בשיתוף עמותת ידידי מד"א בישראל

7 באוקטובר 2023 נכנס לספרי ההיסטוריה כאחד מהימים הקשים בתולדות העם היהודי, וכאחת הטרי גדיות הגדולות ביותר שפקדו את מדינת ישראל מאז הקמתה. היקף הקורבנות והנפגעים שכמותו טרם ידי ענו, עוצמת האירועים, יחד עם ההלם ששרר במרחב הדרום, סביר להניח שימשיכו לזעזע אותנו ואת הדורות הבאים.

בשעות הראשונות למתקפה, עוד בטרם כוחות צה"ל הצליחו להשתלט על עשרות זירות שבהן התרחשו קרבות בו זמנית, ובשעה שחברי כיתות הכוננות ואזי רחים תמימים מנסים להיאבק באויב האכזרי, היו אלה צוותי מד"א המסורים - חובשים, פראמדיקים, רופאים וצוותים נוספים - שעמדו בחזית בניסיון להעניק מענה רפואי ראשוני ומציל חיים, כשברקע תופת בלתי פוסקת המתרחשת בחוץ.

סיפורם של שבעת המופלאים של מד"א, גיבורים שגילו אומץ מעורר השראה באותו בוקר נורא, הוא סיפורו של ההון האנושי במד"א. אף על פי שאולי היו יכולים להימלט או להסתתר עד יעבור זעם, נענו כולם מיידית, כל אחד בגזרתו, לקריאות שהתקבלו ויצאו להציל חיים. המילים שלנו מוקדשות ליקירי מד"א שעבורם הזמן עצר מלכת, מלאכים שלא ישובו עוד.

"שום דבר לא יפגע בי"

עמית מן ז"ל, בת 22 בלבד בהירצחה, חלמה כבר כילדה להיות פראמדיקית. היא החלה את דרכה במד"א ב2015– כמתנדבת נוער, יצאה לקורס מדריכים והכי שירה במרוצת הזמן מתנדבים נוספים לארגון. לפני כארבע שנים זכתה לרגע מכונן במסגרת פעילותה, כשהוסמכה לחובשת רפואת חירום ובהמשך כפראי מדיקית במסגרת השירות הלאומי, תוך שהיא פועלת כל הזמן בניידות לטיפול נמרץ במרחב נגב של מד"א. חבריה מספרים שדיברה על לימודי רפואה, ושמאז ומתמיד איפיינו אותה תחושת שליחות ורצון בלתי נלאה להציל חיים.

חודשיים לפני מותה החלה עמית להדריך במסגי רת קורס הפראמדיקים המרחבי במרחב נגב, ובכל תקופתה במד"א פעלה במקצועיות ובתחושת שליחות גדולה. בבוקר 7 באוקטובר שמעה עמית, תושבת קיי בוץ בארי, את רצף האזעקות, וזמן קצר לאחר מכן גם את עשרות המחבלים השפלים שהגיחו לקיבוץ על מנת לטבוח בחפים מפשע. במקום לנסות ולברוח נוכח גודל האיום שנשקף לחייה בחרה עמית לעשות בדיוק את ההפך ולזנק אל תוך התופת. היא לבשה את מדי מד"א שהיו בקרבת מקום, אספה את תיק הציוד הרפואי שברשותה ורצה למרפאה שבקיבוץ, מתוך הנחה שלשם יגיעו הפצועים מהאירוע. היא בחרה להישאר במקום הסכנה במקום לנוס על נפשה, מתוך מחויבות להצלת חיים ולתפקיד שבו בחרה. במשך שעות ארוכות מצאה את עצמה לכודה במרפאת הקיבוץ יחד עם פצועים והרוגים, ובאותה שעה המחבלים ניסו לפרוץ אל המרפאה. עמית הפגינה קור רוח והמשיכה לטפל בפצועים ללא הרף, תוך שימוש בכל האמצעים הרפואיים שעמדו לרשותה. בתושייתה הצליחה להחזיק אותם בחיים ואף לדווח על מצבם לגורמי הרפואה והביטחון, בתקווה שיגיע כוח חילוץ שיוכל להוציא אותם משם.

כשהיריות נשמעו ממש מחוץ למרפאה לא נותר לעו מית אלא לעודד את הפצועים ולנסות לשמור עליהם רגועים. היא לא איפשרה לעצמה להתפרק, מהסיבה הפשוטה שידעה כי הם "צריכים אותה חזקה." וכך, אל מול איום נוראי של מפלצות אדם, הצליחה לשמור על הפצועים שלה עד הרגע שבו חדרו המחבלים למרפאה, רצחו את כל הפצועים — וירו בה ברגליה ובראשה. בגיל 22 נרצחה כשהיא עושה את הדבר שהיה הכי חשוב לה בעולם — מצילה חיים.

עמית ז"ל נטמנה בבית העלמין בנתיבות בליווי בני משפחה ומאות מחבריה. גיבורה אמיתית שסיפורה הפך לאחד מסמלי היום הארור ההוא. באירוניה מצומררת הקליטה עמית, שניחנה גם בקול עמוק ומרגש, את שירה של להקת "כנסיית השכל" — "שום דבר לא יפגע בי," חודשיים בלבד לפני האירוע הטראגי. עמית האמינה באמת ובתמים כי מילים אלה יהפכו למציאות בעת האירועים הקשים, מה שלמרבה הצער לא קרה בסופו של דבר. המילים מקבלות כיום, נוכח הטרגדיה, משמעות אחרת לחלוטין, מילים שמפלחות את הלב לחתיכות.

מלאך השבת שלא יחזור

בבוקר השבת השחורה שימש אהרון חיימוב ז"ל, תושב אופקים, חובש בכיר במד"א ונהג אמבולנס, ככונן חירום. אהרון החל לעבוד במד"א לאחר שנתיים של שירות אזרחי בצל הקורונה. את דרכו בארגון החל כמתנדב שנת שירות, ובהמשך הצטרף אליו באופן רשמי כחובש רפואת חירום וכעובד מן המניין, עם תום סיום קורס חובשים ונהגי אמבולנס. במהלך ארבע שנותיו במד״א פעל אהרון במקצועיות רבה, תוך הפגו נת אמפתיה יוצאת דופן למטופלים ולפצועים, כשהוא יוצא ראשון לכל קריאה.

עם זאת, אהרון התמודד עם קושי בעבודה בשבתות. קרוביו מספרים כי דילמה זו הדירה שינה מעיניו, שכן כמי שגדל בישיבה והתחנך במערכת החינוך החרדית הוא התקשה מאוד עם הדרישה להיות משובץ למשו מרות בשבתות. בהחלטה משותפת עם מנהל תחנת מד"א באופקים, ולאחר שזה הבין את הקושי שישב על לבו של אהרון, איפשר לו האחרון שלא להיות משובץ בשבתות, פרט להיותו כונן חירום וכמענה.

לתרחישים קיצוניים.

אלא שבוקר ה7- באוקטובר טרף את הקלפים והתברר למרבה הצער כתרחיש שכזה. באותו בוקר שבת של שמחת תורה היישומון בטלפון הנייד של אהרון לא הפסיק לצלצל. מהר מאוד הבין אהרון כי הפעם מדובר במשהו גדול שמתרחש. כשנשמעה אזעקה באופקים מיהר להרים יחד עם אשתו, נעמי, את ילדיהם מהו מיטות כל הדרך למקלט שבקומה הראשונה בבניין שבו התגוררו. חרף האזעקות הבלתי פוסקות הצליחו השניים לנסוך בילדיהם תחושת ביטחון ורוגע.

בשלב מסוים, עם קבלת קריאה על מקרה חריג בצומת אורים, המרוחק כתשעה קילומטרים מערבית בלבד מן העיר, לא חשב אהרון פעמיים, לקח את מפתחות הרכב והמשיך בריצה לכיוון האמבולנס. כעבור שתי דקות חזר וביקש מנעמי את המשקפיים שלו. זאת היתה למעשה הפעם האחרונה שנראה ונשמע בחיים. אהרון, שנחשב לדמות מוערכת במד"א ומי ששירת נאמנה את הארגון במרחב נגב, באופקים ובבארו שבע, לא הספיק למרבה הצער להגיע אל מוקד הקו ריאה, שכן כבר בדרכו למקום נרצח בסמוך ליציאה מאופקים, לאחר שנורה על ידי מחבלים בני עוולה, כחלק ממתקפת הפתע על מדינת ישראל. הוא הותיר אחריו אישה (נעמי,) שני ילדים (הילה וארי) הורים ותשעה אחים ואחיות.

דני שטרקמן, מנהל תחנת אופקים במד"א, משחזר בכמה מילים את הייחוו דיות שאיפיינה את אהרון כאדם אהוב על הבריות, ומי שנפל בסיטואציה שהנ מחישה אולי יותר מכל את אופיו, בדרכו להציל חיים.

"אהרון היה אדם מסור שנתן את כל כונ לו למען הצלת חיי אדם. נהג אמבולנס וחובש בכיר מקצוען, שהיה צפוי להתחיל את קורס הפראמדיקים במד"א. נזכור אותו כאדם אחראי ומקצועי שטובת החולים והמטופלים תמיד היתה בראש מעייניו. אדם מאוד אהוב בתחנה, מקצועי מאוד, שאהב את העבודה והנתינה. הוא חסר לנו מאוד."

דור כבר לא תזכה להכיר את אבא

אחד מכל ארבעה תושבים בקיבוץ ניר עוז שבחבל אשכול נרצח או נחטף בבוקר השבת השחורה. אל הנתונים המזוויעים הללו מתווסף דולב יהוד ז"ל, שננ רצח בדם קר בידי מחבלי חמאס באותו בוקר שהותיר מדינה שלמה בטראומה.

דולב, בן 35 בהירצחו, שימש כמגיש עזרה ראשונה מתנדב ומוערך במד"א. במשך שנים ארוכות הספיק לשרת נאמנה את חברי הקיבוץ שבו גדל והתחנך, וכן רבים אחרים בעיר אופקים ובמרחב הדרום, תוך שהוא מעניק טיפול מסור ומקצועי. במהלך מתקפת הטרור הרצחנית של 7 באוקטובר יצא דולב מביתו מבלי להניד עפעף במטרה אחת ברורה — להציל חיים. באותם רגעים קשים מנשוא נאלץ להשאיר בממ"ד את שלושת ילדיו — רז, יותם ורון, ולצדם את אשתו, סיגל, אהובת לבו מאז גיל ,12 בעיצומו של החודש התשיעי להריונה. תשעה ימים אחרי שנותק עמו הקשר נולדה בתו הרביעית, דור, שכבר לא תזכה להכיר את אביה. דולב נחשב לאורך שנים למתנדב מסור וערכי בארגון. הוא הספיק להציל את חייהם של רבים ונפל בשבת השחורה, תוך כדי מתן טיפול רפואי לפצועים בקיבוץ שהכיר היטב, שהפך לזירת קרב מדממת. הוא ייזכר תמיד כמי שהגיע ראשון לכל קריאה שאליה זינק והתאפיין בחמלה ואלטרואיזם, כשמעל כולם תמיד היה חיוך רחב שנסוך על פניו.

בתחילת יוני האחרון, בתום 240 ימים של חוסר ודאות משווע, התבשרה משפחתו של דולב כי גופתו אותנ רה בקיבוץ ניר עוז, לאחר שהתברר כי נרצח ב7– באוקטובר על לא עוול בכפו. רק בתום הליך זיהוי מורכב הותר לפרסום כי לא נחטף לשטח הרצועה.

נתן חיוך — הכול לטובה

רונן טומי אנגל ז"ל, בן 54 בהירצחו, חובש רפואת חירום מתנדב מד"א ותושב קיבוץ ניר עוז, הוא ככל הנראה האיש שהייתם שמחים לפגוש, במיוחד במידה שהייתם זקוקים לעזרה.

רונן, צלם מקצועי וחובב אופנועים, החל את דרכו במד"א בשנת 2021 כחובש רפואת חירום והיה אמור להימצא לקראת סיום הכשרתו כנהג אמבולנס בשורות הארגון.

בבוקר השבת השחורה יצא רונן להציל חיים, כשבאנ מתחתו תיק כונן מד"א שהחזיק ברשותו. התיק שמכיל ציוד רפואי מציל חיים ועליו חתום שמו נמצא בימים שלאחר מכן מוטל בשטח הקיבוץ, לאחר שרונן נחטף לשטח רצועת עזה.

בסוף נובמבר 2023 אשתו, קרינה, ושתי בנותיו, מינקה ויובל, שנחטפו באותה שבת שבה נרצח, שוחררו במסגרת עסקת שבויים. אלא ששבועות בודדים לאחר מכן נחת אבל כבד על הקיבוץ, לאחר שהותר לפרסום כי רונן נרצח בשבי חמאס. גופתו עדיין מוחזקת בידי ארגון הטרור הרצחני.

אם יש דבר אחד שאיפיין את רונן, שעליו מעידים כלל החברים והקולגות שעבדו עמו בכל הזדמנות, הוא ללא ספק החיוך שהפך לסימן ההיכר הבלתי מעורער שלו ושל האופטימיות שאחזה בו בכל רגע נתון. "גם כשהיינו מגיעים לתאונות או לאירועים הקשים ביותר — הוא היה מצליח לגרום למטופלים שלו להעלות חיוך ולשכוח לרגע מהצרות," מספר יוסי אבוהרון, חונ בש בכיר ואחראי המתנדבים בתחנת מד"א באופקים, שבה התנדב רונן כדרך קבע.

מי שהיה למתנדב אהוב ומוכשר בארגון, אדם שהציל חיים רבים ועזר לכל מי שמסביבו, נפל בעודו ממלא את ייעודו בחיים — פשוט לעשות טוב. רונן הותיר אחריו אישה, שתי בנות ובן.

האבא של התחנה אביה חצרוני "(אבויה)" ז"ל, חובש בכיר במד"א, בן ,69 נרצח בביתו בזמן שמחבלים פרצו אליו וירו בו במהלך מתקפת הפתע של חמאס על דרום הארץ. המחבלים הנפשעים רצחו גם את נכדו ונכדתו בני ה,12– ינאי וליאל, וכן את אחותו אילה, לצד עוד חברים רבים מהקיבוץ.

אביה התנדב במד"א למעלה מ20– שנה. הוא נתן מענה רפואי בגזרת בארי, התנדב בתחנת מד"א בנתיבות, היה לחובש בכיר ובין מפעילי האמבולנס שבקיבוץ. חבריו מספרים על אדם בעל נתינה גדולה, אשר הציב את מד"א והצלת החיים בעדיפות הראשונה. רבים מחברי הקיבוץ והאזור כולו חבים לו את חייהם ובנ ריאותם, כמו גם את תעצומות הנפש ששאבו ממנו לאורך השנים.

על אף שחווה טרגדיות משפחתיות קשות, אביה המשיך לשלב את ההתנדבות במד"א כחלק מתרומה למען הקהילה, לצד טיפול מסור בנכדיו התאומים, שאותם גידל מהיום הראשון לחייהם לאחר שאמם לקתה בשיתוק בעת לידתם ולא התאפשר לה לגדלם. בימים אלה ובניסיון להנציח את זכרו של אביה חברו יחד חבריו לשירות הצבאי, אשר נלחמו עמו בחווה הסינית ובגזרת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. יחד העלו קמפיין לגיוס המונים למען תרומת ניידת טיפול נמרץ לזכרו, שתשרת את תושבי המרחב שבו התנדב ופעל במשך עשרות שנים. המטרה: ביטוי מלוא ההערכה והאהבה לדרכו ולתרומתו של אביה, על מנת להפיץ הלאה את טוב הלב שבו ניחן. למעלה מ400– אלף שקלים כבר גויסו מיותר מ330– תורמים לטובת המיזם המיוחד, שנותרו עוד כשלושה חודשים וחצי עד לסיומו.

"אביה ייזכר לנצח כאדם מיוחד. האבא של התחנה בקיבוץ. איש נערץ שסחף אחריו אנשים, ומי שכל כולו היה נתינה," מספר מאיר אלמליח, מנהל אשנ כול נתיבות במד"א וחברו הקרוב של אביה. "ראיתי הרבה אנשים שאהבו את מד"א, אבל לא ראיתי מעולם אדם שאהב את מד"א כמוהו, וכנראה גם לא אראה לעולם."

"עם חיוך — תמיד עוזר"

חובש רפואת החירום והמתנדב, נהג האמבולנס המי- תולוגי של מד"א מקיבוץ ניר יצחק, ליאור רודאיף ז"ל, נפל ב7- באוקטובר וגופתו נחטפה לעזה. כך נודע למשפחתו חודשים ארוכים לאחר אותה שבת.

את דרכו במד"א החל ליאור לפני למעלה מ20– שנה. חבריו מספרים על מתנדב מסור, עם נכונות יוצאת דופן לעבוד ורצון ענק להציל חיים. כמי שהפעיל את האמבולנס היישובי נהג להעניק מענה רפואי לתוש- בי הקיבוץ ויישובי הסביבה, שהתייעצו עמו בנושאים רפואיים שונים.

ליאור, שהיה גם קצין בטיחות ותעבורה, זכור כאיש דומיננטי ורב פעלים. בבוקר השבת השחורה יצא להילחם על הקיבוץ ולהציל חיים, כפי שעשה במשך שנים רבות, בין השאר כתורם דם קבוע. אחד האירו- עים הבולטים היה היום שבו נחטף גלעד שליט, שבו, תחת אש, טיפל ליאור בפצועים עם צוותי מד"א הרא- שונים שהגיעו למקום. חלומו הגדול, שאותו לא זכה להגשים, היה ליילד באמבולנס.

"ליאור היה אדם מיוחד שכולנו מאוד אהבנו להיות בסביבתו. תמיד עם חיוך, תמיד עוזר — זה מה שאיפיין אותו," מספר רונן גריזק, חברו ואחראי המתנדבים של מרחב נגב במד"א. גם חברו עופר לוי, חובש ונהג ניידת טיפול נמרץ במד"א, נזכר במעלותיו של ליאור: "תמיד כשהייתי צריך את עזרתו — הוא היה שם, תמיד אומר כן. אצל ליאור כל דבר היה מתחיל ונגמר בצחוק, אדם מלא שמחת חיים, שבכל פעם שנכנס לתחנה כולם התחילו לצחוק. קיבלנו קשה מאוד את הבשורה על חטיפתו והירצחו. אנחנו מתגעגעים ונתגעגע אליו מאוד."

גם זוהר חוברה, חובש בכיר ונהג אמבולנס, שהיה חברו של ליאור כמעט 40 שנים, זוכר אדם עם לב רחב, שתמיד אפשר לבקש ממנו עזרה. "הוא מעולם לא התפשר על המקצועיות שלו, עשה הכול על הצד הטוב ביותר וזכה באמון האנשים ביישוב שלו ככונן יישובי, שתמיד עשה מעבר ורצה לתרום יותר."

נכון תמיד לכל משימה

מישל ניסנכאום ז"ל, בן ,59 התנדב במד"א משנת 2015 באשכול צוחר-אופקים. בבוקר 7 באוקטובר יצא מביתו על מנת לחלץ את נכדתו בת הארבע ששהתה בבסיס רעים עם אביה, איש קבע באוגדת עזה, אולם לאחר כמה דקות נותק עמו הקשר.

בני משפחתו של מישל נחשפו לסרטון שפירסמו מחבלי החמאס, שבו הוצגו רישיון הנהיגה שלו, תעודת מתנדב מד"א ותעודות נוספות.

במשך שבועות רבים הוגדר מישל נעדר ובהמשך התקבלה ההודעה כי נחטף לעזה. בחודש מאי השנה חולצה גופתו של מישל על ידי כוחות הביטחון מעזה, והוא הובא למנוחות בבית העלמין באשקלון מלווה במשפחתו ובחבריו. מישל ז"ל הותיר אחריו שתי בנות ושבעה נכדים. ההתנדבות במד"א, כפי שסיפרה בתו חן מכלוף, היתה משמעותית עבורו: "הוא היה חוזר עם סיפוק אדיר מכל משמרת, וגם בזמנו הפנוי היה מוכן לצאת לעזור באירועים רפואיים."

"את מישל אני מכיר משנת ,2015 כשהיה חניך בקורס חובשים ונהגי אמבולנס שהדרכתי במועצה אזורית אשכול," מספר פראמדיק מד"א מנחם בלומנטל. "מישל היה חניך מצוין, אהב ללמוד ושאף כל הזמן להתקדם. אחרי שהוסמך כחובש ונהג אמבולנס היה מבצע הרבה מאוד משמרות אצלנו בתחנת מד"א צוחר. היינו נפגשים הרבה באירועים, כי גם בזמנו הפנוי מישל היה נכון לתת סיוע במענה רפואי. מעבר לכך הוא היה איש מחשבים, וסייע בכל סיטואציה שהיה צריך גם בנושא הזה. את הכול הוא עשה בצניעות, בענווה ובשקט נפשי גדול שהיו אופייניים לו."

יוסי אבוהרון, חובש בכיר במד"א ואחראי מתנדבים באשכול צוחר-אופקים, הכיר את מישל ממשמרות משותפות וגילה את רצונו הגדול להתמקצע בתחום הרפואה, לסייע ולהעניק עזרה רפואית. "הנכונות של מישל לעזור ולסייע לכל אדם היתה לא רק בטיפול רפואי. אני זוכר שבאחת הנסיעות ראינו בצד הדרך רכב תקוע. מישל ביקש לעצור ולסייע לנהג להחליף גלגל. הוא תמיד חייך והיה לו לב ענק, הוא יחסר לנו מאוד."

"מישל ז"ל היה חלק ממשפחת מד"א, מסכם אלי בין, מנכ"ל מד"א. "אדם עם נשמה ונתינה ענקית ואיש משפחה. מתנדב מסור ונאמן שתרם מזמנו למען הצלת חיים באהבה גדולה, ענווה ונתינה אין סופית. מישל יישאר בלבנו תמיד."

בשיתוף עמותת ידידי מד"א בישראל