמצא בביתו בקיבוץ עם ניידת טיפול נמרץ ויש לו גם ציוד רפואי רב, וביקשתי ממנו לקלוט את הפצועים אצלו. כך עשינו. פינינו את הפצועים לביתו, שם הוא העניק להם סיוע רפואי מתקדם בעזרת הציוד שברשותו."

בשלב זה ביקש קלאודיו להבין מה בדיוק מתרחש במטרה לראות האם ישנם פצועים נוספים בקיבוץ, שבשל מצבם הקשה לא מצליחים להגיע אליו לטיפול. "יצאתי החוצה והגעתי כמעט עד הגדר. שמעתי ירי כל הזמן והשתדלתי לשמור על עצמי. לא חשבתי על סכנת חיים, עניינו אותי מצב הפצועים ומצבו של הבן שלי שנלחם עם כיתת הכוננות. בדיעבד גיליתי שבני הצליח להת- חמק מפגיעת טיל RPG שנורה על ידי מחבלי חמאס."

לקראת הצהריים הושגה שליטה על שער הקיבוץ וקלאודיו יצא לשם, שוב על מנת לחפש פצועים ולדאבונו הוא מגלה את ממדי ההרס ו9– הרוגים.

"לצד ההרוגים שכב חייל שנפצע באורח קשה. הגשנו לו טיפול רפואי מציל חיים והצלחנו להעביר אותו לאמ- בולנס שפינה אותו לבית חולים. בכל שלב שמעתי את הלחימה סביבי, בעיקר כשהייתי בחוץ, חשוף, ומקבל פצועים לחמ"ל. הכדורים שרקו מעל לראשי. הסכנה הייתה ממשית, אבל לא יכולתי להשאיר את הפצועים ללא טיפול. כשבני נלחם בחזית עם כיתת הכוננות, אני נלחמתי בעורף על חיי הפצועים. אני שמח ששנינו הצלחנו במשימה."

אדי ורשילבסקי: "אחרי שטיפלנו בפצועים המשכנו לזירות נוספות"

אדי ורשילבסקי, פראמדיק מד"א, שרגיל להזנקות לאירועי חירום לאומיים ובינלאומיים, לא חשב פע- מיים לפני שארז תיק וירד לדרום ב7- באוקטובר, כדי להציל חיים, לעיתים תחת ירי רקטי והיתקלויות עם מחבלים. "מיד כשהחלו להגיע הדיווחים נסעתי לא- סוף נהג אמבולנס מנתניה ונסענו יחד לדרום," הוא משחזר. "כבר כשהגענו טיפלנו בשני אנשים שנפגעו מנפילת רקטה באשקלון. אחד מהם היה פצוע קשה והשני באורח בינוני. כשסיימנו את הטיפול בהם המשכנו לזירות נוספות של נפילות."

מטחי הרקטות המשיכו ללא הפסקה ואדי נאלץ לטפל בנפגעים מפגיעות ישירות במבנים, כשבמקביל, ממש מעליו, מבוצעים יירוטים. "במקרים אחרים התלווינו לכוח צה''ל שסרק אחר מחבלים בשטח וליווינו אותם תוך כדי ההיתקלויות," הוא מעיד. "אני זוכר מקרה של חולה מבוגרת שנשארה בממ"ד עם המטפלת שלה במשך זמן רב כי הן חששו מהירי ומנפילות הרקטות. המטופלת היתה במצב גופני ירוד מאוד ונשארנו איתה זמן ממושך בממ"ד, גם כדי לייצב את מצבה וגם כי האזעקות פשוט לא הפסיקו."

בזמן שאדי הציל חיים הוא איבד חברה לחיים - את הפראמדיקית עמית מן הי"ד, שנרצחה בקיבוץ בא- רי בזמן שטיפלה בפצועים. "עבדתי עם עמית ואפילו קבענו שאגיע להדרכה של הקורס שלה בבאר שבע. לצערי זה כבר לא יקרה," הוא אומר בכאב.

אהרון זילברמן: "כשסיימנו לטפל בעשרות הפצועים התחלנו לטפל במאות הגופות"

אהרון זילברמן, נשוי ואב לשניים, חובש במד"א, יו"ר מתנדבים במרחב שרון דרום, יו"ר הצלה שרון, יו"ר ועדת משמרת מרחבית ומעל הכל – כונן תגובה מיידית הנקרא לטפל בפצועים הזקוקים לעזרה דחופה. אהרון המשתייך למגזר הדתי חרדי, לא היסס לרגע וב7- באוקטובר יצא למלא את תפקידו כמציל חיים, על אף השבת, כיוון שפיקוח נפש קודם לכל.

"הוזעקתי בשבע בבוקר עם כוחות נוספים מהמרחב לצאת לדרום ולהגיש עזרה," הוא מעיד. "עברנו דלת- דלת בבתיהם של כונני תגובה מיידית מהמגזר החרדי וזירזנו אותם להגיע לתחנה, לקחת ניידות וכלים להצלת חיים ולרדת דרומה במהירות. בזמן כזה אין זמן להרהר במשמעות של מה שמתרחש במדינה כי הצורך הראשוני הוא לטפל בפצועים, להילחם על החיים ולעזור להם.

להיות איפה שצריך אותנו בזמן שצריך אותנו ולעשות את העבודה הטובה ביותר שאנחנו יכולים." "טיפלתי בפצועים רבים וביום השני למלחמה חבשתי את הכובע השני שלי, כאיש זק"א, והענקתי כבוד אחרון לנרצחים בקיבוץ בארי, בהם למתנדב מד"א אביה חצרוני ז"ל שנורה ע"י מחבלי חמאס כשהיה בדרכו לאמבולנס שלו כדי להציל חיים, ובסופו של דבר מת מפצעיו בביתו, וגם בפראמדיקית מד"א, עמית מן, שנרצחה במרפאה בקיבוץ בזמן שטיפלה בפצועים אחרים. הרגע הקשה ביותר שחוויתי היה בו מצאתי את עמית מן ז"ל במרפאה. זה רגע שיישאר איתי לעד.

היה קשה לטפל בפצועים אבל עוד יותר קשה לאסוף את הגופות. זה היה קשה - לראות את האכזריות של המחבלים, את הסיפור שכל מת מספר, את ההרס בבתים."

ע:. "אני כואב את מי שלא שרדו ושמח שיכולתי והצלחתי להציל חיים"

"בשעה 6:28 בדיוק התעוררתי למטח רקטות. בהתח- לה חשבתי שמדובר בעוד אירוע שייגמר בקרוב, אבל

אחרי זמן מה התברר שזה הרבה מעבר. בשלב מסוים יצאתי החוצה וראיתי לוחמים בקרב על הבית שלי בקיבוץ. צעקתי להם 'אני חובש, אם יש נפגעים תביאו אותם אליי,"' כך מתחיל סיפורו של ע,. חובש מד"א, המתגורר באחד מקיבוצי העוטף.

"לבית של חברי משפחה חדרו מחבלים ובני המשפחה הסתגרו בממ"ד כשהאב מחזיק בכוח את ידית הדלת ומנסה למנוע מהמחבלים להיכנס ולטבוח במשפחתו. המחבלים הניחו מטען על הדלת וכתוצאה מכך האב נפצע בידיו ובחזהו באורח קשה. בני המשפחה אלתרו חסם עורקים ממטען של טלפון וכשהתאפשר הביאו את האב הפצוע אליי. טיפלתי בו ומרגע זה ואילך הבית שלי הפך להיות מעין חדר מיון."

מחוץ לביתו של ע. חנה אופנוע מד"א, האופנוע שבאמצעותו הוא מציל חיים. המחבלים זיהו את הסמל ופירקו את האופנוע תוך שהם גונבים את כל הציוד הרפואי, כך שמה שהיה ברשותו היה מועט למדי. "בתוך דקות מפתיחת החמ"ל בביתי כוח של יחידה מובחרת הכניס את המפקד שלהם לאחר שנורה בקרב עם מחבלים ונפצע אנושות," הוא מספר. "חייל אחד לחץ על הדימום כדי לעצור אותו בעוד שאני מבצע טיפולים מצילי חיים, מניח חסמי עורקים ומייצב את מצבו. הצלחתי, יחד עם כוח היחידה, להעביר את מפקד הכוח ופצועים נוספים לרכב שתוכנן לחבור למסוק מד"א ולפנות את הנפגעים לבתי החולים. את כולם היה צריך להביא לחדר ניתוח ובהקדם. לצערי בדרך לחילוץ טנדר של מחבלים ירה על הכוח והחייל שלחץ על הדימום של מפקדו והפצוע עצמו נהרגו."

"אני כואב את מי שלא שרדו ושמח שעשיתי כל מה שיכולתי והצלחתי להציל חיים. חבר המשפחה, הפצוע הראשון שהביאו אליי, לא חשב שייצא מזה אז אמרתי לו: 'אתה לא יכול למות, אתה צריך לעזור לי לנקות את כל הדם שהשארת לי בבית.' אני שמח שהוא שרד ובהמשך גם הגיע לשיקום."

מוטי בראל: "לא עזבתי ולא אעזוב באף מלחמה" הירי לצפון אינו פוסק אבל הוא לא מכניע את העו- בדים והמתנדבים הפועלים למען הצלת חיים. מוטי בראל, חובש בכיר ומדריך בתחנת קריית שמונה, מוכיח את נחישותו יום יום כשהוא מתייצב למשמרת. "כשמלחמת 'חרבות ברזל' פרצה, הייתי בטיול משפחתי באיטליה, אך מיהרתי לחזור ארצה באחת מטיסות החילוץ כדי לתת כתף ולסייע בהצלת חיים," הוא מספר.

"במהלך המלחמה טיפלתי בפצועים בדרגות פציעה שונות. המקרה הראשון בו טיפלתי היה של פצועים מפגיעה ישירה של טיל נ"ט במושב כפר יובל. יחד עם הפראמדיקית אורלי בן סימון ופראמדיק מד"א במילואים, הענקנו טיפול ראשוני למבוגרת עם פציעה רב-מערכתית ופינינו אותה במצב אנוש לחבירה עם מסוק. מקרה נוסף היה של עובד זר שנפגע מרסיסים במושב מרגליות כתוצאה מפגיעת נ"ט. יחד עם הפרא- מדיק אלי אסולין, טיפלנו בו ופינינו אותו לחבירה עם צוות מסוק מד"א. בשני המקרים הללו, הטיפול התבצע תחת אש ואיום טילים ברקע, כאשר האזעקות והנפילות תופסות אותנו בשטח או בבית המטופל. כעובדי מד"א, אנחנו יוצאים תחת אש לסרוק מבנים ולטפל בנפגעים בעת הצורך."

משפחתו פונתה למושב רמות בכנרת, שנחשב בטוח יותר, אך לצערנו גם לשם בוצע ירי ע"י חיזבאללה. "המשפחה שלי מאוד דואגת לשלומי בזמן המלחמה. כל אזעקה שמופעלת בזמן שאני נמצא במשמרת, מעוררת בהם חששות כבדים. הדאגה מתעצמת במיוחד לאור העובדה שעם השנים, יכולות האויב השתפרו משמעותית וכיום ישנם צירי תנועה המאוימים באופן ישיר ע"י ירי טילי נ"ט. למרות החששות, הם יודעים שאני עושה את תפקידי מתוך תחושת שליחות עמוקה ושמטרתי היא להציל חיים. אני משתדל להרגיע אותם ולתת להם תחושת ביטחון ככל שניתן, אך מבין היטב את הדאגה שלהם."

"גם אם המלחמה בצפון תתפוס תאוצה ותתרחב, בכוונתי להישאר ולהמשיך לטפל בפצועים. אני רואה בכך ייעוד ושליחות להציל חיים, במיוחד בתקופות כאלה. רוב תושבי קיבוץ הגושרים עזבו או פונו, ומי שנותרו הם בעיקר חיילי כיתת הכוננות, כוחות הביטחון ואני. אני מאמין בחלוקה הוגנת של הנטל ובמחויבות לתפקיד, ומעולם לא עזבתי בשום מלחמה."

אביב שניאור: "הידיעה בקשר על

נהג אמבולנס ירוי הייתה בלתי נתפסת"

זיכרון שחרוט אצל כל המטפלים ממד"א שדרות הוא הטיפול בחברם חננאל ג'רפי, חובש רפואת חירום ונהג אמבולנס מתנדב ממד"א שדרות, שהגיב לקריאת חירום עם חברו אליסף בר חיים מוקדם בבוקר באותה שבת קשה. במהלך הנסיעה נתקלו השניים בטנדר של מחבלים שירה עליהם וכתוצאה מכך חננאל הנהג נורה בגבו ונפצע באורח קשה. חרף פציעתו המשיך חננאל לנסוע עוד כמה מאות מטרים ולהתרחק מהמקום ואז החליף אותו על ההגה, בתושייה רבה, חברו אליסף. אליסף שהבין כי אין ביכולתו לפנות את חברו הפצוע, כי המחבלים נמצאים ברחבי העיר, מחליט בין רגע לפנות אותו אל ביתו של פראמדיק מד"א אביב שניאור, מדריכם של השניים בקורס חובשי רפואת חירום. "כשהתחילו האזעקות הבנתי שהיום אני לא לובש בגדי שבת אלא מדים, יוצא לתחנה ולא לבית כנסת," משחזר אביב. "התארגנתי ליציאה כשלפתע התקשרו אליי ממוקד מד"א לכיש ואמרו לי משהו בלתי נתפס: 'אמבולנס בדרך אליך הביתה עם פצוע ירוי.

ירו על האמבולנס, יורים על התחנה, יורים בכל מקום.' בהתחלה לא ממש הבנתי את הדיווח כי הוא נשמע לי בלתי נתפס. רגעים לאחר מכן אני כבר על אוטומט ועם הגעת האמבולנס לרחוב שלי הכנסנו את חננאל הפצוע פנימה והתחלנו לטפל בו בסלון הבית, כאשר אשתי בתאל ושלוש בנותיי בממ"ד. חננאל היה פצוע קשה, טיפלנו בו ודיברנו איתו כשאני כל הזמן חושב איך אני לוקח אותו לבית חולים."

בהמשך הגיע אל הבית אמבולנס ממוגן שפינה את חננאל הפצוע ופינה אותו לנקודת חבירה עם צוותי מד"א, אשר לקחו אותו לבית החולים. למזלנו חננאל ניצל ושב לביתו. "כשהתאפשר לי לצאת מהבית, במהירות האפשרית, עשיתי זאת והגעתי לתחנת מד"א בשדרות," מסכם שניאור.

בשיתוף עמותת ידידי מד"א בישראל